בסיפור מתח זה מתממשת סכנת דליפת טכנולוגיה מלחמתית מברית המועצות לשעבר לגורמים העלולים לאיים על העולם החופשי. מדובר באמצעי חדשני רב עוצמה, שכלי הנשק הקיימים עומדים חסרי אונים מולו. קפטן סטיב הולמן, מדען ביחידת מחקר של המודיעין האמריקאי, מצוי בשנת שבתון, שבמהלכה התכוון להציג לאקדמיה תיאוריה פסיכולוגית מהפכנית שפיתח. עם היוודע דבר דליפת הטכנולוגיה המאיימת, הוא מוזעק לשוב ליחידתו. בה בעת, הוא נחשף לראשונה להיבט מצמרר של התיאוריה שלו. תוך זמן קצר, מתברר שיישום התיאוריה שלו עשוי להיות המענה היחיד לאיום, אולם תופעות הלוואי שלה, כך מתברר, הרסניות לא פחות מהאיום עצמו. ללא מילים הוא ספר מרתק, קולח וסוחף, המוביל את דמיותיו לעימות נוקב ולסוף מפתיע. אדי בן מיור הוא יליד הארץ, בעל השכלה אקדמאית בפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה והנדסת כימיה.
קטגוריות: מבצעי החודש, מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
25.00 ₪
בסיפור מתח זה מתממשת סכנת דליפת טכנולוגיה מלחמתית מברית המועצות לשעבר לגורמים העלולים לאיים על העולם החופשי. מדובר באמצעי חדשני […]
1 – היה חם מאוד. השמש צבעה הכול בצהוב בוהק. הקרינה היוקדת הרתיחה את האוויר וגרמה לו להכניס את הנוף לתזזית מרצדת, כמו נאלץ כל הנראה לעין לקפץ מרגל לרגל על החול הלוהט.
גבר מלא גוף ובעל קומה ממוצעת חצה בצעדים נמרצים את הכיכר הריקה, כשסנדליו מעלים אבק קל בהתקדמו לעבר המסגד. פניו הוסתרו בשובל כאפייה שחבש לראשו, ועל עיניו הצלו משקפי שמש כהים.
האיש האט את צעדיו בכניסה לחצר המסגד. בתוך החצר נראה כאילו איבד ממרצו, והוא התקדם בהיסוס לאורך אכסדרת העמודים. פניו היו מועדות אל דלת מוצנעת בירכתי החצר.
כמרבית הבניינים האחרים בעיירה נבנה המסגד מאבן חול צהבהבה. הקירות העבים נועדו למנוע בעד החום מלחדור לאולמות ולחדרים הפנימיים, אך בחצר שרר חום מחניק. המסגד נראה ריק, ושקט מעיק שלט בכיפה. רק קול פסיעותיו הדהד בחלל הדומם והמעולף מהחום.
כשהגיע אל הדלת, עצר לשבריר שנייה, התנשם עמוקות ונכנס לחדר.
דלת העץ הכבדה נטרקה אחריו בחבטה עמומה, שנשברה להדים שהוחזרו מהקירות הכבדים.
החדר היה צונן במידה מפתיעה ומואר היטב בתאורה חשמלית. במקום היו שלושה גברים. לשניים מהם הייתה חזות מזרח תיכונית, ואילו השלישי בלט במראהו הסלבי הבהיר.
הנכנס ידע שהם המתינו רק לו.
עם כניסתו קמו שלושתם על רגליהם.
הסלבי התקדם לקראת הנכנס ומיהר ללחוץ את ידו.
"קולונל קרילנקו, ברוך הבא," קיבל את פניו.
הם דיברו רוסית.
"תודה, בוריס. הכול בסדר?" סינן הנכנס שאלה מהירה.
"נראה לי שכן. דבר אליהם בביטחון, והכול יהיה בסדר," נשמעה תשובה חרישית.
קולונל קרילנקו הסיר את הכאפייה ואת משקפי השמש, והתגלו פנים עגולות ומלאות, עור ורדרד מתוח ואף בולבוסי, שהקנה לו חזות מרשימה. הוא היה באמצע שנות ה-50 לחייו.
