אור בין הסדקים

סיפור אוטוביוגרפי סוחף ומרגש על אדם שעלה לארץ, בגפו כנער. נפרד מאביו בתחנת הרכבת, ולא העלה בדעתו שלא יראה אותו עוד לעולם. שירת ביחידה קרבית כחייל בודד. לאחר השירות היה חסר בית – דר רחוב, ונקלע למציאות שלא תשוער. מסע תלאותיו כחייל משוחרר בודד חסר כול, עלייתו על דרך המלך כנגד כל הסיכויים בפלסו דרך לחיים כאיש משפחה וכאיש משטרה, חוקר ומדריך, והתמודדותו עם מחלת האלצהיימר של אשתו, מתוארים בשפה ציורית וקולחת. זהו מסמך אנושי מעורר השראה על אדם אחד, המגולל בתוכו סיפור על עלייה אחת, על מדינה אחת, על עם אחד. מפעים ומרתק!

מקט: 4-1272-147

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סיפור אוטוביוגרפי סוחף ומרגש על אדם שעלה לארץ, בגפו כנער. נפרד מאביו בתחנת הרכבת, ולא העלה בדעתו שלא יראה אותו […]

---

 

פרק 1

תקופת הילדות

 

נולדתי בשנת 1933 בעיר סאלה, במרוקו. כתיבתו של פרק זה נשענת על זיכרונות ילדות.

יום הכניסה לכיתה א’ נחרט בזיכרוני כחוויה מן הקשות בזיכרונותיי כילד. אני זוכר את עצמי מלווה על ידי הוריי אל בית הספר היסודי-צרפתי “אליאנס”, מצטרף לקבוצת ילדים, ילקוט על גבי, עליז ושמח. לפני הכניסה לכיתה, הוריי נפרדים ממני ועוזבים. מורה עמדה בפתח הכיתה ובדקה ציפורניים ותספורת. כאשר היא מגלה פצעים בראשי, היא לא נותנת לי להיכנס, ושולחת אותי הביתה עם פתק ביד. עמדתי בחוץ ובכיתי בכי מר. המורה האיצה בי ללכת. להוריי נאמר, שעד אשר הפצעים לא יירפאו, לא אתקבל לבית הספר. הם ניסו לבטל את הגזרה, אך הדבר לא עלה בידם.

פעמים רבות הלכתי לבית הספר, שהיה קרוב לבית, עם הילקוט על גבי, בציפייה שהמורה תראה אותי ותתרצה. משזה לא קרה, נשארתי בחצר בית הספר ובהפסקות שיחקתי עם הילדים, כאילו הייתי תלמיד מן המניין. בגמר הלימודים עמדתי בחוץ ועקבתי בקנאה אחר הילדים השרים בעליזות בצרפתית בדרכם הביתה. זכורים לי רגשות התסכול והכמיהה העזה, כמיהת ילד להיות תלמיד כמו כולם.

הוריי ניסו עליי מיני תרופות סבתא. פעם מרחו על ראשי חומר כלשהו בעקבותיו קדחתי מחום והקאתי. מאחר שהטיפולים לא הועילו והפצעים התפשטו על כל הראש, נעשו לי הקרנות חשמל. ההקרנות גרמו לנשירת השיער. הייתי כבן שבע. אני זוכר את “חלום הבלהות” שלי, כילד בעל רעמת שיער, מתעורר ומוצא את עצמי “שוחה” בתוך שערות ראשי הפזורות על הכרית והמיטה, פורץ בבכי ומשתולל. הוריי עטים עליי בחיבוקים ונשיקות ובוכים יחד איתי. השערות נשרו כאילו לא היו. במבט לאחור, לא הייתי רוצה להיות במקומו של אבי, המכה על חטא על שהביא לי את הכובע ה”מקולל”.

בעולם המבוגרים, לעתים, אדם מרגיש שעולמו “חרב”. אינני יודע אם ילד חושב באותם מושגים, אבל ההשלכות עליי היו קשות והטביעו חותם על ילדותי. בשל המחלה הלכו לי לאיבוד שנתיים ללא כל מסגרת לימודית. הדבר השפיע עליי עד מאוד. הפכתי לילד רגיש ופגיע.

