החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עוצרת נשימה

מאת:
הוצאה: | 2017-01 | 300 עמ'
קטגוריות:

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מיקי מלמד ידעה תמיד איך ייראו חייה הבוגרים:

היא תסיים את לימודי הדוקטורט ותלמד באקדמיה. יהיו לה שלושה ילדים, בן ושתי בנות. היא תגור בדירת גן ותחלוק את חייה עם בן זוג אוהב.

אבל בגיל עשרים וחמש חייה רחוקים מלהיות פשוטים או צפויים, כפי שתמיד חלמה שיהיו. טרגדיות שפוקדות את משפחתה מאלצות אותה לשנות את נתיב חייה, ואין לה דוקטורט או בן זוג.

בדיוק כשעולמה עומד לקרוס, היא פוגשת את ד"ר יונתן אביב, רופא צעיר ומבריק שעתידו מובטח. להפתעתה, הוא נמשך אליה באופן מוזר ובלתי צפוי, וגם היא חשה אליו תשוקה שכמוה לא חוותה בעבר. הוא מציע לה פתרון קסם שיגאל אותה מהמצב הקשה שאליו נקלעה, אך מציב תנאים העומדים בניגוד לערכיה ולתפיסת עולמה, דבר שמקשה עליה לקבל את הצעתו. יונתן מעורר בה רגשות מעורבים של תשוקה עזה ושל פחד כאחד – לעיתים היא חשה מבוזה ומושפלת בקרבתו, ולעיתים מרוגשת עד טירוף חושים.

מה עומד מאחורי משיכתו העזה אליה? על אילו שדים מעברו הוא מנסה להתגבר, וכיצד היא קשורה לכל זה? האם היא תסכים להצעה המפתה? ומה אם המחיר יהיה קשה מנשוא?

עד כמה רחוק מוכנים שניהם ללכת?

עוצרת נשימה הוא סיפור סוחף על תשוקה ללא גבול ועל בחירות שנעשות בעקבותיה.

זהו ספרה הראשון של שרית חיים.

מקט: 4-20-253246
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
שנתיים וחצי קודם לכן

האשפוז של אמא שלי נחת עלי בהפתעה גמורה. בכל זאת, עברו יותר משנתיים מאז שאושפזה בפעם האחרונה. היא כבר הרגישה טוב, אפילו הצבע חזר ללחייה. שתינו חזרנו לשגרה, אני – לתלמידים שלי בבית־הספר, והיא – לעבודה שלה כפקידה במשרד עורכי דין. כמעט שכחנו את התקופה הנוראית ההיא. 'שכחנו' זו אולי הגזמה, אפשר להגיד שהדחקנו.

כשהתעוררתי בבוקר לא היה שום סימן לכך שהבוקר הזה עומד להיות שונה משאר הבקרים. אבל כמו תמיד, דווקא כשאתה לא מצפה לכך, העולם שלך מתהפך עליך. לו רק הייתי יודעת אז עד כמה החיים שלי עומדים להשתנות בתוך כמה חודשים.

באמצע השיעור הראשון, בזמן שהתלמידים שלי קראו שיר של יהודה עמיחי, הרשיתי לעצמי לנדוד במחשבותיי לשעות אחר הצהריים. ראיתי את עצמי יושבת בבית־הקפה הקטן ההוא, בשכונה הסמוכה, כוס גדולה של דיאט קולה ובה צפות חתיכת לימון וקוביות קרח. דמיינתי איך אמזוג את המשקה הקר מהפחית לכוס ואביט על קוביות הקרח שתיצבענה בגוון החום של המשקה הקר; איך אדליק את הקינדל שלי ואגמע בצמא את הספר החדש שהורדתי אתמול בלילה. סוף־סוף הסופרת האהובה עלי הוציאה את ספר ההמשך לסדרה שקראתי לא מזמן.