עיניו הכחולות המימיות בחנו ללא מורא את העומדים מולו.
"בוריס, הצג אותי בפניהם!" ציווה.
בוריס כחכח בגרונו.
"קולונל ניקולאי קרילנקו," הזדרז להציגו.
זה הניד בראשו בידידות לעבר האחרים ופסע לקראתם.
"שיח' איברהים אבו רבייה, ושיח' רשד חמדה," המשיך המציג.
"נעים מאוד, לכבוד הוא לי לפגוש אתכם," אמר הקולונל בערבית רהוטה כשלחץ את ידיהם.
השניים הופתעו משליטתו בשפתם. בוריס דיבר אתם אנגלית בכל מגעיהם, ולא הכין אותם לכך שהקולונל אשר חיכו לו דובר ערבית. אך שליטתם העצמית הייתה מושלמת. הפתעתם התבטאה רק בהחלפת מבטים מהירים. מלבד זאת הגיבו בשוויון נפש צונן.
הקולונל לא החמיץ את המבטים שהחליפו. הוא חשב במרירות על כך שהם יכולים להרשות לעצמם לוותר על פני הפוקר. הקלפים חולקו זה מכבר, והכול ידעו שהם אוחזים ביד המנצחת.
החבורה הסבה לשולחן שניצב במרכז החדר, ומיד התברר ששיחת נימוסים לא עמדה על הפרק.
שיח' איברהים אבו רבייה נטל את רשות הדיבור ללא כל גינונים והקדמות.
הוא דיבר אנגלית.
"בוריס, אולי תספר לנו קצת על קולונל ניקולאי קרילנקו," ספק ציווה ספק ביקש.
קולונל קרילנקו הרים גבה. ברגע הראשון לא הבין מדוע פנה שיח' איברהים אבו רבייה אל בוריס, ולא שאל אותו ישירות את שרצה לדעת. אך מיד הניח שהדבר נעשה כדי לכבדו, ונרגע.
"פרופסור ניקולאי קרילנקו," פתח בוריס, "הוא מומחה עולמי לפרפסיכולוגיה ומדען בכיר בדרגת קולונל ביחידת מחקר של הצבא האדום. בעצם הוא פיקד על היחידה. כידוע לכם, יחידה זו חקרה אפשרויות ליישום תפישה על-חושית."
"אולי גם כמה מילים על האדונים הנכבדים," מיהר הקולונל להטביע את חותמו במהלך העניינים, כשקולו מביע סמכות, שלא טושטשה אפילו במבטא הרוסי הכבד שהשתרבב לאנגלית.
"כמובן, עמדתי לעשות זאת," אמר בוריס והסתכל בשניים לאישור.
שיח' איברהים אבו רבייה הניד ראשו בתנועה בלתי מורגשת כמעט, ובוריס המשיך.
"שני האדונים הם יועציו הבכירים של הוד מעלתו, המלך פואד אל-חוסיני. שיח' איברהים אבו רבייה ממונה על ביטחון הממלכה ואחראי לצבא, ושיח' רשד חמדה אמון על המודיעין והמשטרה החשאית."
קולונל קרילנקו ידע כמובן כל מה שאפשר לדעת על האנשים שבא לפגוש. בקשתו מבוריס הייתה טקטית בעיקרה. כעת, בעוד זה מדבר, הוא חשב עליו, על איש הקג"ב. בוריס זולקוב. במשך שנים רבות עסק זה בטוויית קנוניות פוליטיות באזור המפרץ הפרסי, כשהוא שוקד על שמירת האינטרסים של ברית המועצות בקרב שליטי הנסיכויות העשירות. בשנתיים האחרונות שירת בוריס כקצין האחראי לביטחון היחידה או לפיקוח עליה, תלוי בנקודת ההשקפה. אבל הצלחתו בארגון פגישה זו הוכיחה שקשריו הקודמים בנסיכויות טרם אבדו.
"טוב, לפני שניגש לעניין עצמו," נטל שיח' איברהים אבו רבייה את ניהול השיחה, "משהו טכני בעיקרו; איך אנחנו אמורים לקרוא לך? פרופסור ניקולאי קרילנקו או קולונל ניקולאי קרילנקו?"
