בנתיבי חיי – אוז'דה, קריית גת, ז'נווה

"אבי הסתגר, ממש כך, בביתו של אפרים עד שחש בטוח דיו ליצור עימנו קשר. המסר היה חד וברור: קחו מזוודה אחת או שתיים, העמיסו בתוכן מעט בגדים חיוניים, הניחו את הבית כמות שהוא על רהיטיו וחפציו וצאו בחשאי אל הרכבת לקזבלנקה, שם אפרים ימתין לכם… הותרנו הכול מאחורינו ולא נפרדנו אפילו משכנינו, שהיו לנו כמשפחה…"

ילד, גם אם באת מרקע קשה, מוחלש ומעיק, אל לך לבטל את עצמך. האמן בכוחך ותפוס בשתי ידיך כל הזדמנות טובה הנקרית בדרכך. רק כך תוכל להגשים את חלומותיך. וזכור, האדם לא תמיד חי על פי תוכנית קבועה מראש.

חייו של שלום בן דיין הם בבחינת מסע ארוך ומורכב של נפש ומעש, אשר הותיר מקום צר מאוד ליצירה שהתבטאה בכתיבת שירים ומסות קצרות מעט לעת. הספר הוא ביטוי אמיתי ראשון לאהבה כבושה שנחלצה סוף-סוף מכבליה – הכתיבה.

מסע חיים ארוך, שלא נחזה מראש, שהחל באוז'דה שבמרוקו, עליה לארץ במאי 1956, נערות ובחרות בימיה הראשונים של קרית גת, לימודים -בלתי צפויים – בבית ספר ימי ושרות צבאי בחיל הים עם תפניות משמעותיות.

"חינוך" ולימודים שהובילו בדרך מפותלת ומפתיעה להצלחה באקדמיה.

אהבה ממושכת שהובילה לחיי משפחה מלאים בתהפוכות והתפתחויות מעניינות ככלל ובחיי כל אחת ואחד ממרכיביה בפרט בישראל ומחוצה לה.

מקט: 4-1272-1073

הטרגדיה של הדוד סעדיה – "סעדו"

לא ניתן לפסוח על חיי המעברה מבלי להתייחס למשפחת בן דיין, אך אין כוונתי למשפחתי הגרעינית, אלא למשפחתו של סעדיה, אחיו של אבא, הוא הדוד סעדו, שעבד במרוקו כנהג מונית.

בשנת 1956, חודשים בודדים לאחר עלייתנו ארצה, נודע לאבי שמשפחת אחיו עומדת אף היא לעלות לישראל. משפחתו של סעדו מנתה שמונה אחים ואחיות, ויחד עם רעייתו והסבתא מנתה החבורה 11 נפשות.

אבי, מסיבותיו שלו, מיהר לשלוח לאחיו מסר ובו הודיע: "אחי, לכשישאלו אותך היכן תרצה לגור בישראל תבקש קריית גת, תעמוד על כך ואל תסכים לשום הצעה אחרת." הדוד כמובן סמך על אחיו והבין שדרש רק את טובתו וטובת משפחתו, וכך הפנים עמוק-עמוק את ההנחיה: קריית גת, קריית גת…

מסע העלייה של משפחת דודי החל במחנה העולים בקזבלנקה, שכלל המתנה ארוכה, וזו נוּצלה לשיחות רעים בין העולים הפוטנציאליים. כבר כאן החל דודי לטפטף את שהִפנים: קריית גת, קריית גת…

משם הפליגה חבורת העולים למחנה העולים במרסיי שבצרפת, וגם כאן התנהלה שגרת מחנה. היחסים בין דיירי המחנות היו פתוחים והשיחות קלחו. הדעות היו לכאן ולכאן, גם באשר למקומות המגורים העתידיים, שלמרבית העולים היו בגדר נעלם. רק דודי ידע מה הוא רוצה, קריית גת, ואת זה סיפר לכל מי שרצה לשמוע – והיו שהקשיבו.

כמו העולים לפניהם, הגיעה שעתם של עולים אלה לעלות לאוניית הנוסעים שתביאם לישראל.

קל להבין את המתח שהלך והתעצם בקרב נוסעי האונייה, לקראת הבלתי-ידוע. לחלק מהעולים היה מושג באשר לעתידם, אך ספק רב אם הייתה בו אמת. הסקרנות הלכה וגברה וההתייעצויות הלכו ותכפו…

דודי סעדו הסיר דאגה אחת מליבו: הוא ידע לאן ילך, ועל כך לא יתפשר – קריית גת! העדפתו הגלויה החלה לחלחל בקרב האחרים, "אם הוא בחר כך ודבק בהחלטתו בכזו עקביות ונחרצות, סימן שהמקום טוב ומבטיח…", אמרו אחרים לעצמם.

הימים בלב הים נמשכו ונמשכו, עד שהאונייה התקרבה לחופי ישראל. לקראת הכניסה לנמל השתרך תור ארוך בהמתנה לפגישה עם נציגי העלייה, וגם שם המשיך דודי לדבר על קריית גת עם כל מי שהתעניין והתלבט בעניין. התשובה שמסר עברה קדימה ואחורה בקרב הממתינים, וקל לתאר את התדהמה שאחזה בנציגי העלייה כשרבים מהעולים ביקשו להגיע לקריית גת.

כשקרבה האונייה לנמל חיפה, נצצו אורות העיר. כשהאונייה הייתה קרובה דיה, התגודדו כל הנוסעים בצפיפות לאורך המעקה ונפעמו מגודלה ומיופייה של חיפה. משפחתו של סעדו הייתה בין הצופים שנדחסו, וגם הם נפעמו מהמראות שמולם. סעדו הנרגש אמר, "זו חיפה, תראו כמה גדולה ויפה, אז תארו לכם מהי קריית גת…"

התייחסות דומה הפריח דודי באוויר בעת שנוסעי המשאית טעמו מהאבטיח הישראלי המתוק שהתכבדו בו, כמונו, בדרכם ליעד.