הסתגלותה של קריסטין לחייה החדשים נמשכה זמן רב. לפני שהספיקה לעכל עד תום את אשר התרחש בקיץ שעבר, מצאה את […]
פרק 1
המכתב
"עוד רגע עומד להתרחש משהו מופלא, גם המכשפים הוותיקים שביניכם יופתעו ממנו", הדהד הקול באולם רחב הידיים. עינֵי הקהל נישאו לאלומת האור שבמרכז האולם. בלב אלומת האור ניצבו יחדיו כל בוגרי המחזור הראשון של "בית הספר לקסם פנימי". מעליהם, חבויה בצללי תקרת האולם הגבוהה, ריחפה קְרִיסְטִין, מנהלת בית הספר, אשר קיוותה כי דבר לא ישתבש.
סימן מוסכם ניכר בין שני זוגות מכשפים שנפרדו מן המעגל ועשו את דרכם, כל אחד בתורו, לקיר הנגדי של האולם. בסמוך לכל אחד משני הקירות ניצבו תילי עפר גבוהים. המכשפים פנו לכיוון התילים, וברגע אחד אלו קרסו. שתי מפולות אדמה תואמות גלשו לרצפת האולם וכיסו אותה. לולא הורמו לאוויר רגע לפני כן שאר המכשפים בידי כוח בלתי נראה, היו נמחצים תחת העומס.
המכשפים בצידי האולם נותרו במקומם כשקבוצת מכשפים שנייה עזבה את המעגל. הם החלו להתרוצץ על פני האדמה ופיזרו לכל כיוון חלקיקים זעירים שדמו לחרוזים, לבסוף תפסו את מקומם בצידי האולם לצד המכשפים שביצעו קודם לכן את קסם האדמה.
קבוצה שלישית של עשרה מכשפים יצאה לדרכה ברחבי האולם. לצד כל אחד מהם ריחף אגן מים גדול שלא ניתן להבחין בו קודם לכן, כשעמדו בין חבריהם לקבוצה. האגנים נעו בקלילות, ובכל רגע ורגע התעופף מהם כדור מים שקוף ופגע באדמה. לאחר שהגיעו גם הם לקצוות האולם, קבוצת משליכי החרוזים שָבָה והתפזרה על פניו. כל אחד מחברי הקבוצה כיוון את ידיו מטה לאדמה. מן הקרקע הלחה זינקו ברגע אחד שישה עצים — שלושה בכל צד של האולם.
כל שלישיית עצים התפתלה, נכרכה סביב עצמה ויצרה מֵעֵין צמה עבה. שתי צמות הגזעים התכופפו זו לזו ויצרו קשת שמרכזה באמצע האולם.
קבוצה רביעית יצאה לדרכה, חבריה אוחזים לפידים בוערים, הם התמקמו למרגלות הגזעים. להבות הלפידים החלו להתלקח, ונדמה כי בקרוב יעלו העצים בלהבות, במקום זאת הן התארכו והתפתלו מסביב למקלעת הגזעים כמו סליל, נוגעות לא נוגעות בה.
הקהל מחא כפיים לאור המחזה המרהיב. במרכז האולם נותרו חמישה מכשפים ומכשפות. אלו ריחפו לרגע קט מעל האדמה, ורגע לאחר מכן היא נסוגה והותירה עיגול של רצפה חשופה, ובתוכו הם עמדו. שאר המכשפים מקצה האולם מיהרו לרוץ בחזרה לקבוצה. החמישייה אפשרה לכל השאר לעמוד במרכז המעגל. בעודם עוטפים את חבריהם האחרים ללימודים, שלחו את ידיהם החוצה. בתחילה היה נדמה כי דבר לא קורה, אך לפתע היה אפשר להבחין בתנועה באדמה. רגבי אדמה החלו להתעופף באוויר, אחריהם נעקרו העצים מן האדמה כשהלהבות העוטפות אותן כבו. מערבולת רוח אדירה מילאה את האולם, אך התלמידים נותרו מוגנים בעין הסערה. מאחורי התלמידים נפתחו הדלתות האחוריות הרחבות והגבוהות של האולם, מניחות לאור השמש לחדור פנימה. ברגע אחד התנפצה המערבולת, ושברי גזעים ואדמה הושלכו לאחור בעוצמה אדירה. הדלתות נסגרו בחבטה, ובמרכז האולם הריק ניצבו התלמידים, חפים מכל פגע.