הקולונל תהה אם הובלעה ציניות בשאלה, אך דחה זאת על הסף. זה לא היה חשוב. רגישות יתר הייתה הדבר האחרון שהיה יכול להרשות לעצמו כעת. הוא חשב רגע, ואז אמר: “דרגת הקולונל כבר לא רלוונטית ממילא, פרופסור נשמע מסורבל, פשוט ניקולאי, זה מספיק."
הניסיון להפשיר את האווירה לא עלה יפה.
"ניקולאי – או.קי, שיהיה ניקולאי," אמר שיח' איברהים אבו רבייה באותה נימה רשמית שבה פתח, ללא שום סימן להדדיות. "אני מניח שבוריס כבר דיווח לך שמלכנו הסכים להעמיד לרשותכם את כל מבוקשכם, או שלא היית טורח להגיע לכאן. נעשו הסידורים המתאימים להעביר את כל אנשי היחידה למקום מבטחים. בוריס היה שותף לתכנון, ונעזרנו בניסיונו העשיר להבטחת סודיות המבצע. הפרטים נהירים לו וזכו לאישורו."
ניקולאי שתק והמתין. הוא לו התרגש מהתנהגות העומדים מולו שהייתה די צפויה, או מהדברים שנאמרו, שגם הם לא חידשו לו דבר בינתיים.
"לפני שנפעל," המשיך איברהים בשומרו על ארשת פנים קפואה, ככרוז המקריא פסק דין בבית משפט, ולא כשותף למשא ומתן, "אנו רוצים לחזור ולהשמיע לך, כמי שנושא באחריות לשלום אנשיך, אזהרה שבוריס כבר שמע. מלכנו נדיב ורחב לב לאנשים שהוא חפץ ביקרם, אך קשה מאוד כלפי המנסים להוליכו שולל או לנצלו. האם אני ברור מספיק?"
"אתה ברור לחלוטין," השיב ניקולאי.
"מובן ששמענו את דעתו של בוריס, אבל לפני שנעשה את הצעד שאין ממנו חזרה, אני רוצה לשמוע אם גם אתה משוכנע ששלב הפיתוח הושלם".
ניקולאי הישיר מבט לעיני השואל.
רגשותיו היו מעורבים. הוא תיעב את העומדים מולו בגלל גישתם המתנשאת והקרה. הוא שנא את המצב הנואש שאליו נקלע עם אנשיו, וידע שהם זקוקים לסיוע דחוף. הוא פקפק אם אלה השותפים שלהם ייחל, אבל הרבה אפשרויות לא היו ממילא.
לאחר רגע קט הוא נכנע והשפיל את עיניו.
הוא התאמץ שפניו לא יגלו דבר מהלכי רוחו. הוא ידע שאסור לו להביע היסוס, מכיוון שזה עלול לסכן את המיזם כולו.
"שלב הפיתוח התאורטי הסתיים," השיב, "אנחנו יודעים בדיוק מה עלינו לעשות כדי לבנות אב טיפוס. אני חייב להדגיש שעדיין לא בנינו שום אב טיפוס, אבל לפי מיטב הבנתי, ברגע שהוא ייבנה, העסק יפעל. זה כל מה שאני יכול לומר לך."
"יפה. אתה יותר זהיר מבוריס, אבל עדיף כך," חייך איברהים בראשונה, אולי נהנה מזה שניקולאי מצמץ ראשון. "לכמה זמן תזדקק כדי לבנות אב טיפוס?"
"אני משוכנע שנוכל להציג לפני מלכך אב טיפוס פועל בתוך שלושה עד ארבעה חודשים, בהנחה שיועמד לרשותנו כל הציוד הדרוש," השיב ניקולאי, בהשתדלו לדבר בביטחון ובנימה של אדם סמכותי, המכיר בערך עצמו ומשוכנע במה שיש לו להציע.
לא הייתה לו ברֵרה.
