חוט עדין ביותר מחבר בן דמויותיהם של נשים וגברים, גיבורי קובץ הסיפורים החדש של רבקה נרדי. נשים וגברים ששרדו אירועים […]
הבת
זה היה בוקר רגיל ביותר. בשעה תשע בבוקר בערך ארגן אלישע את עצמו לקראת כניסה למקלחת ראשונה של בוקר. למה בשעה מאוחרת כל כך? כי עכשיו עתותיו בידו, גמלאי. איש חופשי לחיות את חייו לפי מידתו, אחרי עשרות שנים בהן חי על פי מידותיהם של אחרים. שגרת הבוקר של אלישע הייתה פשוטה ומבוססת על היגיון בריא, שגרה שיש עימה קמצוץ עונג והרבה ביטחון המכסה כשכבת בידוד שומנית את החרדה הקבועה שלו עימה חי די בידידות.
יש לומר מיד – אלישע היה גבר בודד. חבריו המועטים אהבוהו על טוב ליבו הנדיר ועל חוכמתו הצנועה. גבר של ספרים, לא של נשים או של גברים חס וחלילה. אשתו, שכבר מזמן איננה “אשתו”, כלומר שאין הוא מקיים עימה חיי אישות אינטימיים, אף לא שיח חביב של חברים ותיקים, חיה לצידו באותה דירה צנועה שידה הנשית אינה מוטבעת בה. סתם דירה ובה סתם רהיטים ומעט חפצים לנוחות המשתמשים, לא נוי ולא הדר. פשטות המעידה על איזה כיווץ הלב. ולא שאלישע נהג להתלונן. עוד כשהיה ילד למד להבליג כדי לא לעורר את אחיו כנגדו. אחיו הגדול והכועס, כך היה רואה אותו, כועס וחמוץ. עיניו היו מצטמצמות לסדק צר, דרכן היה נותן מבט מצמית באחיו הקטן שלא סר למרותו באותו רגע. אלישע הקטן שנא אותו ופחד ממנו, ולימים ריחם עליו וחס על נפשו האומללה של אחיו, שחש כל ימיו כי תום ילדותו נגנב ממנו על ידי אחיו הצעיר.
עכשיו עמד אלישע מתחת למים החמים ששטפו את גופו מהלילה, בהנאה של מי שעתותיו בידו. הזמן החופשי שהיה ברשותו לא העיק עליו, הוא אהב לחוש את הדקויות, ולא מיהר לשום מקום. עוד ועוד מים טובים זרמו על גופו ללא מעצור על אף שלפעמים נתקף אשמה כשנזכר בצורך הלאומי בחיסכון במים. לבסוף יצא ועמד עירום ומעט מטושטש ללא משקפיו על אפו. הוא גישש את דרכו למגבת התלויה ומעד.
זו הייתה נפילה לתפארת. אלישע שכב על גבו מעולף, בטוח שזרועו ניתקה מגופו, והשמיע חרחורים דומים לחרחורי גסיסה. היה בטוח שהגיע קצו. אשתו שאינה אשתו מצאה אותו כך כעבור שעה. זה המקום להזכיר את העובדה, שלמרות הפרדת הכוחות הברורה ביניהם ולמרות חלוקת הדירה ל”שלו” ול”שלה” חדר האמבטיה היחידי בדירה נשאר משותף, וטוב שכך, שהרי אלמלא עובדה זו מי יודע מה היה עולה בגורלו של אלישע.
ובתום המהומה – אמבולנס, חדר מיון, כאבים, סחרחורת והרבה ייאוש. שוכב אלישע במיטתו מזה שבוע ימים ובודק ותוהה איך הדיכאון הקטן, שהיה מכנה אותו עצב, הולך וגדל ומקבל מימדים של מפלצת. בהתחלה יחס את הדיכאון לתחושתו הגופנית הרעה: חולשה כה נוראה עד שפחד ללכת לעשות את צרכיו שמא ייפול. אז לקח כדורי הרגעה ששמר לעת רעה. אחר כך, כשהתאושש מעט והחל להתרגל לכאב הקבוע ולגבס שעטף את זרועו עד המרפק, שכן באותה נפילה שבר את פרק כף ידו, שם לב למצב רוחו השפוף. לא יכול היה לתת הסבר אחר לדמעות שהסתתרו בשקט ופרצו להן על כל מיני “כלום”. ואלישע לא היה איש של דמעות. גם כשהיה עצוב חש מפויס עם העולם, או שמא כך דימה את עצמו. כבר היה בן 66, ועד לא מכבר חש עצמו נער בנשמתו ואיתן בגופו ולא חשב על ימי זקנתו. ואילו עכשיו? מפלצת של זקנה ודיכאון נועצת בו מבט חד כאומרת לו: “ומה חשבת אתה, מעמיד פנים שכמותך, שהפחד ממך והלאה? שלך לא יקרה כלום “אח קטן”? עכשיו אתה מבין מה עובר עליו, על האח הזה שלך שהלכת ורחקת ממנו והוא ממך? אלישע רצה לכסות פניו, לא לראות, לא לשמוע. לא עכשיו! אבל הרגלו מאז ומתמיד להיות ישר ותם עם עצמו הביא אותו להסמקה.
