המסע אל ממלכת אורידור

1

הר הרוחות

קול הלמוּת לבו היה הצליל היחיד ששמע עומר בשלושים השניות שנותרו לסיום הקרב. עומר נדרך, אסף את כל כוחותיו, זינק לפנים, תפס בחוזקה בחגורה החומה של אילן והטילו בעוצמה למזרן.

‘אִיפּוֹן!’ הכריז השופט. הקהל פרץ בתשואות וחבריו של עומר קפצו על רצפת הפַּרקט בהתרגשות.

שני המתחרים המיוזעים קמו, קדו זה לזה ולחצו ידיים. ‘קרב טוב,’ טפח עומר טפיחת עידוד על כתפו של אילן, שהיה בכיתה י’ וגדול ממנו בשנה. בשלווה פשט את חליפת הג’ודו, התיר את החגורה הכחולה והניח אותן בתיק המועדון.

‘נתראה באימון הבא,’ אמר עומר לחבריו, ויצא בצעדים נמרצים מאולם הספורט, לכיוון שׂדרת העצים שהובילה לביתו. עלי העצים זהרו באור זהוב של שעות אחר הצהריים המוקדמות.

‘תחשוב מהר!’ שמע קריאה.

בזווית עינו הבחין בכדורסל מסתחרר לעברו. עומר הושיט בזריזות את ידיו ותפס את הכדור. מולו הופיע אחיו דניאל, לבוש מכנסי טרנינג שמוטים ששוליהם מטאטאים את המדרכה ומכסים את נעלי הספורט שלרגליו. על כתפו היה תלוי תיק נייקי.

עומר כִּדרר את הכדור ומסר מסירה מדויקת וחזקה לדניאל.

דניאל היה נער צנום, בגובה ממוצע לגילו. פניו היו שזופים, מצחו גבוה ושערותיו חומות. על קצה אפו היו מונחים ברישול משקפיים בעלי מסגרת כחולה עם פס אדום דק.

‘איך היה האימון?’ התעניין עומר.

‘בסדר, קשה. המאמן הריץ אותנו,’ השיב דניאל, שהיה הרַכז של הקבוצה. השניים החלו עושים את דרכם הביתה.

שירה יצאה מחצר ביתה של רחלי חברתה, נעצרה לרגע, וניגבה את הדמעות שזלגו על לחייה. היא הורידה אחת מהגומיות הססגוניות שענדה על פרק ידה הימנית — היום זה היה תורה של הגומייה הסגלגלה להיקשר מאחור — ובהינף יד אחד חפנה את שׂערה והשחילה אותו לתוך הגומייה. היא השאירה מאחוריה את שער העץ פתוח.

גור לברדור זהוב יצא אחריה וכרכר סביבהּ בעליצות. שיניו ניסו להיאחז בשולי מכנסי הכותנה הבהירים שלה והִתירו את שרוכי נעליה.

שירה חיבקה את הכלבלב וליטפה את גבו, נזהרת שלא לפגוע בו בטבעות שענדה על אצבעותיה. ‘להתראות, חמוד,’ נשקה לפניו, הכניסה אותו לחצר וסגרה את השער. מרחוק ראתה את אחיה עומר, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג’ינס, ולידו דניאל, אחיהם הצעיר, נשרך אחריו בעודו מושך את מכנסיו כלפי מעלה ובה־בעת מקפיץ כדורסל בידו השנייה. הם התקרבו אליה.

עומר היה נער גבוה וחסון. קווצות שׂערו בגוֹן הדבש נפלו על מצחו והוסיפו נופך שובב לפניו. עיניו הירוקות בחנו את פניה הסמוקים של שירה במבט בוחן. ‘מה קרה לך? עשיתי לך משהו שאת בוכה?’ שאל בשקט.

שירה התאמצה לעצור את הדמעות שהציפו את עיניה, שצבען התחלף בין ירוק לאפור בהתאם לבגדים שלבשה ולפעמים גם בהתאם למצב הרוח שלה. עכשיו הן דמו לרוח סערה אפורה שריסים שחורים מנסים לגונן עליה. ‘הפעם, זה לא בגללך. רחלי והחברות הלכו לסרט ולא הודיעו לי,’ אמרה בקול חלוש.

‘זה הכול? תירגעי,’ אמר עומר, ושמח בלבו על כך שהפעם אין לו חלק בבכי שלה, אך הוא לא הראה זאת ופניו נשארו רציניים.

‘עזוב, אתה לא ממש תורם לי למצב רוח,’ אמרה שירה בעודה מסדרת את שרשרת הזהב הדקה שעל קרסולה ושורכת את נעליה.