היום, כאב, אני מסתכל על עצמי במרחק של זמן, ויכול להבין את נשמתו העדינה של ילד החווה חוויה מעין זו. חוויה המשאירה חותם על נפשו של הילד. אף שנרפאתי, ורעמת שיער כיסתה את ראשי, הטראומה ליוותה אותי עד שבגרתי.

הוריי, משום מה, לא ניסו להכניסני שוב לבית הספר הזה, אלא לקחו אותי ללמוד אצל הרבי, ב”חדר”. ישבנו עשרות ילדים בחדר גדול, על רצפה מצופה מחצלות, בישיבה מזרחית. הרבי ישב בחזית החדר ולצידו מקל ארוך, כעין מקל דיג. הוא הקריא פסוקים מהתורה, ואנו הילדים, חזרנו אחריו במקהלה. הקול המונוטוני והישיבה הממושכת על הרצפה גרמו לנו לעייפות. ילד שנמנם או שקולו לא נשמע, “זכה” לנגיעה בראשו עם המקל, תוך שאגה של הרבי, שהקפיצה את כולנו. מהר מאוד ברחתי מן העינוי.

הוריי הבינו שאין טעם להחזירני לשם בניגוד לרצוני והעבירו אותי לבית ספר “תלמוד תורה”, בו למדנו תורה ועברית. לא נעדר מקומן של הרצאות על ציונות וארץ ישראל. להשכלה כללית לא היה מקום. את זאת לימדו בבית ספר “אליאנס”. איתרע מזלי, ולא זכיתי להימנות עם תלמידיו ולהביא לידי ביטוי את הזיכרון והקליטה בהם התברכתי.

משאת נפשי הייתה לדעת את השפה הצרפתית. קלטתי לא מעט משמיעה ומעיון במילון עברי-צרפתי, אך לא היה בזה די. החלל נתמלא בלימוד השפה העברית, הקרובה ללבי מלימודי התורה.

בשל החלל שנוצר מכך שלא נכנסתי לכיתה א’, התפתח אצלי יצר של סקרנות עם נטייה להידחף למקומות ולאירועים שאין בהם מקום להימצאותם של ילדים. אם הייתה שמועה על אירוע כלשהו, מיד רצתי ונדחפתי אל בין הסקרנים. אוזניי היו כרויות לשיחות המבוגרים, ומאוחר יותר הייתי מסוגל לתאר את שקרה לפרטי פרטים לכל מי שרק רצה לשמוע. בסקרנותי היתרה, הכרתי כמעט כל בית על דייריו בסמטאות השכונה.

הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. שנת 1942, בהיותי כבן תשע, הצבא האמריקאי פלש למרוקו. בזמן השיעורים נשמע בום אדיר. נשמעה אזעקה ונוצרה בהלה. המורים והתלמידים החלו לעזוב את בית הספר. לקחתי את אחי אליהו, הצעיר ממני בשלוש שנים, ורצנו אחוזי אימה אל ביתנו, מרחק של מאות מטרים. ברחוב הייתה מהומה, אנשים רצו מכל הכיוונים לכל הכיוונים. אימי יצאה לחפש אותנו בבית הספר, ומשלא מצאה אותנו, חזרה הביתה בוכייה ודואגת. המוני אנשים נהרו אל שוחות, שנחפרו מבעוד מועד, בשדות, מחוץ לשכונה. עם אזעקת הרגעה חזרנו הביתה, וכל אזעקה עולה ויורדת הריצה אותנו שוב אל השוחות. הייתי מפוחד מאוד. בדיעבד, אינני יודע אם זה היה על אמת, או תרגול האוכלוסייה.

על אף שהמלחמה לא התנהלה על אדמת מרוקו, האווירה הייתה אווירת מלחמה: עוצר ברוב שעות היממה, עלטה בשעות הלילה, ובתוך הבתים הנורות נצבעו בכחול כהה.