לעתים רחוקות נתן לעצמו לכאוב בשקט על אובדן הקשר עם בתו האהובה, שזכר לה עדיין את חסד אהבתה מנעוריה. “אבא,” כך אמרה לו פעם, “אם אתה ואמא תיפרדו – אבוא לגור איתך.” זכר את הבטחתה ונצר אותה בתוכו לימים קשים. ולא ידע עד כמה יהיו ימיו קשים. נפילה שכזו.
ובעודו שוכב במיטתו כשכיב מרע, נאנח במכאוביו וקולט את מאמציה של האישה לסעדו כמיטב יכולתה הלא אוהבת, הוא מאמץ את מוחו כדי להעלות בו את תמונות פריז, אליה נסע רק לאחרונה. הוא נסע לשם כדי לפגוש את בתו אותה לא ראה כמה שנים. כמה? לא זכר. אוי לאותה בושה. לא הצליח להבין מדוע לא תרצה בתו לדבר איתו. וכי החסיר ממנה משהו – התאמץ להיזכר. הרי לא יכול להיות שהוא, אלישע, איש ישר וחד אבחנה, שאינו חוסך מעצמו דבר ביקורת, לא יבין. פעם עוד נהג לשאול אותה, הייתה נועצת בו מבט של זלזול ותו לא.
נסע במיוחד לפריז לפגוש אותה. אולי יקבל תשובה. בת אחיו המתגוררת בפריז הכינה את המפגש הזה חודשים רבים. עד הרגע האחרון לא היה בטוח שבתו תסכים לפוגשו. עד כדי כך הלכה והתעצמה טינתה כלפיו במהלך השנים. תמה – הכיצד. הרי כולם ידעו, ולבטח ידע הוא בעצמו, עד כמה אהב ילדים. אשתו היא זו שהייתה תמיד בעד “לחנך”, היה נוזף בה על כך, ואילו הוא – רצה רק לחבק. ועוד לחבק.
ממש כיומיים לפני הנסיעה הודיעה לו בת אחיו שבתו נעתרה ותיאות להיפגש איתו למחרת בואו. את הפרטים תודיע לו למלון. שמח. לא חקר ולא דרש איזה מלון. העיקר שתהיה שם מיטה להניח את ראשו. העיקר לראות אותה. סיורים בפריז לא תיכנן כלל, לא כתייר בא. גם לא כאורח. בא כזר מוחלט. נבהל פתאום מתעוזת ליבו – לפגוש את בתו אחרי כל השנים שהתרגל לחיים בלעדיה. כמה נורא לומר “התרגל”. הנה הוא, איש טוב ועדין, “התרגל” לא להיות אבא לבתו. למד לחיות בשלווה עם אי היותה. זה כמעט כמו להשלים עם מותה, כיצד זה ייתכן? אוי לו ואבוי לו. הרי היא חיה. רצה לסטור לעצמו.
בלילה, כשתודעתו לא שלטה בו עוד, היו מגיחים חלומותיו על פריז, פריז של הסרטים, במיוחד סרטו האחרון של וודי אלן “חצות בפריז”. בנה לו תמונות כחקיין של וודי אלן. למה לא? הרשה לעצמו. לכן תמה היה על הדרך הארוכה, המשמימה, האפרורית משדה התעופה לעיר, שלא עלתה כלל בקנה אחד עם חלומותיו. פריז, כלומר “הפריז” עוד לא נגלתה לפניו. המונית התפתלה בינות לרחובות צרים, לפתע הייתה פורצת בסערה לתוך שדרה מפוארת ושוב נחבאת ומתפתלת לתוככי שכונה צנועה שם שכן המלון שלו, מבנה צנוע ודי מיושן בן שלוש קומות, שבהחלט הניח את דעתו.
