אורות בחשכה

מבוא

הספר ‘אורות בחשכה — הסופרת נעמי פרנקל והביוגרפית שלה פורצות חומות של שתיקה’ משופע במשפטי חוכמה המוציאים את העלילה מדרגת סיפור נרטיבי דוקומנטרי לספרות ערכית.

על הסופרת נעמי פרנקל

20 בנובמבר 1918, היום שבו נולדה הסופרת נעמי פרנקל, הטיל צל כבד בבית משפחת פרנקל הבורגנית. ברטל, הבת השישית של המשפחה היפה, נולדה עם גידול ענק ומחריד בראשה, שבעקבותיו פרצה בראשונה מריבה קשה בין ההורים האוהבים. ארתור האב, בן יהדות גרמניה, אמר למרתה, האם היהודייה הפולנייה: ‘מוטב מותה’, וחרף התנגדותה להסרת הגידול בניתוח מסוכן נלחם על דמות הילדה. חוּשו האסתטי המפותח הוא שהדריך את מעשיו. בגינו לא ייחס משקל לאזהרת המנתח שאם יוסר הגידול בהצלחה, תהיה בתו גאון או אידיוט.

בשעת חצות, ארתור ואביו יעקב חטפו את התינוקת בחשאי, ובלוויית מטפלת עלו על הרכבת לברסלאו. הניתוח אמנם הצליח מעל ומעבר למשוער, אך לא היה בו כדי לפייס את האם הנבגדת. בדרכה שלה מחתה מרתה על הימור בן זוגה בחיי בתה. וכך בניגוד לרצונו הרתה ובא לעולם הבן השביעי. ארנסט התינוק הג’ינג’י היה נאה וחייכן. המשפחה וכל רואיו נשבו בקסמו והיו מחבקים ומנשקים אותו בלי סוף. תכונותיו דחקו הצידה את ברטל הקטנה, לימים נעמי, מאז מלאו לה שנה וחצי בלבד.

ברטל גדלה בתחושת נחיתות. לביטחונה העצמי הירוד לא תרמו שחזורי המשפחה את הגידול הענק והמבעית שעימו נולדה. לוץ, הבן החמישי, לא השתחרר מהטראומה שטלטלה את הבית השקט מרגע שהגיחה לעולם, והתפתחה אצלו עוינות כלפיה. בכל שנות ילדותה כינה אותה מפלצת ועל רקע חריגותה החריף האח את התסביך שלה. התחושה שהיא ילדה מכוערת הכתה שורשים ברוחה כי אף אורחי הבית הביעו פליאה בנוכחותה ותהו כיצד נולדה למשפחה היפה, בהירת העיניים ובהירת השיער, ילדה שחורה: כהת עיניים וכהת שיער.

גאוניותה לא הרשימה את שוכני הבית. התפתחותה המוטורית והשכלית המהירה במיוחד לא הייתה, לדידם, אלא הגשמת נבואת המנתח. בגיל ארבע וחמש שיננה את המיתולוגיה היוונית ואת תורת קופרניקוס הפולני על מיקומה של השמש במרכז מערכת השמש. בגיל שבע קראה את ‘אנה קרנינה’ של טולסטוי ולא פסחה על הרומנים למשרתות מאת קורטס מהאלר, שמצאה אותם בארונות של משרתות הבית.

התפתחותה הקוגניטיבית המוקדמת פתחה לפניה את שערי בית הספר בפרנסלאו במלאת לה ארבע. בעקבות מותה הפתאומי של אמה בפברואר 1924, חזרה המשפחה להתגורר בברלין, במחוז וייסנזה, בבתי הכיכר שהיו בעבר בבעלותם של בני אצולה. בבירה התקבלה לבית הספר האוניברסיטאי ‘הגימנסיה ההומניסטית על שם לואיזה המלכה’ שבמחוז דאלם והיא בת חמש. הידע שהפגינה היה מעבר לרמת בנות כיתתה לכן קפצה כיתה פעמיים.

