אוגי ואני

הקדמה

'יהיה ל'פלא' ספר המשך?' מישהו בקהל שואל אותי.

'לא, צר לי,' אני משיבה, נבוכה מעט. 'אני לא חושבת שזה ספר מהסוג שנכון לחבר לו המשך. אני מקווה שאוהבי 'פלא' ידמיינו בעצמם מה יקרה לאוגי פולמן ולכל שאר האנשים הסובבים אותו בעולמו.'

דו־שיח זה, או ברוח זו, התקיים פחות או יותר בכל מפגש עם קהל, חתימה על ספרים, הרצאה או הקראה שעשיתי מאז צאתו לאור של 'פלא', ב־14 בפברואר 2012. זו כנראה השאלה הנפוצה ביותר לצד, 'האם יעשו מ'פלא' סרט?' ו'מה העניק לך השראה לכתוב את 'פלא'?'

ואף על פי כן, הנה אני כותבת הקדמה לספר שהוא, ללא ספק, נלווה ל'פלא'. אז איך בדיוק זה קרה?

כדי לענות על השאלה הזאת עלי להתייחס קצת ל'פלא'. אם קניתם את הספר הזה או קיבלתם אותו במתנה, יש סיכוי טוב שכבר קראתם אותו, ואין צורך שאפרט יותר מדי. אומר רק ש'פלא' הוא סיפורו של ילד בן עשר ושמו אוגי פולמן — שנולד עם עיוות בפנים וחווה את העליות ואת המורדות הכרוכים בלהיות הילד החדש בבית ספר ביצ'ר. אנחנו, הקוראים, מלווים אותו במסע המתואר מבעד לעיניים שלו, וכן מבעד לעיני דמויות נוספות שהחיים שלהן מצטלבים בחייו במהלך אותה שנת מפנה חשובה, ושהתובנות שלהן עוזרות לנו להבין את תהליך הקבלה העצמית של אוגי. איננו מקבלים מידע מדמויות שסיפורן אינו נוגע ישירות בסיפורו של אוגי, במסגרת הזמן התחומה בשנת הלימודים בכיתה ה', וכן גם לא למידע שמוסרות דמויות שהבנתן את אוגי מוגבלת ולא מרחיבה את הבנתנו. ככלות הכול, 'פלא', מתחילתו ועד סופו, הוא סיפורו של אוגי, ואני הקפדתי לספר אותו לפי סדר התרחשות האירועים. אם דמות לא הניעה וקידמה את סיפור העלילה, או סיפרה סיפור שהתרחש במקביל, לפני או אחרי מאורעות 'פלא' — קולה לא נשמע בספר.

עם זאת, אין פירוש הדבר שלחלק מאותן דמויות לא היו סיפורים מעניינים — סיפורים שאולי מסבירים את ההתנהגות שלהן, בין שזו השפיעה על אוגי באופן ישיר ובין שבאופן עקיף.

ולמשבצת הזאת בדיוק נכנס הספר הזה.

שיהיה ברור: 'אוגי ואני' אינו ספר המשך. הוא לא ממשיך מן הנקודה שבה 'פלא' נגמר. הוא לא ממשיך לספר את סיפור ההתאקלמות של אוגי פולמן בבית ספר ביצ'ר. למעשה, אוגי הוא דמות משנית בלבד בסיפורים האלה.

הספר הזה מרחיב את עולמו של אוגי. שלושת הסיפורים שבו — 'הפרק של ג'וליאן', 'פלוטו', ו'שינגלינג' — פורסמו לראשונה כסיפורים קצרים במהדורה דיגיטלית והם מסופרים מנקודות המבט של ג'וליאן, כריסטופר ושרלוט. אלו הן שלוש עלילות שונות בתכלית, המוסרות את סיפוריהן של דמויות שרק פה ושם, אם בכלל, מופיעות זו בסיפורה של זו. עם זאת, לכל הדמויות יש דבר אחד במשותף, והוא אוגי פולמן. הנוכחות שלו בחייהן גורמת להן להשתנות. כל דמות תחווה שינוי — מי יותר, מי פחות.

'אוגי ואני' אינו ספר המשך במובן המקובל, מפני שאין בו המשך של סיפורו של אוגי, מלבד קפיצה קטנה ב'הפרק של ג'וליאן' אל הקיץ שאחרי כיתה ה', שהיא תוספת נחמדה לעלילת הסיפור של ג'וליאן ואוגי. אבל מלבד תוספת קטנה זו, הקוראים לא זוכים לדעת מה קרה לאוגי פולמן בכיתה ו', בחטיבה או לאחר מכן. אני יכולה להבטיח שהספר הזה, ספר ההמשך האמיתי, לא ייכתב לעולם. וטוב שכך! אחת התופעות היפות שנוצרו בעקבות 'פלא' היא ספרות חובבים נפלאה. מורים נעזרים בה בשיעורים, מבקשים מתלמידים להיכנס לדמות ולכתוב סיפורים משלהם על אוגי, סאמר או ג'ק. קראתי סיפורים שהוקדשו לוויה, לג'סטין ולמירנדה. קראתי סיפורים שנכתבו מנקודות המבט של איימוס, של מיילס ושל הנרי. קראתי אפילו סיפור קצר וחזק מנקודת מבטה של דייזי!

