עורכת ספרותית

שרו העורכת מתעללת בסופרים ובמאהבים; נאווה, האישה המושלמת, מרחיקה את בעלה מבתם ומביתם; דפנה מחזיקה במאהבה הצעיר גם במחיר חייה; אלחנן, הפרופסור לפרהיסטוריה, מאוהב עד כלות בציורי מערות; אור מחליפה זהויות כדי להתמודד עם רגשותיה; נוגה שוקעת בבועה כדי להחיות את אהבתה; הוריו של תם הילד המפגר מקריבים אותו למען בצע כסף – כל אלה משקפים רק מקצת הפנטזיות, המאוויים והחלומות הנכפים על החיים ומשנים את מהלכם. היחסים הבין – אישיים המורכבים והמצבים הבלתי אפשריים חוצים את גבול המציאות, מטלטלים את הגיבורים ומעלים בלב הקורא חיוכים ותהיות על הקו הדק המפריד בין שגרת חיינו לבין עולם הדמיון. בחן ובהומור מעלה המחברת תמונות מחיי היום – יום ושולחת את הקורא להרהר במהות קיומו ובחשיבות האמתית של ערכים ואמונות.

מקט: 4-794-19

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

סקירת הספר באתר סימניה

שרו העורכת מתעללת בסופרים ובמאהבים; נאווה, האישה המושלמת, מרחיקה את בעלה מבתם ומביתם; דפנה מחזיקה במאהבה הצעיר גם במחיר חייה; […]

---

עורכת ספרותית – שמי בפי כול הוא שרה. רק המאהב הנוכחי שלי אינו מסוגל לקרוא לי בשמי, שכן שמה של אמו הוא שרה, והוא קורא לי שָׂרוּ. הוא מטלפן ומודיע שהוא בדרכו אליי. כשאני מזהה את קולו הרכרוכי – "יש לי כמה דקות בשבילך, שָׂרוּ שלי" – אני אומרת לו שיבוא. אני סופרת את הדקות כדי לדעת מתי אשמע את צעדיו העולים במדרגות וכדי להיות מוכנה כשיפתח את הדלת בלי לדפוק עליה.

הוא עולה, אני שומעת את צעדיו הנוקשים, הוא פותח את הדלת, פורש את ידיו: "שָׂרוּ, שָׂרוּ שלי, בואי אליי." אך הוא אינו מחכה שאכנס אל בין זרועותיו, שאניח את ראשי על חזהו. הוא מתפשט, זורק את בגדיו על הרצפה ובקפיצה נשכב על המיטה, מתפרש עליה בכל גובהו ורוחבו ואומר: "בואי אליי, מתוקה, אני שלך. תעשי בי מה שאת רוצה." אני מתקרבת וכורעת על ברכיי ליד המיטה, מביטה בפניו החֵמאתִיים ושונאת אותו בלבי. אני ממתינה בסבלנות עד שיצעק: "בואי, שבי עליי, תעשי בי כרצונך, שָׂרוּ המתוקה שלי," וגם אז לא עושה כדבריו. מתעללת בו, שימתין. כשהוא מבקש שאצבוט אותו, חזק, אני מצייתת, עולה על המיטה ומפתה אותו. רק כשהוא מתחנן ומבטיח שייתן לי כל מה שארצה אני עושה בו כרצוני. כשהוא גומר, הוא מוריד אותי מעליו ונאנח: "איזה זיון, אונס ממש. אין כמוך!" בזריזות הוא פונה לחדר האמבטיה, מתקלח, משתמש במגבת שלי – אני מזכירה לעצמי שעליי לומר למכבסה לחטא אותה בפעם הבאה שאמסור להם כביסה. ארבעים מעלות לא יספיקו. אני מציצה לחדר האמבטיה. הוא מסתרק במברשת השער שלי. הוא גם מצחצח את שיניו במברשת השיניים שלי. אני נסוגה למטבח. זה יעלה לו ביוקר, אני חושבת. כשהוא יוצא מחדר האמבטיה כמו לחם טרי מהתנור אני תמהה אם הוא מתלבש מהר יותר משהוא מתפשט. הוא אומר שעליו לרוץ.

