החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
חסר במלאי

אוקיינוס בקצה המשעול

מאת:
מאנגלית: דידי חנוך | הוצאה: | 2014-01 | 199 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

79.00

רכשו ספר זה:

"אוקיינוס בקצה המשעול הוא לא רק טוב אלא קרוב לגדולה ממש"

ברנס אנד נובל

סאסקס, אנגליה. איש בגיל העמידה חוזר לעיר הולדתו להשתתף בלוויה. אף שהבית שבו גר נעלם כבר מזמן, הוא נמשך לחווה שבקצה המשעול, שם פגש בגיל שבע ילדה יוצאת דופן בשם לטי המפסטוק. הוא לא חשב על לטי כבר עשרות שנים, אך כשהוא מתיישב לצד הברכה (שכונתה בפיה אוקיינוס) מאחורי בית החווה המט לנפול, זיכרונות העבר מציפים אותו. זהו עבר מוזר למדי, מפחיד מדי ומסוכן מכדי שיקרה למישהו, לא כל שכן לילד קטן.

ארבעים שנה קודם לכן התאבד גבר במכונית גנובה ליד החווה הזאת. כמו להבת מצת הנוגעת בזיקוק, הניע מותו של האיש שורה של התרחשויות מדהימות. דבר-מה אפל שוחרר, דבר-מה מפחיד וכלל לא מובן לילד קטן. ולטי – קסומה, מנחמת וחכמה בהרבה מכפי גילה – הבטיחה להגן עליו בכל מחיר.

אוקיינוס בקצה המשעול הוא יצירה פורצת דרך של אמן ידוע ומוכשר. הוא מסופר מתוך הבנה עמוקה של כל מה שהופך אותנו לבני אנוש, וחושף את כוחם של סיפורים לגונן עלינו מפני האפלה השוכנת בחוץ ובפנים. זוהי אגדה לירית מרגשת ומבעיתה – עדינה ככנף פרפר ומאיימת כסכין בחשכה.

מקט: 4-362-4890
מסת"ב: 978-965-545-713-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"אוקיינוס בקצה המשעול הוא לא רק טוב אלא קרוב לגדולה ממש" ברנס אנד נובל סאסקס, אנגליה. איש בגיל העמידה חוזר […]

פרולוג

לבשתי חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה ונעלתי נעליים שחורות, מצוחצחות ומבהיקות: בגדים שבדרך כלל הרגשתי בהם לא נוח, כאילו אני לובש מדים גנובים או מעמיד פני מבוגר. היום הם סיפקו לי נחמה מסוימת. הייתי לבוש בבגדים שמתאימים ליום קשה.

בבוקר מילאתי את חובתי, אמרתי את המילים שנועדתי לומר, והתכוונתי להן כשהגיתי אותן. ואז, בתום הטקס נכנסתי למכונית שלי ונסעתי, אקראית, בלי לדעת לאן, כי ידעתי שכעבור שעה אצטרך להיפגש עם עוד אנשים שלא ראיתי שנים וללחוץ עוד ידיים ולשתות יותר מדי תה מספלי חרסינה משובחת. נהגתי בדרכים הכפריות הפתלתלות של סאסֶקס, דרכים שזכרתי רק במעורפל, עד שגיליתי שאני נוסע למרכז העיר, ואז פניתי, אקראית, במורד כביש אחר ופניתי שמאלה ואחר כך ימינה. רק אז הבנתי לאן אני נוסע, לאן נסעתי מההתחלה, ועיוויתי את פני בשל טיפשותי.

נסעתי אל בית שלא קיים כבר עשרות שנים.

כשנסעתי ברחוב הרחב שפעם היה משעול אבן לצד שדה שעורה, חשבתי להסתובב בחזרה, להסתובב בחזרה ולהשאיר את העבר כפי שהוא. אבל הייתי סקרן.