אבל ברגע שראיתי את יפתח, מנהל בית־הספר, נכנס לחדר בפנים נפולות, הבנתי שהתוכניות שלי לאחר צהריים רגוע כבר לא יתממשו. הוא התקרב אלי בצעדים זהירים, הסתכל עלי במבט שכולו אומר רחמים.

״מיקי, התקשרו מבית־החולים, ביקשו שתגיעי מייד. לכי, אני אמשיך פה במקומך.״

בבת אחת הסחרחורת המוכרת והשנואה היכתה בי ושמטה את הקרקע מתחתי. לרגע עמדתי להושיט יד ולאחוז ביפתח כדי שלא אפול, אבל שנים של התמודדות עם התחושה הזאת עשו את שלהן. הצלחתי להתאושש בכוחות עצמי.

אספתי במהירות את הספרים ואת המחברות ושלפתי את הטלפון הנייד מהתיק. מבט אחד ודפיקות הלב שנרגעו במקצת, חזרו ודהרו בי. חמש שיחות שלא נענו. אולי הייתי צריכה להניח אותו על השולחן במקום להשאיר אותו בתיק בזמן השיעור. אבל הצורך בכמה שעות של שקט, מלווה בתפילה האילמת שלי ששום דבר נורא לא יקרה, גרמו לי להחביא את הטלפון עמוק בתוך התיק. אולם הניסיון היה לשווא.

הרמתי את המבט וראיתי את התלמידים שלי מביטים בנו. מבטיהם פנו לסירוגין ממני ליפתח, ושוב בחזרה אלי, כאילו צפו במשחק טניס, בניסיון לנחש מה קרה. אבל לא היה לי זמן להסביר; הפרחתי 'שלום' קטן ומיהרתי לכיוון הטויוטה קורולה החבוטה שלי. נשמתי לרווחה כששמעתי את המנוע מתעורר לחיים. אמרתי לה בלב 'תודה' ויצאתי מהחניה. נהגתי בלי לחשוב יותר מדי, היא הרי הכירה את הדרך.

הדבר הראשון שבו נתקלתי בכניסה לבית־החולים היה הריח. הריח הזה שאי אפשר להסביר אותו למי שלא מכיר, מין ריח כזה שמסתובב רק בבתי־חולים: ערבוב של ריחות חריפים, חומרי חיטוי וחומרי ניקיון בריח חמצמץ מחניק. ברגע אחד נבלעתי פנימה, כמו ליקום אחר שמתקיים בלי קשר לעולם שמחוץ לדלתות ההזזה, שנסגרו מאחורי. רצתי לכיוון חדר המיון והתחלתי לחפש אותה בין המיטות. עברתי אחת־אחת. הצצתי גם באלו שהווילונות הסתירו. כך עשיתי פעמיים עד שהחלטתי לגשת לדלפק ולשאול.

״העבירו אותה למחלקה,״ אמרה לי האחות שישבה שם. לא הייתי צריכה להמשיך לשאול. רצתי אל המעליות ולחצתי על הכפתור לקומה הראשונה.

חשבתי שאראה בדלפק המחלקה את אחת האחיות שהכרתי מאשפוזים קודמים, אבל ישבה שם בחורה צעירה חדשה. בכל זאת עברו שנתיים. היא חייכה אלי בנימוס. מעניין אם מלמדים אותן כל מיני סוגים של חיוכים בבית־הספר לאחיות. הציניות שלי זקפה לרגע את ראשה, אבל לא נתתי לה להשתלט עלי, ניסיתי להתמקד במה שחשוב. הזדהיתי בשמי ושאלתי איפה היא מאושפזת.

מיהרתי אל החדר שלה. רגע לפני שנכנסתי, נעמדתי על מקומי. נשמתי נשימות עמוקות והשתדלתי להרגיע את דפיקות הלב. שלפתי גומייה מהתיק שלי ואספתי את השיער הארוך והמתולתל שלי לקוקו. ניסיתי לגנוב עוד כמה שניות. ידעתי שכשאכנס פנימה היא תבחן כל תו ותו בפנים שלי.

