נוצת יען

תינוקת נולדת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ושורדת בנס תודות לנחישותה של אמה וטוב ליבם של אנשים פשוטים. אישה ישראלית מתעוררת, נוטשת את חייה המוגנים ויוצאת למסע בעקבות אביה ומשפחתו-משפחתה שלא הכירה. זקן פולני אותו היא פוגשת בקרקוב, מסייע במסע החיפוש, ואולי בעצם מסבך אותו.

המסע, בעקבות סימני רפאים שהותיר אחריו האב האובד ובעקבות פירורי זיכרונות, נמשך על פני שנים ויבשות ובמהלכו עוברת הגיבורה – היא התינוקת והאישה – תהליך יוצא דופן. המסע המונע בכוח הרצון, באהבה של בת לאביה ובצורך הבלתי מתפשר בשורשים.

נוצת יען הוא ספר מרתק ומכמיר לב, העושה את הבלתי יאומן: הוא מעלה מתהום הנשיה עולמם של אנשים שנכחדו ונמחקו; מכבד ומנציח חיים עשירים שהתקיימו ממש כאן כמטווחי טיסה של ארבע שעות מישראל; הוא מלמד שיעור יקר ערך של ניצחון האופטימיות על רפיון הרוח והייאוש ובכך מעניק כוח לשאירים.

מקט: 6-351-013

מסת"ב: 978-965-229-490-6

תינוקת נולדת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ושורדת בנס תודות לנחישותה של אמה וטוב ליבם של אנשים פשוטים. אישה ישראלית […]

---

רומנטיקה הוא שמה האמצעי של פולין. רומנטי הוא הדימוי העצמי של פולין האמיתית, זאת של לפני המלחמה, זאת שמתגעגעים אליה. רומנטיים הם שיריו של המשורר הלאומי אדם מיצקייביץ, יצירות שופן, ורומנטית האווירה בקרקוב, במיוחד בעיר העתיקה שצורתה אגס ובטיילת

פלנטי המקיפה אותה.

זוהי שעת בוקר מאוחרת של יום סתווי. באורה המופז של שמש רחומה, מוכרת לא מוכרת. אני מתהלכת לי בטיילת בין שבילי האבן האפורים, המרופדים מצע מרשרש של עלי ערמון אדמדמים, מדמיינת את עצמי כמריה ולבסקה, אהובתו של נפוליאון, מזמזמת לעצמי רומנצה או נוקטורן של שופן, מדלגת על הערמונים הקשים סדוקי הקליפה, הזרועים בין העלים. עיניי אינן שבעות מלגמוע את המראות: פינות חמד יפהפיות שופעות עצים עתירי עלווה, משובצות בריכות מים כאבני ספיר בלב הירק. סנאים זריזים מציצים מבין העפאים, זנבותיהם הארוכים כתווים מוסיקליים, נראים לי כיצורים מעולם האגדות. פסלים רבי הוד שתולים על מרבדים לחים של דשא. מי הם האישים שהפכו לאנדרטות נצח? במה זכו שהוצבו כאן, בלב הטבע העשיר והרך, כאילו הם בשר מבשרו?

אני מתיישבת על אחד מספסלי העץ הירוקים. הטיילת משתרעת כפארק רחב ידיים ומלא חיים. זוגות אוהבים בולעים זה את זו במבטיהם, אמהות צעירות מנענעות תינוקות בעגלות, זקנים קוראים את עיתון הבוקר. קצת הלאה מכאן מיתמרת הכנסייה הדומיניקנית ואפלולית נשקפת מחלונותיה, ענקית, עתיקה, רצינית ושלווה, מסוככת בממדיה העצומים על בני האנוש העסוקים בקטנות חייהם.

אני מתבוננת סביבי ומתקשה להאמין: האם זו אותה קרקוב של ביקוריי הקודמים, עיר זרה שלאורך רחובותיה רצתי רצוא ושוב, נרגשת וחרדה, ובידי תיקיות גדושות מסמכים? כלל לא הבחנתי אז בעיר עצמה, ביופייה ובאווירה המיוחדת השורה עליה. דרך ארוכה עברתי מאז. אני נאנחת אנחת רווחה עמוקה. שלווה אופפת אותי. היופי מהלך עליי קסם מרגיע. האווירה מזככת אותי, מקלפת את פחדיי, את מועקותיי. אושר מופלא ממלא אותי.