עונות

"העולם שלי בנוי בועות-בועות, מחוברות זו לזו בחוטים דקיקים, וקו-החיים הוא הכבל הראשי שאליו מחוברים צבירי בועות. יש מקרים שהקשר כה רופף, ובועה נפרדת, פורחת באוויר באלפי ניצוצות ונעלמת, או לעתים מתפוצצת בקול ענות חלושה, ואיש לא זוכר שהיתה קיימת. קו-החיים מתפתל והולך ויוצר הסתעפויות, מהן משתרגים ענפים נוספים, ובועות תלויות עליהם. כל בועה מכילה עולם ומלואו, וכך בנויים חיי."
גיבורת "עונות" נעה במעגלי הזמן, הסביבה, הטבע והעולם לא ברצף של התחלה-אמצע-סוף, אלא במעברים מן הפנים אל החוץ, מן העולם הנברא בדמיונה אל ההתרחשויות במציאות, מן ההווה אל העבר, מן המודע אל התת-מודע, ומתעכבת בנקודות ציון מגוונות – איש, משפחה, חברה, יקום; בכל נקודת ציון כזו נבחנים קשריה בעולם תוך כדי ניסיון לטוות את חיי היום-יום בבית, בטיפוח הגינה, בנסיעה בדרכים ובהיאחזות בכאן ועכשיו – דרך, כפר, אדמה. עונות השנה בטבע ותהפוכותיהן משתקפות גם בהוויית חייה של גיבורת הספר, כשם שבטבע נעות ההתרחשויות במעגלים של קמילה, פריון, צמיחה ופריחה, כך נבחנים חיי הגיבורה במצבים של ריקות, יצירתיות ומלאות. קולה של הגיבורה הוא קול האדם המנסה לפענח את סביבותיו, קול האמן היוצר בסביבה שאינה מתפנה להבין את רגישויותיו, קול האשה המבקשת לעצמה חירות בתוך סביבה של מחויבויות, קולה של בת הארץ הזאת, הקשורה בכל נימיה לאדמה, לחי ולצומח בה ולשפה העברית – מולדתה הלשונית.
עליזה גלקין-סמית – אמנית יוצרת בציור ובפיסול, עוסקת בתרפיה באמנות.

מקט: 965-407-391-9

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"העולם שלי בנוי בועות-בועות, מחוברות זו לזו בחוטים דקיקים, וקו-החיים הוא הכבל הראשי שאליו מחוברים צבירי בועות. יש מקרים שהקשר […]

---

צבעו של הכפר שלי הוא לבן, לבן גיר. אבן גיר לבנה, גם בגינה שלי, בכל מקום. מאותה אבן גיר לבנה סללו את הכביש בילדותנו, ואנו פסענו יחפים, אבנים קטנות דוקרות את כפות רגלינו, ומגפי אבק לבן עד לברכינו, מקפצים ומתפלשים בטַלק הרך, סופגים נזיפות מאמהות טרודות. כל עגלה שעברה שם, כל חיה, אדם, פרד או סוס שנסעו למחלבה, הרימו ענן לבן, ואנו ששיחקנו שם בכדור נראינו כמו רוחות רפאים. במקביל לדרך הלבנה היתה הדרך השחורה, העשויה לא מהחומר שנחצב בהר, אלא מאדמת המישור, שחורה, כבדה, בוצית בחורף. והיו מי שנסעו בעגלה הרתומה לסוס בדרך השחורה, שהיתה חוזרת ומתחברת לדרך הלבנה ליד הכניסות לבתים, וכך היו דוהרים בזיגזג, שחורֿלבן שחורֿלבן.

אני מדברת בקול רם. מקווה שהוא מקשיב. “אתה לא יודע איך זה להרגיש שאני לא מחוברת אל עצמי, התחושה היא שלגוף שלי יש בעלות עלי, על הנפש שלי, והוא עושה בי כחפצו. לפתע הוא מְפתח חום גבוה, אך למחרת חום הגוף חוזר להיות נורמלי, ושבוע לאחר מכן יש לי חום נמוך, ועם כל מאמץ קטן הלב פועם בחוזקה, הגוף מזיע, ואני לא יודעת מי הוא זה בתוך גופי שמרשֶׁה לעצמו להתנהג כך.”

