בלילות, אהבתי לשבת על המרפסת מתבונן בשמים השחורים זרועי הכוכבים. הייתי חושב על היום שעבר, על החדשות וחולם בעיניים פתוחות. אז היו עולים גם הזיכרונות המרגיזים, אלו שמקלקלים את מצב הרוח. במיוחד לא סבלתי את אותם האנשים ערמומיים, התחמנים בלשון העם, היית מסכם עם עצמי שאין ברירה ושחייבים ללמוד לחיות עם המצב הקיים. היה שזאת איננה גזירת גורל ושבעוד זמן לא רב אני עצמי אמצא במקום ובמצב, בו אוכל לחיות את חיי. אך כמו תמיד, לאחר כמה לגימות מכוס היין שלצידי, מה שלא ידעתי אז, ובאמת שלא יכולתי לדעת, כרצוני, עולם מופלא ושונה מכל מה שהכרתי עד אז.
אין עדיין תגובות