כאם לארבעה, חמוטל בילתה בשנים האחרונות במחלקת יולדות יותר מאשר בנסיעות לחו"ל. כמנהלת הכי זוטרה במפעל תרופות, יש לה אפס […]
1
פעם שנאתי לנהוג. יותר מששנאתי, פחדתי. ואילו בשנים האחרונות, בכל פעם שהרגשתי שאני גדושה ועולה על גדותיי, יצאתי לנהיגה. ככה זה, כשמדובר ברגעים חותכי חיים אני זוכרת את הטלפון המזעיק, אני זוכרת מה קרה כשהגעתי, אבל יותר מכול אני זוכרת את הנהיגה ואת הדרך. בדיוק מוחלט. אני אפילו זוכרת את השירים שנוגנו ברכב.
באותו יום שלישי, בחורף של ינואר 2014, נשמע השיר ‘צוותא’ של שלמה ארצי, ואני, דווקא בשיר הזה התרגשתי. וכששמעתי את ‘צוותא’ נזכרתי בנעמי שמאוד אהבה את השיר, אבל לא בדמותה בתור דודתי המבוגרת, היודעת כול, אלא בסיפורים ששמעתי על נעמי כשהייתה נערה צעירה שעבדה לפרנסתה ולפרנסת משפחתה. בנעוריה פקדה מפגשים של תנועת הנוער העובד והלומד בשכונה, לשם הגיע גם פנחס – נער שעלה עם אחיו בלבד מפולין והתגורר אצל דודה ערירית שקיבלה לחזקתה את הילדים. מעולם לא החליפו מילה, ובפעמים היחידות שנעמי תפסה את מבטו, כך סיפרה לי, פנחס השפיל את עיניו. בכל יום כשחזרה מהעבודה במפעל הגרביים, בעוד נערות אחרות חוזרות מבית הספר, נעמי עצרה בדוכן ירקות ופירות בשכונת מכבי בדרום תל אביב וקנתה לעצמה תפוח אחד. מעולם לא אמרה זאת במפורש, אבל ידעתי שהתפוח הזה היה מין פיצוי על הנעורים שאבדו בפס הייצור של המפעל. כך עשתה שבועות ארוכים, בוחרת תמיד תפוח אחד, עד שבאחד הימים הדודה של פנחס גחנה לעברה וחייכה מעבר לירקות. היא שאלה אותה לשמה ואם היא החברה של פנחס מהתנועה. נעמי הסמיקה ושתקה. מאותו יום הפסיקה לאכול תפוחים. לפחות עד שסוף־סוף פנחס העז לדבר איתה. אחר כך התחתנו.
חייכתי כשחשבתי על נעמי והתפוחים שלה. הדרך המוכרת שהובילה ליישוב שלנו הייתה שמשית ונעימה ואני בירכתי על השקט הנדיר שמקורו ברכב ללא ילדים שמתווכחים ורבים, שרים בקולי קולות ומבקשים שאחליף כבר את המוזיקה. הפעם הכבישים היו ריקים, שום משימה של קניות או סידורים לא רבצה על ראשי. יונתן היה אחראי בבוקר על הילדים, מכין סנדוויצ’ים, בודק שהחליפו פיג’מה לבגדים סבירים, שולח אותם ילד־ילד למסגרתו. עכשיו הם כבר שבו הביתה ובכל הזמן הזה אני הייתי רחוקה מהם. ידעתי שלא היה צורך בדאגותיי ובכל זאת דאגתי.
החוק שחוקקתי, שעל פיו לא מדברים בטלפון הנייד בזמן הנהיגה, שוב הופר כשראיתי את שמו של יונתן על הצג. ליונתן עונים. תמיד. בעלי קורא המחשבות, ככה חשבתי עליו לפעמים, היה ועודנו אלוף חידות ותשבצי היגיון. כל משפט עלום ומוזר מתפרש מייד בעיניו והופך להגדרה פשוטה וברורה שבקצותיה ממתין מונח כלשהו. כל שם, כל חפץ שהוא נתקל בו, הופך במוחו להגדרות של חלקי מילים ופירושי אותיות. חשבתי על זה כעל כוח־העל שלו וידעתי שהוא ניחן גם ביכולת לקרוא אותי לחלוטין. עולמי התפרש לפניו בקלות, אם בשיכול אותיות או בשיכול מצבי רוח, ונדמה שתמיד היה הפתרון בידיו. אבל את המחשבות שרדפו אותי בשבועות האחרונים אפילו הוא לא קרא.
מוזר שגם עופר סלוצקי היה בדיוק כזה, אולי רק במידה פחותה של תחכום. כבר בתיכון עופר פתר תשבצי היגיון ואפילו ניסה לחבר בעצמו חידות שכאלו. את חידותיו של עופר אפילו אני הצלחתי לפתור. את ההיגיון של יונתן לא הצלחתי להבין כמעט אף פעם, ובכל זאת אם הייתם מציבים אותם זה לצד זה הייתם מניחים שעופר מתוחכם בהרבה מיונתן. והייתם טועים. עופר היה האפל והמסתורי שביניהם ואת יונתן הכרתי כמו ספר פתוח, ספר ישן וטוב, אבל בהחלט פתוח.
כשהכול קרה, כשהעניין בער ושרף וחימם והרתיח את הלב לטמפרטורות לא מוכרות, מלמלתי לעצמי כל היום, ‘חמוטל את זונה, את בת זונה, את נשואה לאיש פשוט וחכם וטוב שאוהב אותך. את בת זונה. ועוד שתי שניות יחלפו עד שבעלך יעשה אחד ועוד אחד, יחליף אות תחילית בסופית וימצא את הפתרון.’
ועכשיו כבר לא הייתי בת זונה. אני הפסקתי. הפסקתי את הכול. את הפעילות, את ההתנדבות, את הבישול, את הקשר עם החברות הרחוקות, את ההורות הפעילה, ונזהרתי רק שלא לקרוס. שלא יראו. שאף אחד לא ישים לב. זה היה הסוד שלי ששמרתי מהאנשים הכי קרובים אליי. זה היה הסוד שאפילו נעמי וניבי לא שותפו בו. כולם קראו את השבר והכאב על פניי, אבל לא את הסיבה. אפילו לא בעלי, בעל הפתרונות.
יונתן כמובן שמח לשמוע שאני בדרך הביתה, כי יש שיעורי בית ויש ילדות שמזכירות לו כל חמש דקות את החברות שצריך לבקר, וההורים שלו שבאים אחר הצהריים לקפה ועוגה.
נסעתי לאט. לאט־לאט. כשהגעתי לשער היישוב שלנו כבר היה לי קצת קשה לנשום. אמרתי לעצמי, ‘חמוטל, לנשום זה ממש קל, מוציאים ומכניסים את האוויר, זה הכול.’ לאט־לאט הסתדרו הנשימות, אבל שער המתכת הגדול שבכניסה ושלט הפסיפס שהכריז על שם היישוב שלנו ובירך את הבאים בשעריו כבר לא מילאו אותי אושר. כאילו שכחתי כמה עמלנו, הורים וילדים, על הפסיפס הזה שמלבד שם היישוב ‘כפר הדר’ שובצו בו גם עץ תפוז ושמש צחקנית, קצת עקומה, מעל הר, פסיפס שאי אפשר לטעות בו לרגע ולחשוב שהוא יותר מאשר עבודה של חובבים. וכמו בכל יום בשעה הזאת נשמתי נשימה עמוקה מלאת כאב ואמרתי לעצמי, ‘זהו זה, נגמר החלק החביב עלייך ביום, אין יותר ברוכה הבאה הביתה. את כאן.’
אין עדיין תגובות