"אתה תטלפן." אני מצווה.

"את יודעת שזה מסובך, כשאני יכול אני מיד בא אלייך."

"לא תטלפן, לא תקבל."

"שָׂרוּ המתוקה, אני בידיים שלך. בוודאי שאטלפן."

אומר והולך.

כשהוא הולך אני שופכת מים רותחים על מברשת השער שלי, מנקה באקונומיקה את השירותים והכיור, נכנסת לאמבטיה ומתקרצפת.

וכשהוא שוב מטלפן, יום אחד אחרי היום שקבעתי לו, אני אומרת לו: "לך לעזאזל, אתה מגעיל אותי!"

אני עורכת ספרים. פעם, מזמן, עבדתי בהוצאת ספרים גדולה, במחלקה לספרים מדעיים, ושנאתי כל רגע. שנאתי את הנושאים, את הסופרים, את המתרגמים, את העורכים בהוצאה. כולם סביבי היו עסוקים, היו עושים הפסקות ארוכות ומרכלים. לא הייתי מסוגלת להתרכז בעבודתי, להיות תקועה שעות באותו חלל עם ריחות האנשים ודיבוריהם. ספרי ההיסטוריה שיעממו אותי, ספרים העוסקים בפסיכולוגיה הפחידו אותי. ניסיתי לעבור למחלקה הספרותית, אך מנהל המחלקה רמז לי שאין לי הכישורים המתאימים, לכן עזבתי את ההוצאה והתחלתי לעבוד כעורכת עצמאית, בעיקר עורכת של סופרים מתחילים, אלה שחושבים שכתבו את יצירת המופת של המאה: סטודנטים לספרות, סבתות, עורכי דין לשעבר.

יש לי סיפוק מהעבודה. איני מתאמצת, והתשלום טוב. אני קוראת בחטף את כתב היד, מבינה את הבעייתיות, נפגשת עם הסופר-כותב-משרבט, רצוי במסעדה לארוחת צהריים ארוכה, נהנית לראות איך הוא מתאמץ להרשים אותי, מבקשת את התשלום מראש, עוברת אתו על כמה פסקאות, מסבירה לו את ההערות שכתבתי בצד, איך לתקן את הכתוב, אחת לכמה עמודים שולפת משפט לדוגמה, ואני יודעת מראש שרק את המשפט הזה יתקן, כי לא יוכל להתמודד עם השאר. הוא רושם כל מילה היוצאת מפי, ואחר כך ימים שלמים ישב על כתב היד, ינסה להבין למה התכוונתי, ינסה לתקן את הכתוב, את המשמעות, ושוב יחזור אליי, ושוב אמצא משהו שעליו לתקן, ואבטיח לו שאין ספק שהספר יצא לאור בסופו של דבר. לעתים, כשנחה עליי הרוח, אני מגדילה לעשות וממליצה על כמה הוצאות שכדאי לשלוח להן את כתב היד, ומבטיחה לו שאמליץ עליו. לאחר שהעז ושלח את כתב היד עוברים לפעמים חודשים עד שמגיעה תגובת ההוצאה, והתגובה כצפוי היא דחייה, ואני מדקלמת לסופר המדומה את שמות כל הסופרים המפורסמים שספרם הראשון נדחה בכל ההוצאות, ושאסור להתייאש, שעליו לנסות ולכתוב ספר אחר, ואעזור לו. הרי יש לי תואר שני בספרות ואני עורכת ותיקה ומפורסמת. כך יש לי פרנסה קבועה משלושה סופרי מגירה קבועים, ומעוד כותבים מזדמנים שמביאים אליי ביראה את כתב היד שלהם כדי שאקרא אותו כדברי אלוהים חיים, ומתייאשים עוד בטרם החל התהליך. מלבדם ישנם אלה שמוכרחים לכתוב, כי יש להם בשורה לעולם, אך נעצרים אחרי דפים אחדים, באים להיוועץ בי איך לכתוב ומוכנים לשלם על כך סכום נכבד.