הוא מניע בראשו כיודע דבר, “התאמצת יותר מדי לאחרונה, אל תגזימי, את וההבלים שלך.” הוא עסוק בקריאת הטור הכלכלי; ואני, אינני מבינה מה מרתק אותו שם. הרי כסף להשקעה או חסכונות אין לנו, והפרנסה בטוחה. מדי פעם הוא מנסה לעניין אותי ברזי הנושא, ומלותיו טוות קורים על עיני כקורי עכביש.

“אולי אני משתגעת? אולי מתפתחת בגופי מחלה קשה? כל כך הרבה אנשים חולים לאחרונה.”

אני תוהה אם יטפל בי כשאחלה. ואם אמות, האם ימהר להתחתן?

אטה, החברה של הורי, היתה נשואה שנים רבות לדוידו, גבר ששנאה ותיעבה; אדם שהיה מַרעים בקולו לפני שעות העבודה ואחריהן. אוקראיני גבהֿקומה, שיער צהוב, עיניו תכלת ומבטן אטום. חשבתי עליו כעל איכר ענק מכפר נידח בהרים רחוקים, וכששרנו ‘ודוד יפה עינים’, הייתי לוחשת לעצמי, ‘לא, לא ייתכן שהוא הוא דוד המלך’. לעתים נדירות, כשהשתרר שקט במעונם, חשבתי שהוא איש השלג מהרי ההימלייה. “אוח, אוח,” אטה היתה נאנחת כשבאתי לשָׁם לשַׂחק, “הלוואי שימות. ועכשיו תסתלקו, שלא יראה אתכם, הוא חוזר עוד מעט.”

הוא היה חוזר מלוכלך ומאובק, בשערו שבבי נסורת, כפות ידיו ענקיות. “אטה!” היה שואג. “איפה את? יש אוכל?” והיה טורף כמו חיה. הייתי נצמדת לפינה מעבר לקיר, מציצה בו לראות כיצד הוא אוכל. ואטה רצה ומגישה, ומנחמת, ומרגיעה, ולא משיבה על גידופיו. ואחרֿכך המקלחת. טקס שלם. אטה רצה עם מגבות, ולבנים אפורים, ומכנסיים קצרים. מגרשת אותנו לחצר. היינו עומדים ומחכים לאדים שיצאו מהחלון הצר והגבוה ויעלו לשמים. ואז היה מופיע וצורח עלינו בפרצופו הענקי ובשׂערו הצהוב עם עיניים תכולות ותַמוֹת כשל תינוק, וריח של סבון. כשפרשׁ לגמלאות חלה, ואטה טיפלה בו שנים ארוכות. “אוח, אוח,” היתה נאנחת וכבר לא היתה מוסיפה ‘הלוואי שימות’. עדיין כוחו עמד לו לדרוש ולצעוק, אבל ראיתי כיצד דעך ורזה, הרֿאדם שבקושי הזיז את איבריו, ואחרֿכך נשען על מקל ועל אשתו, שכוחות לא היו לה משל עצמה. ואני חשבתי כל הזמן איך אפשר לטפל במישהו שכל כך מתעבים.

“לא הייתי רוצה לעת זקנתי לטפל במישהו שאיני אוהבת. המחלה מביאה עמה דברים קשים כל כך. אדם מפריש הפרשות מגופו ודברים קשים מפיו. קשה לטפל במי שלא סובלים. אתה היית מטפל בי?”

הוא: מניח לרגע את העיתון. “מה קורה לך היום? תשעה באב?”

‘לא’, אני חושבת לעצמי, ‘הוא לא היה מטפל בי. אולי היה שׂוכר אחות קשוחה ומרשעת ומשאיר אותי כל היום בהשגחתה. לבד אתה. ואילו הייתי רוצה להתאבד היא לא היתה מניחה לי’.

אני חושבת על כל מי שאני מכירה. איש אינו מאושר באופן שמתארים הספרים, אושר שניבט מעיניים קורנות, המאיר את הפנים. אולי יוסף. יוסף השכן שלי הוא אדם דתי, מקפיד על לבושו ולשונו, וכשאני רואה אותו, אני תוהה איפה יחליק, מתי תצא מלה רעה מפיו, אולי יתגלה צווארון מלוכלך. אבל הוא כל כך מָדוּד ולא ספונטני, שמור ומשומר. הצד הרשע שלי לוחש לי שעלי לפתותו, לראותו מזיע, עירום, מלא תאווה. והצד הטוב שלי יודע שאיֿאפשר. הוא נמצא במדרגה גבוהה יותר, מוקף בשומרים לא נראים, ולא יחרוג מבית כלאו. ואסיר או לא, אור קורן בעיניו, חום זורם ממנו לכל בני אנוש.