הם נקלעו למצב מגוחך. היה בידם הידע לייצר כלי, שיהפוך לבלתי רלוונטיים את כל סוגי הנשק הקיימים, אך ידע זה לא הועיל כהוא זה, מפני שלא היו להם האמצעים לבנייתו. גרוע מזאת, חסרו להם מוצרי מזון בסיסיים, והם היו על סף רעב. הצורך בפתרון מהיר היה נואש, או שהחבורה עלולה להתפרק, וכל מאמץ הפיתוח יֵרד לטמיון.
בגלל הסודיות הרבה שאפפה את היחידה היא מוקמה במחנה מבודד בקזחסטן. אתרע מזלם, ואל פריצת הדרך במחקר הגיעו בעיצומן של התהפוכות המדיניות בארצם. בידודם מהאירועים היה מוחלט כמעט. הניתוק נבע לא רק מהריחוק הגאוגרפי ממוקד העניינים, אלא בעיקר מכך שכמדענים, הייתה תשומת לבם נתונה רובה ככולה להתפתחות הדרמתית בעבודתם. עד שקלטו את המתרחש, אבד זמן יקר. בו-בזמן קצב השינויים המסחרר בברית-המועצות המתפוררת הביא לכך שקיומם נשכח במהומה. מטבע הדברים, מספר האנשים שידעו על מחקרם היה קטן, ואלה היו עסוקים בהצלת עורם.
בראשונה בחייהם נותרו אנשי היחידה, 22 גברים ונשים, רובם מדענים ומהנדסים או בעלי כישורי תפישה על-חושית, מבודדים וללא תמיכה. מלאי המצרכים במחסני הבסיס אזל, וכל מאמציהם לחדשו נכשלו. רובם מעולם לא התמודדו עם בעיות קיום, מכיוון שפעלו בחממה ממשלתית שסיפקה את כל מחסורם. לכן משנואשו, ניסו לאתר פטרון אחר שיהיה מעוניין בפיתוח החדשני.
המשימה הוטלה על בוריס זלקוב, שהיה היחיד בצוות בעל קשרים מתאימים לכאורה. הוא מצדו החליט לכרוך את גורלו בזה של קבוצת המדענים במקום לחפש לעצמו מקום באי-סדר החדש של מולדתו המתפרקת. הוא יצא לחפש שותף מתאים מבין מכריו הישנים, שליטי המדבר.
עתה נראה שמאמציו נשאו פרי, אך לניקולאי היו ספקות כבדים אשר קיווה כי יתבדו.
ירח מלא נחלץ מבין העננים והזליף אבקת כסף על האדמה. העננים שטו סביבו בתנועה מאיימת, והוא נראה כמתמרן בינם בעקשנות, מתחמק משמיכות הפּוּך הכבדות כילד עיקש עם פנס, המסרב להתכסות ולכבות את האור.
אלומתו הכסיפה את בסיס אמרלד-פוינט בדרום מדינת ניו-יורק, משכנה של פניקס, יחידת מודיעין מיוחדת של הצי. אך לתעלולי הירח לא היו בבסיס עדים רבים, מכיוון שבשעת לילה מאוחרת זו ישנו מרבית החיילים.
רק במועדון הקצינים דלקו כל האורות. מעת לעת כאשר נפתחה דלת המועדון, פרצו החוצה צלילי מוזיקה רעשנית של מסיבה.
הסיבה לחגיגה הייתה יציאתו לשנת שבתון של סרן סטיב הולמן, מפקד אחד מצוותי הניתוח המיוחדים, וחגיגת פרדה הייתה כבר למסורת.
סטיב עבר בין הנוכחים כשחיוך מבוסם על פניו. רוב עמיתיו כבר היו בשלבים שונים של גילופין, וטפיחות הדדיות הוחלפו למכביר, מלוות בהערות שונות, איש איש וסגנונו.