״לא יכולת להרים טלפון ולהגיד שהתגעגעת אלי? יכולנו להיפגש בבית־קפה,״ הדבקתי חיוך גדול על הפנים כשנכנסתי לחדר. ככה היא חינכה אותי. לא משנה כמה קשה לנו, תמיד צריך לחייך, שחס וחלילה לא ירחמו עלינו.

״מיקי, מי התקשר אלייך? אמרתי להם שלא יפריעו לך בעבודה.״ טון הדיבור החד שלה חתך את האוויר, הפנים שלה היו רציניות וכעוסות.

המשכתי לחייך, אולי כדי לרכך את האווירה, ואולי כי לא רציתי שהיא תראה עד כמה אני מתוחה. האמת היא שלא בדיוק חייכתי. זאת אומרת, חייכתי, אבל ידעתי שהחיוך לא הגיע עד לעיניים, כפי שאמור חיוך לעשות.

״אמא, נו באמת, אני צריכה שמישהו יגיד לי? את יודעת שאת לא יכולה להסתיר ממני כלום.״

היא עצמה את העיניים לרגע, משלימה עם העובדה שאני שם. ניצלתי את ההזדמנות לבחון אותה – קצת חיוורת, אבל חוץ מזה לא ראיתי דבר אחר שיעיד על מצבה.

״מה קרה הפעם?״ שאלתי מהר לפני שאספיק להתחרט. רציתי לדעת מה קרה, אבל באותה מידה גם רציתי להישאר קצת באפלה.

היא ענתה לי כמעט מייד, מן הסתם התכוננה לחקירה שלי מהרגע שנכנסתי לחדר. ״סתם, נו, זה באמת שום דבר. הרגשתי לא טוב בעבודה והבנות התעקשו להזמין לי אמבולנס, למרות שאמרתי להן שאין צורך, שזה יעבור.״

״אמא, לא יכול להיות שבגלל שקצת לא הרגשת טוב הזמינו לך אמבולנס,״ התעקשתי.

״טוב, נו, אה… אפשר להגיד שגם קצת התעלפתי.״

גל חום ודלי מלא קרח שטפו אותי בזה אחר זה באותן שניות. הזכרתי לעצמי את התרגיל שלמדתי לפני כמה שנים – לשאוף לאט, לנשוף עוד יותר לאט, לשאוף, לנשוף. נשימות עמוקות, לא שטחיות, הכול כדי להרגיע את קצב הלב, וכדי לא לקרוס על הרצפה.

״קצת התעלפת? איך אפשר קצת להתעלף?״ הצלחתי להגיד אחרי כמה נשימות.

״מיקי, זה היה למשך כמה שניות, אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. זה שום דבר, אני אומרת לך, בטח תכף ישחררו אותי הביתה.״

״פרופסור שוורץ כבר היה כאן?״ חקרתי אותה.

״לא, אבל אמרו לי שקראו לו. כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח בדרך.״

היא לא הספיקה לסיים את המשפט ופרופסור שוורץ כבר עמד בפתח.

״מה שלומך, בטי?״ הוא שאל וחייך אליה את החיוך האבהי שלו, אפילו ששניהם היו, פחות או יותר, בני אותו גיל.

״הכול בסדר,״ היא השיבה לו בחיוך.

לא סתם הכתרתי אותה כבר מזמן כמלכת ההסוואות. איש לא היה יכול לנחש מה עובר עליה. אבל פרופסור שוורץ הכיר אותה מספיק זמן כדי לדעת שלא תמיד היא אמרה את האמת לגבי המצב הבריאותי שלה.

״יופי, אני שמח שאת מרגישה טוב, בינתיים תנוחי, מחר בבוקר נתחיל בבירורים מקיפים. את תהיי כאן מחר בבוקר?״ הוא פנה אלי.