מצבה החברתי בבית הספר היה בכי רע. ‘פונקצ’ין’ (נקודה קטנה) כינו אותה הבנות הבוגרות ממנה בשנתיים והפכו אותה לשפחתן. כישרונותיה האינטלקטואליים הבולטים היו לה לרועץ. הבנות אילצו אותה להכין את שיעורי הבית שלהן בהפסקות, בין השיעורים. קרן אור שפעה עליה ממנהל בית הספר ומהמורה לגיאוגרפיה בלבד. השניים העריצו את הקטנה היהודייה בעלת החוכמה העמוקה והחשיבה המקורית, בין היתר, תולדה של כוח דמיונה המופרז. אך דווקא מאותה סיבה, דמותה נדחתה בידי רוב המורים, ואולי גם מפאת מראיה הכהה היהודי שבלט בכיתת התלמידות הנוצריות הבהירות.

בדידות קשה הייתה נחלתה. מילדותה קלטה שאנשים אינם מבינים אותה ודוחים את חריגותה, על כן נמלטה לעולם הספרים. הסיפורים המרובים שקראה, העשירו את חלומותיה ואת דמיונותיה.

לימים אמרה לי כי מעולם לא עלה על דעתה, שהליכתה בעולם בהרגשה של אי שייכות למקום כלשהו, נעוצה בהיותה יהודייה. שכן, במעורפל בלבד ידעה שהיא ‘יהודייה’. למעשה, היא לא הבינה מה פירוש המושג ‘יהודי’ או מהי משמעותה של ההוויה היהודית.

בשנת 1930, במלאת לה שתים עשרה שנה, השתנה עולמה. אורחת ציונית מארץ ישראל הגיעה לביתם עם שלושת ילדיה. האורחת רבקה ברין, גיסתו של עגנון, שמעה אותה מדקלמת את הבשורה של המלאך למריה, והתחלחלה. ‘את ילדה יהודייה,’ אמרה לה, ‘ויש לך ארץ מעבר לים, והעברית היא שפתך, וכיהודייה אסור לך להשתתף במסכת חג המולד.’ האב ארתור פרנקל, יהודי מתבולל, היסה את האורחת ואמר: ‘ישו היה גואל גדול’. ולא נחה דעתו ולא דעת יעקב אביו מהציונית ההוזה, ולגלגו בפניה על היהודים הלא ריאליסטים החולמים ליישב את ארץ ישראל השוממה.

רבקה ברין הציונית חזרה וביקרה את המשפחה היהודית המתבוללת מדי יום ראשון. ברטל הילדה, שעד כה הייתה אדישה לאורחים, ציפתה לבואה בקוצר רוח, לשמוע מפיה יותר ויותר סיפורים על החלוצים בארץ ישראל. בהשפעת רבקה ברין, השתוקקה הילדה ללמוד עברית. אביה האינטלקטואל נעתר לבקשתה באומרו: ‘לימוד הוא לימוד’. רב רפורמי ‘מתוקן’ החל ללמד אותה על בריאת העולם, יציאת מצרים, עשרת הדיברות ולקרוא עימה תפילות בעברית.

בעיית זהות חריפה פרצה ברוחה בסתיו 1930, כשנתקלה ברחוב באירוע אנטישמי. מאז חדלה היהדות להיתפס בעיניה כמושג ערטילאי ונטול אחיזה במציאות. במילים הבאות סיפרה לי על הרגע המכונן בחייה:

כילדה גרמניה לא הייתי שותפה לתקווה הגדולה של הקמת מדינה יהודית כי נולדתי וגדלתי במשפחה מתבוללת. לצמוח במשפחה מתבוללת, זאת אומרת שהיהדות היא נושא שולי. איש לא חינך אותי כיהודייה. מיום שעמדתי על דעתי שמעתי בביתי הבורגני שאני אזרחית גרמניה.

המפגש הראשון שלי עם היהדות היה בסתיו 1930. הייתי בדרך הביתה מבית הספר האקסקלוסיבי ביותר בברלין ע’ש המלכה לואיזה. הלכתי במרכז העיר והנה סוס התפגר ונפל. מיד קמה התקהלות גדולה סביב הסוס, ושמעתי פתאום צעקות: ‘הכול קורה בגלל היהודים המנוולים’ ומיד לאחר מכן נשמעו עוד ועוד גידופים חריפים וקריאות ‘מוות ליהודים!’ באותם רגעים הרגשתי מותקפת אישית על אף שאיש בקהל לא פנה אלי.

הגעתי הביתה מבוהלת. פרועת שיער ונרגשת נפלתי לחדר של אבי וצעקתי: ‘למה רוצים להרוג אותי,’ ושאלתי את אבי: ‘למה לא אמרת לי שאני יהודייה.’ וסיפרתי בפירוט מה קרה ברחוב. מה ראיתי ומה שמעתי. אבי השיב לי בשלווה גמורה: ‘אלה חוליגנים, אל תקשיבי להם. את ילדה גרמניה כמו כל הגרמנים.’ ושאלתי: מה זה להיות יהודי?’ ואז קיבלתי את ההסבר הראשון בחיי על היהדות. אבי אמר ברורות: ‘זה שייך לעבר. היום אין לזה כל חשיבות. בימינו כל בני האדם שווים.’

ויש להעיר כי כילדה חריגה נהגתי לעמוד מאחורי וילון להקשיב לשיחות מבוגרים, ושם מאחורי הווילון שמעתי בראשונה את אבי הרציונל מסביר לאורחיו הנוצרים, ביניהם כומר, שהיהדות היא הצד המיסטי בחייו. שליהדות אין משקל מכריע בחייו ועצם המחשבה שהוא נולד שונה מהסביבה מכבידה עליו. ואגב כך, שפך את לבו לפני חבריו על אפיזודה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שרדפה אותו כל חייו.

כקצין גרמני לקח בשבי בחזית וורדון שני חיילים צרפתיים. כשהתחוור לו שהשניים יהודים, שחרר אותם מיד. מאז חי עם מצפון לא נקי שהוא פטריוט גרמני בגד במולדתו. מעשה זה הכביד עליו עד יום מותו, היינו שנה לפני עלות היטלר לשלטון.

הסוס המתפגר והקריאות ‘מוות ליהודים’ בכיכר אלכסנדר בברלין לא הניחו לנפשה. מהסתיו ההוא ועד אחרית ימיה חיפשה תשובה לשאלה מהי יהדות ומה זה להיות יהודי.

עליית כוחה של המפלגה הנאצית, בפרט בשל ההאטה הכלכלית הקשה, הפכה את רחובות העיר למסוכנים ליהודים. כדי להגן על הילדים, הקהילה היהודית בברלין אספה אותם בתנועות הנוער. ברטל הייתה חברה בתנועת הצופים היהודית שהפכה לשומר הצעיר, תנועת הנוער הציונית הסוציאליסטית, אף על פי שמשפחתה המתבוללת הייתה אנטי ציונית, ואף לא ראתה בעין יפה את שינוי שמה הלועזי ברטל לשם העברי, נעמי.

עם זאת, אביה שאב עידוד מהיקלטותה בחברה חרף חריגותה. הוא השלים עם ביקוריהם של אותם חניכי תנועה שהשתייכו למעמד הפועלים וביקרו בקביעות בביתם המפואר. לצד אלה שהתגוררו ב’יודנשטרסה’, ליד כיכר אלכסנדר, היו גם חניכים מהשכבה הזעיר־בורגנית. בימי הרעב בגרמניה (1931-1930) ולאחר מכן, היו מחבריה של נעמי שהשׂביעו את רעבונם בארוחת צוהריים בביתה האמיד, כמעט מדי יום.

ב־1931 דרסה רגלה בבתי יהודים מסורתיים שלא השתייכו לבורגנות הגדולה. או אז חשה בראשונה שכל היהודים הם יחידה אחת, ולא משנה אם הם אוסטודין (ממזרח אירופה) אם לאו, או לאיזה מעמד חברתי הם שייכים. דרך בתי החניכים היהודים הפולנים, התחברה לשורשיה של אמה המנוחה ולתזכורת הכואבת שסבה וסבתה החיים בקרוטושין, החרימו את משפחתה המתבוללת. הם לא סלחו לאביה, הקצין הגרמני, שברח לברלין עם בתם היפהפייה והתחתן איתה למרות התנגדותם.

אביה שריאותיו נפגעו קשות מגזים במלחמת העולם הראשונה, נפטר בינואר 1932, שנה לפני עלות הנאצים לשלטון, מסיבוך של דלקת ריאות. באבלה הכבד על מות האב זכתה לתמיכה חברתית מחברי התנועה היהודיים, תמיכה חברתית שלא ידעה טעמה מעודה. כיתומה מאם ומאב התנחמה בתנועת הנוער הציונית השומר הצעיר שהייתה לה למעין בית, בייחוד בתקופה שבה הנאצים קראו ברחובות להרוג את היהודים.