יחידת פניקס הוקמה בשנות ה-60, בעיצומה של המלחמה הקרה. מטרתה הייתה לרכז אנשי מדע נבחרים שהוכשרו לנתח מצבי משבר ולהציע פתרונות למקבלי ההחלטות. בפניקס נערכו משחקי הדמיה של תרחישים, העלולים להצית מלחמה גרעינית, ועובדו תוכניות מגירה לכל תרחיש. אלה כללו הערכות חירום של השלטון המרכזי בפרוץ מלחמה גרעינית ופתרונות לאספקת מזון, מים ותרופות לשארית הפלטה. הפתרונות יושמו בבניית מקלטים המוניים, בתי חולים, מחסני חירום ותשתיות אחרות. אלא שפניקס איבדה מחשיבותה עם הפגת המתח בין הגושים, והתמוטטות ברית המועצות חידדה את השאלה אם עדיין יש הצדקה לקיומה.
אך הנוכחים במסיבה לא הטרידו את עצמם בשאלות אלה. עכשיו היה זמן החגיגות. המוזיקה עדיין התנגנה במרץ כמו בתחילת הערב, אך הכול היו שתויים מכדי להתפעל ממנה. המחשבה הקיומית היחידה שבקושי הבהבה בין ערפילי האלכוהול הייתה איך לשמור על היכולת להגיע בשלום לחדר. על הכורסאות היו פזורים לא מעט שכשלו במשימה זו.
סטיב נשען על הבר, כשמוחו אפוף באלכוהול. בביקורתיות צדקנית של שיכורים הוא התאמץ לספר לאחד מעמיתיו על שיחה שניהל באותו ערב עם שניים מהמפקדים הבכירים, ובה ביקר בחריפות את התמקדות פניקס בנושא המלחמה הגרעינית.
"אז אתה שומע?" גלגל סטיב בלשון כבדה, "אני אמרתי להם בפנים… אמרתי שכמו שאני רואה את זה, אנו מחפשים מחלה… לא ככה… אנו מחפשים תרופה למחלה סופנית במקום לאתר חיסון שימנע אותה… כן, ככה אמרתי… וגם שהידע של מדעני פניקס יועיל אם ינותב לפתרון בעיות חברתיות וכלכליות המעיקות על אומות רבות… ומה עוד?.. כן… אמרתי להם שבסופו של דבר אלה הסיבות מאז ומעולם לכל המלחמות… נכון?.. אתה מסכים אתי?.. מה אתה אומר…"
אך סטיב היה יכול לזכות באותן הבנה והקשבה גם אילו דיבר אל הכיסא הריק.
האיש שמולו כבר היה "שפוך" לחלוטין, ולא קלט דבר.
סטיב ניער את ראשו בכבדות. "לעזאזל עם זה," קרא בקול, מניע את ידו בתנועת ביטול, וכדי לחטא את המחשבה המרגיזה, הֶעֱרה לגרונו כוסית וויסקי נוספת.
השחר החל להפציע. ערפילי בוקר נעו ברוח קלה שסחפה אותם אל הים. קווי המתאר של עצים גבוהים בצדי הכביש רוככו על-ידי הערפילים, וחילופי העונות ניכרו בהם היטב. העצים כבר עטו את כסות עלי הסתיו בצבעי אדום, צהוב וכתום, שנראו כשמיכת טלאים ססגונית, תזכורת לחורף הקרב.
המכונית הכסופה החליקה במהירות על הכביש הרטוב, כשגלגליה משמיעים רחש קצוב ומרגיע. סטיב היה תשוש לאחר נהיגת הלילה. כשהגיע למחלף ניו-וובסטר צפון, הפנה את רכבו ליציאה. הכביש הצדדי היה צר, והעצים נראו גבוהים יותר. בקטעים מסוימים השתלבו צמרותיהם לגמרי זו בזו מעל הכביש ומנעו מאור השחר החיוור לחדור. לאור פנסי המכונית נגלה שלט צהוב ודהוי, "בית הולמן – שטח פרטי, הכניסה לזרים אסורה". המכונית סטתה לשביל העפר ובמהרה נעצרה בחזית בית עץ קטן. היה זה בית קיץ, שרבים כמותו היו פזורים סביב האגם ושימשו בימי הקיץ מקום מפלט ליושבי הכרך. אך בעונת זו של השנה היו מרביתם נעולים וריקים.
כשיצא מהמכונית, מצמץ סטיב בעיניים עייפות.