״ברור שאהיה כאן, היא לא תוכל להיפטר ממני בכזאת קלות,״ ניסיתי להכניס קצת הומור לאווירה. זה לא עבד, לפחות לא עליו. ראיתי את המבט המרחם בעיניים שלו. הוא הכיר אותי מאז שהייתי נערה, מאז שהמחלה הארורה הזאת הניחה את הידיים הקרות והגועליות שלה על אמא שלי.

***

למחרת, בדיוק בחמש בבוקר, פקחתי עיניים בגלל הרעש שהקימו האחיות במשמרת הלילה. לא הייתי צריכה להסתכל על השעון כדי לדעת מה השעה. ידעתי שהגיע בדיוק הזמן שבו הן עורכות את סיבוב הבוקר שלהן, מוודאות שהכול מוכן למסירת המחלקה לאחיות משמרת הבוקר. העפתי מבט באמא שלי. העיניים שלה עדיין היו עצומות, אבל גם היא כבר היתה ערה.

מכל האשפוזים הקודמים שלה ומהשעות הארוכות שביליתי בבית־החולים, ידעתי שאין טעם להילחם ולנסות לחזור לישון. יותר פשוט היה להתחיל את היום הארוך שלפנַי. קמתי מהכורסה הכחולה – המיטה המאולתרת שלי – קיפלתי את השמיכה שהאחות הביאה לי והלכתי לשירותים הצמודים כדי לשטוף פנים. הסתכלתי על עצמי במראה, ולא אהבתי את המראֶה: השיער האדמוני שלי היה פרוע משנת הלילה והפנים שלי היו חיוורות מאוד. גם האיפור שנמרח מתחת לעיניים הירוקות שלי לא הוסיף לי הרבה חן. בגלל שהגעתי ישר מבית־הספר ולא הסכמתי לעזוב אותה, גם לא כדי להביא לי כמה דברים, לא היתה לי מברשת שיער, והסתפקתי בלהעביר ידיים בסבך התלתלים הארוכים שלי כדי לנסות ולמתן את המראה הפרוע. לקחתי פיסה של נייר טואלט, הרטבתי אותה וניסיתי לנקות את כתמי האיפור מתחת לעיניים. לפחות עדיין אין לי עיגולים שחורים, חייכתי חיוך עצוב לעצמי במראה. אבל ידעתי שזה עוד יגיע, עוד כמה ימים של שינה בכורסה הזאת, והעיגולים השחורים יחזרו, לא היה לי ספק בכך. כשהייתי פחות או יותר מרוצה מאיך שנראיתי, חזרתי לחדר והצצתי בה שוב. העיניים שלה עדיין היו עצומות. התיישבתי בשקט על הכורסה, הדלקתי את הקינדל שלי וניסיתי לקרוא. אבל המילים רק רקדו על המסך שמולי, ולא הצלחתי לקלוט דבר ממה שקראתי. קראתי את אותה פסקה שוב ושוב ושוב. בדיוק כשהתייאשתי וסגרתי אותו, שמעתי את קרקוש הגלגלים של עגלת האחיות מתקרבת, מלווה במקהלה.

הצצתי בשעון שהיה תלוי על הקיר. שמונה וחצי, זמן ביקור רופאים. בדיוק אותה שגרה שהכרתי מהפעמים הקודמות. תכף ייכנס לכאן פרופסור שוורץ עם האחות האחראית. יש דברים שלעולם לא משתנים.

נאנחתי אנחה עמוקה. לא התחשק לי לראות את הפרצופים המרחמים שלהם, אף שכבר התרגלתי לדיבורים של הצוות על ״הבת המסורה של בטי״. התרגלתי גם לראות את המבטים העצובים שלהם. הם לא היו צריכים לבטא דבר בקול רם, ידעתי מה הם חושבים לעצמם: כל כך צעירה, במקום לבלות עם חברים היא לא זזה מאמא שלה.