הידיעות על השמדת יהודים באירופה על ידי הגרמנים והידיעה שהם כבשו את טוניס, החרידו כל בית יהודי מפני האפשרות שהם יגיעו גם למרוקו. יהודים שנמלטו מאימת המלחמה באירופה, מצאו מקום חם בקרב הקהילה בעיר. הם הופיעו בבתי הכנסת ובבית הספר. סיפוריהם מסמרי השיער על הזוועות שהיהודים עוברים, לא השאירו מקום לספק מה צפוי ליהודים אם הגרמנים יגיעו למרוקו.

זכורה לי אווירת הנכאים ששררה אז. פקידי ממשל צרפתים פקדו את בתי היהודים וערכו רשימות של מספר הנפשות בכל משפחה. זכורות לי התגודדויות השכנים והפחד ממה שצפוי. משיחות של מבוגרים השתמע כי הממשלה בצרפת משתפת פעולה עם הגרמנים, וביום פקודה עלולים היהודים במרוקו להיות מובלים לטבח, כמו בצרפת עצמה. מאידך, זכורה לי אנחת הרווחה עם הופעתם של חיילים אמריקאים ברחובות, אשר הוצבו במעברים לשכונה כדי לשמור על היהודים מפני פגיעות הערבים, אשר לא הסתירו את אהדתם לגרמנים ולא “טמנו ידם בצלחת” בליבוי השנאה ליהודים.

ערב שבת אחד התפשטה שמועה מחרידה שמאות ערבים מתגודדים מחוץ לשכונה ומאיימים לפרוץ אליה. גרנו בבית עם חצר גדולה יחד עם עוד שלוש משפחות. הדלת הראשית ננעלה על מנעול ובריח, השכנים התכנסו כל אחד בביתו, מפוחדים וממתינים לגרוע ביותר.

לאבי היו שתי חרבות סיף שקיבל במתנה תלויות על הקיר. זכורה לי אמירה שלו, שאם ערבים יפרצו לבית, הוא יעמוד כנגדם ויגן עם החרבות על המשפחה. כילד, אבי הצטייר בעיניי כאדם אמיץ ונטול פחד, אך כיום ברור לי שעמידה מול אספסוף צמא דם לא הייתה יכולה להיות מעשית. ייתכן שהייתה זאת סתם אמירה, ואם נאמרה ברצינות, פירושה – ו”תמות נפשי עם פלישתים”. הודות לחיילים אמריקאים שפיזרו את ההמון, נשמנו לרווחה.

זמן מה לפני פלישת הצבא האמריקאי למרוקו, בשעות הערב של יום שישי, אימי קיבלה צירי לידה. אבי היה מגויס למשמר האזרחי ולא היה בבית. היה עוצר. כל מי שהיה בחוץ בשעות העוצר, נעצר. אימי שלחה אותי לבית המרחץ השכונתי להזעיק את המיילדת העובדת במקום. כן עוצר, לא עוצר, פתחתי בריצה והזעקתי אותה.

לאור עמום, מפאת חוקי ההאפלה, נולד במזל טוב אחי מיכאל, מכלוף. הוא נולד לתוך תקופה קשה של מחסור חמור במזון. לחם ומצרכים בסיסיים חיוניים חולקו בהקצבה. אימי שלחה אותי כל בוקר לקבל את מנת הלחם היומית, רבע כיכר לחם לנפש. היא חילקה את מנת הלחם לשלוש מנות, והזהירה אותנו שמי שיאכל יותר, לא יהיה לו בהמשך. במקומות החלוקה למצרכים השתרכו תורים ארוכים. סוחרים ניצלו את המצב ומכרו מצרכים ב”שוק שחור” למי שידו הייתה משגת. לחם אפשר היה לקנות ב”שוק השחור” בעיר הבירה רבאט, הסמוכה לעירנו, אליה אפשר היה להגיע בסירות שחצו את הנהר. המצב הכלכלי הקשה נמשך גם אחרי תום המלחמה בשנת 1945.

בתום המלחמה, בעודי בן שתים-עשרה, הוריי התחילו לדאוג לעתידי. בעצה אחת עם דודי משה, אחיה של אימי, בעל בית מלאכה לחייטות, הוחלט שאלמד אצלו את המקצוע, שנחשב למקצוע יהודי מכובד. למדתי בשעות שלאחר הלימודים בבית הספר, וכך בגיל צעיר למדי ידעתי לתפור מעיל כמעט בשלמותו.