גמר מהר עם הסידורים, התקלח וצלל בינות לסדינים הלבנים, הריחניים והבוהקים תמיד במין זוהר לבן שקיים רק בבתי מלון. התענג עליהם. כמעט מייד נרדם. למד מזמן שאם הוא רוצה שינה טובה ועמוקה עליו להעלות מחשבות מתוקות על בתו מילדותה המוקדמת. חשב על תלתליה שעיטרו את פניה העגלגלות, נזכר בשנינותה ובסקרנותה. היא הייתה ילדה אוהבת ספר כאביה. כשגדלה הפכה לילדה מתבודדת, כמוהו, שבדידותו ליוותה אותו כצל בכל אשר הלך, מאז שזכר את עצמו. בסופו של דבר נרדם. בבוקר שלמחרת קם רענן ושמח אל סידורי הבוקר לקראת ארוחת בוקר נעימה במלונו הקטן בפריז. המחשבה הסעירה אותו לרגע – הנה אלישע, איש בודד וצנוע כובש לו מקום שלו בלבד בעיר האורות, שזוהרה המיוחד מושך אליה אנשים מכול קצוות תבל. היום ייצא לסיור ראשון בה, כך הודיעה לו בת אחיו, שעדיין ראה בה ילדה חמודה.
כאבי הלילה מעירים אותו משנתו. פריז, פריז. מי זוכר. ידו המגובסת כבדה כאבן. מניח אותה על כרית, מסתובב, מחשבותיו מפוצצות את מוחו. למה? בלילה מתערבבים הכאבים זה בזה והופכים לגוש קשה של כאב ופחד וייאוש. בלילה קיים רק צבע אחד למראות ולתחושות והוא שחור. חסר גוונים. שחור משחור. בלילה, השקט מזכיר דממה של בית קברות. המוות כל כך קרוב. מאז שנפל החל לפחד משנת הלילה. עד אז לא סבל מנדודי שינה. יורד לשירותים, עיניו צדות את מחוגי השעון ורואה שעומדים על ארבע ועשרים. נבהל. עוד שעתיים של סיוט. מה יעשה? אפילו כוס תה אינו יכול להכין לעצמו. גם לא להשמיע קולות של כאב. כמה נורא ומשפיל המצב לאדם הנאנח מכאב ליד אדם אדיש או עוין. כך הוא חושב עליו ועל אשתו שאינה אשתו. מוטב למות. מכריח את עצמו לחזור לזיכרון פריז: ‘אלישע שיצא לפריז לפגוש את בתו. דרמה בהמשכים,’ הוא מגחך לנפשו.
בת אחיו הייתה גאה בבקיאותה בפריז. כבר חמש שנים שמתגוררת בעיר. יצאה לטיול אחרי הצבא והתאהבה בשפה ובמקום ונרשמה ללימודים ונישאה שם לבחור צרפתי ושמחה בחייה. היא התייצבה במלון הקטן בחיוך מקסים שזכר, רצה וחיבקה את דודה האהוב: “אלישע דוד יקר שלי, כמה טוב שבאת.” ואפילו לא התאמצה להסתיר דמעת התרגשות קטנה. “בוא נלך,” אמרה.
רצה לשאול עליה, על בתו. ופחד. אולי כדאי להמתין עם השאלות הקשות. האישה הצעירה חשה שהולך לאיבוד מעט, ומייד לקחה את זרועו והובילה אותו מחוץ למלון ובהליכה שמחה וזריזה חצו ביחד את הרחובות הקטנים של השכונה עד שהגיעו למטרו.
שנא את המטרו על מנהרותיו שלא הצליח להבין את הסתעפויותיהן. האישה הצעירה, שאולי חשה את חוסר האונים של דודה, אחזה בזרועו כאם המחזיקה את ילדה והובילה אותו בבטחה עד שישבו בקרון, אז הודיעה לו בעליצות שהיום יבקרו ברובע הלטיני היפיפה וילכו משם ברגל לכנסיית נוטרדם הידועה ומשם ימשיכו לפי חשקם ומרצם.
תמונות רצות בזו אחר זו לנגד עיניו העצומות עד שהוא נרדם וחולם שהולך על הקצה של גג של בנין גבוה ללא מעקה. חש את הסכנה כבקי ומורגל ולא פחד. אולי ייפול ואולי לא. כל אפשרות נראית סבירה והגיונית בחלום. הוא מתכופף לבדוק את שיווי משקלו עד שכמעט נופל ואז מייצב את גופו ומתעורר. חושב על בדידותו. הרבה שנים שהוא ככה. לא מרשה להתקרב אליו יותר מדי. ככה הוא. היה חש את הסכנה בדיבור אינטימי, שהרי אנשים ששולט בהם היצר הרע ירוצו ויספרו. כזה היה גם בילדותו אז גרו בדירה קטנטנה ליד מסילת הרכבת ולמד להתחמק מאחיו הזעפן ומאמו העצובה.
שוב הוא נרדם ומתעורר. היד הארורה לא מניחה. בלילה הכאב ערמומי במיוחד וזוחל לעבר הכתף, עוקף אותה ויורד לגב. חש אומלל. לא רוצה לחשוב על נסיעת הסרק לפריז. וכי מה חשב, שתיפול הילדה לזרועותיו? ובעודו לא ישן ולא ער נכתב מאליו מכתבו אליה. כמה קל לכתוב מהראש, הוא מגחך וממשיך בניסוח: “בתי בתי, נסעתי לפריז לפגוש אותך וגם שם ברחת ממני. בת-דודתך הוליכה אותי לבית הקפה “שלכן”, בתקווה ערמומית שאולי ההפתעה תוליד בך מחדש שביב של רגש קטן לאבא שלך שאינו מבין למה את שותקת. למה הלכת ממנו בלי לומר דבר. הרי אפילו לגדול הפושעים מגיע לדעת מהו כתב האשמה ולהצהיר: “מודה, או “לא מודה”, ואילו אני העלוב שבעלובים – חסר זכויות בסיסיות…” שנתו הסתלקה מזמן בקול רעש גדול. רעש פנימי טורדני. הוא לא אוהב את מה שכתב ומוחק זאת ממוחו. הלוואי שהילדה יכלה להשיב משהו. ואילו הייתה משיבה… וכבר מתנסחת במוחו “התשובה”: “אבי, אבי – בעצם כבר הרבה זמן אתה לא ‘אבי’, אתה אלישע. אתה רוצה שאומר לך למה עזבתי אותך. הרי אתה אבי, איש טוב, אז למה שבתך תעזבך? זה מנוגד לחוקי הטבע – ואתה לא מבין. אלישע איש תם וישר – לא מבין. אז ככה זה יהיה, עד שלא תבין לא תדע.”
מחוגי השעון מתקתקים באדישות. שש ועשר דקות בבוקר. לילה ארור ללא שינה. הוא מדליק את מנורת הלילה ונוטל ספר בידו הבריאה, הופך בקושי בדפים ולא קורא שורה אחת. חושב על עצמו, על חייו שלו. מתעמק בעיצבונו התמידי, ילד קטן בלי אבא. ילד קטן הרגיל להביט בפליאה על העולם בו “הם”, מול “אני” קטן, בודד, מתבונן. כך מגיל צעיר עד שהתרגל. בפתח דירתם הקטנה עמדה חצר שאז חשב אותה לגדולה, אבל לימים גילה כמה קטנה החצר, סמוכה למסילה, בקרבת שוק שוקק חיים, המון רעש, ילדים מתרוצצים. אחיו הכועס היה משלח אותו הביתה מהר מהר. אין אבא וצריך לשמור על הסדר. אמא עובדת. אמא עצובה, אמא שעיניה זולגות על כל דבר. צריך להיזהר, במיוחד מהאח הכועס על הכול. למד להיזהר ולשמור את סודותיו הקטנים לעצמו. העולם לא ידידותי במיוחד.
פעם שוחחנו והסביר לי: “לא הרגשתי שאנשים מהמשפחה מגבילים את החופש שלי. להיפך, מבחינה מסוימת הייתה לי מידה של חופש, זה לפחות אחד הרווחים של מי שנמצא הרבה לבד ולא מוכן לשנות את עצמו כדי להיות פחות לבד.” לאחר רגע של הרהור הוסיף: “זה מעניין, שחלק ניכר מהדברים שסיפרתי לך על פעם אני יכול לומר גם על היום. בשישים וכמה שנים שחלפו, בוודאי השתניתי במובנים רבים, אבל בכמה דברים בסיסיים אני אותו אדם. ותמיד אני נושא את אותו העצב.”
שאלתי אותו: “העצב הזה שאתה מדבר עליו – אילו היית מצייר אותו, מה היית מצייר?”
והשיב: “הייתי מצייר אותו כמשטח שיש בו הרבה מאוד חוּם, שמשווע לירוק ולכחול, ופה ושם יש כתמים, של כל הצבעים, אבל בעיקר של ירוק וכחול. את יודעת, יש יופי גם בכך שהיופי נדיר. זה לא רק היופי – אלה כל המחוזות האלה שמשתוקקים אליהם, ועושים יותר כדי להגיע אליהם ועד שמגיעים מעריכים את זה.”
“מה הם המחוזות האלה?” שאלתי.
והשיב: “אלו מחוזות של תחושת קלילות, של ביטחון וגם של קשרים. קלילות לא במובן השטחי של המילה, אלא במובן ששום דבר לא מאיים, והקשרים עם אנשים הם קשרים טובים, קשרי חיבה, אהבה.”
ושוב שוקע בנים לא נים ומנסח את “תשובתו” לבתו, וכך הוא אומר לה: “אני כל כך רוצה להבין אותך בתי. רוצה עד כלות. מה היה פה להבין. הרי תמיד אהבתי אותך. זוכרת איך העדפת אותי על פני אמא, אז כשחשבת שאולי נתגרש? ולא התגרשנו, ובסוף כן התגרשנו, כביכול. אבל אני זוכר שאהבת. שרצית בקרבתי. ומה קרה מאז? ולו עיוור אני, למה לא תעזרי לי לראות? הרי אביך אני, אוהב אותך ורוצה כל כך בקרבתך.”
הוא מתעייף. השפעתה של גלולת הפלא משככת הכאב חולפת, וחש את ידו הפצועה. הכאב החריף שוב מתפשט כלפי מעלה, עוקף את זרועו ומתנחל במעלה הגב. אומר לעצמו: ‘אני חייב להתגבר. לא רוצה לסמם את עצמי. אחשוב מחשבות טובות. אומרים שזה עוזר.’ הוא מגייס את המנטרה שלו (משתמש בה, על אף שלא אוהב את המילה “הניואייג’ית” הזו): “להסתכל יותר קדימה מאשר אחורה”. חושב על עצמו כעל גיבור של סיפור, לא טראגי ולא קומי וגם לא יותר מדי דרמטי. אולי סיפור פשוט.
שוב עיניו נעצמות, הוא שוקע בתנומה קלה. חולם על בית הקפה “אנג’לינה”, אליו לקחה אותו אחייניתו לפגוש את בתו, באותו ביקור בפריז. ישבו בחוץ. מעבר לכביש התנשא הגלגל הענק של הלונה-פרק הפריזאי, סובב פעם אחר פעם. האורות ריצדו ולבו דפק בחוזקה והוא חש את פעימותיו ונשימתו כבדה. “דוד יקר שלי, אנא אל תדאג, אתה תראה, היא תבוא. היא הבטיחה לי,” כך סנטה בו האחיינית כאם המרגיעה את בנה. הזמינו תה מהמפורסמים של “אנג’לינה”, וגם עוגת שוקולד. מחצית השעה חלפה ופתאום ראה אותה מגיחה מפינת הרחוב הסמוך. כמעט לא הכיר אותה. התבגרה הילדה. פניה זרות עד כאב. רצה לקום לקראתה, לרוץ אליה ולחבקה אך רגליו לא נענו לו. ישב משותק ובהה בה בהתקרבה. “הנה אתה אלישע,” הכריזה כמו ראתה אותו רק אתמול. “ואת,” פנתה לבת דודה, “זוממת מזימות קטנה,” וסלסלה את שלוש המילים הללו כמו היו ראשיתה של בדיחה מצחיקה. התיישבה ונתנה בו מבט אדיש ושאלה: “נו, מה איתך? מה בער לך לבוא לראות אותי?” רצה לענות, אך כמו שקורה לעתים בחלום לא יצאו המילים מפיו. והיא המשיכה: “כל הדרך מישראל לפריז רק בשביל לראות אותי? מה נפל עליך? הרי שנים שאתה לא רואה אותי גם כשהיה נדמה לך שאתה ‘רואה אותי’. צבוע! שקרן!” ופרצה בצחוק גדול, מרושע. “ואתה חושב שאיכפת לי? ואתה חושב שאם הואלת לטוס לכאן אהיה שלך?”
את כוס הקפה שהזמינה שתתה בלגימות קטנות ומעודנות כמו היה לה את כל הזמן שבעולם כדי לענות אותו. ולא הוסיפה דבר. ישב אלישע קפוא (כך בחלומו) והצליח בקושי להניע את שפתיו, אך לא יצאו לו המילים. יללה מתמשכת של חתול שהגיעה מהדירה הסמוכה ונשמעה כמו בכי אנושי מעירה אותו. הוא שוכב מבוהל ולא מבין אם מבוהל הוא מהחלום או מיקיצתו. שהרי במציאות התנהלו הדברים אחרת לגמרי. הילדה לא הופיעה כלל לבית הקפה. מוזר, אך עדיין חושב עליה כעל “ילדה” והיא כבר כמעט בת ארבעים. אישה לקראת אמצע חייה. והחיים עוברים. הוא ואחייניתו ישבו וחיכו כשעה עד שאמרה לו לבסוף האחיינית: “אנא אל תהיה עצוב כל כך דוד יקר. אני אדבר איתה. אתה תראה שהכול בסוף יהיה בסדר.” ולבסוף קמו והלכו. ליוותה אותו לבית המלון הקטן והלכה לדרכה. כעבור יום טס חזרה לארץ.
עכשיו הוא שוכב במיטתו ומנסה לפענח את החלום. והרי החלום הוא יציר דמיונו כידוע. מוחו ברא את המונולוג ההוא מפי בתו. ואולי דווקא כשישן התגלתה לו הסיבה. זכר את הבעת פניה וצחוקה הרע ואת המילים שאמרה לאט ובהדגשה: “הרי שנים שאתה לא רואה אותי גם כשהיה נדמה לך שאתה “רואה אותי”. צבוע! שקרן!”
‘אז מה אלישע,’ הוא מדבר אל עצמו, ‘אתה חושב שהיית אבא טוב ובעצם רק חשבת שהיית, אבל לא היית, כנראה גם לאשתך לא היית. אתה הרי “מלך הבדידות”.’ ובוהה בתקרה שלובנה מתחיל להפציע עם אור הבוקר. חושב: ‘אולי צריך להתחיל מהתחלה? ואולי מאוחר מדי?’ דפיקה חרישית בדלת ואשתו שכבר לא אשתו עומדת בפתח. מחשבה עולה בו שהוא חולם, הרי זה לא יכול להיות. והיא אומרת: “אתה צריך משהו?” והוא מביט בה בפליאה איך למרות הכעס הגדול שלה עליו באה לדאוג לו. “תודה, אולי רק כוס מים.” הוא אומר.”בטח,” היא משיבה לו ופניה מסמיקים קלות, או שרק נדמה לו. נזכר בצער איך כל השנים ידעו להיות עדינים זה לזו ובכל זאת הייתה אומרת לו שמוציא אותה מדעתה. וכששאל אותה איך ולמה ועל מה, הייתה מטיחה בו שתמיד מתלונן עליה שעושים רק מה שהיא רוצה למרות שאף פעם כמעט הוא לא מביא רעיונות משלו איך לחיות. ונמאס לה.
פגשתי אותו פעם אחרי “גירושיו”, שהרי מעולם לא התגרשו באמת, ודיברנו. רצה להמחיש לי את סיפור יחסיו הכושלים עם אשתו באמצעות סיפור חוץ לארץ שלהם, איך חש שהוא נגרר אחריה לכל מקום, ונדמה שהיא תמיד צריכה להיות זו שקובעת. אמנם הצליח להתחמק פה ושם בתירוצים של חוסר זמן, ולמד מאוחר יותר שהוא לא שונה מבעלים רבים שכך מתחמקים מיוזמות מסוג זה. וממה התחמק? על כך לא ידע להשיב. הביט בי מהורהר ותמה. באמת לא ידע. אמר לי בצער: “מרוב שאני לא רוצה לריב אני כולא את הדברים בתוכי עד שהם מתפרצים ואז – אוי ואבוי.” “בטיול,” הוסיף לספר, “התפתחו כך כל מיני ריבים שבסופם כל אחד מאיתנו בילה את היום בגפו, ובערב היינו נפגשים כועסים, מה שגרר תהליכים מייגעים של הבהרות וחיטוטים שאני לא אוהב. בכלל, הסתבר לי עם הזמן, שהיא נורא אוהבת ‘לדבר על’, לנתח, להבין, לתקן את עצמנו על ידי דיבור, ובסוף היה קורה שסיפרתי לה דברים שהיו חוזרים אלי בצורה מעוותת ברגעים אחרים, שמעת על תופעה כזאת?” השתתק וכמה שביקשתי לא רצה להוסיף דבר.