דא עקא, הטוב והרע הלכו יחדיו. מצבה החברתי בתנועה הסתבך כיוון שלא בלעה את כל הדוֹגְמָה הסוציאליסטית של השומר הצעיר. היא יצאה להגנת משפחתה הבורגנית והעזה להתווכח עם מנהיגי הקבוצה הסוציאליסטית הלוהטת, בכל פעם ששיננו לחניכים כי כל הבורגנים פושעים כיוון שהם מנצלים את מעמד הפועלים. מחאותיה נתקלו בכעס מתפרץ מצד המדריכים. הם מצידם השיבו לה בהצהרה חותכת: ‘את לא מתאימה לתנועה הסוציאליסטית ואינך ראויה להיות חלוצה.’ דבריהם אִמללו אותה עקב חלומה להשתקע בארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ משמר העמק.

בכך לא בא הקץ לסבלה. לוּבּה, המדריכה הקומוניסטית הנערצת בתנועה והאהובה עליה, בזה למסורת היהודית וגררה אחריה כמה מחבריה של נעמי. כך, למשל, ילדים שהתחנכו בבתים מסורתיים לגלגו עליה כשקראה להם, בהשפעת רבקה ברין הציונית, להחרים את מסיבות הנקניקיות הלא כשרות במסעדת הפועלים הגדולה שבכיכר אלכסנדר, אַשִינְגֶר.

הביקורת החריפה עליה בתנועה וההבהרות שעדיין איננה ראויה לעלות לארץ ישראל, לא פגעו בחזון ארץ ישראל שלה. היא סירבה לציית לצוואת אביה ללמוד בפנימייה באנגליה או בשווייץ, חרף כוחו ההולך וגדל של היטלר וחרף האנטישמיות שהלכה והעצימה.

ב־1934, שנה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, האפוטרופוס של נעמי, הדוקטור פיליפ קוצובר, עורך הדין ונציג הקהילה היהודית במשטר הנאצי, שלח אותה לארץ ישראל יחד עם קבוצת נערות שאבותיהן היו מנהיגים במפלגה הסוציאל־דמוקרטית. לאחר שנה וחצי של הכשרה חקלאית בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי בירושלים, הצטרפה נעמי לקיבוץ משמר העמק, היהלום שבכתר ההתיישבות הקיבוצית. וזאת לדעת: התנועה הקיבוצית נתפסה בעיני רבים כמו הלב והנשמה של היישוב היהודי המתפתח בארץ ישראל. חיי הקיבוץ נחשבו לחוויה החלוצית האולטימטיבית אלא שעד מהרה התסיסו את רוחה. החלום הרוסי הסובייטי, ‘גן העדן’ המרקסיסטי והקוסמופוליטיות הנערצים בתנועה הקיבוצית, לא התיישב עם השקפותיה, והייתה לשק החבטות של חברי הקיבוץ.

‘את שטחית’ הטיחו בה, ‘את לא מבינה את גדולתו של המרקסיזם ואת לא מוקסמת מהקוסמופוליטיות כי את עדיין אסירה של החינוך הבורגני שלך.’

והצרות התמידו לרדוף אותה עקב גישתה האינדיווידואליסטית וחשיבתה העצמאית.

כבת למשפחה יהודית מתבוללת שביתה נהרס בשל יהדותה, התחזקה בה התשוקה ללמוד מה פירוש הדבר להיות יהודי ולאמץ את זהותה הלאומית היהודית, לא לזרוק אותה! היא לא נכנעה ללחץ החברתי של חברי המשק והתאמללה בקרבם. בשנת 1946 החלה ללמוד היסטוריה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית, במקום למלא את דרישת הקיבוץ ולהירשם ללימודי עברית וידיעת הארץ.

אחרי נישואים אזרחיים כפויים וכושלים, השתפרו חייה משנות החמישים המוקדמות של המאה שעברה. מבקר הספרות, ישראל רוזנצווייג, איש חינוך ומהאינטלקטואלים המובילים של התנועה הקיבוצית, הכיר בכישרון הכתיבה שלה וכעורך ספרותי קידם את עבודתה. הם התאהבו ונישאו על ידי רב אורתודוקסי בעפולה.

ישראל נולד בוורשה ב־1902. הוא התחנך בבית יהודי אורתודוקסי ובילדותו למד ב’חדר’ מתוקן. ישראל הבין את בעיית הזהות היהודית של נעמי, ולכן לימד אותה בקיבוץ האתאיסטי את מנהגי היהודיים בפולין בשבת ובחגים, וכך קירב אותה לתרבות בית אימה המנוחה. הם אף צמו יחד ביום הכיפור ועל מעשה ‘מביש’ זה הועמדה נעמי למשפט חברים בקיבוצם בית אלפא. מייסדי הקיבוץ שהתחנכו בבתים שומרי מצוות באירופה, החמירו איתה, לא כן דור הבנים. הדור השני שנולד בקיבוץ, תמך בזכותה לצום.

ב־1953 התפרסמו ארבעת הפרקים הראשונים של הטרילוגיה ‘שאול ויוהאנה’, ובבת אחת דרך כוכבה. הקוראים הנרגשים והאינטליגנציה הישראלית ציפו בקוצר רב לפרסומם של שני הכרכים הבאים. בעקבות ‘שאול ויוהאנה’, הקהילה היהודית הגרמנית בארץ שעד כה לא העזה להעלות על השפתיים חוויות נעימות מארץ הולדתם, החלה לזקוף ראש. קודם לפרסום יצירתה התביישו יהודי גרמניה הישראליים בתמימותם ובהערצתם הטוטלית את גרמניה. חרף האיום הנאצי על חייהם לא האמינו שייפגעו. בעקבות פרסום הטרילוגיה ‘שאול ויוהאנה’ חשו שבד בבד עם צערם העמוק, הוענקה להם הרשות להתרפק על זיכרונות יפים מהמולדת שאהבו.

ב־1960 קיבלה נעמי מלגה מקרן אנה פרנק וחזרה לגרמניה עם חמישה חוקרים נוספים, כדי לחקור את שורשי הפשיזם. הוטל עליה לראיין נאצים ואנשים שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה. נהגי הרכבות אמרו לה: ‘פקודה היא פקודה. מה יכולנו לעשות?’. אחד מהם סיפר לה: ‘בתחנה הסופית הייתי רואה את הנוסעים קופצים מן הקרונות הגבוהים ושוברים את העצמות ואת אלה שמתו בדרך למחנות, וכשהגעתי הביתה, דבר ראשון הייתי שותה כוס קפה כדי להירגע.’ באופן כללי, הם נראו לה אנשים רגילים, לא רעים.

מנהלת מכבסה סיפרה לה כי הייתה א־פוליטית, אבל כשהנאצים תפסו את השלטון, הפכה לנאצית נלהבת כי היטלר דאג לעם כמו אבא. בשטף דיבור וברגש אמרה הכובסת: ‘נפטרתי מדאגותיי האישיות. היטלר הקים בתי אבות לנאמנים למפלגה והפסקתי לפרנס את אימא שלי הקשישה. בבית הספר טיפלו בילדיי, בשנת הלימודים קיבלו ארוחת צוהריים, ובקיץ לקחו אותם לקייטנה. נכון שהמשכורות היו נמוכות, ואיש לא התעשר אבל כולם עבדו, אכלו מעט אבל הסבירו לנו שזה למען העם.’ הכובסת סיפרה לה בגעגועים על הקמת מוסדות שדאגו לכל שכבות האוכלוסייה וחזרה והדגישה שהנאצים הצליחו ליצור הרגשה שיש מי שדואג לעם. בדרך זו רכשו את לבו. ‘לעולם לא אוכל להשתחרר מזה,’ אמרה בכנות.

אֶלְפִי, בתה של אֶמי הטבחית שעבדה בביתה בברלין, הודתה: ‘תמיד הייתי ילדה מורכבת ומסובכת מאוד, כשהיטלר עלה לשלטון פתאום הייתי מאורגנת, תמיד הייתה לי עבודה, כל הבעיות האישיות שלי נעלמו, עכשיו אני אדם פרטי ואני כבר לא יכולה להסתדר עם עצמי, אני יודעת מי היה היטלר, ומה הוא עשה, אבל יש לי געגועים עמוקים לאותה תקופה, ואם היטלר חדש יעלה לשלטון היום, אני חושבת שהייתי רוצה אותו.’

ברוח הדברים של אלפי דיברו איתה מרואיינים נוספים. להפתעתה, כשראיינה אנשים שהצילו יהודים, גילתה שקשה להם להסביר מדוע הסתירו אותם. תופרת, אחת המרואיינות, אמרה לה לאחר שתיקה ממושכת: ‘אני פשוט לא חיבבתי את היטלר’.

בשובה ארצה הסבירה נעמי בראיונות איתה:

הנובו־ריש Nouveau–riche, כפי שמכנים אותם בגרמניה, הם שקובעים את פרצוף הארץ (דימוי הארץ) מכל הבחינות. הם מעמד פרוע וירוד מבחינה תרבותית. בלתי מרוסנים בהתנהגותם ומסוכנים בהשקפותיהם. הם נאמנים לשלטון כל עוד מבטיח להם את מעמדם הכלכלי, אך בעת משבר ירוצו גם היום אחר כל מנהיג שיבטיח להם מעמד כלכלי איתן כמו היטלר. הבורגנות הגדולה, זו שהכרתי בימי ילדותי איננה קיימת עוד, ועמה ירדה המסורת התרבותית של עם לאבדון. אני עסקתי במיוחד בשכבה חברתית חדשה זו. הייתי מבקרת בבתיהם של אופים, חנוונים וקצבים, הולכת למסיבותיהם והיה לי קשה מאוד. הייתה לי הרגשה שליד שולי תהום אני מתהלכת כל הזמן.

בשנת 1969, לאחר שנים רבות של מחלת לב קשה, ישראל רוזנצווייג אהובה הלך לעולמו. עקב אובדנה שקעה בדיכאון עמוק. שני קציני צבא בכירים, מאיר הר ציון, מגיבורי פעולות התגמול בשנות החמישים של המאה הקודמת ואברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ’ל, שהעריצו אותה, נחלצו לעזרתה. השניים סברו כי שירות בצבא הוא הדרך הטובה ביותר לסייע לה. בשנת 1969, בגיל 51, גויסה נעמי פרנקל לחיל הים והוענקה לה דרגת רב סרן. תפקידה היה לתעד את עדויותיהם של לוחמי הקומנדו החוזרים ממשימות ופשיטות בשטח מצרים.

באוקטובר 1970, שנה וחצי לאחר מות ישראל, נישאה שוב, לדבריה, בשל ההבטחה לישראל שתקים בית לבתם היחידה, לבל תטעם הילדה את טעמה של היתמות ששניהם ידעו. במותו רוחו לא עזבה אותה. ישראל רוזנצווייג נותר העוגן בליבה ואהובה עד אחרית ימיה.

בתקופה ששירתה בצבא חיברה את הרומן ההיסטורי ‘דודי ורעי’. ספר זה מתאר את היחסים בין דור המייסדים לדור הבנים בקיבוץ.

במלחמת יום הכיפורים ב־1973 חצתה את תעלת סואץ עם כוחותיו של אריק שרון. לאחר המלחמה כתבה את קד’ם המפקד (קיצור דיוני מטה). היא שעתקה קלטות שבהם שמעה את הדיונים של שר הביטחון דאז, משה דיין, של הרמטכ’ל דוד אלעזר ושל הקצונה הבכירה ביותר. בעקבות החומר הסודי ביותר שנחשפה אליו, החליטה לעזוב את הצבא לאחר שבע שנות שירות (1976).

באותה עת (1980-1975) חיברה את הרומן ‘צמח בר’, המשכו של ‘דודי ורעי’. בשני רומנים היסטוריים אלה מילאה את צוואתו של ישראל להנציח את התנועה הקיבוצית.