האגם הרוגע הנשקף מרחבת החנייה עדיין התכרבל באד סמיך, המסתיר את מרחביו. סטיב נשם מלוא ריאותיו מהאוויר הצונן ושחרר אותו בקריאת הנאה. הוא מתח באנחה את גופו הארוך ופנה אל הבית.
סטיב סייר במהירות בבית הריק, נהנה מהמראות המוכרים הטעונים בחוויות ילדות. אף שזה היה בית קיץ, הותקנה בו אח. הוא נזכר בחיוך בהתעקשותו של אביו בעניין זה עת נבנה הבית. "האח נחוצה לאווירה", טען אביו בלהט, וכך כנראה היה ביתם בית הקיץ היחיד עם אח בחדר המגורים.
בסמוך לכניסה ניצבו שני ארגזים שסטיב שלח לכאן מבעוד מועד. ללא השתהות נוספת הוציא מאחד מהם מצעים נקיים, הניח אותם על המיטה, ובתוך זמן קצר שקע בשינה, כשנחירותיו מנסרות ברחשי הבוקר המתעורר מסביב.
כשהקיץ משנתו, כבר עמדה השמש לשקוע.
דבר ראשון הבעיר את האח והכניס די עצים ללילה. ארגון תכולת הארגזים וכמה סידורים קלים נוספים הקנו למקום תחושה של בית שחיים בו.
לאחר שהתקלח, מזג לעצמו מנת וויסקי נדיבה ושקע בכורסה שמול האח המבוערת.
חום האח הציף אותו בנעימות, והאלכוהול המתפשט בו ריפה והרגיע את גופו. בראשונה הרגיש שהגיע אל תחושת החופש והשלווה שלה כה ציפה. לאחר דקות מספר, שבהן התמסר לפינוק הנעים, התנער.
הוא הניח את הכוסית על השולחנון שלצד הכורסה ונטל קלסר שהיה מונח עליו.
זה היה קלסר פשוט, שעל כריכתו נכתב בטוש שחור "תאוריית המסנן – שנת שבתון".
סטיב התבונן בחיבה בכותרת. מפתיע כמה תקוות וחלומות יכולים כתמי דיו שחורים אלה להכיל. באוניברסיטה שבה תכנן לשהות בשנת השבתון הוא התעתד להעביר סדנה כמרצה אורח ולהציג את התאוריה שלו. הוא המתין בקוצר רוח לרגע האמת, שבו תועמד זו למבחן ספקנותם הרעננה של הסטודנטים הצעירים.
הוא לא זכר את הנסיבות שבהן חשב על כך בראשונה. התאוריה לבשה ופשטה צורות עם השנים, בעודה מתגבשת להשקפה מקורית על אישיות האדם, וממנה נגזרו מסקנות מרחיקות לכת.
סטיב פתח את הקלסר.
בעמוד הראשון היה תדפיס תמצית תאוריית המסנן, כפי שהועברה לראש החוג לפסיכולוגיה שבו יעבוד בשנה הבאה.
כמעט בלי משים נסחף לקריאה נוספת של המסמך שהכיר בעל פה:
"הכול תמימי דעה שהשפה היא המייחדת אותנו מבעלי חיים אחרים; היא המאפשרת התפתחותה של תרבות אנושית; והיא המקנה לאדם את יכולת ההפשטה העומדת בתשתית ההוויה האנושית. תרומתה אדירה מכדי שאתיימר לנסות להקיפה.
"אבל למרות הדעה הבלתי מוטלת בספק לכאורה באשר לתועלת השפה, הגעתי למסקנה שיש בה צד אפל, אשר עד כה לא נתנו עליו את הדעת. הסתבר שהשפה בגלגולה הנוכחי פוגעת בדפוסי החשיבה, בעיקר באלה של האדם המערבי.
"תאוריית המסנן מבוססת על ההנחה הבאה: שימוש מופרז במילים השתלט לחלוטין על הכרת האדם והגביל אותה.