הוא שותה את המים שהביאה לו. היא מביטה בו ולא אומרת מאום, הולכת משם. שואל את עצמו: ‘מה עובר עליך? תתעשת. לא מתאים לך ככה.’ ושוב כמעט נרדם אך עוד מספיק להמשיך בדמיונו את ההתכתבות עם בתו: “אז ספרי לי מה אני לא רואה. אנא, הסירי ממני את עיוורוני.” ומיד השיבה לו בכעס: “לא יקום ולא יהיה. אתה, אלישע, ‘אבי היקר’, תצטרך להסיר בעצמך את עיוורונך!” והשיב לה מיואש: “אני לא יודע איך!” וענתה בחמת זעם: “אז תתאמץ ותגלה. אתה האבא, אני הילדה שלך. זה סדר העולם. אבא צריך לגלות לבד, אם הוא אבא אמיתי.”
חילופי הדברים הללו מייאשים אותו. מרגיש כאדם שרץ ונעצר באחת עד משהתקרב לקצהו של הר ומתחתיו תהום. מותש – הוא נרדם לבסוף. ושוב חולם על פריז, מטייל עם אשתו ובתו שלובי זרוע, הם משתאים על יופייה הזוהר של העיר, מתרפקים ביחד על המראות הכה “פריזאיים” “תראי”, “תראו”, “איזה יופי”, הם משמיעים קריאות התפעלות וחדווה, ומטיילים ככה עד שנוחתים בטבעיות ב”אנג’לינה”, כמו היה זה בית הקפה “שלהם”. אלישע אומר לבתו בפשטות: “אני חושב שאני מבין למה כעסת עלי.” והיא מביטה בו, לא מופתעת, ושואלת: “באמת אבא?” שמח שקוראת לו “אבא”, ומשיב לה: “כן, אני מבין שהייתי מסוגר ומתבודד ולא שם בשבילך, את מבינה – מרוב שלא רציתי להפריע – לא שאלתי כלום, הייתי טיפש ופחדן.” והיא צוחקת אליו בפנים מאירות, באופן שבקושי זכר שאפשרי, ועונה: “אולי לא טיפש, אבא, אתה אף פעם לא היית אבא טיפש, אבל קצת פחדן, אולי?” סיימה כך במעין שאלה. והם צוחקים, הוא לוקח את שתי ידיה, ואשתו רואה, ודמעה קטנה זולגת מעינה השמאלית ונעצרת באופן מוזר באמצע לחיה. והם שותים את הקפה ואוכלים עוגה ענקית ואז משלמים וממשיכים לטייל תוך שהיא משתפת אותו בהתלהבות במראות שנקרו על דרכם, ואלמלא קריאתה של אשתו – “אלישע, תתעורר” שקרעה אותו מחלומו המתוק היה רוצה להמשיך לישון ולחלום כך לנצח.
“אתה חייב לאכול משהו. השעה אחת עשרה.” הכאב החד בזרוע מחזיר אותו למציאות. “תודה, אני אקום ואדאג לעצמי. אל תטרחי.”
ואלישע חושב: ‘עכשיו אני ככה, עם זרוע כואבת וילדה שלא מדברת איתי. זה לא חדש. אבל מחר אולי יהיה משהו אחר.’ וממשיך לחשוב את מחשבותיו הרגילות, אלו שתמיד מצילות אותו משקיעה בתהומות שלו: כן, כן, אולי לא הכול אפשרי, אבל עוד נשאר משהו. לא הכול אבוד. ואפשר לחלום ולעשות קצת תכניות לימים שיהיה בריא ואיתן ועומד על שתי רגליו, ואולי אפילו יכתוב יום אחד מכתב לבתו בהשראת חלומותיו. כך הוא מסכם בינו לבין עצמו את קורותיו ביום הזה ונוטל את ספרו בידו הבריאה, הופך דף ושוקע בעלילת הספר.
אין עדיין תגובות