מחיאות כפיים סוערות אף יותר מילאו את אוזניהם. קְרִיסְטִין שחררה אנחת רווחה, עופפה אל מאחורי הקלעים אשר בצד האולם, שינתה את צורתה וניגשה לברך את תלמידיה שעמדו במשימה. על זרועה נתלו אותות בית הספר — נוצצים ומרשרשים, ועינֵי התלמידים ברקו למראם.
"בחיי, זה היה מתיש", המכשף הצעיר מחה את הזיעה ממצחו.
"ידעתי שהתרגיל יהיה מעייף, אבל מי בכלל חשב על זה שנצטרך לְפנות אחר כך את כל האדמה ואת העצים מהחלק האחורי של האולם", אמרה המכשפה שצעדה לצידו.
"כן, כשעשיתי את תרגיל הגמר באשליה, לא הייתי צריכה לקחת את זה בחשבון", הוסיפה מכשפה שלישית שצעדה לצידם.
קְרִיסְטִין, שישבה על גג בית הספר ושמעה את הדברים, גיחכה לעצמה. אכן היה פשוט יותר לְפנות את הבמה לאחר תרגיל הגמר שלה באשליה, היא כמעט לא האמינה שרק שנה חלפה מאז ביצעה אותו.
"אני אומרת לך, הצוות שלי עבד הכי קשה, לא רק שהיינו צריכים להעיף את הכול בסוף המופע, גם החזקנו את חבורת האדמה ואת האגנים שלכם באוויר, זה לא כזה פשוט", ציינה מכשפת האוויר.
"את אומרת את זה רק כי מעולם לא ניסית להתחבר לקסם של מים. את יודעת כמה מאמץ נדרש כדי להחזיק את הכדור די זמן ולשלוף אותו החוצה?"
"אין מה לעשות, כל אחד מאיתנו והקסם שהוא קיבל", משכה בכתפיה מכשפת האוויר הטרייה.
"בחיים לא הייתי מנחשת שתהיי מכשפת אוויר, את כל כך שקולה ויציבה", טפחה המכשפה על שכם חברתה. "לא הייתי חושבת שמישהי לא זורמת כמוך תהיה מכשפת מים", החזירה השנייה בעקיצה. "ומה איתי?" שאל המכשף בחיוך רחב. "נו באמת, כולנו יכולנו לנחש שתהיה מכשף אש", הראשונה נגעה בתליון הלהבה שלצווארו.
השלושה המשיכו בשיחתם והשאירו מאחוריהם את בית הספר. חיוך התפשט על פניה של קְרִיסְטִין, היא שמחה לשמוע את תלמידיה מתייחסים לסוג הקסם שלהם כחלק מהותי מזהותם, זו הייתה מטרת לימודיהם. היא עופפה בחזרה אל האולם והחלה לאסוף ביעילות את השרשראות שקישטו את התקרה בעודה נעזרת בקסם אוויר ובמידות אדם. בחיקה נערמו קישוטי נייר בצורות של להבות, טיפות מים, עלים ומערבולות אוויר (הקישוטים דמויֵי האבן לא מצאו חן בעיניה, והיא ויתרה עליהם מראש).
"קְרִיסְטִין", קראה מלמטה צעירה בשיער כתום, לבושה במכנסיים קצרים ובגופייה ירוקה, "איפה להניח את הגביעים?" קְרִיסְטִין ריחפה מטה, אוחזת קישוטים במלוא ידיה, וחצאיתה השחורה מתבדרת סביבה, "צריך לשטוף אותם ולהחזיר בקופסאות של החֶבְרָה, מישהו מהחֶבְרָה יגיע לקחת את הקופסאות אחר הצוהריים".
"הבנתי, תשאירי את זה לי", לוּסִי יצאה מבעד לדלת האולם, ריחפו אחריה ארבעים וחמישה גביעי קריסטל ששאריות יין אדום עדיין מנקדות אותם.
"היי, לוּסִי", נשמע קול מוכר, כשהגבר היחיד בסגל בית הספר חלף על פניה ונכנס לאולם, "כל השולחנות הושבו לכיתות", דיווח למנהלת ועטף אותה בחיבוק.
"ואתה אפילו לא מזיע", העירה וליטפה את כתפו החשופה.
"את יודעת שאני לא צריך לקרר את הגוף שלי, קְרִיס".
"אני יודעת, וזה אחד הדברים שאני אוהבת בך בחורף", היא ניתקה ממנו בעדינות, היא באמת אהבה את החיבוקים שלו, אבל בימות הקיץ היה בהם חיסרון מסוים. היא יישרה את החולצה הכתומה שלבשה והוציאה מתחתיה את התליון שלה, דומֶה לאֵלו של מסיימי בית הספר, אך ללא צורה של סוג קסם מסוים, רק סמל בית הספר עצמו, כף יד פתוחה, ומעליה ניצוץ; שלה היה משובץ בענבר.
"אתה מאמין שעברה שנה מאז הגענו לכאן בפעם הראשונה, דֵּר?"
"מה אפשר לומר, הזמן עובר מהר כשנהנים", אמר והביט סביבו במבט ארוך, ושניהם חזרו בזיכרונם לרגעים הראשונים שלהם במה שעתיד היה להיות מבנה בית הספר. חודשים מִספּר קודם לכן נכנסו לראשונה למקום הנטוש והמוזנח. "את משוכנעת שזו הבחירה שלךְ?" דֵּרְמִינוּס הביט בפקפוק בצבע המתקלף, בקירות המתפוררים ובחלונות המאובקים. "משוכנעת לגמרי", הכריזה זו שממש לא פחדה ממבנים נטושים וטעוני שיפור. "אתה לא רואה את מה שאני רואה?" שאלה, ועיניה הבורקות שוטטו סביבה. "אני חושב שלא", אמר וכיווץ את גבותיו למראה קורי העכביש שבפינות החדר. היא קירבה את פיה לאוזנו ולחשה ברכות, "אז אולי כדאי שתעצום עיניים".
קצות שפתיו נמתחו לחיוך משועשע והעיניים הסגולות נעצמו בהשלמה. "תפתח, עכשיו אתה יכול להסתכל", קראה לאחר רגעים ספורים. הקירות מסביבם נצבעו בתכלת, החלונות נראו כה נקיים. היה אפשר להטיל ספק בקיומה של הזגוגית בכל אחד מהם. ברחבי הכיתה פוזרו שולחנות וכיסאות מעץ אגוז כהה, רגליהם מגולפות בדוגמאות של עלים משתרגים, קרני השמש חדרו דרך כיפת זכוכית שנקבעה בתקרה והאירו את המקום. "זה לא רע", ציין בהערכה.
"הלוואי שהכול היה קל כמו כישופי אשליה", היא משכה בכתפיה והניחה למראה המופלא להתפוגג ולאפרוריות חסרת החיים לשוב לחלל. כעת, בסיומה של שנת הלימודים, הקירות אכן נצבעו בתכלת. לרוב, החלונות נראו נקיים. שולחנות וכיסאות פשוטים מעץ אורן בהיר מילאו את הכיתות, והשמש האירה אותן מבעד לחלונות מרובעים וגדולים שנקבעו בתקרות. למרות העבודה הרבה שהושקעה בכיתות, הן עמדו ריקות חלק ניכר מהזמן. כשמזג האוויר אִפשר זאת, למדו כולם באוויר הפתוח, בְּמקום שאִפשר לכוחותיהם דרור ללא חשש מגרימת נזק לרכוש בית הספר. הם צעדו אוחזים ידיים בשטחי בית הספר, נהנים להביט במעשה ידיהם, הם התיישבו תחת עץ אלון גדול והתענגו על מזג האוויר הנעים. לאחר דקות מִספּר הצטרפה אליהם לוּסִי בצל העץ.