‘לא נורא, שירה, אפשר לראות סרט בבית,’ הציע דניאל, ומיד הסיט את משקפיו ושפשף את עיניו החומות תוך מלמול, ‘טוף, נו, נראה סרט.’

‘רעיון טוב. אמא אמרה שהיא תגיע מאוחר, יש לה פגישה בחמש,’ אמר עומר, מיישר את התיק שעל כתפו.

‘יש לי רעיון יותר טוב. בואו נלך להר הרוחות. אתמול בלילה היה לי חלום מוזר. חלמתי שטיפסנו על הר הרוחות כשנשר גדול מרחף מעלינו. אני זוכרת שראיתי מטבע כסוף שנצנץ אלי מרחוק וכשהרמתי אותו הוא רתח מחום,’ אמרה שירה.

הר הרוחות היה תל גבוה בפאתי היישוב, עוטה שדה בר משובץ בסלעים ובאבנים שבינותיהם צמחו עצי זית עתיקים. בסתיו פרחו בו חצבים וחמציצים צהובים ובאביב כוסה בכלניות אדומות ובדרדרים כחולים. כולם כינו אותו ‘הר הרוחות’, אך איש לא ידע למה נקרא בשם זה. אולי בגלל הרוחות שנשבו בחורף בין עצי הזית ויללתם נשמעה למרחוק. ליד התל זרם בעצלתיים נחל קטן שהצמחייה שעל גדותיו צבעה אותו בירוק.

‘ממש סיפור מרתק, שירה,’ גיחך עומר. ‘אולי אחר־כך נעלה להר לבדוק את החלום שלך.’

אבל שירה התעלמה מהעובדה שעומר ממש לא התכוון לבוא איתה, והיא התעקשה ועמדה על שלה, ‘למה אחר־כך? בואו עכשיו.’

‘תהיי רצינית, יש לי עבודה בהיסטוריה ואת יודעת שאמא תדאג לנו אם נאחר,’ אמר עומר. הוא התחיל ללכת לכיוון הבית, שקוע במחשבות ומתכנן את ראשי הפרקים לעבודה.

שירה גִלגלה את הגומיות שעל ידה בעצבנות. ‘חכה רגע,’ אמרה בטון גבוה. ‘מה קרה? לפני רגע רצית לראות סרט, פתאום חשוב לך להכין שיעורים? כמו שאני מכירה אותך, דבר ראשון שתעשה כשנגיע הביתה זה לשחק במחשב.’

עומר נעצר לרגע. לא התחשק לו להתווכח עם שירה ולקלקל לעצמו את היום, ובאמת רצה לשחק במשחק המחשב החדש שלו.

‘מה אתה אומר?’ פנה לדניאל.

דניאל, שבכלל לא אהב טיולים, מחנות נוער, מחנות עבודה וכל דבר שהיה בו שינוי מהשגרה והעדיף תמיד להישאר בבית, משך בכתפו. ‘לא בא לי לטפס על שום הר,’ אמר. הוא הוציא מהתיק שקית ניילון ובה סופגנייה מצופה בשוקולד שאבא קנה לו בבוקר, והריח בהנאה את ריחה המתקתק. למרות שהסופגנייה הייתה קצת מעוכה וקרה, עוד נשאר בה מעט ריח טוב של שוקולד.

‘תגיד, יש לך עוד משהו?’ שאל עומר.

דניאל הכניס יד ארוכה ורזה לתיק הכדורסל שלו, ששימש אותו לפעמים כילקוט לבית־הספר. הוא חיטט בין עשרות הדפים שהמורה חילקה והיו מיועדים לתיוק בקלסר, אך הם נשארו פזורים בתיק, עד שהגיע המבחן והוא נאלץ לחפש אותם, אך לא תמיד בהצלחה. הוא שלף לחמנייה עטופה בנייר כסף והושיט אותה לעומר, ‘הנה, קח.’

‘מה יש בפנים?’ שאל עומר כשהוא פותח את העטיפה המרשרשת.

דניאל שרבב את שפתו העליונה. הוא הכיר את שיגעון האוכל הבריא של אמא שלהם ואמר בקול מתפנק, ‘רציתי עם שוקולד, אבל אמא הכינה לי עם גבינה וירקות.’

שירה עדיין קיוותה שהם יעשו הפעם את רצונה, ושאלה שוב, ‘אז מה אתם אומרים? נלך להר?’

