אמני רחוב הם להטוטני הרגע: הם שוזרים את אמנותם בתנועה החיה של הרחוב, בכאוס הגדול של החיים. הספר אמני רחוב […]
הקדמה
רכיבה על אופנוע וגלישה על גלים הם שניים מהעיסוקים האהובים עלי ביותר.
אני אוהב להתבונן ברוכבים טובים, יהיו אלה אופנוענים שרוכבים על הכביש או גולשים שמעדיפים את גלי הים. זה מראה מרהיב לראות מישהו משחק עם גל. על אף הסכנה בשתי הסביבות, אני חש ביטחון כשאני צופה ברוכב "זורם": הוא מודע לסביבה, הוא מרוכז, הוא יודע למצוא את הזמן המדויק לתפוס את הגל או להיכנס להטיה עם האופנוע. הוא לא יגזים, אך גם לא יחשוש. אם יש לו קהל שצופה בו, הוא נטול מודעות אליו. הוא מקבל את הגל או את הכביש עם מה שאלה מביאים. הוא מודע לכך שאין לו יכולת להשפיע על צורתם, אבל הוא יכול לרכוב עליהם.
הדבר האהוב עלי ביותר בצפייה ברוכב כזה הוא תחושת העונג מעצם יופייה של התנועה ומההרגשה שאין שם מאמץ, אלא רכות, גמישות ותזמון מושלם.
לכך נדרשות שנים של אימונים, שנים של תנועה נטולת חן, בגוף קפוא ונוקשה שצפוי להתרסקויות. נדרשות שנים של כישלונות שגוררים אחריהם חוויות של אכזבה ופחד, על מנת להגיע לרגע שזרימה כזו תקרה בו. היא לא תקרה תמיד, לא באופן קבוע — אבל ברגעי חסד פתאום זה שם: הרוכב שט על הגלים, נע על הכביש, נמצא בממד מיוחד של קשר עם עצמו ועם הסביבה.
אני נהנה לגלות את איכות הרכיבה על הגל גם בתחומים אחרים, כאלה שפחות קרובים אלי. דוגמה טובה לכך היא זו של משה, איש האחזקה בנווה צאלים, המרכז החינוכי־טיפולי שאותו אני מנהל. כשאני בעבודה אין לצדי חוף ים, ואינני יכול לרכוב, אבל לעתים מתעורר בי הצורך להתבונן באדם אחר שרוכב על גלים בעולמו שלו. במצבים אלה אני הולך לצפות בהיחבא במשה. אני מביט מהצד כיצד הוא פותר בעיות אחזקה קשות, נע במיומנות בין כל כלי העבודה שלו, ומוצא את עצמי מתמוגג ונטען בכוחות.
באופן דומה אני צופה בסתר גם באנשים אחרים: תהא זו האחות במחלקה שבה אבי מאושפז, המורה שיושבת עם ילד זמן ארוך לשיחה אינטימית, או אם הבית שמבשלת ארוחה. כשמתרחש רגע של חסד שבו הם מביאים איכות של זרימה לעבודתם, מתוך הממד האותנטי והיצירתי — הם מחיים אותי.
בלבי אני מכנה אנשים אלה אמני רחוב — הם פועלים בתוך העולם, ולא על במה, אך לפרקים עבודתם מלאה רוח יצירתית ואותנטית באופן מעורר השראה.
ספר זה אינו עוסק באופנועים ובגלים, אלא בעולם שבו אני פועל רוב חיי, עולם החינוך והטיפול, בעיקר זה המתקיים בנווה צאלים. זהו עולם של אנשים שלא יכנו את עצמם "יוצרים" או "רוכבי גלים", עולם של אנשי חינוך, מטפלים ומורים שחווים את כל קשיי ה"רחוב" שלנו: את כאבי הלב, את ההתרסקויות, את הרגעים שבהם נדמה כי הגענו לנקודה שממנה לא ניתן יותר להמשיך.
אך זהו גם עולם שבו מתגלות לעין איכויות של אמני רחוב ושל רוכבים טובים: היכולת לפעול בתוך תמונת המציאות בעדינות ובמקוריות, היכולת "לזרום" עם הערות הקהל, עם ההשתנות המתמדת של המצבים והקשיים.
אני מרותק לעולם זה, אך לא פעם חש שרבים מהעושים במלאכה אינם מכירים ביכולות הטמונות בהם, ואינם מזהים את האפשרות לחוות את עצמם כאמנים שיוצרים מציאות אנושית מרחיבת לב.
בספר אתייחס ליכולת שלנו כאנשי חינוך וכמטפלים, לזהות את איכויות האמן בעבודתנו ולעשות בהן שימוש במעבר למקומות חדשים. בין השאר אציע מודל שמתאר תנועה בין ממדים שונים בהוויה האנושית, בעיקר דרך תיאור עבודתנו עם ילדים ומתבגרים; אשתף בהמשגות ובתובנות שעלו אצלי במהלך שנותי כמטפל ומחנך; אתאר פיסות חיים שבהן צפיתי בילדים ובמבוגרים שנופלים ומפחדים, ואנסה להראות דרכים מעט לא שגרתיות שפיתחנו כדי לסייע לילדים ולאנשי הצוות להתמודד עם הנפילות ולקום מהן.
ההבנה המרכזית שאציע בספר קשורה לשאלה גדולה, ולא פעם מטרידה: עד כמה יש לנו, כמטפלים וכמחנכים, אפשרות להשפיע על המציאות שאנו פוגשים. אני שואל שאלה זו גם כשאני רוכב כל יום לעבודה על האופנוע. מחד גיסא — ברור שאין לי כל השפעה על מה שאפגוש הבוקר: אינני יודע אילו נהגים נמצאים על הכביש, כיצד הם ינהגו, מה מצב האספלט ואם יהיו הפתעות במזג האוויר, ומאידך גיסא — אני יוצא לדרך עם משימת חיים מודעת: גם היום יהיה עלי ללמוד כיצד לרכוב באופן בטוח, אבל זורם.
הלימוד עצמו מעניק טעם לחיי והופך אותם לחיים שראוי לחיות אותם. אני מאמין שכך הוא בכל תחום: בעבודה, בגידול ילדים, בזוגיות, בחינוך ובטיפול. אין לנו יכולת השפעה אמתית על מה שהחיים מזמנים, ולא נוכל להשפיע על המהמורות הצפויות ועל הכאבים שוודאי נחווה, ועם זאת האתגר שלנו הוא ללמוד את אמנות הזרימה הנכונה, לדעת לשחק עם מה שאנו פוגשים בדרך, ובסופו של דבר לרכוב בחן ובאצילות על גלי החיים.
אין עדיין תגובות