דינה, האחות, נכנסה פנימה עם העגלה, שעליה היה מונח ארסנל של ציוד רפואי. מזרקים, מחטים, פדי גזה ואלכוהול לחיטוי. מתחת למגש היו מגירות ועליהן רשומים בכתב יד שמות החולים. לכל חולה היתה מגירה שספנה בתוכה את התיק הרפואי שלו. מה לא הייתי נותנת כדי שהשם של אמא שלי לא יהיה רשום על אחת מהן, ויותר מזה, כדי שהתיק שלה לא יהיה עב כרס כל כך. זה היה משחק שתמיד שיחקתי עם עצמי, על מה אני מוכנה לוותר כדי שמשהו מסוים יקרה או לא יקרה. בניתוח האחרון שלה ישבתי בחדר ההמתנה הקפוא והודעתי ליקום, כי כבר לא הייתי בטוחה שאלוהים עדיין הקשיב לי, שאם היא תצא מהניתוח הזה, אני אוותר על החלום של לימודי המשך באוניברסיטה, שנשתמש בכסף הזה וניסע לחו״ל, רק היא ואני, למקום עם המון שמש, ים, שמיים ושקט, הרבה שקט.

״בוקר טוב, בטי, מה שלומך הבוקר?״ פרופסור שוורץ נכנס לחדר, אבל שלא כהרגלו, סבר פניו היה רציני מאוד והוא אפילו לא חיכה שמישהי מאיתנו תענה. ״אני רוצה שתכירי את דוקטור אביב, הוא קרדיולוג מומחה, ביקשתי ממנו שיצטרף אלי לביקור.״

עד לאותו הרגע לא שמתי לב בכלל שנכנס איתם לחדר מישהו נוסף. הרמתי את המבט שלי כדי להציץ באיש שעמד לידו, אבל בגלל שישבתי בכורסה, הדבר הראשון שבו נתקל מבטי היה הנעלים המבריקות, המכנסיים המחויטים והחולצה המגוהצת למשעי. רק אחר כך נדדו העיניים שלי כלפי מעלה. הן נתקלו בזוג עיניים כחולות, קרות כקרח. ברגע שהמבטים שלנו הצטלבו, נדמה היה לי שכל הגוף שלו קפא. הוא נעץ בי מבט ארוך, ארוך מדי, כאילו הוא מופתע לראות אותי שם. ניסיתי להיזכר אם ראיתי אותו אי־פעם, אולי באשפוזים קודמים, אבל לא יכול להיות שהייתי שוכחת מישהו כמוהו.

״אתה רוצה לבדוק אותה?״ קולו של פרופסור שוורץ נשמע חד וברור בחדר.

אבל הגבר שלצדו לא ענה לו. הוא רק המשיך להסתכל עלי ובחן בקפידה את הפנים שלי.

רק כשפרופסור שוורץ חזר על אותה שאלה שוב, הוא התעשת, ניתק את המבט שלו ממני ופנה אליו. ״לא, זה בסדר. אולי אחר כך, ספר לי קודם על ההיסטוריה שלה.״

ראש המחלקה התחיל לדקלם את היסטוריית המחלה של אמא שלי. הרשיתי לעצמי לא להקשיב לו; אחרי הכול, את ההיסטוריה הרפואית שלה הכרתי בעל־פה. התרכזתי בניסיון להבין מה התרחש כאן בחדר בשניות האחרונות, ולמה הוא הביט בי כפי שהביט, אבל המילים הבאות של פרופסור שוורץ הנחיתו אותי באחת. ״… אתמול היא אושפזה שוב אחרי שהתלוננה על כאבים עזים שגרמו לאובדן הכרה ממושך.״

מה הוא אמר? כאבים עזים? אובדן הכרה ממושך? היא לא אמרה לי קודם שזה היה עניין של כמה שניות? והיא בטוח לא הזכירה שום דבר שקשור לכאבים עזים. הלב שלי צנח במהירות, ואיתו אותה תחושה מוכרת של הדם האוזל מראשי, אלא שהפעם ההרגשה היתה כאילו הוא מתרוקן לגמרי מהגוף כולו. הסתכלתי על הרצפה, כמעט ציפיתי לראות שם שלולית של דם.