עומר לעס במהירות את הלחמנייה, ואמר בפה מלא, ‘בסדר! בואו נלך להר, נראה אם נמצא שם משהו מהחלום שלך.’

סומק הציף את לחייה של שירה והבליט את נמשיה. ‘יפה מצִדך, עומר, שהואלת לעשות פעם את מה שאני מבקשת,’ אמרה. היא לא האמינה שהצליחה לשכנע אותו.

דניאל, שלא התחשק לו לחזור הביתה לבד וגם לא להיגרר עם התיק והכדור, שאל בקול, ‘מה עם התיקים?’

‘נעבור בבית ונשאיר אותם שם,’ הציע עומר ומיד החל ללכת כשדניאל אחריו.

‘בסדר,’ אמרה שירה ומבלי להשתהות הצטרפה אליהם.

הם חלפו במהירות על פני שורת העצים שפרחו בשׂדרה, כבכל שנה בעונה זו של סתיו, בגוֹני סגול, וכבר ראו לפניהם את הבית שבו גרו, ברחוב הגִלְגָל 108. הבית היה די חדש, בן שתי קומות, קירותיו החיצוניים לבנים ולו גג רעפים אדום. הם הגיעו לשביל הכניסה המרוצף לבֵנים אדומות ואפורות. משני צִדיו פרחו שיחי ורדים אדומים וורודים.

עומר פתח בשקט את דלת ביתם, שהצירים שלה כבר לא חרקו, אחרי שאבא סוף־סוף שימן אותם. הבית היה דומם.

עומר נכנס לחדר העבודה שהיה סמוך לכניסה, ליד המטבח הגדול. ‘נשים את התיקים פה,’ הציע והניח את התיק שלו מאחורי הדלת. שירה ודניאל הניחו גם הם את התיקים ויצאו מהחדר כששירה מקפידה לסגור את הדלת מאחוריה.

עומר נכנס לסלון, הרים את מכסה הפסנתר, התיישב על הכיסא והחל לפרוט מנגינה עדינה.

‘מצאת זמן לנגן,’ גערה בו שירה. ‘סיכמנו שהולכים, לא?’

עומר השמיע עוד כמה צלילים, חייך וסגר את מכסה הפסנתר. ‘בסדר, בואו,’ אמר. הם יצאו בזריזות מהבית ועומר נעל את הדלת מאחוריהם.

במהירות צעדו על שביל העפר המכוסה באבני חצץ קטנות שהוביל להר הרוחות. קני־סוף וכמה עצי אקליפטוס צמחו לצִדו.

‘יופי, הגענו,’ נצצו עיניה של שירה. היא הסתכלה סביב. בינות לעצי הזית העתיקים והסלעים האפורים שכיסו את מורדות הר הרוחות, פרחו חבורות של חצבים לבנים, ארוכים וזקופים.

שירה החלה לעלות במהירות במעלה ההר, נהנית לטפס על הסלעים והאבנים, ועומר ודניאל אחריה.

עומר, שאהב להיות הראשון בכל דבר, ניסה לעכב את אחותו וקרא לעברה, ‘היי, שירה, תסתכלי למטה, אפשר לראות את הבית שלנו מכאן.’

שירה נעמדה על סלע חלקלק והביטה לאחור. רוח קלה החלה לנשוב והעיפה כמה שׂערות דקות על פניה העגלגלים. לפתע החליקה רגלה של שירה מהסלע והיא מעדה.

‘אמא!’ צעקה שירה כשהחלה להתגלגל במורד.

וההר החזיר את הד צעקתה: ‘א־מא! א־מא!’

‘תיזהרי!’ צעק עומר לעברה כשראה אותה מתנדנדת על הסלע ומאבדת את שיווי המשקל, אך איחר את המועד. רגליה של שירה נתקלו בעומר והפילו אותו.

‘דניאל, זוז!’ קרא עומר בקול נשנק, בעוד ידיו מנסות להיאחז באדמה בניסיון לבלום את הנפילה. אבל זה היה מאוחר מדי. הוא התנגש בדניאל בחוזקה ושלושתם הידרדרו במדרון התלול.

שירה נעצרה ראשונה כשסלע גדול בלם אותה. עומר נעצר מיד אחריה, התרומם מהאדמה, הושיט לשירה יד ועזר לה לקום. עיניה רשפו בזעם. ‘חוצפן אחד, היית חייב לקרוא לי? למה רצית לעכב אותי? תמיד אתה חייב להיות ראשון?’ אמרה כשהיא מנערת את החול והעלים שדבקו לבגדיה.