באותה תקופה בילתה זמן רב בתל אביב והייתה מודעת מאוד למשבר הרוחני שהתפתח בחברה הישראלית. היא פגשה צעירים יהודים שלא רצו להיות יהודים, בדיוק כמו יהודי גרמניה המתבוללים שפגשה כילדה וכנערה בברלין, ערב עלייתו של היטלר לשלטון. היא כאבה את התופעה משום שישראלים רבים איבדו עניין ביהדות ובעתידה של המדינה היהודית. חלקם אפילו עזבו את הארץ כדי לשפר את מצבם הכלכלי. כיהודייה וכבת למשפחה מתבוללת, היא דחתה את התופעה בשאט נפש.

מנגד, הערצתה הייתה נתונה לצעירים הרוחניים, האידיאולוגיים שהתיישבו ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. אורחותיהם כבשו אותה. היא נפעמה מצניעות חייהם, מנאמנותם לערכי המסורת היהודית ומאהבת ארץ ישראל המקננת בלבבותיהם ללא גבול. מעבר לכך, מחשש לעתיד העם היהודי היושב בארצו, החליטה להצטרף למעטים הרואים עצמם מחויבים לשמור על מסורת של אלפי שנים, ליישב מחדש את הארץ, ואם יש צורך בכך, להקריב את חייהם למען ההגנה על עמם ועל ארצם.

בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת הייתה נעמי פרנקל נערצת בחוגים של האליטה הפוליטית והתרבותית של ישראל. היא עמדה בקשר הדוק עם נשיאים, עם ראשי ממשלה, עם מפקדים בכירים בצבא ועם אלילי תרבות. היא נפגשה בקביעות עם שמעון פרס, משה דיין ויצחק רבין, אריאל שרון, יגאל אלון, מאיר יערי ועם גדולי הספרות: שי עגנון, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ואחרים.

ואז, בשיא הצלחתה עברה להתגורר בחברון־קריית ארבע. האליטות התרבותיות והפוליטיות של השמאל לא יכלו לשאת זאת והחרימו אותה באכזריות. לעומתן, הקהילה החברונית נשאה אותה על כפיים על אף שלא יכלה לשמש מודל לחיקוי. שכן, בעיניה התלמוד איננו יצירה קדושה. היא חשבה שיש לשנות את ההלכות בהתאם לנסיבות והשינויים החלים במרוצת הדורות. היא גם התווכחה עם הרבנים האורתודוקסים על הפיכתם של מנהגים להלכות שמבחינתם חובה לקיימן. נוסף לכך, אמרה למחנכים שעליהם ללמד את תלמידיהם נושאים כלליים יותר, כגון היסטוריה יהודית על רקע ההיסטוריה של האומות, ספרות, אמנות ומוסיקה, ולחנכם לא רק להיות לאומיים אלא גם אוניברסליים, כדי שיוכלו להבין את ההתפתחויות המתרחשות מסביב לעולם בכל תחומי החיים.

בחברון־קריית ארבע כתבה נעמי עוד שני רומנים היסטוריים חדשים: ברקאי (1999) ופרידה (2003).

העלילה של ‘ברקאי’ מתרחשת במאות ה־15 וה־16, במהלך גירוש יהודי ספרד ולאחר מכן.

‘פרַדה’ הוא רומן טרגי־קומי. הסיפור מתאר את החיים ההרמוניים והמורכבים של היהודים והמוסלמים בחברון עד חורבן הקהילה היהודית בתרפ’ט (1929), לאחר שהיהודים חיו שם ארבע מאות שנה. רומן זה מתאר גם את התפתחותה של החברה הישראלית בשבע השנים הראשונות לקום מדינת ישראל.

יתרה מזאת, נעמי פרנקל המשיכה לכתוב ספרים ועשרות סיפורים קצרים שפורסמו בעיתונים ספרותיים יוקרתיים. היא אף כתבה מאמרים פוליטיים שהגבירו את התנגדות מחנה השמאל כלפיה. אותה אליטה תרבותית ופוליטית שדחתה אותה, שלטה גם בתקשורת, כתוצאה מכך, במשך שנים רבות, עד מותה, התעלמה במידה רבה תרומתה הספרותית.

פרנקל הלכה לעולמה ביום הולדתה התשעים ואחד, בנובמבר 2009.

בהתאם לצוואתה נקברה בקיבוץ, ליד ישראל רוזנצווייג אהובה.

נעמי פרנקל לא הייתה רק סופרת גדולה. אישיותה נותרה השראה ודוגמה לניצחון הרוח.