"זה היה אחד הימים המרגשים ביותר שחוויתי במאה ושמונים שנותיי", אמרה לוּסִי.
"באמת? יותר מהיום שבו הצלנו את הבריאה מחורבן מוחלט?" חייכה קְרִיסְטִין.
"אני מתכוונת להתרגשות חיובית ומשמחת כשאני רואה את פירות המאמץ שהשקעתי".
"התלמידים שלך בהחלט היו מרשימים — מפולות האדמה והסופה ששילחה את הכול החוצה, מופלא!" ציין דֵּרְמִינוּס בהערכה. "ומה לגבי שלךָ? סלילי האש האלו היו מרהיבים, תלמידיך הפגינו יכולת מופלאה בשמירת מרחק כה קצר מהעצים בלי לשרוף אותם".
"כן, זה דרש לא מעט אימונים", גיחך דֵּרְמִינוּס. "ולא מעט עבודת שיקום לתלמידים שלי", קְרִיסְטִין חבטה בכתפו בחיבה. "מי שיודע לשקֵם צמח שנשרף, קל לו יותר אחר כך לגדל צמח רגיל", אמרה לוּסִי.
"ומה עם תלמידֵי המים שלי?"
"הם עשו עבודה לא רעה, אבל קצת בסיסית".
"לא יכולתי להוסיף לתלמידים שלך גם גריפת מים באמצעות הרוח שלהם".
"כן, זה היה יכול להיות יותר מדי, תודה לך שחשבת על זה בתכנון התרגיל".
קְרִיסְטִין חייכה, היא אכן הייתה גאה מאוד בתרגיל שהגתה ובתלמידיה שהיטיבו לבצע אותו באמצעות הכוחות שלמדו שיש להם רק לפני חודשים מִספּר. לפי צליל מחיאות הכפיים ידעה שאינה לבדה בדעה זו. "אבל אני חייבת לציין שגם ללמד שתי כיתות וגם לנהל — זה קצת יותר מדי עומס לפיה אחת", הוסיפה באנחה משועשעת.
"מזל שיש גם פיה וגם מכשפה שאחראיות על כל זה", צחקה לוּסִי.
"ברצינות, אני חושבת שאולי לפחות לקסם מים כדאי להביא מורה נוספת, אבל לאו דווקא פיה, יש גבול לכמות הפיות שסִילְבִיָה יכולה לאפשר לי להחזיק פה, יש להן תפקידים נוספים למלא כשומרות הבריאה".
"אני משוכנעת שאם תסבירי לה בצורה ברורה, היא תאשר".
"בכל זאת, אולי כדאי להביא לכאן אחת מבנות הים? הן הרי ממש חיות בתוך המים, נושמות אותם".
"האמת שלא פגשתי אחת, אבל חברה נוספת לצוות הקטן שלנו היא תמיד תוספת נחמדה", אמרה לוּסי בעודה מהנהנת בראשה. הם המשיכו לשוחח ולהתבדח על אודות התלמידים עד אשר הירח עמד במרכז השמיים. לפתע החל דֵּרְמִינוּס לגרד את מפרקי כפות ידיו.
"כבר?" שאלה קְרִיסְטִין בפליאה.
"אני כך מהבוקר, היום הזה ארוך יותר ממרבית ימי הלימוד שלנו".
"נראה שאתה צודק, בוא נלך. לילה טוב, לוּסִי". הם נופפו לפיה לשלום ופנו לשטח המגורים שלהם — מגרש פתוח בחלק האחורי של בית הספר. למרות מזג האוויר היא הניחה לו לעטוף אותה בחיבוק אנושי נוסף. "מוכן?" שאלה. "תמיד", השיב לה. בפעם המי יודע כמה התירה קְרִיסְטִין את פקעת הקסם והניחה לאהובה לשוב לצורתו המקורית.