‘את והחלומות שלך! אם לא היית מעלה את הרעיון הזה אז עכשיו היינו בבית. תאמיני לי שיותר כיף לשחק במחשב,’ הפטיר עומר, ונראה נבוך למדי.

‘אף אחד לא הכריח אותך,’ אמרה שירה.

‘דניאל, קום.’ עומר ניגש לדניאל שנשאר לשבת על האדמה, הושיט לו יד ועזר לו לקום.

לפתע, האדמה רעדה. רעש עמום, כקולו של רעם מתגלגל, בקע מסלע כהה שנמצא סמוך לגזע עץ זית מפותל שכרע תחת משא הזיתים שעל ענפיו. הרעש הלך וגבר וההד שחזר מההר הֶעצים את קולו והחריד את החבורה.

דניאל הניח את שתי ידיו על אוזניו, אך ללא הועיל. מבועתים התקרבו השלושה זה לזה, והתבוננו בסדק הצר שנוצר בסלע. הרעש התחזק והעביר צמרמורת בגוום. הסדק התרחב לאיטו ובבת־אחת נבקע הסלע לשתיים כשהוא מעלה עננת אבק לעבר השמים.

הם השתעלו בחוזקה, מנסים להיפטר מהאבק הדק שחדר לריאותיהם. המומים הביטו לעבר הסלע החצוי, שכמו פער אליהם את לועו האפל ולחש:

‘בואו, בואו, תתקרבו אלי, ‘כנסו, ‘כנסו.’

מאחורי הסלע התגלה לעיניהם חלל אפל, שפס אור חיוור הגיח מתוכו וגלש במהירות לעברם.

‘בואו, נעוף מכאן,’ משך דניאל את ידו של עומר, הסתובב והתחיל לרדת מההר. פס האור החל לרקד סביבו והאיר את פניו. שירה הושיטה יד מהססת לעבר פס האור המרקד, אך הוא הגביר את מהירותו.

‘חכה, אל תלך, בוא נראה מה יש שם,’ אמר עומר והציץ אל הפתח.

לרגע נדמה היה לו שהוא רואה צללית חולפת כהרף־עין, אי־שם מולו. ‘זו מערה, ראיתי משהו זז!’ קרא בהתרגשות. ‘יש פה מישהו…?’ צעק עומר אל תוככי המערה האפלה.

והמערה החזירה את קולו: ‘י ש… פ ה… מ י ש ה ו… שהו…?’

אך כל מענה לא נשמע.

שירה התקרבה אל הפתח והתכופפה פנימה. ‘אתה בטוח שראית משהו? תסתכל טוב,’ אמרה.

‘נדמה לי שראיתי שם ילד,’ ענה עומר בהיסוס.

‘אולי זה כלב או חתול שנפל למטה,’ אמרה שירה.

‘אבל, איך הוא נפל למטה? קודם לא הייתה פה מערה,’ אמר דניאל בשקט. אבל עומר ושירה, שנשכבו על האדמה והיו מרוכזים בחיפוש אחר משהו שזז במערה, לא שמעו אותו. עומר הכניס את ראשו פנימה ואימץ את עיניו. דמות קטנה חובשת כובע בֶּרֶט סגול חצתה בריצה את חלל המערה ונעלמה.

‘זה לא כלב! באמת ראיתי מישהו רץ שם למטה!’ קרא עומר.

שירה נדחקה להציץ פנימה. ‘תן לראות!’ ביקשה.

‘היי, אתה צריך עזרה?’ צעק עומר.

‘היי, א־תה צ־ריך־ך עז־ר־רה?’ החזיר ההד את קולו מתוככי המערה.

ענן כחלחל התגלגל, יצא מהחלל האפל וריחף סביבם. חריקה ממושכת נשמעה. הסלע החל לנוע ולסגור לאיטו את הפתח המסתורי. ענן האור נכנס חיש פנימה ונעלם כשהוא מותיר אחריו שובֶל של ריח מתקתק.

‘מהר, למערה!’ צעק עומר ונדחק בזריזות אל הפתח המסתורי.

עיניו של דניאל נפקחו לרווחה. ‘עומר, מה אתה עושה?!’ קרא לעבר אחיו אך עומר נעלם מעיניו. מולם נותר רק פתח צר, שהלך ונסגר בחריקה צורמנית.

‘דניאל, תיכנס!’ צעקה שירה ומשכה את דניאל אחריה, פנימה, אל החלל הבלתי נודע.

‘אבא’לה!’ צעק דניאל כשגופו מיטלטל באוויר. מספר שניות, שנדמו בעיניו כנצח, חלפו כשנפל מפתח המערה שבמרומי ההר ועד שנחת על קרקעיתה הקרה.

הפתח נסגר בחבטה. השקט היה מפחיד. אור כחלחל חדר דרך הסדקים שבתקרת המערה וריח טחב נישא באוויר. הם הצטמררו מקור.

‘אמא’לה! לאן הגענו?’ לחשה שירה, שמחה בלבה שסוף־סוף משהו מעניין קורה לה היום ושהיא לא לבד כשזה קורה.

‘אני לא רואה שום יצור,’ אמר עומר, מנסה להסוות את הצמרמורת שאחזה בגבו.

‘בשביל מה נכנסנו לפה? היית חייב להיכנס?’ רטן דניאל ולא הצליח להפסיק את הרעד שעבר בו.

שירה ליטפה את כתפו של דניאל. ‘תירגע, אנחנו איתך.’ היא הושיטה יד לעבר עומר, ‘עומר, תן לו את הסווצ’ר שלך.’

עומר הוריד את הסווצ’ר הירוק שבו זכה כשניצח בתחרות הריצה שנערכה אחרי החגים בין שש כיתות ט’ שבחטיבה, והניח אותו על כתפיו של דניאל.

מאחד העיקולים במערה הגיחה להקת ציפורים, גופן כחול ומנוקד בחום ובלבן ושולי זנבן כתומים. דגיגים מפוספּסים בכחול־סגול זוהרים, סוסוני־ים ננסיים שלתדהמתם ריחפו בחלל המערה, ולטאות שקופות וכסופות עופפו בפראות מעל לראשיהם ביללות ובצווחות.

‘הצילו! מה זה הצרחות האלו?’ קראה שירה.

עומר נופף בידיו כדי לגרש מעליהם את להקת המעופפים הצרחנית. דניאל התכופף וסוכך על ראשו בידיו, מנסה להתחמק מעדת היצורים שריחפה מעליו. ‘תשמרו על הראש!’ הזהיר אותם.

‘די, עומר, תסלק אותם!’ התחננה שירה.

‘תסגרו את הפה שלא תבלעו איזה דגיג!’ צחק עומר וכופף את ראשו.

‘איכס, בלעתי משהו.’ דניאל ירק לרצפה דגיג כחול שכמעט נתקע בגרונו. ‘עומר, תוציא אותנו מפה!’ התחנן וסובב את הסווצ’ר באוויר בניסיון לא מוצלח להדוף את הלהקה שחגה מעליו.

‘עופו מפה!’ נופפה שירה בידיה, כדי לסלק את הציפורים, הלטאות והדגיגים שחגו מעל לראשה בזמזום טורדני.

‘יופי, שירה! דגים מעופפים, בטוח שהם מבינים עברית,’ מלמל דניאל.

אני חייב למצוא את היציאה, אמר עומר לעצמו, והרהור של חרטה חלף בלבו — אולי לא הייתי צריך להיכנס ולגרור אחרי את שירה ודניאל למערה החשוכה הזאת. אם לא נמצא דרך לצאת יתחילו לחפש אותנו. מבטו עקב אחר החיות והדגים הזוהרים המסתחררים במהירות, ופתאום שם לב שהם מסתדרים בשורות דמויות חץ, וציפור כחולה מרחפת בראש, כמו להקות הציפורים שחולפות בסתיו בשמים.

עומר התעשת ואמר בקול, שמי שהכיר אותו היטב יכול היה לשמוע בו אותות של רעד, ‘בואו, נחפש דרך לצאת. נלך אחריהם, אולי נפגוש גם את היצור שאני בטוח שראיתי.’

‘תפסיק לדמיין,’ התעצבן דניאל.

‘בסוף תראה שאני צודק,’ ענה עומר.

‘די, לא רוצה את השטויות האלה,’ אמר דניאל.

‘אז מה אתה רוצה? להישאר פה?’ השיב עומר. ‘בואו, נלך אחריהם. הם יראו לנו את הדרך,’ הוסיף בשקט. אבל בתוכו קינן הפחד שמא הם לא ימצאו דרך לצאת…

שירה עקבה אף היא אחרי הלהקה שהפסיקה לחוג ונשארה מרחפת בדממה מעליהם. ‘נראה לי שמסוכן להישאר פה. אין ברירה, נתחיל ללכת,’ אמרה. ‘בדרך נציץ לצדדים ואולי נמצא את מי שאתה חושב שראית.’

כמו על־פי אות מוסכם מראש, החלה הלהקה לצווח ולדאות קדימה, בחלל המערה. עומר החליט לצעוד במסלול שהתוותה הלהקה שמעליהם. ‘תישארו קרובים אלי, שלא תיעלמו לי,’ אמר.

הם צעדו בשקט על האדמה, עיניהם המפוחדות עוקבות אחרי להקת החיות המעופפות, בתקווה שהיא תוביל אותם אל היציאה, הביתה. הלהקה התעופפה בנבכי המערה המתפתלת. מדי פעם פנתה הלהקה לשביל שנראה חסום, אך ברגע שהתקרבה אל קיר האבן — הקיר נעלם.

שירה ניסתה לא להחמיץ דבר. היא בחנה את קירות המערה המחוספסים ואת עיניה צדו קווים שהיו חרוטים על הקירות. ‘היי, תעצרו רגע, יש פה ציורים,’ אמרה בקול רם, מנסה להתגבר על הצווחות, הקור והאפלה.

‘הם יברחו לנו,’ הצביע דניאל על הלהקה שמעליהם. אך, למרבה ההפתעה, הלהקה שוב נעצרה.

שירה, עומר ודניאל התקרבו אל הציור. הוא נראה כציור בפחם, שאולי נשאר ממדורה שהבעיר מישהו במערה. ‘מצויר פה עדר סוסים,’ לחש דניאל, כשהוא מעביר את ידו על קירות המערה הלחים.

הם עמדו לרגע והסתכלו בהתפעלות על עדר הסוסים שנדמה כדוהר למרחקים.

להקת הציפורים, הלטאות והדגיגים השמיעה קול משק כנפיים ושוב החלה לעוף. ‘בואו כבר, צריך להמשיך לחפש,’ האיץ בהם עומר.

‘אין פה אף אחד. לפי דעתי, אנחנו סתם הולכים,’ אמר דניאל בעודו מזדרז לצעוד לצִדם.

לפתע ראתה שירה, לשבריר שנייה, דמות קטנטנה שרצה לפניהם ומיד נמוגה. היא הצביעה קדימה בתדהמה, ‘אמא’לה, הנה הוא, ראיתי אותו מציץ אלינו.’

‘מי זה? מה הוא עושה פה?’ שיניו של דניאל נקשו.

הדמות הקטנה צצה שוב, רצה קדימה, ותוך כדי ריצה הסתובבה לעברם, קרצה להם בעיניה והמשיכה לרוץ.

הלהקה הגבירה את מהירות מעופה. עומר התחיל לרוץ אחרי היצור, כששירה ודניאל לצִדו. עומר הפנה את ראשו לעבר שירה, ‘אמרתי לכם שראיתי מישהו, וזה לא היה כלב או חתול.’

הם המשיכו במרוצתם עוד כמה פסיעות.

‘מה זה, מישהו עוקב אחרינו!’ התאבּן דניאל מפחד כששמע פתאום קול צעדים וחש בהבל נשימה חם מאחוריו. ‘תקשיבו,’ לחש בקול רועד.

‘נֶלֹא מָטוּ,’ נשמעה לחישה צרודה מאחוריהם.

‘זה לא יכול להיות. לפני רגע ראיתי אותו רץ לפנינו,’ אמרה שירה.

‘מה זה משנה איפה הוא היה, יש מישהו מאחורינו,’ לחש עומר.

‘אמא’לה, משהו תופס אותי. איי, מה זה? של מי היד?’ צעק דניאל וניער את כתפו בבהלה. הוא מיהר להתעטף בסווצ’ר של עומר.

עומר נעצר וחיבק את דניאל. הוא הסתובב לאחור, עיניו שוטטו סביב המערה אך הוא לא ראה דבר. להקת החיות המעופפת והצווחנית השתתקה.

‘זה בטח דגיג מעופף שאיבד את הדרך,’ ניסה עומר להרגיע את אחיו, אך אפילו הוא עצמו לא האמין לדבריו.

‘לא, לא, באמת, מישהו תפס אותי,’ מלמל דניאל ונצמד לעומר.

‘נֶלֹא מָטוּ מָאן דִי,’ נשמע קול רפה במרחבי המערה האפלולית.

עומר נשם עמוקות. ‘שמעתי מישהו לוחש,’ מלמל לעצמו, ועיניו שוב חיפשו את מקור הקול.

‘נֶלֹא מָטוּ מָאן דִי!’ שמעו קול צלול מאחוריהם.

מעולם לא שמעו שפה דומה או צליל דומה.

‘מי זה? שירה, את מצליחה לראות?’ לחש עומר.