הבית הישן, אותו בית שחייתי בו במשך שבע שנים, מגיל חמש עד גיל שתים־עשרה, נהרס ואבד לתמיד. הבית החדש, זה שהורי בנו בקצה הגן, בין שיחי האזליאה למעגל הדשא הירוק שכונה בפינו "טבעת הפֵיות", נמכר לפני שלושים שנה.

האטתי את המהירות למראה הבית החדש. בשבילי הוא תמיד יהיה הבית החדש. עצרתי בשביל הגישה, והבחנתי בהרחבה שנעשתה למבנה משנות השבעים. שכחתי שהלבנים היו בצבע חום־שוקולד. הדיירים החדשים הפכו את המרפסת הקטנטנה של אמי לחדר שמש דו־מפלסי. בהיתי בבית, וגיליתי שאני זוכר את שנות העשרה שלי פחות טוב משציפיתי: לא את הזמנים הטובים, ולא את הזמנים הרעים. כשהייתי נער גרתי במקום הזה למשך זמן מה. נדמה היה שאין לו חלק במי שהייתי היום.

יצאתי משביל הגישה.

הגיע הזמן לנסוע אל הבית ההומה והעליז של אחותי, שנוקה וסודר עד נוקשות לקראת היום הזה. ידעתי שאדבר שם עם אנשים ששכחתי מקיומם כבר לפני שנים והם ישאלו אותי על נישואי (שכשלו לפני עשור, מערכת יחסים שנפרמה לאטה עד שלבסוף, כצפוי, נשברה) ואם הכרתי מישהי (לא. בכלל לא הייתי בטוח שאני מסוגל. עדיין לא), והם ישאלו על הילדים שלי (כולם כבר גדלו, חיים את חייהם, מצטערים שלא יכלו לבוא היום), על העבודה שלי (היא בסדר גמור, תודה, אגיד, מאחר שאני אף פעם לא יודע איך לדבר על מה שאני עושה. לו יכולתי לדבר על זה, לא הייתי צריך לעשות את זה. אני עושה אמנות, לפעמים אני עושה אמנות אמיתית, ולפעמים היא ממלאת את החללים הריקים בחיי. את חלקם. לא את כולם). כולנו נדבר על המנוח, נזכור את המתים.

המשעול הכפרי הקטן של ימי ילדותי נסלל לכביש שחור שחצץ כעת בין שני שיכונים רחבי ידיים. נסעתי במורד הכביש, הרחק מהעיירה, לכיוון ההפוך מהמקום שאליו הייתי צריך לנסוע, והרגשתי טוב.

הכביש השחור החלקלק הלך ונעשה צר כמו המשעול הפתלתל שזכרתי מימי ילדותי, והפך לעפר דחוס מלא אבני צור גבשושיות דמויות עצם.

עד מהרה כבר נסעתי לאטי בדרך חתחתים צרה שמשני עבריה גדר חיה של שיחי אלסר וצמחייה סבוכה המנוקדים מדי פעם בשיחי ורדים קוצניים. הרגשתי כאילו חזרתי לאחור בזמן. המשעול היה כפי שזכרתי אותו, אבל שום דבר אחר לא היה.

חלפתי על פני חוות קימל. זכרתי שכשהייתי בקושי בן שש־עשרה נישקתי את קאלי אנדרס אדומת הלחיים ובהירת השיער שגרה שם, ושזמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה שלה להתגורר בשֶטלֶנדס, ואני לא זכיתי לנשק אותה או לראות אותה שוב. ואחר כך, לאורך קילומטר וחצי לא היה דבר פרט לשדות משני צדי הדרך: ערב רב של כרי דשא. בהדרגה הפך המשעול לדרך עפר. היא התקרבה לסופה.

נזכרתי בו לפני שפניתי בעיקול וראיתי אותו, בכל תפארתו הרעועה ואדומת הלבנים: בית החווה של משפחת המפסטוק.