יוסף אומר לי שאני אדם טוב. אני מוחה: “יש בי תכונות כל כך רעות, ששמחתי לשמוע שאין ביהדות גיהינום.” יוסף מחייך. אני חושבת שאילו היה נוצרי, אולי היה הולך להתוודות אצל הכומר ומספר לו שחייך אלי, ולא בתום לב. כך אני רוצה להאמין.

השיחה נערכת ליד הצרכנייה, הצרכנייה של ילדותי. שם אנו עומדים, יוסף ואני. אני אוהבת לבוא לשם, חשה שייכת למקום. אני נושמת עמוק. נעלמו ריחות העבר של המִימוֹזָה. נעלם ריח השמן של הקומביין שעמד שם, שהיה בעיני כחייתֿטרף קדמונית הזוחלת לאיטה, ובהגיעה לשדה נוגסת בשיניה החותכות, גורסת ובולעת כל מה שבדרכה. בקרבֶיהָ מעכלת, דשה וכובשת. דורסת ומותירה מאחוריה שממה. שממה עם חבילות חציר מפוזרות.

זו הצרכנייה שנכנסתי אליה ילדה חיוורת ובידי בּוֹנִים, ניירות עבים בצבעים שונים גזורים לפיסות, העוברים לסוחר, מקומטים ממגע ידיים רבות. אחזתי בידי בחוזקה בּוֹן כתום ובון ירוק. עתיד המשפחה באותו השבוע היה בידי. מסרתי אותם ל’צרכן’ (קיצור מקובל בכפרנו לבעל צרכנייה) ולחשתי, “סבון וקילו סוכר וקילו קמח.” והוא צרח, “לא אכלת היום? לא נותנים לך אוכל בבית? תראי איך שאת רזה!” הוא השליך על הדלפק גוש סבון ‘מרסיי’ ומילא שקית נייר חומה בכף מתכת גדולה שהיתה בשַׂק הסוכר, ולא העזתי לבקש שֶׁיָשׂים על המשקל, לבדוק שאינו מרמה. ידעתי שרימה אותי. הבאתי את המצרכים לאמא, והצטנפתי בפינת המטבח ובעמל רב כתבתי ביומני בכתבֿדפוס סיפור על ה’צרחן’. את היומן עשתה אמא מניירות גסים שתפרה והדביקה להם כריכה מקרטון, וצָבעה. היה קשה לכתוב על הדפים המחוספסים והאותיות שלי יצאו עקומות ועבות. בשנים יותר מאוחרות נוספו תיקונים לסיפור, את ה’צרחן’ שיניתי באדום לצרכן. אבל העוול נותר. הצרכנייה אף היא נותרה בעתיקותה ובעמידתה האיתנה מימי הילדות.

יוסף ואני נפגשים שוב כמה ימים לאחר מכן, והשיחה – כמה משונה – מתרחשת בביתֿהקברות, באזכרה לדוידו, שנפטר לפני שנתיים. יוסף זז מעט הצדה כדי לפַנות לי מקום בסמוך אליו. ואני אומרת לו: “יש אנשים שמגיע להם לחיות כדי שיסבלו, הם כל כך רעים.” עיניו של יוסף רכות, יפות, כהות, והוא לא כועס על דברי, עומק מחשבתו וטובֿלבו אמיתיים, שרויים בבועה וצפים בנהר השחור של המציאות סביב לו. ברקע אטה בוכה בכי תמרורים, ואף אחד מבניה לא ניגש אליה. שתכאב לבדה. הורי וחבריה עומדים מנגד, משפילים מבטם. בזכות קרבתו של יוסף אני מנסה לא להיות ביקורתית ואומרת לעצמי שהם מניחים לה לפרוק את כאבה. אך איני עומדת בצערי שלי, ואני ניגשת אליה, מחבקת אותה, והיא שוב פורצת בבכי, מרטיבה אותי בדמעותיה. אני כועסת על עצמי על כי חלק ממני נשאר מרוחק ובוחן את הדברים כאילו כדי לשמר את הרגע ולזכור את הסיפור, והדמעות מתאדות בחום. “אני מתגעגעת אליו,” היא אומרת לי, “כמה שאני מתגעגעת אליו.” יוסף מביט מעודד מרחוק. ברגע הזה אני חשה טובתֿלב. “בשנה הראשונה למותו שמחתי שכבר אינו סובל, אבל עכשיו אני רק מתגעגעת. אני מתעוררת בלילה ואני לבד, לגמרי לבד בדממת הבית. אני רוצה לשמוע את קולו.” על קצה לשוני עומדת שאלה: ואל צעקותיו את גם כן מתגעגעת? ואל הקללות? ואל השנאה? אבל אני יודעת שלעולם לא אוכל להבין מה באמת מתרחש אצלה. אולי אותו משהו שהיה ביניהם גם הוא ייקרא אהבה.

אנשים סביבי חושבים שאני מאושרת, שאישי נפלא וכי עולם ומלואו פָּרושׂ לפנַי. לא אספר והם לעולם לא ידעו על המצוקות, על הבדידות, על הפחדים. אני מַשילה את עצמי מעלי, כמו שמשילים כפפה מן היד (יד לא ענוגה, לא רכה כשל נסיכה), בוחנת את חיי בקפדנות, כועסת על שאיני מוצאת סיפוק במה שיש לי. אני מחפשת צרות במחוזות מסוכנים של נבירה בעבר, של קשיים בהווה שאולי אינם קיימים, ואני משוםֿמה מוצאת אותם. אני בוחנת את אישי: פנים שלווים, צל של חיוך משוך עליהם, ואף לא קמט של דאגה חורש את מצחו. אני מקנאת בשלוות רוחו, יודעת שתמיד מספר בשבחי לפני חבריו; לפי דרכו חיי הנישואים שלנו מאושרים. הוא אינו חורג משלוותו, ואינו מתעמת עם הזעזועים בגןֿהעדן שלו, גם לא עם אלו שלי. אני: הייתי מוכנה להקריב הרבה כדי להיות שם עמו בגןֿהעדן שלו, אך בי מתרוצצים שדים לצד המלאכים, אני חסרת מנוח, והדברים לא ברורים מאליהם.

אני נוטשת את פינת האלוהים הקטנה שהוא יוצר סביבו ויוצאת לגינה.

הגינה היא ממלכת הפְּלאוֹת שלי, למרות שהחתולים והכלבים שלי חושבים שנבראה בשבילם. בגינה שלי שבילים מכוסים טוּף בצבעי אדוםֿשחורֿצהוב, והם מוליכים לפינות סתר שאליהן נכנסים דרך שערים צומחים. בצפון אזור צמחֵיֿצל ושְׁרכים ורקפות בחורף, המדיפים ריח טחבִיֿמה של יער. במערב, מאחורי הבית, קקטוסים וצמחים רגישים לרוח: בננות ופפאיה. שם גם לנים הכלבים והחתולים. במעלה הגבעה משתרע אזור של פרחי ארץֿישראל, צחיח בקיץ אך מרהיב ביופיו בחורף ובאביב, שְׁלל צבעים רקמה – כלניות, דרדרים, אירוסים ועִירְיוֹנִי צהוב. כשממשיכים לטפס על הגבעה מתנוססת לעיןֿהשמש ערוגת הירקות והתבלינים, ובקצֶהָ בור לאיסוף הקומפוסט. את הבית מקיפים כעלי כותרת עצי פרי ועצי זית לרוב, ושיחים שפריָם קורץ לציפורים ומושך אותן אליו.

שם, במבוכי הגינה שלי אין אנשים, רק צמחים המביעים תודה אמיתית מדי יום ביומו. לבלוב, עלים ופריחה בגוֹנֵיֿגוונים, והם מחווים כלפי את אושרם ועליצותם; מפיצים סביבם את שמחתם ואת זרעיהם. אני מעניקה ומקבלת, חוקיות הטבע. שלל הגוונים של הגינה מושפע מעונות השנה. לא ממצבֿרוחי.

לפעמים אני מזניחה שיח מסוים, ואני מגלה בו תכונות אנושיות. או שיוכיח לי באותות ובמופתים את קיומו, יגיח במשנה מרץ ויבלוט כל כך שלא אוכל להתעלם ממנו, או לחלופין, ילך ויגווע. אני מחייכת אל הצמחים בגינה, ושמחה עמם. אני אוהבת את הצמחים השורדים, אלה שאפילו אֶכרוֹת את ענפיהם יצמיחו ענפים חדשים, רכים ורעננים, ולבסוף אני נכנעת, מפַנה להם מקום בגינה ומניחה להם לחיות. יפה לעקוב אחר מלחמת הקיום שלהם. ואם כי המרחב צר ואין די מקום להסתעפות השורשים, מינים רבים, שונים ומגוונים חיים יחדיו, תומכים האחד בשני, מעודדים ומחוזקים, ועם זאת, כל אחד ואחד מהם מבליט את ייחודו ויופיו.

לעתים אני מספרת על הגינה לחנה, בת כיתתי לשעבר, והיא פוטרת את דברי בסלחנות: “אה, הגינה בעבורך היא עיסוק מַרפֶּה, את משקיעה בה המון מעצמך.” אני שומעת בטון של דבריה ספקנות נחרצת, ואיני יכולה להתנגד לדבריה או להסביר לה דבר. הייתי רוצה לשתף אותה בשמחה שאני חשה למראה נביטה, צמיחה, התעוררות, חיים חדשים. איני מסוגלת. מיד נזכרת באנשים אחרים שכמו חנה סבורים שהם יודעים הכול, והם דעתנים ואטומים. כשאני מנסה להיות כמוהם, להיות בטוחה בכך שאני מבינה, אני מגלה שאיני יודעת כלום, וחשה קטנה ואפסותית.

כעת אני עסוקה בתודעה ובמודעות. הוא: “זו הטִרְדָה העכשווית שלך.” כך הוא. אולי חולי סכיזופרניה חשים מה שחשתי היום, שאיני מחוברת אל עצמי? יושבת בגינה ובוהה, הוזה בהקיץ על פסיכיאטר היושב מולי ונוזף בי על שאני מסרבת ליטול תרופות, ומסביר לי כמה חשוב ליטול אותן באופן סדיר; ואני מנחשת איך אתנגד ואיך אביע את הכעס שאחוש. אני מתבוננת בגינה שלי, שכֹּה יקרה ללבי, והיא שומרת עלי שפויה. המחלה, הפסיכיאטר והתרופות נמוגים. נותר בי הפחד מפניהם.

אורחים אמורים להגיע לצהריים. הוא קורא לי; אין זמן לפחדים. אני נכנסת, נערכת לבשל והוא עוזר לי. אני מספרת לו את חלומי:

אנו גרים עם משפחה אחרת. הם אנשים רעים. יש להם בת בגילי ואתה מתיידד אתם וסומך עליהם. הם מנסים לפתות אותך לשנות את דעתך. מכיוון שאני לא מוכנה ליפול בפח אתה כועס עלי ואומר לי ללכת. לאן, אני שואלת, אין לי לאן ללכת. אתה מקשיח את לבך ומורה לי לקחת עמי את הילדה. את הילדה? אך היא אינה שלי! בחלום לא ברור של מי הילדה. ואתה כבר מסובב את גופך ומחייך אל המשפחה הרעה. איך אתה יכול בפעם השנייה בחיים שלך ליפול בפח כזה, אני שואלת, אך אין לי תשובה. אני הולכת משם, הולכת ובוכה ואתה מסביר לי איפה לאסוף את הילדה, כי אף פעם לא הלכתי לביתֿהספר שבו היא לומדת. אני הולכת ברחובות העיר, עיר די עלובה (ממין העיירות המאובקות והנטושות במערב הפרוע, מאלו שרואים בסרטים), ויש שם לשכת תעסוקה. אני בחרדה: עלי לחזור ולעבוד, מי יקבל אותי? איפה אגור?

אישי נושא את עיניו מקילוף תפוחיֿהאדמה ומעיר בקצרה, “אני לא מבין באיזה פח נפלתי (בחלום שלך), ועוד פעמיים. ולמה שאזרוק אותך?”

אני שותקת לרגע, חושבת שאם ימאס בי ואצטרך לעזוב ולהתחיל מחדש, לא אוכל לעמוד בכך. ואני ממשיכה לספר את החלום:

אני נכנסת לשם, ויש בחורה גבוהה ורזה, מאוד יפה, שְׂערה שחור ועיניה בוהקות בשחור. אני מברכת אותה לשלום, כי הרי למדנו ביחד, אך היא אומרת שאינה זוכרת אותי. בחור אחר שגם הוא למד אתנו מזהה אותי ושמח לראותני. הוא מתחיל לספר לכולם – אנו מסביב לשולחן ארוך, ומאחורינו אשנב פקיד התעסוקה – איך הצטיינתי בלימודים ואומר לכולם שאם אני פה, שישכחו מהסיכויים שלהם למצוא עבודה. אני מבינה שהבחורה חוששת ממני, ולכן מכחישה שזוכרת אותי, ואני שמחה שהוא משבח אותי. זה מעניק לי ביטחון. אני יוצאת משם, השעה כבר אחת אחרֿהצהריים, ועלי לאסוף את הילדה. אני מקווה למצוא דירה קטנה, שלא אצטרך לשלם מראש. מרחוק אני רואה את אנה, וקוראת לעברה שעלי לדבר אתה בדחיפות, אך היא עונה בצעקה שהיא עסוקה וצריכה להביא את הילדים מביתֿהספר. אני פוגשת בחורה אחרת, נאה, זרה, בלונדינית, מאוד מטופחת, שהולכת אף היא לביתֿהספר. בעלי זרק אותי מהבית, אני אומרת לה, אני צריכה לאסוף ילדה שאינה שלי, ואפילו איני יודעת מאיפה עלי לאסוף אותה. הבחורה מרגיעה אותי שהכול יסתדר.

“אתה יודע,” אני אומרת, “לאנה לא קל. לחיות בארץ שאינה אוהבת, ועם בעל כשֶׁלה. מעניין למה חלמתי עליה.” אנה היא חברה שלי מזה שנים רבות. היא נשואה לאיטלקי וגרה באנגליה.

“מתי כבר תפסיקי לדאוג לאחרים? את חושבת שיהיה די אוכל לצהריים?”

רננה ועופר הם האורחים שלנו, מעין חברים. איני יודעת מדוע אני מתייחסת אליהם בכלל. רננה אנורקטית, אך סובבת בעולם בביטחון מלא כאילו הרזון החולני שלה סמוי מן העין.

הם נכנסים. עופר ורננה. הוא בצעד עייף, היא בדילוגים. אני בוהה מהופנטת בישבנה שאפשר להקיפו ביד אחת. היא מלאת מרץ, מדברת בשצףֿקצף, מדלגת מנושא לנושא, מרבה בדיבורי סרק על עניינים קטנים ולא משמעותיים שאינם מתקשרים זה לזה. מרקדת במטבח, מרימה את המכסים מעל הסירים ואומרת לי בחיוך גדול, “הריחות טובים, אבל את נראית רע.” אני רק צוחקת, ובעלה מכחכח בגרונו. היא אוכלת בתיאבון ואני מרוצה. כמו באקראי אני מציינת שבישלתי אוכל בריא, בלי הרבה שומן, ואישי נוזף בי בעיניו. אני יודעת שצריך לאשפזה. היא נראית כמו חוֹלוֹת שחפת בסיפורים הישנים, שלחייהן סמוקות ועיניהן מבריקות, כי זה השלב שלפני המוות, ואני תוהה אם זה כך גם אצלה. אנו עוברים לסלון לשתיית הקפה. היא מתנצלת בנימוס והולכת לשירותים. שומעים משם את גניחות הקיא. היא יוצאת בהדרת מלכות שלעולם לא תהיה לי, יושבת עמנו ומשתתפת בשיחה כאילו כלום. ואני שוב תוהה איך לעזאזל היא מוצאת כוח לדבר? מאין זה בא?

היא מטופפת, מרחפת מהסלון אל המטבח ובחזרה, מצחקקת, דקיקה ויפה. ברק בעיניה. על ידה אני חשה עייפה מתמיד, אפורה ומחוקה.

יום חדש, בוקר.

קמתי במצבֿרוח קודר, או שמא זו מועקה הגורמת להרגשה של חידלון. איני יודעת ואין את מי לשאול. אתמול, בלילה, חשתי ברע. אולי זה היה קשור לביקורם של עופר ורננה. כששכבתי לישון לא היה חשוב לי אם אקום למחרת. המחשבה שאולי אמות בלילה נסכה בי שלווה. אך כעת, כשקמתי, חשתי רק רוגז. נמאס לי להרגיש רע. הקול הפנימי שלי התעורר ודחק בי, ‘מה היית עושה לו היית צריכה באמת להתמודד עם מחלה קשה, או עם מחלת נפש’? וקול פנימי אחר שאל בלחש: ‘למה את חושבת מחשבות איומות כאלה’? ואני מעדיפה את הקול הזה, ושותקת.

בילדותי הייתי קוראת וקוראת עד הקאה. התחושה של סוף, שאין מלים מעבר למלה האחרונה, שרק המציאות ממתינה, מוכרת לי. אני פוקחת עיניים, אור דמדומים בחוץ, האפלה משתלטת. פחד אוחז בי: אין מנוס, הזמן זורם הלאה, קדימה, וצריך להתעורר ולהתמודד. לפחות לנסות.