אני שקועה בדירתי עם ספרים ומחשב, עם מאהבים מתחלפים לבקרים שאוהבים שמתעללים בהם, אוכלת ארוחות אקראיות במסעדות עם כותבים למיניהם. איש, אף לא נפש חיה אחת בעולם, אינו יודע שזה שנתיים אני כותבת ספר, ואין לי ספק שהוא יצירת מופת. הוא מכיל את הידע שאני שולפת מניסיון החיים שלי, את ההתחכמויות שאני יוצרת בשפה, והוא חייב להיות טוב, כי הוא מספר את סיפור חיי. הוא התינוק שלי.

פעמיים בשבוע אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי. היא ענקית, שערה פרוע. בשעת הטיפול ידיה משולבות מתחת לחזה האדיר, אך כשאני מתחילה לספר לה חלום היא קמה בזריזות, כמו קפיץ, מביאה דפים משולחנה ומחפשת ספר כדי להניח עליו את הדפים ולרשום. בדרך כלל היא מביאה את ספר הבישול המונח משום מה בספריית הקליניקה. אז היא מתבוננת בי בחדווה ואומרת: "או-קֵי, אפשר להתחיל." לעתים אני נסחפת ומתארת לה תיאורי מין שלקוחים מעולם המציאות שלי, ואני רואה איך היא רושמת כל מילה, ידה נעצרת לשנייה, מדי פעם בפעם והיא מוחקת מילה שכתבה בשגיאה.

"לחזור על המשפט?" אני שואלת.

היא מרימה את מבטה. "או, לא, זה בסדר, תמשיכי, בבקשה."

אני נהנית לזעזע אותה, ולכן במשך שנתיים נהגתי לתאר לה את חוויית איסוף הגברים שלי ואת הטכניקות להכניסם למיטתי ומה אני עושה עמם. אני יודעת שאינה בטוחה אם מדובר בפנטזיות או באמת, ואני אוהבת להשאיר אותה בחוסר ודאות. בחודשים האחרונים החלפתי כמה מאהבים ('חברים', היא קוראת להם), ובזמן האחרון יש לי רק מאהב אחד. היא סבורה שנכנעתי להסכם שהיא הכתיבה לי. לדעתה, השגתי התקדמות בטיפול בכך שהגעתי לשלב ביניים שבו אני מנסה ליצור קשר עם גבר אחד ומוותרת על מין מזדמן עם כמה גברים, ובוודאי כבר איני אוספת גברים בבר בפינת הרחוב. את עומדת בכך בכבוד, היא אומרת.

אני זיון טוב המלווה פעמים רבות בזיון אינטלקטואלי טוב, אך נעלמה אצלי ההתרגשות שבבחירת הגבר ובידיעה שהוא חד-פעמי ולכן כדאי לנסות ולהפיק את המקסימום מהלילה. אני מנסה לשחק תפקיד של אישה אוהבת עם המאהב הנוכחי שלי. מגעיי העכשוויים עם העולם מסתכמים באותם סופרים-לא-סופרים, המאהב הזריז, המטפלת שלי. ואני חביבה עם כולם ובו בזמן שונאת את כולם. לעתים אני דולה דימוי מוצלח במיוחד מאחד מכתבי היד שאני עורכת, ומיד משלבת אותו בספרי, או מאחסנת אותו בזיכרוני לשימוש בעתיד, ושונאת עוד יותר את כולם.

בעיות כספיות אין לי. אבי, שסוף סוף נפטר העולם מקיומו, השאיר לי ירושה נכבדה, פיצוי הולם לנסיכתו היפה – כך היה מציג אותי בחברה בימים, וכך היה מתייחס אלי בלילות אהבה. הנקמה תבוא בספר שימומן בכספו. אמי, שתמיד הייתה לו כצל, עד היום מטלפנת אליי ביראה. היא לא תצא עוד מביתה, תקמל ותמות, והמחשבה הזאת גורמת לי אושר.