"בבדיקה בספרות (ראה רשימה ביבליוגרפית) התברר, שמחקרים רבים הוכיחו (בין אם במתכוון ובין אם כמסקנת לוואי) שכמעט כל הנחווה על-ידי אדם ממוצע מקבל משמעות והתייחסות רק לאחר שהוגדר באופן מילולי במחשבה. קלט חושים שאינו מנוסח מילולית נותר לרוב חסר משמעות ואינו מגיע כלל למודעות, אף שנקלט בחושים.
"יש מספר קטן של יוצאים מהכלל. המאפיין את כולם הוא שהגירויים הסביבתיים המגיעים לחושים נקלטים ומעובדים לתגובה ברמה בלתי מודעת של ההכרה ('בלתי מודעת' – הכוונה שהם נעשים ללא מחשבה מילולית מודעת). בקבוצה הראשונה נכללים הרפלקסים ששרדו, אשר אינם אלא מעגלי גירוי-תגובה מולדים, והם המוכרים והפשוטים ביותר. הקבוצה השנייה כוללת פעולות שכיחות ביותר. אלה רצפי הקליטה-תגובה של פעולות מוטוריות כמו הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים, נהיגה וכדומה, בהן מושגת שליטה אוטומטית לאחר שלב רכישת המיומנות (לדוגמה: המנסה לרדת במדרגות במרוצה מתוך חשיבה על כל צעד שהרגליים פוסעות יגלה שזה קשה עד בלתי אפשרי, בעוד הפעולה נעשית בקלות רבה ללא מחשבה, כלומר בצורה 'בלתי מודעת'). הקבוצה השלישית כוללת תקשורת בין-אישית בשפת הגוף, שריד מהתקופה שבה טרם הגיעה השפה המדוברת לדומיננטיות של היום. לצערנו, גם יכולת זו עומדת בפני סכנת השתעבדות לשפה עם הנחלתה בחוגים למדעי ההתנהגות, בקורסים למשא ומתן וכו'.
"לעומת אלה, בכל הפעולות האנושיות האחרות מעובד קלט החושים ברמה המודעת, הנתונה לשליטה המוחלטת של השפה. הצורך בניסוח כל גירוי למילים לפני שיעובד הפך את השפה למסנן של קלט החושים, כאשר ה'חורים' במסנן זה הם המילים. ככל מסנן כך גם השפה מאפשרת רק לדברים המתאימים לגודל ה'חורים', כלומר לאוצר המילים של הפרט, לעבור דרכה ולהגיע להכרה. כל השאר נותר בחוץ, מחוץ להכרה, בלי שהאדם יקלוט אותו.
"מחקרי שדה רבים שאנתרופולוגים ערכו (ללא קשר לתאוריית המסנן) הציגו מסקנות התומכות ללא משים בתאוריה. לדוגמה: מחקר שנערך בקרב האסקימואים העלה, שבלשונם יותר מ-20 מילים וביטויים לגוונים השונים של לובן השלג. בבדיקת כושר הפרדת הצבעים שלהם התגלה שיכולת הבחנתם בין גוני הלבן עולה בהרבה על זו של האדם המערבי. תופעה דומה התגלתה בבחינת כושר ההבחנה בגוני ירוק אצל בני שבטים פראיים בג'ונגלים בדרום אמריקה (בספרות מחקרים רבים נוספים שכמה מהם מופיעים ברשימה הביבליוגרפית).
"ניתן להקיש ממחקרי שדה אלה שהאסקימואים ואותם שבטים פראיים טרם השתעבדו לנטייה החסכונית והמכלילה של השפה, המגדירה את כל הלבנים במילה 'לבן', ואת כל הירוקים במילה 'ירוק', ולכן הם שמרו על היכולת להבחין במספר גדול יותר של צבעים לעומת האדם המערבי. כלומר, התוצאה היא שעולם החוויות החזותיות שלהם עשיר יותר.
"מובן שלאנתרופולוגים יש הסבר פונקציונלי לתוצאות. לפיהם, ההרחבה בכושר זיהוי הצבעים נובעת מצורכי הקיום בסביבה הטבעית וההסתגלות לה. כלומר, כושר הבחנה זה או אחר יתפתח בכל אדם שייתקל בצורך קיומי לכך.