למרות הרושם שיצרו המעשים שביצעה בעת נשיקתם הראשונה, שינוי הצורה שלו היה בסך הכול כישוף שטחי, והתברר שאחרי שעות מִספּר השהות בצורה אחרת מציקה לו. הדבר היה נכון גם עבורה. אומנם הקסם שלה לא נדחס אלא נמתח על מנת להתאים לגודל אנושי, אבל גם היא חשה את הגירודים ונאלצה לקטון ולהרשות לכנפיה לצאת. לא היה זה סוד, אולם היה נוח יותר ללמד בני אדם אחרים בצורה זו. לוּסִי לא התנגדה, היא התלהבה מאוד משלל אפשרויות הלבוש שנחשפו בפניה והיו תחליף מרענן לשמלת הפיות הקבועה שלה. קְרִיסְטִין, שלא הצליחה לוותר לחלוטין על הצבע השחור, לבשה תמיד חצי תלבושת שחורה וחצי תלבושת בגוון הדומה ביותר לענבר, ככל שהצליחה למצוא. היא השתחלה לשמלת משי העכביש הענברית שלה. אומנם השמלה לא התאימה לצו האופנה המכשפי, אך הייתה הבגד הנעים ביותר שהיה ברשותה. היא חיכתה שדֵּרְמִינוּס יארגן תחתיו את כל ארבע רגליו ויניח את צווארו על הקרקע לפני שהתמקמה בין קרניו, מקום התנומה החביב עליה בלילות הקיץ החמים, שלא כמו חיקו — אשר פלט חום רב ואִפשר לה לנום בחוץ גם בצינת החורף.
למוחרת התעוררה מלאת ציפייה. אומנם היה עליהם להתכונן לשנת הלימודים הבאה, אבל את השבוע הקרוב החליטו להקצות לאגירת כוחות. בצוהריים קבעו שיבקרו את משפחתו של דֵּרְמִינוּס, שכן בשונה מאביה שאותו פגשו באופן יום יומי, משפחת המלוכה הדרקונית חשה בחסרונו של בנה הבכור. היא התמתחה, התרוממה על רגליה ושמחה כי לא היה חשש שתפֵר את שנתו השלווה של דֵּרְמִינוּס בשל הפרשי הגדלים ביניהם. היא ביצעה סדרת מעופים באוויר, מתענגת על החופש, לפתע הבחינה ממרחק במעטפה שהושלכה בכניסה לבית הספר. כשהתקרבה אליה חשה את הכישוף המגן מסביבה. ברור כשמש כי המעטפה לא נזרקה לשם במקרה, היא נועדה עבורה. היא שינתה את צורתה לאנושית והרימה את המעטפה. הסמל בגב המעטפה מילא אותה בחמימות. "וַאנְדְרִיוּם", קראה בהתרגשות למראה הסמל שכל מכשפה שמחה לראות ביום הולדתה מוטבע בקופסה מהודרת. כתובת הנמען כוסתה כולה בדיו שחור, "קְרִיסְטִין אֵלְדְרִיג'", קראה וצפתה בגוש השחור אוסף עצמו לאותיות שְמה, ולפתע המעטפה נפתחה. היא החלה לקרוא את המכתב שציפה לה בפנים, רגעים מִספּר לאחר מכן נקפצו שפתיה והיא מיהרה לרחף לדֵרְמִינוּס הישֵן.
"דֵּרְמִינוּס, קום, בבקשה, יש לנו בעיה".
"מה קרה?" שאל הדרקון בחצי פיהוק אימתני. היא החזיקה את המעטפה מול פניו, מתעלמת מכך שאין לו סיכוי לקרוא את הכתוב בגודלו הנוכחי, "תובעים אותנו", אמרה.
אין עדיין תגובות