לפני הצהריים אני יוצאת למסע. אני מוסרת את הכביסה היומית למכבסה, לא מסוגלת לכבס בעצמי. נכנסת לחנות ספרים, מעיינת בספרים החדשים שיצאו לאור, גם פה מכניסה לזיכרוני משפטים שמצאו חן בעיניי, מילים מיוחדות, אווירה משונה. משווה לספר שלי ויודעת ששלי טוב יותר מהספרים האלה. אחר כך אני עוברת ליד מסעדות, מרגישה צורך עז להיכנס ולהתפטם עד אבדן החושים, אך משתלטת על עצמי, כי יש לי מטרה מול עיניי. בימים שבהם אני מצפה לטלפון של המאהב אני נשארת בבית. בימים אחרים אני נפגשת עם אחד הסופרים המסכנים שלי, נהנית לראות אותו מתפתל על כיסאו כשאני שוחטת את יצירתו, חיוך והבעת חביבות אין קץ על פניי ועידוד במילותיי. זו השגרה שלי. אלה הם חיי.

יום אחד מגיעה שיחת הטלפון. מעברו השני של הקו נשמעת מישהי מהוססת, חרדה מעט. היא הייתה רוצה, בתשלום כמובן, שאקרא את כתב היד שלה. היא לא בטוחה שזה שווה משהו, מאז ומתמיד כתבה, אך בפעם הראשונה היא מעזה להראות למישהו את כתב היד. שואלת אם זה בסדר שניפגש.

כן, כמובן, אני עונה, מחככת את ידיי זו בזו. העכביש חש בטרף.

אנו נפגשות בבית קפה. היא יושבת מולי, משפילה את מבטה, ואני מדכאת כל רגש בקרבי. אני חביבה, מלהגת, מבטיחה שאקרא בתשומת לב את כתב היד ואעיר לה איפה לתקן ואיך. היא מספרת מעט על עצמה – עקרת בית, הילדים גדלו, הקטן בתיכון, הבעל עסוק, סוף סוף יש לה מעט זמן לעצמה, להגשים את חלומה ולפרסם ספר. עד כה הייתה כותבת רשימות מדי פעם בפעם, שירים קצרים, סיפורים קצרים. היא לוחצת את ידי לפרידה, ידה מזיעה, ואני שולפת מתיקי בהיחבא ממחטת נייר ומנגבת את ידי.

משם אני הולכת לתערוכה במוזאון, קונה את ספר התערוכה, מתעמקת בהסברים על היצירות ועל האמן, בולעת את כל הידע האפשרי סביבי, כהרגלי, מאחסנת אותו במוחי כפי שאני מאחסנת את השיחות האקראיות שאני שומעת, אוגרת את כל המידע הזה בשביל הספרים שלי, זה שאני כותבת כעת ואלה שאכתוב בעתיד. אחר כך אני אוספת את הכביסה המגוהצת והריחנית מהמכבסה וחוזרת הביתה. אני מכינה לי ספל קפה ענקי, מתיישבת על הכורסה הנוחה שלי ומדפדפת בכתב היד של העכברה המזיעה. לאחר עיון קל בכמה דפים אני חוזרת לדף הראשון ושוקעת בקריאה, לא זזה ממקומי עד שאני מסיימת לקרוא את הספר. התחושה היא של השפלה איומה. זה הספר שהייתי אני צריכה לכתוב, זה היה צריך להיות שלי. בהיותי עורכת מקצועית אני יודעת שהספר מעולה, מצטיין ברגישותו ובסגנון הזורם שלו. אני אינני מסוגלת לעמוד בכך, ואני מתהלכת בדירתי מחדר לחדר, הזעם גובר בקרבי, אני מנתצת את הספל הריק בכיור.

השעון המעורר מצלצל, יש לי פגישה עם הפסיכולוגית. אני מתקלחת במים קרים והולכת אליה. היא מחייכת אליי כשהיא פותחת את הדלת, ואני משיבה לה חיוך מעושה. אני חביבה אליה מאוד, כפי שאני יודעת להיות.

כשאני יושבת מולה, במקומי הקבוע, אני אומרת לה: "יש לי וידוי ששמור בלבי זמן רב, אני חייבת לדבר אתך על זה."

היא מתבוננת בי בעיני עגל, ואני יודעת שהיא חושבת שיש עוד פריצת דרך בטיפול.

"שרה," היא אומרת – תמיד במלרע – "אני מקשיבה."

אני נצמדת במבטי למשמניה.

"בזמן האחרון יש לי חלומות ארוטיים שונים מהרגיל. אני עם אישה במיטה, אך איני מצליחה לראות את פניה."

אני רואה שהיא נעה בחוסר נוחות בכיסאה.

"המשיכי," היא אומרת בטון המטפל שלה, אך לא מוסיפה כהרגלה 'המתיני רגע כדי שאביא את הדפים וארשום'.

"זה מציק לי מאוד," אני ממשיכה. "תמיד חשבתי שאני טורפת גברים, שאיני שבעה מהם, ופתאום אישה במיטתי. התחלתי לנתח לעצמי את הנושא וחשבתי שהתשוקה הבלתי נדלית שלי לגברים נובעת מתשוקה בלתי מודעת ליחסים מיניים עם אישה. מה את חושבת?"

היא מתפתלת בכיסאה, ואני ממשיכה:

"והלילה היה לי חלום שהסביר לי הכול. האישה שבחלום הפנתה אליי את פניה, ולפתע ראיתי שזו את."

היא מסמיקה, מכחכחת בגרונה ומנסה לומר דבר מה. אני קמה באצילות, הרי אני נסיכה, כך כינה אותי אבי, ואומרת: "הווידוי הזה סחט ממני את כל הכוחות. קשה לי להישאר כעת."

אני יודעת שאני יפה ביותר ברגע זה של ניצחון, והיא מביטה בידיה בחוסר ישע, ואני יוצאת משם בהדרת מלכות, מצחקקת בלבי. איך היא מסוגלת להאמין שאישה תמשוך אותי. שום אישה לא תמשוך אותי, והיא פחות מכולן.

בחודש שחולף מאז אני שותה לשכרה, חוזרת לעשן, לא ישנה בלילות. עקרת הבית העכברית שלי, כך אני מכנה אותה בלבי, מעזה לטלפן לפעמים, שואלת בעדינות מה שלום הספר שלה, ואני אומרת לה שאני עדיין קוראת אותו בעיון ומנסה לחשוב כיצד נוכל להוציאו לאור, זה לא פשוט. היא משתדלת לא לטלפן ולא לנדנד, היא אומרת, אך היא לחוצה. כל טלפון ממנה גורם לי לצאת מעורי, ללכת מהבית בלי מטרה, לנדוד. אני מתעללת במאהב שלי, מכותיי מכאיבות לו, והוא מתלונן שאני משאירה עליו סימנים, אשתו מתחילה לחשוד.

"לך לכל הרוחות," אני אומרת לו בלבי, אך עדיין זקוקה לו.

איני חוזרת לטיפול. הפסיכולוגית מתקשרת ואומרת שאם איני רוצה להמשיך בטיפול זה בסדר מצדה, אך עלינו להתחיל תהליך פרידה.

"שתקפצי לי, שמנה מגעילה," אני לוחשת לעצמי ובקול אומרת לה שקשה לי לפגוש אותה בגלל המאוויים הכמוסים שלי, ואני יודעת שהיא מסמיקה באותו רגע ומשתתקת.

עקרת הבית שלי מוסיפה לטלפן כמעט בכל יום, היא במצוקה. אני מזמינה אותה ליום רביעי. יום רביעי הוא יום טוב.