‘אני לא בטוחה, אבל נראה לי שיש שם מישהו,’ לחשה שירה.

דניאל צרח כשיד קטנה נגעה שנית בכתפו. אך כשהסתובב לא היה שם איש.

‘אָדִי מַנְדִי?’ שמעו בבירור את הקול.

‘בואו נברח,’ התחנן דניאל ומשך בשרוול חולצתו של עומר.

אור צהבהב ריצד לעברם במהירות והקיף אותם. הם סוככו בידיהם על עיניהם מפני האור המסנוור והמכאיב, והתבוננו למטה.

לפניהם עמד יצור קטן. שׂערו הלבן הזדקר לכל עֵבר מתחת לכובע הבֶּרֶט הסגול שחבש. פניו המוזרים היו חיוורים, והוא היה לבוש כתונת ירוקה שהגיעה עד לברכיו, ששׂרוך צהוב עיטר את צווארונה המסולסל. מכנסיו היו מאובקים ותיק עור ירוק היה כרוך לחגורתו.

נדהמים, הביטו הנערים ביצור, שנשא את ראשו מעלה ובחן אותם בסקרנות בעיניו העגולות הכחולות. הם כל־כך גבוהים, חשב היצור.

‘הָיֵי הוֹ לִירִי, שלום, הרשו לי להציג את עצמי בפניכם, דִי אַשְׁגָּדוֹן,’ פתח ואמר בקולו החם ובגאווה לא מוסתרת.

עומר בהה בדמות. ‘מי אתה? נפלת? איבדת את הדרך? מאיפה באת?’

‘אתה צריך עזרה? נפצעת?’ רכנה שירה לעברו.

היצור הקטן חייך אליהם. ‘לא, לא, תודה, הכול בסדר איתי.’

דניאל השפיל מבט המום אל האיש הקטן. ‘מה, באמת, אַשְׁגָּדוֹן? זה השם שלך?’

איזה שם מוזר, חשבה שירה, אך עומר שהבין שהיא רוצה להגיד משהו דחק את מרפקו במותנה והשתיק אותה.

אַשְׁגָּדוֹן לא הסיר את מבטו מהם. אצבעותיו הדקות שיחקו במטבע כסוף, חרוץ בחריצים ירוקים דקיקים כעין שבלול, שהיה מוצמד לאפו. שירה נעצה את עיניה במטבע, הוא נראה לה מוכר אבל היא לא הצליחה להיזכר מנין.

‘בֵּלָסוֹפִיר! הָיֵי לִי מָנֶשׁ אַשְׁגָּדוֹן,’ אמר היצור. ‘דִּי נָמִי הָבִי…’ מלמל.

הם החליפו ביניהם מבטים נדהמים. היצור הקטן התעלם מהמבטים המופתעים ומהלחישות שהחליפו ביניהם, פתח את תיקו, הוציא מתוכו שלושה מטבעות כסופים נוספים, והגיש אותם לחבורה שעמדה מולו. ‘הָיֵי לִי מָנֶשׁ אַשְׁגָּדוֹן. בֶּה בָּצִי, דִּיחַכְמָלֵלִי,’ אמר, ומיד תרגם את דבריו, ‘שמי אַשְׁגָּדוֹן. סליחה, מספיק לשאול שאלות. מה שאתם צריכים לדעת תדעו.’

ומה שלא תרצה שנדע, נגלה לבד, חשב עומר ולקח מטבע.

היצור הוריד את המטבע מאפו והדגים להם מה לעשות איתו. הוא הצמיד אותו לאף, ליד נחירו הימני. הם הביטו בו נבוכים. היצור חזר על הפעולה.

שירה לקחה מטבע בקצות אצבעותיה, הצמידה אותו לאפה והמשיכה להדק אותו לאף כדי שלא ייפול.

‘אל תדאגו, החום שלו ידביק אותו לאף שלכם,’ אמר אַשְׁגָּדוֹן.

‘מאיפה אתה יודע לדבר עברית?’ שאלה שירה. ‘באיזו שפה אתה מדבר?’ המשיכה לשאול.

אַשְׁגָּדוֹן הפנה את ראשו כלפי מעלה, התבונן בהם וחיוך רחב נפרש על פניו. ‘מתי־מעט מבני ממלכתנו למדו את שפתכם העתיקה. לצערי, לא נפלה בחלקי הזכות להימנות עמם. לכן נאלץ אני להשתמש במטבע על־מנת להבין ולדבר את שפתכם.’