אבל הטקסטים המרגשים ביותר שקראתי היו על אוגי, שאליו, כנראה, קוראים נקשרים במיוחד. ילדים אמרו לי שהם יודעים בוודאות שאוגי יהיה אסטרונאוט כשיהיה גדול. או מורה. או וטרינר. ודרך אגב, הם אומרים לי את זה בסמכותיות רבה, בוודאות ממש. לא סתם זורקים דעה, לא מנחשים. אז מי אני שאחלוק עליהם? ולשם מה אכתוב ספר המשך שיגביל את כל האפשרויות הללו? לאוגי, עד כמה שהדבר תלוי בי, נכון עתיד מזהיר ומופלא, מלא אפשרויות אינסופיות, וכל אחת מהן עולה על קודמתה.

בפירוש בורכתי על שקוראי 'פלא' מרגישים קרובים אליו במידה כזאת שהם יכולים לראות בעיני רוחם כיצד יתפתחו חייו. אני יודעת שהם מבינים שהעובדה שבחרתי לסיים את 'פלא' ביום מאושר בחיים של אוגי, אינה מבטיחה לו חיים מאושרים. ככל שיתבגר, כך האתגרים שנכונו לו יהיו גדולים יותר. צפויות לו עליות ומורדות, והיכרויות עם חברים חדשים, ג'וליאנים וג'קים אחרים, וכמובן, סאמריות. אני מקווה שהקוראים יסיקו מדרך ההתמודדות של אוגי במהלך שנת לימודיו הראשונה בבית ספר ביצ'ר, על כל קשייה, שהוא ניחן בכל מה שצריך כדי להתגבר על המכשולים שהחיים יציבו בדרכו; שהוא מסוגל לעמוד באתגרים שנכונו לו, להישיר מבט בנועצי המבט (או פשוט לצחוק). ושם, לצדו, בטוב וברע, תמיד תהיה משפחתו הנפלאה — איזבל, נייט וויה. 'הדבר היחיד שבאמת מרפא אנשים הוא אהבה ללא תנאי', כתבה אליזבת קובלר־רוס, וייתכן שזאת הסיבה לכך שרוחו של אוגי לעולם לא תיפול בגלל אמירות חסרות אחריות של עוברי אורח, או בגלל החלטות של חבריו. כי יש לו לאוגי חברים — חלקם ידועים כחבריו, חלקם נסתרים — שיקומו להגנתו במצבים החשובים באמת.

בסופו של דבר, קוראי 'פלא' יודעים שהספר אינו על מה שנעשה לאוגי פולמן. הספר הוא על מה אוגי פולמן עושה לעולם.

מה שמביא אותי חזרה לספר הזה — או, ליתר דיוק, לשלושת הסיפורים הנכללים ב'אוגי ואני'.

כאשר הוצע לי לראשונה לכתוב את הסיפורים הקצרים האלה ולפרסמם במהדורה דיגיטלית, קפצתי על ההזדמנות — בעיקר למען ג'וליאן, שהפך לדמות שנואה בקרב מעריצי 'פלא'. 'תהיה רגוע ואל תהיה ג'וליאן', זה משהו שתוכלו למצוא בחיפוש גוגל, כי היו מי שטרחו לעצב ולהעלות לרשת כרזות אזהרה משל עצמם.

אני בהחלט מבינה מדוע ג'וליאן שנוא כל כך. עד עכשיו ראינו אותו אך ורק דרך עיניהם של אוגי, ג'ק, סאמר וג'סטין. הוא גס רוח. הוא מרושע. המבטים שלו, כינויי הגנאי שלו לאוגי, מאמציו להסית את חבריו לכיתה להתרחק מג'ק — כל אלה הם בגדר התעללות בריונית. אבל למה ג'וליאן כועס כל כך על אוגי? מה עובר עליו, ומדוע הוא מגעיל כזה?