בבוקר יום רביעי אני מוסרת כביסה לבנה למכבסה, מבקשת שירתיחו אותה, יום חגיגי הוא לי. אני נכנסת לחנות לחומרי כתיבה, מבקשת שיצלמו את כתב היד שלה, ובינתיים חוגגת בהצצה בספרים בחנות הספרים הסמוכה. בצהריים אנו נפגשות במסעדה מפוארת, אני מזמינה ככל הבא בראשי, מנות יקרות ומיותרות, ושואבת הנאה מכך שאני מזמינה גם בשבילה. נראה שאינה רגילה במסעדות והיא מתכווצת על כיסאה. אנו טועמות רק מעט מהמנות, וכשמגיעים הקינוחים ואני מרגישה שאני עומדת להקיא, אני אומרת לה שאני מנסה להיות עדינה ככל האפשר, אבל קראתי שוב ושוב את כתב היד, ניסיתי לחשוב ולתקן, אך זה חסר תועלת. הספר אינו ראוי לפרסום, הוא יביך אותה. אם היא מתעקשת, כדאי שתנסה לכתוב ספר אחר. ואולי כדאי שתתמקד בבישולים ובגידול הילדים והנכדים.

"זה שטח למקצוענים ולקשוחים, הספרים," אני אומרת, "וחבל לי עלייך. יאכלו אותך בלי מלח. ובעלך, הוא יודע שאת כותבת ונפגשת אתי?"

היא מודה שאינו יודע, והיא חסכה כסף כדי לשלם לי. הוא מלגלג על הכתיבה שלה, והיא מסתירה מהילדים שהיא כותבת.

"את רואה," אני אומרת, "אם הכתיבה שלך הייתה טובה, הוא היה דוחף אותך ומדרבן אותך להוציא את הספר ואף תומך בכסף. הוא שומר עלייך מפני אכזבות."

היא נאנחת. שולפת מעטפה מתיקה. "יש כאן יותר ממה שסיכמנו, כי התאמצת בשבילי ועבדת זמן רב על הספר."

היא מושיטה לי את המעטפה ואני מהנהנת בנימוס, שותקת. אני יודעת שאילו הסכין שחתכתי בה את הבשר עדיין הייתה על השולחן, הייתי תוקעת אותה במעטפה או בה. היא משלמת את החשבון של הארוחה.

אני אומרת שכדאי לה לעשות אקט של פרידה מהספר, ואני מבקשת שקית ניילון מהמלצר ומייעצת לה לקרוע את הדפים אחד אחד לתוך השקית, ואז נשליך את השקית עם הקרעים לפח אשפה.

"זה יעזור לך, זה יהיה תהליך של פרידה ואבל," אני מסבירה לה.

"אולי כדאי שלפני כן אקרא את ההערות שלך?" היא מבקשת, "אוכל ללמוד מהן הרבה."

"אני לא חושבת שיש טעם," אני מתעקשת. "זה יעשה לך הרגשה איומה. יש שם מיליון הערות."

היא נאנחת שוב, מתחילה לקרוע דף אחר דף באטיות, במין אדישות, אך ככל שמתמעטים הדפים תנועותיה הופכות אגרסיביות, ואני מעודדת אותה במילים, במבט, ובלבי צועקת: "נו כבר, תקרעי, תתעללי בספר, ממילא הוא שלי, לא שלך!"

את הדף האחרון היא מקמטת וזורקת לשקית, מתחרטת, מוציאה אותו מהשקית, מיישרת אותו, קורעת אותו לחתיכות ולועסת את הקרעים.

אנו נפרדות.

באותו ערב אני חשה שמגיע לי לחגוג. בלי משים אני מגיעה לבר שלא ביקרתי בו כשנה. לילה, נעים לי, אני לבושה שמלת כתפיות דקה המדגישה את גזרתי ואת יופיי. אני מבקשת וודקה. לידי יושבת אישה. "אישה חזקה," אני חושבת ואומדת אותה. היא בוחנת אותי, מזמינה גם היא וודקה. אנחנו צוחקות. כשהכוסות מתרוקנות היא מזמינה שתי כוסות וודקה, אחת בשבילי. אני מרותקת אליה, איני מבחינה בגברים שמסביבי, אלה שאני יודעת לצוד בשניות ספורות, והיא קמה ויוצאת מהבר, ובלי להסתכל לאחור היא יודעת שאני בעקבותיה.