‘תראו, שימו את המטבע על האף. המטבע מתרגם את דבריו,’ אמרה שירה.

עומר הצמיד בחוזקה את המטבע החם לצד נחירו הימני. ‘לא מרגישים אותו בכלל.’

‘אַיָה, זה רותח,’ אמר דניאל שניסה להדק את המטבע לאפו הצר וכמעט הפיל אותו. שירה ניגשה אליו ועזרה לו להצמיד את המטבע.

עומר גיחך למראה המטבע על אפו של אחיו. ‘אתה נראה כמו חַייזָר.’

‘ומה אתה?’ שאל דניאל.

אַשְׁגָּדוֹן סימן להם להפסיק לדבר ולבוא אחריו. ‘אָדִי מַנְדִי? אתם באים? לָטֶה, לָטֶה, שָׁבֵלִי זוֹמֵרִי, מאוחר, כדאי שנזדרז, צריך…’

‘קודם כול, תסלק את החיות המגעילות שמעלינו,’ קטעה שירה את דבריו והצביעה על הלטאות, הציפורים והדגיגים שחגו בדממה מעליהם.

אַשְׁגָּדוֹן ספק את כפיו פעמיים. ‘הן שומרות עליכם,’ אמר בהתלהבות.

‘שומרות עלינו? אתה בטוח?’ שאל דניאל ובעיניו ניבט ספק.

היצור חייך ובניתור סיבובי קפץ לעבר להקת החיות, תפס בפיו שלוש לטאות שקופות וליטף את גבן.

‘תראו כמה שהן חמודות. רוצים ללטף אותן? אל תפחדו, הן לא יעשׂו לכם כלום,’ צחק אַשְׁגָּדוֹן. אך כשראה שהחבורה הגבוהה שניצבת מולו לא מגיבה שחרר את הלטאות לאוויר.

‘איזו קפיצה מושלמת! אני מצרף אותו לקבוצת הכדורסל שלנו,’ צחק דניאל בקול רם.

‘תירגע, קודם שיִגבּה קצת,’ אמר עומר.

שירה ליטפה את המטבע שעל אפה. בבית־הספר לא הרשו להם לענוד עגיל באף. חבל שהחברות שלי לא יכולות לראות את המטבע הכסוף, גיחכה לעצמה. ‘תגיד,’ שאלה בקול, ‘המטבע יישאר לנו על האף כשנחזור הביתה?’

להקת החיות הקימה קול שאון… אַשְׁגָּדוֹן פתח את תיקו, הוציא דף ורפרף במהירות בין השורות. ‘לָטֶה, לָטֶה, שָׁבֵלִי זוֹמֵרִי, מאוחר מאוד, כדאי שנזדרז. לְכוּן מַנְדִי, בואו,’ האיץ בהם ומבלי לחכות החל ללכת במהירות. ‘ולשאלתך, שירה,’ אמר אַשְׁגָּדוֹן, ‘לא, המטבעות חוזרים לרשותי.’

‘חבל,’ אמרה שירה שכבר דמיינה איך המטבע יתרגם לה שפות זרות.

להקת החיות החלה לעוף בצווחות רמות ונעלמה במעמקי המערה.

‘היי, לאן אתה חושב שאתה הולך?’ קרא אחריו עומר.

‘אל תדאגו, לַמקום שאתם צריכים להיות בו,’ אמר אַשְׁגָּדוֹן.

האור שהאיר אותו הלך ונעלם והשאיר אחריו רק נקודה צהבהבה.

‘אני בקושי רואה משהו. נרוץ יחד,’ אמרה שירה.

השלושה החלו לרוץ, מנסים להדביק את צעדיו המהירים של היצור הקטן.

‘דִּינוֹ מַקְרִיבִי, אנחנו מגיעים,’ חתך קולו הדק של אַשְׁגָּדוֹן את אוויר המערה הקריר.

‘לאן אנחנו רצים?’ שאל עומר.

אור כחול חזק הציף לפתע את המערה ואַשְׁגָּדוֹן נעצר.

‘איפה אנחנו?’ קרא דניאל בבהלה והניח את כף ידו על פיו.

‘הגעתם למקום שאליו הייתם צריכים להגיע. הִיתִיָא, סֵתִי כוֹדוֹ, שבו בבקשה,’ לחש אַשְׁגָּדוֹן וסימן להם לשבת על רצפת האבן השחורה של המערה.

האור הלך ונחלש. ראשם היה סחרחר וכאֵב חד דקר את עיניהם. הם התיישבו על האדמה הלחה. שמורות עיניהם נעצמו אט־אט.