כבר בזמן שכתבתי את 'פלא', ידעתי שלג'וליאן יש סיפור משלו. ידעתי גם שלסיפור שמאחורי ההתנהגות הבריונית שלו אין השפעה על אוגי ועל הסיפור שלו, ולכן לא היה לו מקום ב'פלא'. בסופו של דבר, קורבנות של בריונות לא צריכים לרחם על אלו שמתעללים בהם. אבל הרעיון לבחון את דמותו של ג'וליאן בספר קצר משל עצמו מצא חן בעיני. לא עשיתי זאת כדי לטהר את מעשיו, כי מעשיו ב'פלא' ראויים לכל גינוי ואין להצדיקם, אלא כדי לנסות להבין אותו טוב יותר. חשוב לזכור שג'וליאן הוא עדיין רק ילד. נכון, הוא התנהג בצורה מכוערת, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא 'ילד רע'. לא הטעויות שלנו הן שמגדירות אותנו. החלק הקשה הוא להודות בטעויות שלנו, להשלים עמן. האם ג'וליאן ייגמל מהרוע? האם הוא מסוגל לזה? האם הוא רוצה? אלה השאלות שאני שואלת ושעליהן אני משיבה ב'פרק של ג'וליאן'. ואגב כך אני מנסה להסביר מה הן הסיבות שהביאו את ג'וליאן להתנהג אל אוגי כפי שהתנהג.

הסיפור השני ב'אוגי ואני' הוא 'פלוטו'. 'פלוטו' מסופר מנקודת המבט של כריסטופר, חברו הוותיק ביותר של אוגי, שעבר לעיר אחרת כמה שנים לפני אירועי 'פלא', והוא מספק מבט ייחודי על החיים של אוגי לפני שהחל ללכת לביצ'ר. כריסטופר היה לצדו של אוגי כשהתמודד לראשונה עם קשיים ואכזבות ועם הניתוחים הקשים. הוא היה שם ביום שנייט פולמן הביא הביתה את דייזי, והוא מכיר את החברים הישנים מהשכונה שנעלמו מחייו של אוגי. עכשיו, כשהתבגר מעט, כריסטופר מתמודד עם האתגרים הכרוכים בהמשך החברות עם אוגי — עם המבטים והתגובות המביכות של חברים חדשים. גם במקרים קלים יותר מפתה לפרק חברות כשהיא נעשית קשה, ואוגי אינו היחיד שמעמיד במבחן את נאמנותו של כריסטופר. האם הוא יחזיק מעמד או יוותר?

הסיפור השלישי הוא 'שינגלינג', המסופר מנקודת מבטה של שרלוט, הבת היחידה שנבחרה על ידי מר פלוצקר להיות חברה בצוות החניכה וקבלת הפנים של אוגי. לכל אורך 'פלא' שרלוט מקפידה להישאר בידידות עם אוגי — אם כי זו ידידות קצת מרוחקת. שרלוט מנופפת לאוגי לשלום כשהיא רואה אותו. היא אף פעם לא תומכת בילדים שמתנהגים אליו בצורה מכוערת. היא מנסה לעזור לג'ק (אבל היא פועלת בסודיות ובלי שאיש יֵדע על כך). שרלוט ילדה נחמדה — אין ספק. אבל היא אף פעם לא יוצאת מגדרה כדי להיות יותר מ'בסדר'. 'שינגלינג' צולל אל חייה של שרלוט קודי במהלך כיתה ה', והקוראים לומדים שאותה שנה הכילה עוד המון דברים אחרים שאוגי פולמן לא ידע עליהם: הופעות מחול, ילדות מרושעות, בריתות ישנות וחבורות חדשות. מאיה, הימֵנה, סוואנה, ובמיוחד סאמר, מופיעות בהרחבה ב'שינגלינג', שכמו 'פלוטו' ו'הפרק של ג'וליאן', בוחן את חייה של ילדה רגילה בנסיבות בלתי רגילות.

בין שמדובר באוגי וג'וליאן, באוגי וכריסטופר או באוגי ושרלוט, שלושת הסיפורים ב'אוגי ואני' בוחנים את המורכבות הגלומה בחברות, בנאמנות ובחמלה, ובמיוחד את ההשפעות ארוכות הטווח של חסד וטוב לב. הרבה נכתב על הגיל הזה שלפני הנעורים, ועל כך שזאת תקופה בחייהם של ילדים שבה כמעט טבעי שינהגו באכזריות זה כלפי זה, בעת שהם מתמודדים עם מצבים חברתיים חדשים, לבדם, ללא פיקוח או השגחת ההורים. אבל אני הבחנתי בדברים אחרים אצל ילדים — נטייה לאצילות, רצון עז לעשות צדק. אני מאמינה בילדים וביכולת חסרת הגבולות שלהם להיות אכפתיים, לאהוב ולרצות להציל את העולם. אין לי ספק שילדים הם שיובילו אותנו אל עולם טוב יותר, שיתאפיין בסובלנות גדולה יותר ויכיל את כל העופות המוזרים שביקום, את כל המפסידנים והחריגים. ואת אוגי ואותי.

— ר'ג' פלאסיו