עוד אני הולך

מידה לא מבוטלת של ציניות נואשת ומתוסכלת אופפת את מייק כהן, מפקד יחידה בשב"כ בדימוס, המכונה על ידי חבריו 'הגנגסטר'. הוא פוּטר על ידי מפקדיו ב'ארגון' משלא עמד בעומס הנפשי הכרוך במילוי התפקיד וכעת הוא משחזר את קורות חייו, כשהוא מחלים משבץ לב שמקורו, כמדומה, בעיקר בשברון לב. ניכר בו ב'גנגסטר' שראה כבר 'הכל' בימי חייו: את ימי התום של ישראל של טרום 'ששת הימים', את הימים הגדולים וקצרי המועד שלאחריה, ובעיקר את תהליך הסתאבותה, בעיקר על רקע הכיבוש והשליטה בעם אחר. בחשבון הנפש שהוא עורך דומה שהציניות המחוספסת מכסה גם על מידה של ייסורי מצפון: כהן עצמו הוא תוצר מובהק של ישראל העכשווית. חייו נעים בין התמסרות רגישה ואוהבת לבני משפחתו, לבין עסקי הימורים, רומנים זולים עם נשים מפוקפקות, ופעילות ענפה – לאו דווקא מחמיאה – בארגון ממנו פוטר. כך או כך, השב"כ, כפי שהוא מצטייר מפיו של גיבור הסיפור, הוא ארגון כוחני, ציני, אלים, רווי תככים ואינטריגות, ובעיקר נטול שמץ עכבות מוסריות, וככזה הוא משמש בבואה מטרידה ונוקבת של החברה הישראלית על כל רבדיה. את סיפורו מספר כהן תוך שהוא מנהל 'דיאלוג חד צדדי' עם בנו המת יהונתן, שנפל בפעולה צבאית כלשהי. מות הבן מותיר צלקת קשה וכואבת בנפש האב, הנוטה לראות בטרגדיה שפקדה אותו מעין עקדה מודרנית. בו בזמן נפרסת מערכת יחסיו הסבוכה עם בנו החי, אבשלום, עם אשתו אורה, עם נשים אחרות ועם חבריו מימים עברו. החוטים הנשזרים בינו לבין הדמויות והאירועים מותחים קווי הקבלה גלויים לעין בין הסיפור האישי לבין זה הקולקטיבי. לא בכדי נכתב הספר כמעין רצף של סצנות קולנועיות הרודפות זו את זו והטקסט מאזכר לא פעם דפי תסריט. "עוד אני הולך" הוא רומן ראשון למחברו, יקי יושע, יוצר ובמאי קולנוע מוערך שלזכותו רשומים כמה וכמה סרטים ישראליים נודעים. אלא ש'הצורה' עליה הוא אמון היא גם מסגרת ורקע הולמים לעלילת הספר, שהקולנוע – הכתוב או המוסרט – הוא מדיום אפשרי מאוד להצגתה ולהגשתה.

מקט: 4-31-4630

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מידה לא מבוטלת של ציניות נואשת ומתוסכלת אופפת את מייק כהן, מפקד יחידה בשב"כ בדימוס, המכונה על ידי חבריו 'הגנגסטר'. […]

---

1

אני הולך למות. מדשדש במורד המדרגות. נעצר ביציאה. נשען אל המשקוף.

אורות נוצצים בגשם, צורבים באישונים. שלטי ניאון שבורים. מבני בטון עגומים. חתולים נוברים בזבל. מים זורמים על אספלט. זונות רחוב מיואשות. עיר בלילה שאחרי.

כמו סרט ישן של האמפרי בוגארט, אני אומר לעצמי, תמיד יש גשם בסרטים האלה, וזונות. אני חולף על פני שתיים, דחוקות אל חצי ספסל יבש בתחנת אוטובוס דולפת. מכיר אותן בפָּנים, לא בשם. נגיד, סטלה ואהובה.

“כל הלילה החזקנו לך אצבעות”, זורקת אהובה פיתיון משומש.

אני מחייך. יש חן מיוחד בנשים שמפריחות שקרים, כמו נשיקות, לגברים מוכים.

“שוחטים אותו והוא מחייך”.

החיוך האווילי שלי מעלה אצל אהובה את מדד הסיכוי לקליינט. היא מפשילה את החצאית וחושפת שיער ערווה דביק.

“בוא תבכה, נשמה, תזיין ותבכה באותו הכסף”.

סטלה צוחקת, השדיים הענקיים שלה מתנועעים כמו מיטת מים. אין לך מושג, סטלה, באיזה כיף הייתי שוקע עכשיו בין הכריות שלך ובוכה.

אני ממשיך לחייך, אפילו לא עוצר, מוציא את החמישים שקל שרחמים נתן לי בשביל מונית ומנופף בכיסים הריקים.

“כמו אפרוח”, צוחקת סטלה, ואהובה מהמרת על הצעה שקשה לסרב לה, “יאללה, תביא חמישים. נביא לך דובלאז’ ביד. אני בזין וסטלה בביצים”.

אני מגחך, כמו אידיוט, עובר את הכביש, ממשיך ללכת אל סוף הלילה.

ממול, כאילו בסרט אחר, נוצצים החלונות של מגדלי הבורסה כמו יהלומים זעירים.

“כמו אפרוח”, סטלה עדיין צוחקת ואהובה עדיין מנסה, “ברגיל, לא נביא דובלאז’ בחמישים אפילו לערס שלנו. לנו עולה יותר!”

אני עוצר מול חנות טלוויזיות. בתים מופגזים מרצדים לראווה בחלון הרטוב. תושבי הצפון שוב בוכים, שוב מופתעים, מאיימים להשתלח מתוך מסכי הפלזמה, לנחות בפגיעה ישירה בתוך הבית של ראש הממשלה. ברקע, חסרי לאות כרוניים, עטים מזוקני זק”א על הפגרים, לקצב דיווח חף מכל רגש של כתב-שטח בריטי:

לבנון אילמת. חיזבאללה מתעלמת. דמשק מגלגלת עיניים.

איראן ממלאת פיה מים. ורף חם הולך ומסתמן בגבול הצפון.

בחלון המנוקד-טיפות נשקפת דמות, כמו רוח רפאים, מביטה לי ישר בעיניים. פנים ‘גבריים’, יעני, לא מעודנים כמו של כוכב קולנוע. גם הגוף כבר מזמן לא של דוגמן עוד מעט בן חמישים. עוד חודשיים, יא מנייאק.

יומיים אחרי שחטפתי ברגל הגיעו כולם לתל השומר וג’וש ‘הפרוע’ סיפר על גנגסטר אחד, מיקי כהן, ‘הצל’ של בנימין ‘באגסי’ סיגל, שהקים בלאס וגאס את מדינת המהמרים. ג’וש סיפר איך ‘באגסי’ עשה פעם למישהי טובה וגמר בן ארבעים עם ראש מנוקב, איך מיקי כהן, הצל, לא עשה טובות לאף אחד, השכים באדיקות לפני שהורגיו חלמו לקום והחזיר ציוד בשיבה טובה. בגלל סיפורי הגנגסטרים של ג’וש ‘הפרוע’, שעשה עלייה מברוקלין בית הגידול של המאפיה היהודית נהייתי מיקי, ‘הגנגסטר’ של היחידה.

בחלון הדומע נשקפת דמות היגון של ‘גנגסטר’ מזדקן, מביט לי ישר בעיניים, ופתאום בא לי לשיר לו: ‘איבדנו כל אשר יקר היה’, אבל פתאום הוא מחייך אלי, כמו הילד הזה שפעם הייתי, ופתאום כן, פתאום אני מתעודד, כי העיניים האלה, כשהן מחייכות, מה שקורה פחות ופחות, עדיין מעוררות נשים, פה ושם, להכניסני תחת כנפיהן. ופתאום אני נופל.

סטלה ואהובה מדלגות בין השלוליות, עוברות בריצה את הכביש. אין להן עניין בדיווח הבריטי על הרעה הנפתחת מצפון. העניין שלהן הוא בי. לא בחמישים שקל שלי. ממש בי.

“הולך למות, מסכן”, סטלה כבר לא צוחקת, “השאיר הכל לרחמים”.

“מזל שהשאיר”, אהובה פרגמטית כמו איש זק”א, “עוד היה בא אצלנו, מת לנו בידיים”.

גשם מטפטף. שתי זונות רחוב רוכנות מעלי מוטל על האספלט הרטוב, מכווץ כמו עובר, פוער לשמים עיניים מזוגגות.

אם אני הולך למות רחמים אוכל אותה במאה עשרים אלף, בלי שאפילו קמתי להשתין.

* * *

“שש שעות מזוינות וחצי”, ממלמל רחמים, לחוץ בתוך חליפת ורסאצ’ה, “לא קם אפילו להשתין”.

צודק רחמים, אם אני לא קם להשתין, אני מת. אבל אני לא קם. מונטה קרלו, הקזינו הלא-חוקי של רחמים, רחוק מאוד מהאורגינל. רחוק בכל מובן. בתפקיד וילונות קטיפה ונברשות בדולח משחקים כאן קירות בלוקים ונורות חשופות, ואת החול הזהוב בריביירה של חוף התכלת מגלם בוץ דלוח בשטח ההפקר של הבורסה.

“שש שעות מזוינות וחצי”, הוא מפהק, משחרר את העניבה שלא מתאימה אפילו לשטיח, “לא זז!” הוא תוקע מרלבורו אדום בזווית הפה, מפשפש במכנסיים, נשען קדימה אל מכונת הקולה, כאילו עומד להשתין לתוכה, דוחף מטבע ומוציא פחית.

בָּרמן מנומנם מפַנה תילי מאפרות. עובדת זרה מכסה בברזנט את שולחנות הבּלֶק-גֶ’ק, חוץ מאחד, זה שבו אני – אחרון הפרייארים – עדיין מתברבר.

מלבד היותי אחרון הפרייארים אני שייך גם לאותו זן הולך ונכחד של טמבלים שהיו מתנדבים ליחידות מובחרות בשביל לזיין את החתיכות, אבל בעיקר, באמת ובתמים, בשביל המדינה.

“שש שעות מזוינות וחצי, לא מזיז ת’תחת”, רחמים כבר בקטע של מנטרה, לוגם מהפחית קולה ומנגב, מתוסכל, בשרוול.

אם אני לא קם הרגע להשתין אני מת. אבל אני לא קם. כמו לכל מהמר יש לי מין קול פנימי, קול של היגיון צרוף. לפעמים אני מקשיב לו. לרוב לא.

הידיים של הדילר אוספות קלפים, גורפות ז’יטונים, כמו אוטו זבל. ככה אני מעדיף. לבד. בלי שכנים בכיינים. בלי שיחות נפש. לבד. פנים מול פנים. הרי בתכל’ס, הכל מזל. צריך רק להיות אופטימי. כל הערב לא ראיתי בלק-ג’ק. איך שאני מקבל בלק-ג’ק אני קם.

סיבוב חדש. הדילר מוציא לי שני קלפים, 7 ו-4. מה שחסר לי זה תמונה. הנה באה תמונה. הנה בא המזל. אני מלקט ז’יטונים מהערימה המצ’וקמקת שלי, מכין את הכפלת חיי, אבל בינתיים תומר מוציא לעצמו תמונה, ונגד תמונה אסור להכפיל – אני מזכיר לעצמי – והיד עם הז’יטונים עוצרת, ואז, באופן עצמאי, בלי להתייעץ, מזיזה אותם קדימה.

הדילר מוציא לי 4. במקום 21 יצא 15, קלף מהתחת. לעצמו מוציא הכלב, אלא מה, עוד תמונה.

“לך תפתח מוזיאון עם התמונות שלך”, אני רוטן.

הדילר מרים גבה עוינת, אוסף את ה-15 העלובים שלי ואת התמונות שלו.

“אין דבר, תומר, גם את רומא לא בנינו ביום”, אני קורץ לדילר, מה הוא אשם, “עוד נראה מי ימצמץ ראשון”.

תומר הדילר חופן את הז’יטונים שלפני רגע היו שלי ומחליק אותם אל המגש שלפניו. בא לי להרוג אותו. את עצמי. מישהו כאן הולך למות. כולם הולכים. כולם ז’יטונים על שולחן מזל. כסף מפלסטיק. גאוני.

הפסקת אש. תומר מערבב קלפים. עם וֶסט צהוב, עניבת פרפר סגולה ואצבעות של רקדנית בלט הוא נראה כמו דילר מדיסנילנד. אני סופר בחמלה את המעט שנותר לי. אני הולך להחזיר ציוד, אני מגחך לעצמי במין לאות של השלמה, נשען לאחור, עוצם עיניים. מוזר. השתנתי במכנסיים תחת אש, הזעתי בלילות חורף, קטעים שמרוב פחד אני לא זוכר, ואף פעם לא הרגשתי: אני הולך למות. מוזר. שקט מוזר. אני פוקח עיניים. נרדמתי לרגע.

הבלט נגמר. תומר מחכה בשקט מופגן, מעביר את משקל הגוף מהרגל הטובה לפרוטזה. עלה על מוקש, הילד, בשדה שלנו בדרום לבנון. אחרי השיקום התחרפן והתחיל להמר אצל רחמים, שבגלל הכבוד ליוחאי, אימת טירוני הצנחנים לדורותיהם, נתן לתומר לשקוע בג’ורה – איך לא – עד מעל לראש. עכשיו תומר מחזיר את החוב לקזינו בתור דילר. שמונה חודשים יא מנייאֵק. מסכן יוחאי, עשרים שנה נשאר רס”ר בשביל לראות את הבן שלו נהיה מג”ד. מסכן תומר, מטריפה לו עכשיו הפרוטזה את הברך.

“מה שלום אבא?” אני שואל.

תומר מושיט לי את הקלף השחור ואני חותך קרוב לאמצע. הקלפים גולשים לתוך ה’סנדל’.

קרב חדש מתחיל. לא צריך אומץ ולא מיומנות, רק מזל, שפעם אחת אלוהים יהיה בצד שלי.

היד שלי מסיעה קדימה את שרידי הערימה.

תומר מחלק לי שתי מלכות.

לעצמו הוא מוציא 6, קלף מסריח ביותר.

שתי המלכות שלי, אליזבת ומרי, מהבהבות מולי על ערבות הלֶבד הירוק, כמו הסנה הבוער מול צ’רלטון הסטון, על גבעות הוליווד. לפעמים צריך לצלצל פעמיים, אני מנסה לשעשע את עצמי, וליתר ביטחון גם מגייס את השכינה: ‘אלוהים, אני לא מבקש ממך דברים. אתה יודע. בטח לא במקום כזה’.

תומר מוציא ל-6 שלו 10.

פלא מתחולל לנגד עיני. אני מצויד ב-20 מלכותי ותומר המנייאק תקוע עם 16, הקלף הכי מחורבן שיש. ‘אלוהים, אתה פה?’ אני באטרף אמיתי, ‘עשה לתומר בית ספר, כמו זה שדפקת לסדום ועמורה’.

תומר שולף לעצמו קלף ומניח אותו ליד ה-6 וה-10 שלו.

“עשרים ואחת” הוא מכריז בזדון שמהדהד מקיר לקיר, כמו פיגוע.

21 סידר לעצמו. ככה, נגד כל תורת הסיכויים, סידר לעצמו הבנזונה 21.

‘אלוהים, מה זה צריך להיות?’ אני זועק בלבי חמס, ממשש את חלקת הלֶבד הירוק, החפה מז’יטונים.

הקזינו ריק. הבָּרמן כבר הסתלק. העובדת הזרה כבר שוטפת את הרצפה. רחמים נשען על הר, שחוט, שיער דליל, צבוע, בוהק באור האדום של המכונת קולה אבל בשבילי הוא עכשיו טעם החיים. אני מחייך אליו. הוא מחזיר חיוך לחוץ, כמו עווית של עצירות. מזמן הוא מת לסגור וללכת לישון, רק אני תקוע לו כמו עצם בגרון.

“רחמים, אחי!”

“לא אחי ולא נעליים!” הוא יורה, כמו בליסטראה, “אני סגור!”

“עוד חמישייה וזהו”.

רחמים נאנח בייאוש, מדליק עוד סיגריה. “זה כבר לא בידיים שלי, גנגסטר, אתה יודע, אחרי מאה – זה בסוטול של גולדנשטיין”. מבטו מעונן אבל מבעו בהיר, “מחר בבוקר הוא עושה עיגול אדום מסביב לשם שלך”.

“איזה מאה בראש שלך?” אני מביט בו, מבולבל, “בקושי שישים”.

“לפני שבועיים, שישים. בלי הריבית. עם מה שקיבלת היום אתה נוגע במאה עשרים. כמו משה רבנו”.

“מספיק, רחמים!” אני בקריז.

“הכל רשום, נשמה”, הוא נאנח, מריר, “רוצה דף חשבון?”

“רוצה חמישייה”.

רחמים מושיט אלי את הנייד שלו. “קח צלצל, תבקש ממנו”, הוא מביט בשעון, “כל מי שמעיר אותו בשלוש בלילה מקבל”. הוא נהנה מעצמו, “מה מקבל, חוטף!”

“גולדנשטיין…” אני מגחך.

רחמים מכסה לי את הפה בכף ידו, מביט לצדדים, מוודא שאין בקזינו הריק אפילו זבוב על הקיר. “עם כל הכבוד לכם, וליחידה המזדיינת שלכם, גולדנשטיין לא רואה אף אחד ממטר”, הוא מנמיך את הקול, “בעיקר לא אותכם”.

לוקח לי רגע להתעשת, “אוקיי אלפייה”.

“מה תעשה עם אלפייה, גנגסטר? אפילו לא אחוז מהחוב שלך”.

“תוך עשר דקות אני עושה עשרים. נלך כולנו לישון”.

“אני לא יכול, נשמה”, רחמים מתרכך, “מה אם תפסיד?”

“ככה או ככה הם יחזרו אליך”, אני מצביע על המגש העמוס בז’יטונים.

רחמים מנסה זווית אחרת: “כל הערב רודף אחריך נאחס ואתה לא מצליח לברוח”.

“אני לא בורח, רחמים, אני תוקף!”

“רק שלא נשאר לך תחמושת!” הוא מטיח, נעלב, מעיף את הבדל הדולק לעבר הדלי של העובדת הזרה, “לא רק אתה לקחת צ’אנסים, חבוב!” הוא מושך את החולצה מתוך המכנסיים, חושף פצע מכוער בבטנו, “אתה לא מקבל עוד שקל! בפקודה!” עכשיו הוא כבר נובח, “מאיפה תחזיר, אדון מיקי, מאיפה?”

אני לא טורח לענות. שנינו יודעים שהוא נובח על שיירה שכבר עברה.

רחמים מכניס בקפדנות את החולצה למכנסיים, מדליק באיטיות מופגנת סיגריה חדשה. “אלפייה, לא גרוש יותר!” הוא מתרה בתומר ומסתובב – דון קורליאונה-דה-מיקוּלוּ.

“אלל’ה יסתוּר”, אפשר לשמוע אותו ממלמל בדרכו חזרה אל עמדת התצפית מול מכונת הקולה.

אני קורץ לדילר. “בוא נזיז עניינים, תומר, בוא נדפוק מטווח בנזונה”.

האדרנלין כבר מפעפע אל קצות האצבעות. תומר מחלק לי קלף. מלך לב אדום משייט על הלבד הירוק כמו דג מת בירקון. העיניים צורבות לי. אני ממצמץ, מפרפר, מנסה לשמור פאסון. אולי בדיוק עכשיו מחכה לי המזל. שש-שבע מכות ואני מחזיר הכל. נותן לתומר הבן-אלף בראש. שולח את רחמים הפתטי לישון.

ביני לבין עצמי אין לי ספק שאני קבור.

אם אני לא משתין תוך שנייה אני מת, אבל אני לא זז. העובדת הזרה מתכופפת, סוחטת את הסמרטוט. הטוסיק שלה רוטט בסלוֹאו מוֹשֶן, כמו אחוריים של סייחה. מים ניתזים מתוך הדלי, מרצדים, משייטים בחלל, ופתאום שוטף אותי גל חום, והלב נמס, ומזיעות לי הביצים, והעיניים.

אני הולך למות.

* * *

גשם יורד באלכסון. קר לי. אני הולך למות. אין לי ספק. אין לי אוויר. פיל דורך על החזה הפיל של ‘ספר הגו’נגל’. קולונל משהו. לקחתי את הילדים ליומית. גם אני קולונל. ארבעים אחוז נכות ארבעים אחוז שיגעון. מִשורה משחרר רק האטרף.

“צריך להודיע”, סטלה מניחה יד על המצח שלי, מסלקת שיער רטוב מעינַי.

“מלאך המוות יודיע!” אהובה מזדקפת, גוררת אחריה את סטלה.

“אלוהים ישמור”, הקול של סטלה הולך ומתרחק.

כואב לי, סטלה. אל תלכי. דברי אלי. צריך לדבר. צריך לדבר אל יהונתן. שוכב עם המעיים בחוץ. יתושים מזמזמים. אני מכסה אותו עם הדובון. אסור לאבד את ההכרה, יהונתן. אני מדבר ומדבר. ויהונתן מאבד את ההכרה, מאבד את הדם.

סטלה עוצרת במורד הרחוב, מדליקה סיגריה, מגניבה מבט אמהי. ‘צריך להודיע’, אני רואה את שפתיה מתעקשות, ואת אהובה מושכת אותה הלאה, מעבר לפינה.

סטלה!!!

למי להודיע, סטלה? אפילו את כבר אינך. יותר לא תרדי אלי, ואני לא אכרע ברך מלך, ואת מותנייך לא אחבק, ואת, סטלה, את ראשי לא תלטפי.

גשם מטפטף. מדרכה לחוצה לחזה. אספלט דוקר במצח. אין מצב לתזוזה. אין אוויר. פילים דורכים. קר. רטוב. מלאך המוות יודיע. אורה. להודיע לאורה. אורה תגיע, מתנדנדת. נתקלת בעצמה. נשימה מעופשת. צחנת הסוואה מבושמת. ‘לא שתיתי’, היא תצחקק בקול חלוד. אין אוויר, אורה, הלב נשבר.

אורות נוצצים בגשם, כמו תקווה. זוג צעירים במרצדס של אבא, מאחרים בנשף. חלון יורד באוושה גרמנית. מסך שקוף, אלכסוני, מטפטף בינינו.

“מסכן”, הנערה לוחשת.

הנער מאחורי ההגה בוהה בי, כמו אבשלום. אבשלומי?! כואב לי, ילד.

“אולי נזמין אמבולנס?” תוהה/מציעה/מבקשת הנערה.

“סתם הומלס!” חורץ הנער את גורלי.

החלון עולה המסך יורד. האספלט רוטט. שלוש-מאות כוחות-סוס, שלוש-מאות טְרֶקנרֶים שועטים על פני בפול גאז. אבשלום. להודיע לאבשלום. אבשלומי בטח ער. אני חוזר הביתה מותש. פעולה בעמאן. יהונתן, כרגיל, ישן. אבשלומי במיטה שלנו, ער, מכווץ כמו עובר. איפה אמא, ילד? אני נשכב לידו. נרדם. בארבע לפנות בוקר דפיקות בדלת. אורה תלויה על נהג מונית. מתנדנדת. נתקלת בעצמה. נשימתה מעופשת. ‘לא שתיתי’, היא מצחקקת בקול חלוד. אני הולך למות. נחנק. ואז הצעקות. והמכות. ויהונתן, הגדול, ישן כמו מת. ואבשלומי מתעורר, עומד בפתח, מסתכל ושותק. כואב לי, בני אבשלום. אין יותר כוח. אין אוויר.

“הֵי!” אני מנסה להרים את הראש, לקרוא לעובדת הזרה שיוצאת מהקזינו, אחוריה ממני והלאה.

“הֵי…” החרחור שלי נבלע בתיפוף הגשם.

להודיע לאולגה. כן. אולגה תבוא במונית שירות. תבכה בשקט. תצטלב בסתר. מפוחדת. תמיד מפוחדת. אין אוויר, אולגה, שדייך כריות אוויר. תחת שמי מוסקבה. בלי דת, בלי גזע. רק מין. רגליים עוטפות, חלציים תוקפים. מחסנית שלמה אני מרוקן בתוכך. ועוד אחת. ועוד. עד כלות הנשימה. לוחץ לי, אולגה. אין אוויר. את נצמדת אלי, בוכה. למה את בוכה, אולגה?

מגפי בוקרים צולחים שלולית. צולעים על פני. מעיל צמר וג’ינס. וג’וינט. תומר הדילר. לא שם קצוץ. לא חבר.

אני נחנק, חברים! ביחידה יש חברים. יותר מאחים. אח יקנא, יהרוג, ואחר כך: השומר אחי? ג’נגו בחיים לא מקנא. רק נלחץ. ‘עכשיו גם אתה חטפת’, תצעק. כמו שצעקת אחרי שגמרתי על כולם. חוץ מההוא שלא. לוחץ לי, ג’נגו. כמה שנים לא נפגשנו? מאז ההוא שכן גמרתי. הלב לחוץ, ג’נגו, כמוך.

שקית של מק’דונלדס שטה על פני המים, עוגנת בין האף לסנטר. סִרחון של בצל וקטשופּ. אני מזיז את יד ימין, לאט. האצבעות זוחלות למעלה. עוד שלושה סנטימטר. עוד שניים. אני מגיע לשקית, נוגע עם הבוהן. זרם אדיר מטלטל את הגוף. פחד מוות לא יודע איך לפחד. מלחיץ מוות, הקטע הזה של החיים, שעוברים על פני בַּמחזה. ורק אתה איננו, יהונתן שלי, ואליך אני הולך, אם יתנו לי לעבור, אם תכיר אותי.

אור מסנוור חולף, כמו זרקור של מגדל שמירה. מנוע שמונה צילינדר מתקרב. ביואיק-פארק-אווניו. רחמים קולט אותי זרוק, חצי על המדרכה חצי על הכביש. עוקף בזהירות, לא לדרוס.

רחמים!!!

הפנס האחורי של הביואיק צובע אותי באדום. האגזוז מעשן מול האף. רחמים מאחורי ההגה, יד שמאל מחוץ לחלון, כמו תמיד, ומרלבורו נצחית. מבט תשוש נשלח למראה הצדדית, קולט שוב מה שכבר קָלט, מחשב מה אני שווה לו פחות: חי, או מת. יד שמאל משתחלת פנימה. עיגול כתום מנצנץ בחושך. טבעות עשן פורחות מהחלון יחד עם התקווה שאולי בעצם לא קלט מה שקלט – שאולי זאת העייפות, ואולי גם הפחד מגולדנשטיין, שמג’עג’עים לו עכשיו את השכל.

בדל המרלבורו מתעופף כמו טיל לכיוון חנות הטלוויזיות, האַמבּרֶקס נמתח כמו קפיץ, הדלת נפתחת בתנופה, רחמים יוצא, נמרץ, חמוש בנייד.

“הלו! אחד-ארבע-ארבע?” הוא נובח, מתוח, “בטח, סיגל, בטח את יכולה לעזור! תגידי, את לא במקרה הבת של צדוק מהשווארמה? למה יש לכם אותו דיבור, זה למה! לא חשוב. בטח, כן, המספר של מגן דוד, מאמי, דחוף!”

היית מת לראות אותי מת, רחמים. אבל עם מאה-עשרים-אלף חוב, אני שווה לך יותר מאשר לעצמי. רחמים, מיי גרדיאן אנג’ל, בזכותך אפילו הכאב כבר לא מה שהיה.

“חריין!” יורק רחמים לעבר חנות הטלוויזיות, “אפילו מ”פ היית חריין!” הוא מטיח, בצדק, בְּשר הביטחון שמלהג, בשידור חוזר, מעל כל מסך פלזמה רענן.

“מה זה?!” נרעש רחמים לתוך הנייד, “בטח אדום! למה איזה מגן דוד יש עוד, צהוב?” עכשיו הוא כבר צועק. השיער, מדולדל בגשם, מכסה בקושי טפח “תביאי, נשמה, תביאי, לפני שהוא ימות לי!” הוא מפנה את הגב לשר החריין וזורק לעברי מבט אפל, רק הפדחת זוהרת באדום האחורי של הביואיק.

* * *

רעש. צפצופים. מכונות. רופאים. אחיות. אחים. חותכים. תופרים. חובשים. חבל על הזמן.

את כל זה רואים בטלוויזיה, שתלויה בשיפוע מסוכן על הקיר. בחדר המיון של בית חולים איכילוב לא חבל על הזמן, וכל ישראל אחים, כולל אותי, מיטלטל על אלונקה נהוגה בידי מתנדב מד”א טרוט עיניים.

* * *

מסכת הרדמה. הלחץ בחזה מתרכך. הפילים נוטשים בצעד מדוד. החנק נחלץ לאטו, כמו פרפר מפקעת משי.

אם הייתי בהכרה הייתי אומר לעצמי: זה הדוקטור, זה המרדים, זה החריץ של האחות השמנה, השערות באוזניים של האח. הייתי מתפעל איך הצוות מתמרן ביעילות בין הצפצופים והקולות: ‘תביא את זה’, ‘תחזיקי חזק’, ‘נסר פה’, ‘שחררי שם’. אבל כל זה עמום, מטושטש, בא והולך.

מה שאני רואה באמת חד וברור. כמו טריפ אל.אס.די, כמו אודיסיאה בחלל. כמו מנהרת האור הכחול.

ציצי משפריץ חלב. גננת צוחקת. חומה וחמה. ילד בוכה. אמא מחבקת. בושם נשים. סבתא תופרת תחפושת. ילד חייל. דלי של דבק אבא שער. אבי, אבי. למה. למה. אורה. נסיכת מדבר. חול זהב. לב אדום. דם בתולים. משגעת. משוגעת. עפרה. יפהפיית עמקים. בוץ לבן. צוחקת. מנקה עם עלים. טירונים במדים. אחים לנשק. אחים לצרה. אלה שחיים. אלה שלא.

וההוא. זה שלא הרגתי. ילד ערבי. לבן בעיניים. עיניים רכות. כמו אבשלום. כמו אורה. לך הביתה, ילד. ג’נגו מרסס. ילד מרוסס. מוט ציירים. ריח ים. טעם מלח. דוֹד פרדי. יפו. מזח. חכות. דגים ילדים. שני ילדים. אולגה. זהב שערה. שלג לבן. שִפעת איבריה. רומן רוסי. ההוא. שכֵּן הרגתי. כפוּת. מטולטל. שני ילדים יש לו. ערבי מרוסס. אל”מ מ’. מפקד מִתקן. מחורפן. לבן בעיניים. לבן מסנוור. ויהי אור.

אור לבן. רפלקטור עגול של חדר ניתוח. צורב בעיניים. מוח אפוף סמי הרדמה ומראות שחלפו. אחות שמנה מתקרבת. גוהרת.

“מתעורר”, היא קובעת. דביקה. עדיפה על האור המגעיל.

הדוקטור רוכן לעברי, מרפרף באצבע לאורך החזה השחוט. “תיקון אמנותי”, הוא פוסק.

“ורסאצ’ה”, עוקצת השמנה.

“שעתיים ושבע-עשרה דקות”, הדוקטור מציץ בשעון, מזדקף בסיפוק, “אם אני לא הולך הרגע להשתין, אני מת”.

כבר שבע שעות אני זרוק ליד יהונתן, מת להשתין. מולנו חושך מצרים. תרתי משמע. מאחורינו, מתחת לעץ המופגז, נחירות מזדמנות של שמואל וזלמן. קר. סוף הלילה. שקט מדברי. מארב מסריח. יתושים חמקנים. נחירות מצרצרות. גראס מהמם. אחרי שבע שעות של סוטול, אפילו השמים של איסמעיליה, כמו של לוסי, משובצים יהלומים. יהונתן בודק בפעם המאה את השעון. הרגע עברנו את הישורת האחרונה, הוא מבשר, תוך פחות משעה אנחנו נוחרים מתחת לעץ, ושמואל וזלמן נעקצים בשמירה אני מצחקק כמו תרנגול שיכור ויהונתן מוציא קופסת גפרורים, זורה על נייר ‘ריזלה’ את אחרוני העלים, ביכורי קָציר מאחיו הטייס, מסביר לי בפעם המאה כי הזרעים, המוסטרה של הגראס, מחכים תמיד בסוף, בתחתית, כמו עוגת קצפת הפוכה ופתאום הוא נוער כמו סוס, ואני מכסה עם היד על הריזלה, שלא תתפזר המוסטרה של הגראס, ובאותו פתאום הוא משתתק, מביט לשמים. הולך ליפול כוכב, הוא לוחש.

יהונתן רואה דברים, זה ידוע. מה שיש במחברת שלו אף אחד לא יקח. ‘לא יונתן, המפקד, יהונתן, עם הו’, הוא מתעקש, ‘כמו הומו סַפּיינס’, והמפקד מהנהן ‘וואלה, כמו הומו’, וצוחק, וגם יהונתן צוחק, ומאז, עד סוף הטירונות, אין טרטור שיהונתן לא מטורטר, אין כינוי משפיל שהוא לא סופג, בעיקר ‘הומו’. קפוץ הומו. שכב הומו. הומו פה, הומו שם. אבל יהונתן לא הומו, וגם לא רואה למה ‘הומו’ זה משפיל, כי יהונתן רואה מעבר לדברים, ועכשיו הוא פתאום מתמתח ודוחק בי להחליף מקומות: נרדמה לו הרגל ונשבר לו הזין מהרצפה של הצריף השרוף, ואני מזדחל מאחוריו ויהונתן זז שמאלה, בעודו מגלגל את הריזלה כמו קוסם, מלטף בלשון את השוליים של הנייר, העיניים שלו מחייכות בעליצות מדבקת, מוארות בהתלקחות השמימית שמקדימה את הרעש, ואת החול שניתז לכל עבר.

אני זוכר את שמואל וזלמן קופצים על הרגליים, עיניים קרועות מִשינה ומִפחד. אני זוכר את יהונתן, על הפנים, בחול, איפה שאני רבצתי שבע שעות, עד לפני דקה. אני זוכר את היד שלי מנגבת את הזיעה מהעיניים, את כף היד אדומה, את הפאניקה שהראש שלי מפוצץ, ולא מגראס. אני זוכר את זלמן הופך את יהונתן על הגב ואת שמואל מקיא. אני זוכר את הריזלה תקועה ליהונתן בפה, מעוכה בין שפתיים קפוצות, רסיס תקוע לו בבטן, מעיים נשפכים מתוך החולצה.

זה רק החול שבעיניים,

זה לא דמעות, לא, זה לא כאב,

הלו, הלו, ירושלים,

שב אלייך בן אוהב.

זה, למשל, של יהונתן.

למחרת בא המ”פ לאוהל, לא ידע אם לצחוק או לבכות, אז אמר לי, סתם, לארוז את הציוד האישי של יהונתן, בשביל ההורים שלו. ארזתי את התחתונים הארוכים שלו, את השעון המעורר, והאולר, והוופלים שנשארו, וכמה מכתבים מההורים, ומאחיו הטייס שחזר בתשובה עם בס”ד בחוץ וגראס בפנים אבל את המחברת החרמתי. ‘במקום חוברת לזכרי’, היה מנפנף בה וצוחק, בלילות, כשהיה גומר לכתוב.

הוא כבר שיכור מהצהריים, כמנסה להיזכר

יהונתן, יהונתן, בכינור שלי מיתר אחד חסר.

חודש אחרי טירונות אצל יוחאי ב-890. פגז בודד נורה בלילה בגזרה, עם השם שלי רשום עליו, נוחת בכתובת הנכונה על הבן-אדם הלא נכון. לוקח בטעות את יהונתן, הריזלה תקועה לו בפה, שתמיד מפוסק בחיוך שיודע מעבר לדברים, ועכשיו הוא קפוץ בטרוניה.

מי יודע כמה זמן בלעדיו, כמה בלעדיך, ילד שלי, שקראתי על שמו. יהונתן, יהונתן, בכינור שלי שני מיתרים חסרים.