״גברת מלמד היא גם חולת לב כרונית, היא עברה צנתור לפני כמה שנים והעורק הראשי שלה חסום בתשעים אחוז. בגלל זה ביקשתי שתצטרף אלי הבוקר.״

הלב שלי ,שכבר התחיל לעשות את דרכו במעלה הגוף, צנח בחזרה. אין מצב שהיא תצטרך להיכנס שוב לחדר ניתוח, אני לא אעמוד בזה. היא לא תעמוד בזה.

דוקטור אביב הינהן קצרות, אבל לא אמר דבר, ואפילו לא ניגש לבדוק אותה. אז הוא מהרופאים האלה שחושבים שהם יודעים הכול, גיחכתי. הייתי בטוחה שאיש לא ישים לב. אבל כשהוא הפנה את הראש שלו והסתכל עלי עם העיניים הכחולות הקרות כקרח ושאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו, הבנתי שכנראה גיחכתי בקול רם. פרופסור שוורץ הסתכל עלי במבט מתחנן, כאילו אומר, ׳מיקי, עשי טובה, לא עכשיו, לא הפעם, זה לא האדם הנכון להתחכם איתו.׳ אין לי מושג למה, אבל החלטתי להקשיב למבט המתחנן שלו.

״לא, לא, שום דבר,״ עניתי וחזרתי לשתוק.

״אוקיי, מבחינתי סיימנו כאן,״ הוא הניד בראשו לעבר אמא שלי ופרופסור שוורץ ויצא מהחדר. פרופסור שוורץ חייך אלינו במבוכה ומיהר לצאת אחריו.

״ראית את זה?״ כמעט מייד הרגשתי איך הסומק מתחיל להתפשט בלחיי. ״כזה חוצפן,״ לא הצלחתי להתאפק. ״מי הוא חושב שהוא? מה זה היחס הזה?״

״מיקי, מה התאריך היום?״

השאלה שלה הפתיעה אותי. עשרה בחודש, למה?״ לא הבנתי מה הקשר בין התאריך לבין דבריי.

״כי צריך לשלם את חשבון הטלפון והחשמל,״ היא ענתה והישירה את מבטה אלי.

שתינו ידענו שזו היתה הדרך שלה להחליף נושא. ״וכשאת חוזרת הביתה, אל תשכחי לאוורר את החדרים ולפתוח את התריסים, שלא יהיה חושך בבית. וגם, אני רוצה שתלכי מחר לבקר את גלעד.״

כל הכעס שעלה בי כמה דקות קודם לכן נעלם ברגע שעלה שמו של גלעד. ״בטח, בטח, אני אלך אליו מחר מוקדם בבוקר ומשם אבוא ישר לפה.״

״לא, לא, לא, גברתי הצעירה,״ היא השיבה בקול תקיף ונחרץ. ״מחר בבוקר את הולכת לעבודה. אחרי העבודה את הולכת לגלעד, ומשם הביתה. אין צורך שתבואי לפה, אני בסדר גמור.״

המבט בעיניים שלה הבהיר לי שאין טעם להתווכח איתה.

לא הספקתי להגיב, כיוון שהטלפון שלי צילצל. הסתכלתי על הצג. ״זו מרב, אני יוצאת רגע החוצה כדי לדבר איתה,״ התחלתי לצאת ותוך כדי כך עניתי לטלפון, ״שנייה, חכי רגע,״ אמרתי, לפני שהיא הספיקה להגיד מילה. כשהתרחקתי מספיק הצמדתי את הטלפון לאוזן. ״היי, מה נשמע?״

״אצלי הכול בסדר, את בהפסקה, נכון? לא תפסתי אותך באמצע שיעור או משהו כזה,״ שמעתי את הקול המוכר והאהוב שלה מהצד השני של הקו.

בלי להתכוון מצאתי את עצמי מספרת לה את כל מה שקרה מאז אתמול בבוקר.

״ומה שלומה עכשיו?״ שמעתי את הדאגה בקולה.

״תלוי את מי את שואלת, אותה או אותי. היא כמובן לא מתלוננת, מחייכת לכולם וסובלת בשקט.״

צחוק קצר נשמע מהצד השני. ״אבוא לבקר מחר, את בטח תהיי שם כל היום,״ היא הכריזה. בכל זאת, חברת ילדות, היא הכירה את הקשר החזק ביני לבין אמא שלי.

״דווקא לא, היא מתעקשת שאלך לעבודה ואחר כך לבקר את גלעד, ואת מכירה אותה כשהיא מתעקשת.״

״מי יכול על בטי?״ היא סיכמה.

בדיוק! אמרתי לעצמי בלב, וניתקתי.

״את רוצה שאעזור לך להתקלח?״ שאלתי אותה.

״לא, זה בסדר, אני אסתדר לבד, אבל לפני זה אנחנו צריכות לדבר.״ נימת הדיבור שלה היתה רצינית, רצינית מדי. אפילו גובה הקול ירד בכמה טונים לפחות.

״לא, אנחנו לא,״ סירבתי בתוקף.

״מיקי, יש דברים שאני חייבת להגיד לך.״

״אמא, לא היום,״ עניתי בנחרצות.

משהו חלף בעיניים שלה, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע. היא פתחה את הפה כדי להגיד משהו, אבל בסוף נכנעה וקמה מהמיטה כדי להיכנס להתקלח. נכנסתי מייד אחריה. רק זה היה חסר לי, שהיא תתעלף במקלחת. בדיוק כשהיא פשטה מעליה את חלוק בית־החולים, שמענו קולות מבחוץ ומייד לאחר מכן נקישה מהירה על הדלת. האחות דינה ניסתה לברר אם אנחנו לקראת סיום. צעקתי מעבר לדלת שבדיוק נכנסנו להתקלח ושזה ייקח קצת זמן. כשיצאנו מהמקלחת, היא עדיין עמדה שם והמתינה לנו.

״דוקטור אביב היה כאן, הוא רצה לשוחח עם אמא.״

״אוקיי, אז איפה הוא עכשיו?״ אמרתי לאט, הדגשתי כל מילה, כמו שמדברים אל ילדים קטנים.

״את לא מכירה את דוקטור אביב, הוא לא אחד שמחכה,״ היא חייכה אלי חיוך עגום.

״האמת היא שזה לא מפתיע אותי, הוא עושה רושם של פוץ מתנשא ונפוח,״ עניתי לה.

״מיקי!״ אמא שלי ודינה צעקו במקהלה.

״אויש, נו, אל תהיו כאלה כבדות, תודו שגם אתן חושבות ככה,״ פרצתי בצחוק, אבל הוא נעלם בדיוק כמו שפרץ, ברגע שראיתי את המבט שלהן מתקבע מאחורי. שיט! לאט־לאט הסתובבתי לאחור ונתקלתי בזוג העיניים הכחולות מהבוקר, שנעצו בי מבט קר.

״גברת מלמד, קבעתי לך למחר תור לבדיקת אקו לב והולטר כדי לקבל תמונה טובה יותר על המצב הלבבי שלך. האחות כבר תעדכן אותך בפרטים,״ הוא התעלם ממני לגמרי ומייד פנה לאחור, ובלי להסתכל על אף אחת מאיתנו נעלם בהמשך המסדרון.

״המצב הלבבי שלך…״ חיקיתי אותו, אבל לא המשכתי, כשראיתי איך שתיהן מסתכלות עלי.

״אמא, אני לוקחת מחר חופש מהעבודה. ואל תתווכחי איתי!״ הרמתי קצת את הקול כשראיתי שהיא מתכוונת להתנגד, ״את לא עוברת את הבדיקות האלה בלעדי, ואני בטח לא משאירה אותך עם הפוץ הזה לבד.״

אמא לא אמרה דבר, רק הינהנה. היא הכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת מתי לוותר.