הכוונות של הוריי ודודי באשר לעתידי היו, ללא ספק, טובות. אני מניח, שלולא חיי התגלגלו כפי שהתגלגלו מאוחר יותר, הייתי מוצא את עתידי כחייט. אך אינני יודע אם זה היה מיטיב עם הרגשתי, שהילדות “נלקחה” ממני. נדמה לי שהם לא העריכו נכונה את השלכות החלטתם על סדר היום שלי כילד המחלק את יומו בין בית הספר ובין העבודה עד שעות הערב המאוחרת. משהו נפרם בהוויית הילדות שלי. הייתי ילד בסך הכול. במקום לשחק עם ילדים בחוץ, הייתי צמוד למכונת תפירה או יושב עם חוט ומחט ביד. הגירויים בחוץ “קרצו” לי. לעתים, חמקתי מן העבודה ויצאתי לשחק, ועל כך “זכיתי” במנה גדושה של כעס מצד דודי.

הזיכרונות שלי מאותה תקופה מהולים בשמחה הכללית על סיום המלחמה. ומאידך, טינת הערבים כלפי היהודים, שלא נעלמה כליל. היחסים בין היהודים והערבים היו מורכבים. מצד אחד, יחסים טובים, שהתבססו על אינטרסים משותפים של מסחר הדדי לתועלת שני הצדדים, ומצד שני, ביטויי שנאה כלפי היהודים וסלידה מהם. מן המפורסמות הוא שבית המלוכה שמר יחס טוב ליהודים. הם נהנו מחופש דת מלא, ומבחינה זו ליהודים הייתה עדנה. בימי ההולדת של המלך, “עיד סולטן” (חג המלך), השכונה היהודית לבשה חג, התמרקה וקושטה בשטיחים על הקירות. היהודים חגגו והביעו בכך את נאמנותם. לכאורה, אידיליה. אך כנראה זה לא חלחל אל הרחוב. צעירים ערבים שלוחי רסן מצאו פורקן בהשפלת איזה יהודי שהוא באשר הוא יהודי. אינני שוכח את התופעה של קבוצות צעירים ערבים שעברו בשכונה, הטרידו, קיללו והעליבו, לעיניהם הכלות של היהודים, ואין פוצה פה. לנערים ערבים היה מעין “ספורט”, להחטיף מכות לאיזה ילד יהודי שהתהלך בגפו ולברוח. אולי מתוך הנאה שבשנאה, אם יש דבר כזה. זאת אני כותב ממבטו של ילד שלא אחת חווה זאת על בשרו.

חוויה מפחידה במיוחד הייתה לי ערב אחד כאשר חזרנו מספר חברים מבילוי ברבאט. בדרכנו לסאלה, מעל גשר החוצה את הנהר, נחסמנו על ידי קבוצת צעירים ערבים אשר התחילו להתנכל לנו בקללות ונאצות נגד כל מה שהוא יהודי. הם התחילו בדחיפות ועברו למכות. ניסינו לחמוק מהם, אך נחסמנו על ידם. הם היו רבים מאיתנו. התפתחה מהומה. לפתע מצאתי את עצמי לחוץ אל מעקה הגשר ונדחף כלפי מעלה. מפחד שישליכו אותי אל הנהר, שלחתי אגרופים לכל עבר. בני העוולה לא חסכו ממני את נחת זרועם במקומות הכי כואבים. לבסוף, אני לא יודע איך, הצלחתי להיחלץ מידם ולברוח. שוטר ששמר בקצה הגשר, התקדם לכיוון המהומה וניסה לחסום את דרכי. במקום לעצור ולהתלונן בפניו, מרוב בהלה חמקתי ממנו והמשכתי לרוץ. הוא רדף אחריי. נעלתי סנדלים, וסנדל אחד נתפס ברשת שהייתה מונחת על החול, ונפלתי. השוטר, שכמעט והשיג אותי, נתקל בי והשתטח על החול מלפניי. הייתי מפוחד עד עמקי נשמתי. חלצתי את הסנדל השני והמשכתי לרוץ יחף לכיוון העיר. אור של פנס התקרב מאחור. מחשש שהשוטר רוכב על אופניים בעקבותיי, נכנסתי לתוך שיחים בצד הדרך, ומצאתי את עצמי בתוך שיחי סברס. היה נורא. גירדתי בגופי כאחוז תזזית. כשהרוכב התרחק, רצתי עד הכניסה לשכונה היהודית והמתנתי לחבריי. לדבריהם, השוטר בסערת רוחו היכה באלתו בכל מי שנקלע בדרכו והבריח את כולם, יהודים כערבים.

 

סאלה היא עיר עתיקה מוקפת חומה, ושערים רבים לה. חומותיה מזכירות את חומות ירושלים. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. נהר רחב ידיים, בור-גרג, מפריד בינה לבין עיר הבירה רבאט. על פי ההיסטוריה של העיר, יהודים ישבו בה עוד במאה השנייה.

יהודים ממגורשי ספרד (1492) מצאו בה מקלט, כבערים אחרות במרוקו.

בקהילה, שמנתה כמה אלפי יהודים, היו בתי כנסת למכביר. יהודי העיר היו למדנים בתורה, ושם רבניה נודע בקהילות מרוקו. המורם מכולם היה רבי רפאל אנקווה. הוא היה גאון בתורה ובחסידות. היה דיין ורבה הראשי של סאלה ונשיא לכל בתי הדין בכל מרוקו.

אנשים שחיו בתקופתו דיברו בשבח מעלותיו והיללו את פסיקותיו. לדברי אימי, הוא נפטר כשהייתי בן שלוש שנים. על פי המסופר, בהלווייתו השתתפו המוני אנשים, ויש האומרים, המלך בכבודו ובעצמו. מקום קבורתו משמש עלייה לרגל. בכל שנה התקיימה הילולה בת שבעה ימים. אחי רפאל, נקרא על שמו.

הקהילה היהודית בעיר בלטה בצניעותה ובחיי הדת והמסורת. אווירת השבת והחג הייתה מיוחדת. בימים אלו השכונה בהקה בניקיונה, כל החנויות היו סגורות, יהודים בלבוש חג כשסידורי תפילה בידיהם היו בדרכם לבתי הכנסת וכולם בירכו את כולם. הופעתם החגיגית של הילדים והכבוד שנתנו למבוגרים השרו אווירה של הדר. ו”הדרת פני זקן”, באה לידי ביטוי בכל הדרה. זכורים לי נעימות התפילות, הזמירות, הפיוטים והדרשות רוויי הכמיהה לציון. שטיחי בית הכנסת היו מעוטרים בנופי ארץ ישראל ובמקומות מקודשים. האווירה הייתה טעונה בכיסופים לארץ הקודש. ספר התנ”ך היווה “מורה דרך” להכרת שמות עריה, הרריה ונופיה של הארץ. בשיעורי העברית הקפידו שנדבר עברית כדי להטמיע בנו את השפה. שירי ארץ ישראל היו הלהיט בבית הספר והמועדון. מאוחר יותר, כאשר הגעתי לארץ, השירים לא היו זרים לי. אלה היו שירים עמם גדלתי.

הידיעות על המלחמה שהתנהלה בארץ, יצרו תחושה של שותפות גורל עם היהודים הנלחמים את מלחמת החירות של העם היהודי. השיחות נסבו על ארץ ישראל ועל העלייה אליה. בקרב צעירים ובני נוער הייתה התלהבות רבה. היה סחף. רבים החלו לצאת בדרכים לא דרכים, “גנבו” את הגבול לאלג’יריה תוך נטילת סיכונים, ומשם דרך צרפת לארץ.

עודני נער בן חמש-עשרה, רקמתי תוכניות עם חברים לנסוע לארץ ישראל. אבל להעלות את זה על דל שפתיי בבית פירושו היה להסעיר את רוחו של אבי. הוא היה ציוני בכל רמ”ח אבריו, אבל לא היה מוכן לשלוח אותי לארץ לבדי. כקבלן צבע שהעסיק מספר עובדים, לא היה מוכן לעזוב את הכול ולעלות לארץ בחופזה.

בתחילת שנת 1948 התארגנה קבוצת צעירים, ביניהם שני קרובי משפחה – שלמה זוהר ועמרם, אוחיון. עמרם ידע שאבי, מלבד היותו קבלן, גם סחר בציוד צבאי. הוא ביקש ממני להשיג עבורו ועבור שלמה תרמילי גב והציע לי להצטרף לקבוצה שעמדה לצאת לארץ בדרך בלתי לגלית. סיפקתי לכל אחד תרמיל וקבענו פגישה במקום מסוים בשעת ערב. בלי ידיעת הוריי, הצטיידתי במעט ציוד והופעתי במקום שנקבע. המתנתי שעות ואיש לא הופיע. הסתבר שחלק מהקבוצה יצאו יום קודם מחשש להדלפה. שני הקרובים יצאו עם הקבוצה והגיעו לארץ בעיצומה של המלחמה. כעבור כחודשיים, בהפרשי זמן לא גדולים, הגיעו הבשורות על נפילתם – עמרם נפל בנגב, ושלמה בירושלים.

בשנת 1949 נפתח משרד רישום לעלייה, מעין חצי לגלית. ניתן היה לנסוע רק בהסכמת ההורים ובחתימתם. רבים לא היו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ בגפם.

באותה תקופה עברנו לגור ברבאט הסמוכה. הלימודים בתלמוד תורה היו מאחוריי, והמשכתי לעבוד אצל דודי בסאלה כחייט במשרה מלאה.

במועדון שאליו הצטרפתי ברבאט, כולם “הדביקו” את כולם ברצון לעלות לארץ ישראל. רבים מצאו דרך לצאת ללא חתימת ההורים. כשהעזתי להעלות בפני הוריי את רצוני לעלות לארץ, אבי לא יכול היה לכבוש את כעסו: “איך אתה מעז להעלות על דעתך לעזוב את הבית וללכת למות במלחמה?!” הוא חשש מן הגרוע ביותר. הוא הזכיר לי את נפילתם של שלמה ושל עמרם, הוא רק לא ידע שכמעט ונסעתי איתם. דעתו הייתה נחרצת. אימי הייתה ה”כותל” שלי. נדנדתי לה ללא הרף שתשפיע עליו. לא הבנתי, או לא רציתי להבין, שעוצמת התנגדותה לנסיעתי לא הייתה פחותה מזו שלו. וכי איזו אם מוכנה לוותר על בנה? נדנודיי הפכו למטרד בעיני אבי. “מרדנותי” הייתה לצנינים בעיניו. מעולם לא המרתי את פיו. לכן קשה היה לו לעכל את זה.

חודש רדף חודש, רבים מחבריי עזבו. חלק מהם היו בני חבריו של אבי שהצליחו לצאת ללא חתימת הוריהם. עובדה שכנראה הייתה נהירה לו והדידה שינה מעיניו. בשלב מסוים משהו נסדק ב”מעטפת” הקשוחה שלו. אינני יודע מה התחולל בקרבו. הוא התחיל לדבר אליי בנועם: “שמע בני, גם אני אוהב את ארץ ישראל. יבוא יום וניסע כל המשפחה”. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז עלה הנושא, שהוא דיבר אליי בנימה מפויסת. זה העיד על מצוקת נפשו, כאשר עמד מול מציאות של אב שטובת בנו לנגד עיניו, ומנגד, סביבה ה”ספוגה” כולה ארץ ישראל, הסוחפת עמה בני נוער ומאלצת הורים על כורחם להיפרד מבניהם.

הייתי כה נחוש, שום דבר לא השפיע עליי. ארץ ישראל “בערה בעצמותיי”, ולא נתתי כל סימן שאני מוכן לוותר.