הופתעתי למראהו, למרות שהמשעול תמיד הסתיים שם. לא יכולתי להמשיך לנסוע. חניתי לצד חצר המשק. לא היתה לי שום תוכנית. תהיתי אם אחרי כל השנים האלה עדיין גר כאן מישהו, או ליתר דיוק, אם משפחת המפסטוק עדיין גרה כאן. זה לא נראה סביר, אבל למיטב זיכרוני, המשפחה הזאת בעצמה היתה לא כל כך סבירה.

סירחון גללי הפרות הכה בי כשיצאתי מהמכונית וחציתי בזהירות את החצר הקטנה לעבר דלת הכניסה. חיפשתי פעמון לשווא, ואז נקשתי על הדלת. היא לא הוברחה כראוי, ונפתחה לאטה כשהקשתי עליה באצבעותי.

כבר הייתי כאן פעם, מזמן, לא כן? הייתי בטוח בזה. לעתים זיכרונות ילדות מכוסים ומוסתרים תחת הדברים שהתרחשו לאחר מכן, כמו צעצועי ילדוּת שנשכחו בתחתית ארון מבוגרים מלא עד להתפקע, אבל הם לעולם לא אבודים לתמיד. נעמדתי במבואה וקראתי, "שלום? יש כאן מישהו?“

לא שמעתי דבר. הרחתי לחם טרי ושעווה להברקת רהיטים ועץ ישן. עיני הסתגלו לאטן לאפלה: הצצתי פנימה וכשהתכוננתי להסתובב ולעזוב הגיחה אישה זקנה מהמסדרון האפלולי, בידה מטלית לבנה. שערה האפור היה ארוך.

אמרתי, "גברת המפסטוק?"

היא הטתה את ראשה הצִדה והתבוננה בי. "כן. אני אכן מכירה אותך, בחור צעיר," אמרה. אני לא בחור צעיר. כבר לא. "אני מכירה אותך, אבל דברים מתחילים להסתבך כשמגיעים לגילי. מי אתה בדיוק?"

"אני חושב שהייתי בערך בן שבע, אולי שמונה, בפעם האחרונה שהייתי כאן."

היא חייכה. "היית החבר של לטי? זה ממעלה המשעול?"

"נתת לי חלב. הוא היה עוד חם מהפרות." ואז הבנתי כמה שנים חלפו מאז ואמרתי, "לא, זו לא היית את. זו בוודאי היתה אמך שנתנה לי חלב. אני מתנצל." כשאנו מזדקנים אנו הופכים להורים שלנו; אם נחיה שנים ארוכות נראה פרצופים שחוזרים על עצמם בזמן. את גברת המפסטוק, אמא של לטי, זכרתי כאישה מוצקה. האישה הזאת שלפני היתה דקה כמקל ונראתה שברירית. היא נראתה כמו אמה שלה, כמו האישה שהכרתי כגברת המפסטוק הזקנה.

לפעמים כשאני מתבונן במראה אני רואה את פניו של אבי, לא את פני שלי, ואני זוכר איך היה מחייך לעצמו מול המראה לפני שיצא מהבית. "נראה טוב," נהג לומר לבבואתו בשביעות רצון. "נראה טוב."

"באת לפגוש את לטי?" שאלה גברת המפסטוק.

"היא כאן?" האפשרות הפתיעה אותי. היא הרי נסעה לאנשהו, לא? לאמריקה?

הזקנה נדה בראשה. "בדיוק עמדתי להרתיח מים בקומקום. אתה רוצה כוס תה?"

היססתי, ואז אמרתי שאם לא אכפת לה, הייתי שמח אם לפני כן היא תוכל לכוון אותי לברכת הברווזים.

"ברכת ברווזים?"

ידעתי שלטי כינתה את הברכה בשם משונה. זכרתי את זה. "היא קראה לה ים. משהו כזה."

הזקנה הניחה את המטלית על השידה. "אי אפשר לשתות את מי הים, נכון? מלוחים מדי. כמו לשתות את דם החיים. אתה זוכר את הדרך? תקיף את הבית ותגיע לשם. פשוט תלך בשביל."