הדבר היחיד שהיא ביקשה ממני היה שלא אשכח לנסוע לבקר את גלעד אחרי הבדיקות. הסכמתי מייד. גם ככה התגעגעתי אליו, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני יותר משבועיים.

***

השעות עברו בעצלתיים, כל חצי שעה דמתה לחצי יום. מדי פעם כמעט שאלתי אותה למה היא לא סיפרה לי את האמת על מה שקרה ביום הקודם, אבל בכל פעם שניסיתי להגיד משהו, המילים נתקעו לי בגרון ובלעתי אותן בחזרה. אולי כי פחדתי לשמוע את האמת, מפני שאז הכול היה הופך לאמיתי מדי. כשסיימנו את ארוחת הצהריים, התיישבתי בכורסה והתחלתי לקרוא שוב את העמודים הראשונים בספר החדש, אבל גם הפעם לא הצלחתי להבין אפילו מילה אחת. המילים הביטו בי מהמסך ואני השבתי להן בבהייה. כשניסיתי להחזיר את הקינדל לתיק, משהו הפריע לי – העיתון שתחבתי לשם לפני כמה ימים. פעם בכמה חודשים השתעשעתי ברעיון לחפש לי דירה להשכרה עם שותפים. נראה שגם הפעם זה לא יקרה, חייכתי חיוך מריר. לא שלא אהבתי לגור איתה, להפך, היה נוח וכיף לשתינו, אף פעם לא הרגשתי שהיא מפריעה לי, או אני לה. אבל בכל זאת, חשבתי שאולי הגיע הזמן למקום משלי. הוצאתי את העיתון וקמתי לזרוק אותו. העיניים שלה ליוו אותי כל הדרך לפח האשפה. היא לא היתה צריכה להגיד דבר, וגם אני לא. שתינו ידענו שעכשיו, כשהסרטן כנראה חזר, לא הזמן לדבר על זה.

אחרי ארוחת הערב היא שיכנעה אותי שהיא עייפה ושכדאי שאלך הביתה. אספתי את הדברים שלי וניגשתי אליה כדי לתת לה נשיקה על הלחי. ׳נשיקה מעלפת׳ כמו שקראנו לה כשהייתי ילדה קטנה, כזו שבקושי נוגעת בלחי, מין נשיקת פרפר כזו. היא עצמה עיניים ועור הפנים שלה, שהיה מתוח קודם, נרפה באחת. כמעט יכולתי לגעת בשלווה שאפפה אותה באותו רגע. חייכתי קצת ויצאתי בשקט מהחדר.

כשהגעתי לדלת היציאה מהמחלקה ראיתי אותו שוב, הוא עמד שם ודיבר עם אחד הרופאים. כנראה גם הוא היה רופא חדש במחלקה, כי גם אותו לא הכרתי. עברתי ממש לידם. הוא נראה שקוע בשיחה, אבל ידעתי שהוא הבחין בי, הרגשתי את המבט שלו ננעץ בגב שלי. כל הדרך עד המעלית. אין לי מושג מה נכנס בי, אבל כשנעצרתי ליד המעלית הפניתי את הראש אליו ומצאתי את עצמי עושה משהו שבחיים שלי לא עשיתי קודם. הוצאתי לו לשון. למזלי, בדיוק אז דלת המעלית נפתחה, ואני נבלעתי פנימה במהירות, אבל עוד הספקתי לראות אותו מרים גבה אחת. הוא המשיך להסתכל עלי עד שדלת המעלית נסגרה.

לא יכול להיות שעשיתי את זה. אני בת עשרים וחמש, מורה לספרות בתיכון, גערתי בעצמי. מה יש בו שגורם לי להתנהג כמו ילדה קטנה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עוצרת נשימה”