ערב אחד הוא הפתיע אותי ובישר לי על הסכמתו. לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי בעננים. לא שאלתי למה ומדוע. ניגשנו למשרד העלייה. מנהל המשרד היה לא אחר מאשר בן דודה של אימי. הבנתי שבין שניהם התקיימה שיחה מקדימה. הפקיד ניסה להרתיעני מהנסיעה והתחיל לתאר בפניי את הקשיים והסכנות שבהם אתקל בארץ כנער. “אם תתחרט, לא תוכל לחזור”, אמר. תשובתי הנחרצת שאני מוכן לכול, המחישה לשניהם את נחישותי. הבעת פניו העגומה של אבי בעת שחתם על המסמך, הפכה את שמחתי למהולה בעצב. אבל, הכול התגמד לעומת עוצמת הכיסופים לארץ ישראל. נער הייתי, ולא הייתי מודע לאשר העתיד צופן לי.

השיחה עם אבי לאחר שיצאנו מהמשרד, טמנה בחובה דאגה רבה לעתידי. הוא שוחח עמי שיחת נפש, בה ניסה להפעיל עליי את כל כושר השכנוע שלו. כשהדבר לא עלה בידו, הוא צייד אותי במה שרק אב החרד לעתיד בנו יכול לצייד. להיות זהיר ולהתרחק מסכנות. מסר אחד נחרט בזיכרוני והיה נר לרגליי בכל אשר הלכתי: “שמע בני! אתה עוד נער. לקחת את גורלך בידך. מרגע שאתה עוזב את הבית, אין מי שיעמוד מאחוריך. מכשולים וסכנות עלולים להיות בדרכך. בכל מקרה, זכור תמיד מאין באת, אל תסטה מדרך הישר, והשם יהיה עמך”.

המסר אפיין את המסרים החינוכיים, שבעיניי כילד, היו נוקשים ותמיד נשמעו מפיו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ואילו הפעם, הדברים נאמרו ברוך, ואז גיליתי אבא שאת פנימיותו לא הכרתי. אבא רגיש וחרד. אבא שהשלים עם החלטתי בלב כבד ודואג. הקשבתי לדבריו בעיניים מושפלות. מפני יראת הכבוד שהייתה לי כלפיו, לא העזתי להביט לו בעיניים. במבע פנים עצוב ליטף את ראשי ופנה לעיסוקיו.

בדיקה רפואית גילתה בעיניי מחלת טרכומה (גרענת) – פצעים מתחת לעפעפיים. הטיפול נמשך כחודשיים. ערב אחד הרווחתי בלונה-פארק שישים “ריאל”. ניגשתי למרפאה פרטית של רופא עיניים יהודי. סיפרתי לו שאני עומד לעלות לארץ ישראל, ומתעכב בגלל עיניי החולות. ביקשתי טיפול באופן פרטי. לאחר בדיקה הוא נתן לי אישור שהעיניים בריאות ומיאן לקבל תשלום. כאשר עמדתי בתוקף על רצוני לשלם, הוא טפח לי על השכם ועם ברק בעיניים לחץ את ידי בחוזקה ואמר: “אני יהודי, בשבילי זו מצווה. סע לשלום בני, שירבו כמוך”. שִמחתי לא ידעה גבול. הייתי בעננים. בעיני רוחי ראיתי את רגליי דורכות על אדמת ארץ ישראל.

ב-28/11/1949 יצאתי לדרך ואני בן שש-עשרה. מאחר שתחנת היציאה הייתה בסאלה, עברנו כל המשפחה את הלילה האחרון אצל דודי, משה. זה היה לילה שנחרט בזיכרוני כליל שימורים טעון וקשה. דודי, משה, מכונס בתוך עצמו, פניו לא מסתירות את דאגתו. הוא טיפח אותי מקצועית והייתי לו כבן. אימי מחבקת אותי ובוכה.

אחיי ישנים. אבי, האיש “החזק”, יושב בצד, מהורהר ולא פוצה פה. שעת היציאה מגיעה. האחים מתעוררים לקול בכייה של אימא, פורצים בבכי, מחבקים אותי וממאנים להיפרד. הפרידה מאימי הייתה כ”קריעת ים סוף”. היא התייפחה מרה, חיבקה אותי חיבוקים חונקים ומיאנה להיפרד. בעצבותה הרבה, מיאנה להתלוות אליי לתחנת הרכבת. רק אבי נלווה אליי.