לו שאלתם אותי לפני שעה הייתי אומר שלא, אני לא זוכר את הדרך. נדמה לי שבכלל לא הייתי זוכר את שמה של לטי המפסטוק. אבל כשעמדתי במבואה ההיא, הכול חזר אלי. זיכרונות המתינו בשולי הדברים וקראו אלי. לו אמרתם לי שאני שוב בן שבע, אולי הייתי מאמין לכם קצת, רק לרגע.

"תודה לך."

יצאתי אל חצר המשק. חלפתי על פני לול התרנגולות, על פני האסם הישן, צעדתי לאורך שולי השדה וזכרתי היכן אני, ומה מצפה לי, וצהלתי מהעובדה שאני יודע. עצי אלסר עמדו משני צדי האחו. קטפתי חופן מהאגוזים הירוקים, והנחתי אותם בכיסי.

הברֵכה מצפה לי, חשבתי. אני רק צריך לעקוף את הצריף הזה, ואראה אותה.

ראיתי אותה ומשום מה התמלאתי בתחושת גאווה, כאילו מעשה ההיזכרות היחיד הצליח להסיט את קורי העכביש שאפפו את היום הזה.

הברכה היתה קטנה משזכרתי. בצדה הרחוק עמד צריף קטן מעץ, וליד השביל ספסל נושן וכבד מעץ ומתכת. פסי העץ המתקלפים נצבעו בירוק לפני כמה שנים. ישבתי על הספסל, ובהיתי בהשתקפות השמים במים, בדוק הירוקת על גדת המים ובעלי שושנות המים. מדי פעם השלכתי אגוז ללב הברכה, הברכה שלֵטי המפסטוק כינתה...

זה לא היה ים, נכון?

היא צריכה להיות קצת יותר מבוגרת ממני, לטי המפסטוק. היא היתה מבוגרת ממני בשנים מעטות, למרות כל הדיבורים המוזרים שלה. היא היתה בת אחת־עשרה. אני הייתי... בן כמה? זה היה אחרי מסיבת יום ההולדת הגרועה, את זה ידעתי. כך שהייתי בן שבע.

תהיתי אם נפלנו אי פעם למים; אם דחפתי אותה אל ברכת הברווזים, את הילדה המוזרה שגרה בחווה בקצה קצהו של המשעול. זכרתי שהיא היתה בתוך המים. אולי היא דחפה גם אותי פנימה.

לאן היא נסעה? אמריקה? לא, אוסטרליה. זה היה המקום. מקום כלשהו רחוק מאוד.

וזה לא היה הים. זה היה האוקיינוס.

האוקיינוס של לטי המפסטוק.

נזכרתי בזה, וכשנזכרתי בזה שב אלי הכול.

1

אף אחד לא בא למסיבת יום הולדתי השביעי.

היה שולחן ערוך ועליו רפרפות וקעריות מוס, כובע יום הולדת לצד כל צלחת ועוגת יום הולדת עם שבעה נרות במרכז. על העוגה צויר ספֶר בעזרת זיגוג. אמא שלי, שארגנה את המסיבה, אמרה לי שהאישה במאפייה אמרה שהם אף פעם לא קישטו עוגת יום הולדת בציור של ספֶר, ושבנים בדרך כלל רוצים כדורגל או ספינת חלל. אני הייתי הספֶר הראשון שלהם.

כשהיה ברור שאף אחד לא יגיע, אמא שלי הדליקה את שבעת הנרות על העוגה ואני כיביתי אותם בנשיפה. אכלתי פרוסת עוגה, וגם אחותי הקטנה ואחת החברות שלה (שתיהן הוזמנו על תקן משקיפות, לא על תקן משתתפות במסיבה) אכלו עוגה לפני שנמלטו אל הגן בצחקוקים.

אמא שלי הכינה משחקים, אבל מכיוון שאיש לא היה שם, אפילו לא אחותי, לא שיחקנו באף אחד מהם, ואני ישבתי והסרתי בעצמי את נייר העיתון ממתנת החבילה־עוברת וחשפתי דמות באטמן כחולה מפלסטיק. הייתי עצוב שאף אחד לא בא למסיבה שלי, אבל שמחתי שיש לי בובת באטמן, וגם היתה מתנת יום הולדת שהמתינה שאקרא אותה, מארז של כל דברי ימי נרניה, שלקחתי למעלה. נשכבתי על המיטה ונעלמתי בתוך הסיפורים.

היה עדיף ככה. ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים.

ההורים שלי גם נתנו לי את תקליט האוסף של גילברט וסאליבן, נוסף לשניים שכבר היו לי. אהבתי את גילברט וסאליבן מגיל שלוש, לאחר שדודתי, אחותו הצעירה של אבי, לקחה אותי לראות את יולנתה, מחזה מלא באצילים ובפיות. הרגשתי שקל לי יותר להאמין בממשותן ולהבין את טבען של הפיות מאשר את אלה של האצילים. זמן קצר לאחר מכן דודתי מתה מדלקת ריאות בבית החולים.

בערב ההוא חזר אבי הביתה מהעבודה, והביא איתו קופסת קרטון. בתוך הקופסה היה חתלתול עם פרווה שחורה ורכה, שמינו לא ברור, ושמיד כיניתי "פלאפי" וגם אהבתי באופן מוחלט ובכל לבי.

פלאפי ישן בלילות במיטה שלי. לפעמים, כשאחותי לא היתה בסביבה, דיברתי איתו, ודי ציפיתי שהוא יענה לי בשפת בני אדם. הוא אף פעם לא ענה. זה לא הפריע לי. החתלתול היה מלא חיבה וסקרן ובן לוויה נאמן למי שיום הולדתו השביעי כלל שולחן עם עוגיות קרם ורפרפת ועוגה, וחמישה־עשר כיסאות ריקים.

אני לא זוכר ששאלתי מישהו מהילדים בכיתה שלי מדוע הם לא הגיעו למסיבה. לא היה צורך לשאול אותם. אחרי הכול, הם לא היו חברים שלי. הם היו רק האנשים שלמדתי איתם בבית הספר.

יצרתי חברויות לאט, אם בכלל.

היו לי ספרים, ועכשיו היה לי חתלתול. ידעתי שנהיה כמו דיק ויטינגטון והחתול שלו.[1] או, אם פלאפי יתגלה כפיקח במיוחד, נוכל להיות בן הטוחן והחתול במגפיים. החתלתול נהג לישון על הכרית שלי, ואפילו המתין שאחזור הביתה מבית הספר, ישב על השביל מול הבית שלי, ליד הגדר, עד שחודש לאחר מכן נדרס על ידי המונית שהביאה את כּוֹרֶה אבני האופאל להתגורר בבית שלי.

לא הייתי שם כשזה קרה.

באותו יום חזרתי הביתה מבית הספר, והחתלתול שלי לא בא לקדם את פני. במטבח עמד גבר גבוה ושזוף, לבוש בחולצה משובצת. הוא שתה קפה ליד שולחן המטבח, ואפשר היה להריח את זה. בזמנים ההם שתו רק קפה נמס, אבקה חומה ומרה מתוך צנצנת.

"אני חושש שהייתי מעורב בתאונה קטנה כשהגעתי לכאן," אמר לי בעליצות. "אבל אל דאגה." המבטא שלו היה כבד, לא מוכר: זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מבטא דרום־אפריקני.

גם לו היתה קופסת קרטון שעמדה על השולחן.

"החתלתול השחור, הוא היה שלך?" שאל.

"קוראים לו פלאפי," עניתי.

"כן. כמו שאמרתי. קרתה תאונה כשהגעתי לכאן. אל דאגה. נפטרתי מהגופה. אתה לא צריך להטריח את עצמך. טיפלתי בעניין. פתח את הקופסה."

"מה?"

הוא הצביע על הקופסה. "פתח אותה," אמר.

כורה האופאל היה איש גבוה. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת בכל פעם שראיתי אותו, פרט לפעם האחרונה. הוא ענד שרשרת עבה מזהב לבן לצווארו. גם היא נעלמה בפעם האחרונה שראיתי אותו.

לא רציתי לפתוח את הקופסה שלו. רציתי ללכת משם ולהתבודד. רציתי לבכות על החתלתול שלי, אבל לא יכולתי לעשות את זה כשישבו וצפו בי. רציתי להתאבל. רציתי לקבור את החבר שלי בקצה הגן, מעבר לטבעת הפיות ירוקת העשב, בתוך מערת שיחי האזליאה, מאחורי ערמת הדשא המכוסח, מקום שאף אחד לא ביקר בו חוץ ממני.

הקופסה זזה.

"הבאתי אותו בשבילך," אמר האיש. "אני תמיד משלם את החובות שלי."

הושטתי יד, הרמתי את מכסה הקופסה ותהיתי אם זאת בדיחה, אם החתלתול שלי יהיה שם בפנים. אך מה שהציץ כלפי מעלה היה פרצוף ג'ינג'י שלטש בי מבט תוקפני.

כורה האופאל הוציא את החתול מהקופסה.

זה היה חתול רחוב ג'ינג'י מפוספס, עצום בגודלו, שחצי מאוזנו חסרה. הוא הביט בי בזעם. החתול הזה לא אהב להיות בקופסה. הוא לא היה רגיל לקופסאות. הושטתי יד ללטף את ראשו והרגשתי שאני בוגד בזכרו של החתלתול שלי, אבל הוא התרחק כך שלא אוכל לגעת בו, ונשף לעברי ואז הלך לפינה רחוקה של החדר, שם ישב והתבונן ושנא.

"אז הנה לך. חתול תמורת חתול," אמר כורה האופאל ופרע את שערותי בידו המחוספסת. אחר כך הוא יצא אל המסדרון, והותיר אותי במטבח עם חתול שלא היה החתלתול שלי.

ראשו של האיש הציץ שוב בדלת. "קוראים לו תִפלץ," אמר.

זה נשמע כמו בדיחה גרועה.

פתחתי את דלת המטבח כדי שהחתול יוכל לצאת. עליתי לחדר השינה שלי ונשכבתי על המיטה ובכיתי על פלאפי המת. נדמה לי שהחתלתול שלי אפילו לא הוזכר כשההורים שלי שבו הביתה בערב.

תפלץ חי איתנו במשך שבוע או יותר. מילאתי את הקערה שלו במזון לחתולים, בבוקר ושוב בערב, כפי שעשיתי בשביל החתלתול שלי. הוא נהג לשבת ליד הדלת האחורית, עד שפתחו לו את הדלת ונתנו לו לצאת. ראינו אותו מסתובב בגן, מזנק משיח לשיח, או מטפס על העצים ועל הגדרות. יכולנו לדעת היכן היה על פי הקיכלים והירגזים הכחולים המתים שמצאנו בגן, אבל אותו ראינו לעתים רחוקות.

התגעגעתי לפלאפי. ידעתי שדברים חיים אינם ניתנים להמרה, אבל לא העזתי להתלונן באוזני הורי. הכעס שלי היה מבלבל אותם. אחרי הכול, החתלתול שלי אמנם נהרג אבל הוא הומר באחר. הנזק תוקן.

הכול חזר אלי עכשיו, ובעודי נזכר ידעתי שזה לא יישאר זמן רב: כל הדברים שחזרו אלי כשישבתי על הספסל הירוק על יד הברכה הקטנה שלֵטי המפסטוק שכנעה אותי פעם שהיא אוקיינוס.

[1] סיפור אנגלי ידוע על נער עני שזכה בעושר גדול בגלל חתולו שלכד עכברים בארמון המלך. (כל ההערות הן הערות המתרגם/העורכת.)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוקיינוס בקצה המשעול”