"אך הסבר זה אינו מרגיע, אלא ההפך. הוא מחדד את הסכנות שעליהן מתריאה תאוריית המסנן.
בעידן המודרני, ובוודאי בעולם המערבי, סיפוק צרכים בסיסיים נתפש כמובן מאליו, ובמרבית המקרים נגיש לכול במאמץ מזערי, ללא כל צורך דוחק בהסתגלות לסביבה, וודאי ללא מאמץ בעל היבטים קיומיים. הצרכים איבדו מעוצמתם ומיכולתם להכריח אנשים לחדד את רגישותם. כך שגם אם היכולת קיימת, היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל. הדחף האבולוציוני של ההכרח להסתגל לסביבה איבד מכוחו, המניע למיצוי מלוא היכולת.
"המודעות לבעיה טומנת בחובה את הפתרון המתבקש: העשרה מוגברת ומתוכננת של אוצר המילים כדי לפצות על נטרול המניעים האבולוציוניים.
"אלא שלצערנו, המגמה השלטת הפוכה, ומסתמנת ירידה מתמדת באוצר המילים של האדם הממוצע. התופעה קיבלה תאוצה הרסנית בשלהי המאה ה-20 עקב כמה שינויים שחלו בחברה.
"השינוי הראשון: צמצום מסיבי באינטראקציות חברתיות. הטלוויזיה חדרה לכל בית והשתלטה על נתחי פנאי גדולים. היא הנחילה מפלה מוחצת לאינטראקציות חברתיות למיניהן בחוג המשפחה ומחוצה לה. אפילו במקומות העבודה נפגמה האינטראקציה החברתית. רבים עובדים בביתם, ואף אלה שלא עובדים מהבית, מוצאים את עצמם רוב הזמן מבודדים מול צג מחשב, שהחליף את סביבת העבודה המסורתית. עם צמצום מרכזיוּת המגע החברתי פחת השימוש, ולכאורה גם הצורך, במילים.
השינוי השני: ירידה ניכרת בקריאת ספרים. רבים ויתרו כמעט לחלוטין על קריאת ספרים, שירים, מחזות או כל דבר מורכב יותר מטור בעיתון. מאז ומעולם נדרשו סופרים ומשוררים לאוצר מילים גדול כדי להעביר את מסריהם המדויקים. במיוחד תקף הדבר למילים בלתי שכיחות בשימוש שגרתי, הבאות לחדד היבטים מובהקים. היחשפות הקוראים למילים אלה חידדה את כושר הבחנתם, וללא משים הם יצאו נשכרים מעבר להנאה המידית שבקריאה. צמצום הקריאה לא רק שאינו מאפשר את הרחבת אוצר המילים, אלא מצמצם את הקיים מחמת חוסר שימוש הגורם שכחה. במקרים רבים (שנחקרו ותועדו – להלן רשימה ביבליוגרפית) הפגיעה כה קשה, עד שאוכלוסיות גדולות בארצות הברית עוברות את מלוא חייהן בשימוש במספר קטן יחסית של מילים בסיסיות, הקשורות לפעילות היומיומית. אצל אנשים אלה המסנן הולך ונסתם.
"התופעה מנוונת ביסודה ומשפיעה על העולם המערבי כולו, כאשר שאר העולם שועט אחריו בדהרה מטורפת אל פי התהום. רגישות האדם למתרחש סביבו מצטמצמת, וקטעים שלמים מהמציאות נסתרים ממנו. ההכרה נאטמת לגירויים מהסביבה, והאדם מתנתק ממנה ומסתגר בקונכייתו המתכווצת מדור לדור. למזלנו, המצב הפיך והפתרונות קיימים."
סטיב הניח את הקלסר על ברכיו והשעין את ראשו על גב הכורסה. גם הפעם חש תסכול עז, כמו תמיד כאשר חשב על כך. האנושות לקחה את השפה, התכונה הגדולה מכולן המבדילה בינה ובין החיות, המנוף לקיומה ולתרבותה, והפכה אותה לגורם מנוון שיביא עליה כליה אם לא ייעצר התהליך ההרסני.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ללא מילים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות