אוי ארצי

יותר מ-20 שנה אחרי "תמיד פולני" נחת מכתב ב'דואר הנכנס' במחשב של יאיר גרבוז, אמן, פובליציסט, פרנקופיל מוצהר ומורה בנשמתו. הכותב, אלמוני, הציג עצמו וביקש סיוע: הוא צרפתי תושב פריז, מתכנן עם משפחתו לעלות לישראל, ויש לו רק כמה שאלות… כך החלה התכתבות, שנמשכה על פני שנתיים ימים, כשבמהלכה שב גרבוז להתבונן, כדרכו, עם הרבה הומור וכאב, בעצמו ובנו. עם יכולת כתיבה יוצאת דופן ותובנות מעוררות השתאות בדייקנותן, מספר גרבוז לידידו סימון את כל מה שרצה – וגם לא רצה – לדעת על ישראל והישראלים ויותר מכך – כל מה שאנחנו רוצים – וגם לא רוצים – שמישהו יידע עלינו. אל המיילים ששלח גרבוז לידידו סימון, הוא צירף מפעם לפעם רישומים, איורים וצילומים מהאלבום המשפחתי. זהו ספר מעורר מחשבה, מטלטל לעיתים, משעשע עד דמעות ובעיקר, זהו מסמך פנורמי שמתאר אותנו, הישראלים, במדויק וללא הנחות. במובנים רבים, זהו ספר חובה לכל ישראלי חושב. ערכה: רחלה זנדבנק

מקט: 6-247-1015

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

קטע וידאו/אודיו קשור

קטע וידאו/אודיו נוסף

ביקורת על הספר

סקירה על הספר בבלוגיה

סקירה

הקדמה – קוראים יקרים באשר אתם כאן,

אתמול נחתם הספר שלפניכם במכתב אחרון ומסכם שכתבתי לסימון ידידי.

בלילה ישבתי עם כמה חברים ופתחנו בקבוק יין משובח לרגל סיומה של תקופה. אחרי חצות הלכתי לישון בהרגשה האהובה עליי, שיש לי חברים טובים שנעים לשבת עמם ולטשטש את היום שחלף בעזרת היין. את הבוקר קשה יותר לטשטש — בעיקר משום שבמקום חברים מקבלים את עיתון הבוקר, שמספר לנו על המעשים המגונים שביצעו בנו מנהיגינו ביום שחלף. לפני שאני פותח את העיתון אני מנתח את חלומות הלילה, מנחש את כאבי היום, בודק את נזקי הגיל ואת פגעי הגוף ורק אז, כשאני פסימי מספיק ורואה שחורות למרחוק, אני פנוי להזדעזע ממצב המדינה והאומה. בשנתיים האחרונות תועלו זעזועיי למכתבים ולשיחות מרתקות עם סימון, ומהבוקר הזה יישארו זעזועיי מיותמים ממטרה. ברשותכם אלך כשנתיים לאחור ואספר לכם איך התוודעתי לסימון ואיך נולדה ידידותנו האינטרנטית.

בוקר בוקר אני יורד לסטודיו שלי, מכין לעצמי כוס קפה, דבר שאני עושה בלי טעויות וללא צורך להתקשר לתמיכה טכנית, בלי לדבר עם נציג שירות ובלי מערכת לניתוב שיחות. כפית שטוחה של בוץ, שני סוכרזית ומים רתוחים, ואז אני מתיישב ליד המחשב, מפעיל אותו, נכנס לדואר האלקטרוני שלי, מנסה לפתוח הודעות חדשות, לרוב לא מצליח, מוחק חלק מהן בטעות ומסתכסך עם המכשיר המתוחכם ששולח לי אזהרות מהבהבות, משולשים צהובים והצעות לעזרה, שמלחיצות אותי עוד יותר. למעשה, המסך הוא בשבילי לא יותר ממראה המשקפת את גילי המתקדם, את רפיסותי בעניינים טכנולוגיים ואת גישתי הפרימיטיבית למדיה הדיגיטלית. לרוב אני מתקשר לאלה ששלחו לי דואר אלקטרוני, אם אני מצליח לזהות אותם, ושואל אותם מה הם כתבו שם. במקרים קשים יותר אני מזמין את בני לביקור חירום וכשהוא עסוק אני מזעיק טכנאי, שבדרך כלל מחליף לי את המאוורר של המחשב. בכל פעם שאני מתלונן נמצא מי שאומר לי: אם אני התרגלתי למחשב — כל אחד יכול להתרגל. מה שאומר שאני אפילו לא כל אחד.

יש ימים שסתם מסובך לי ויש ימים קשים יותר, שבהם ההודעה הראשונה שאני מצליח לקרוא היא אזהרה דרמטית שרואים אותה רק אחרי שגוללים רשימת תפוצה אינסופית, וכתוב בה שבימים אלה יש להיזהר במיוחד מווירוס קטלני ואלים שמוחק את הזיכרון והורס את המחשב. כיוון שכל פעולה נוספת עלולה לזמן את הווירוס לביקור במחשב דל הזיכרון שלי, אני קם ממושבי, מנתק את החשמל בסטודיו, עולה הביתה, ניגש למקרר ומתחיל לאכול. אני אוכל בלי אבחנה עד שבאה אשתי ועושה לי אבחנה: ״אתה אוכל כאילו תקף אותך וירוס״. הבן שלי מסביר לי בסבלנות שניתוק זרם החשמל לדירה כולה לא משפיע על וירוסים של מחשב וכי כל מה שאני צריך לעשות זה לא לפתוח הודעות ששולחיהן בלתי מוכרים לי. אני גאה בו אבל לא מעלה את המתג מחדש.

בוקר אחד, ליתר דיוק ב 11.1.2008, הבטתי במסך המתנכל לי וראיתי שם שקיבלתי מכתב מאדם בשם סימון שכותב מפריז. מיד ניעור בי מנגנון ההגנה האנטי-ויראלי אך במקביל ניעור גם מנגנון הסקרנות, שמתעורר בי אוטומטית כשהעיר פריז מוזכרת. אינני מקבל מכתבים מפריז ואין שום סימון בין מכריי בארץ ובעולם. בשל ניגוד אינטרסים עז לא ניתקתי את החשמל, אבל עליתי הביתה, אכלתי תמר ושתי תאנים, כף גבינה וצביטת פיתה. חזרתי לסטודיו והנחתי את כף ידי על העכבר כמו בסיאנס. העכבר לא נע מעצמו ונשמת טכנאי לא ביקשה לדבר איתי. לפתע, בלי שום הכנה, נמחקו היסוסיי והחלטתי לסכן את המחשב ואת זיכרונותיו לטובת האפשרות שסימון איננו וירוס כי אם אדם הפונה אליי, אינני יודע מדוע, מהעיר האהובה עליי בעולם. יצאתי לחדר המדרגות לראות אם יש דואר. אף פעם לא מחלקים אצלנו דואר בבוקר, אבל בתיבת הדואר לפחות אין אוכל. סגרתי את התיבה, חזרתי אל המחשב, פתחתי את מכתבו של סימון מפריז ואכן, הוא לא היה וירוס אלא יהודי החי בפריז עם אשתו וילדיו ואין לו שום כוונה למחוק את כל קבצי זיכרוני. להפך, הוא מעוניין בזיכרון שלי כדי שאספר לו על ארץ ישראל כפי שאני רואה אותה מיום שעמדתי על דעתי. אך למה לי לספר מה הוא רוצה ממני אם אני יכול להביא בפניכם את מכתבו הראשון ככתבו וכלשונו:

שר מסייה גרבוז,

אודה לך מאוד אם תוכל להקדיש לי דקה או שתיים מזמנך היקר.

שמי סימון אלמלא (Simon Elmaleh), תושב פריז, ואת פרטיך קיבלתי מה- Institut Francais בתל אביב (IFTA). כיוון שהייתי בעבר אורח שלהם, פניתי אליהם בבקשת עזרה: משפחתי ואני מתכננים לעלות לישראל, אך שאלות רבות מטרידות אותנו. הומלץ שאפנה אליך, משום היכרותך הטובה את פריז ובהיותך חלק מהנוף האקדמי-אמנותי הישראלי. ובכן, מסייה גרבוז, שאלות רבות לאשתי, לי ולשלושת ילדיי. האם תיאות לענות לנו? ואם כן, האם אוכל לשמוע את דעתך על עצם הרעיון — משפחה, תושבת פריז, שקצה באנטישמיות הסובבת אותה וגם עייפה מהשנאה העמוקה לכל מה שהוא ערבי (הוריי, ברצוני לציין, הגיעו לפריז מטוניס), מחליטה לעלות לישראל. האם נכונה תחושתנו שבישראל נוכל למצוא את מקומנו?

בברכה ובתודה,

סימון

מובן מאליו שמיד ישבתי וכתבתי לו תשובה, וכעבור כמה שעות הוא חזר אליי וכך התחלנו מדברים בינינו. ימים רבים ושעות ארוכות, מכתבים מצחיקים, כואבים, רציניים, מתסכלים, נזעמים. לרוב כתבתי לו דברים עכשוויים, אך לא פעם שלחתי לו כתבות או סיפורים סאטיריים שכבר התפרסמו בתקשורת. הוא גרם לי לחטט בארכיון שלי, לחפש, לחשוב, לבדוק את עצמי, לבדוק את בני דורי, לסכם לעצמי את עמדותיי והייתי אסיר תודה לו על כך לא פחות משהוא הודה לי. סיפרתי לו על הגליל ועל הנגב, על יחסי דתיים וחילוניים, על תל אביב ועל חינוך בישראל וכמובן גם עליי ועל משפחתי. הוא סיפר לי על משפחתו, על ההיסוסים הרבים שלהם, על החששות של אשתו, השונים מאלה של ילדיו, וכמובן על הספקות שהיו לו וההימורים שהוא צריך ושוקל לקחת.

בביתי החלו להתבדח: ״הוא שאל אותך שאלה פשוטה, למה בתשובה אתה כותב לו ספר?!״ ועל כך נוספו וריאציות: ״כבר כתבת לו ספר, ממש אנציקלופדיה, בטח רק בגלל זה הוא לא יעלה לארץ״. אל חשש, קוראים יקרים, סימון עלה לישראל. אינני יודע אם בגלל מה שכתבתי לו או למרות זאת, אבל אין ספק שהוא עלה כי הוא יהודי ובתור שכזה הוא לא יוותר על האפשרות לסבול.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהצטבר חומר מספיק לספר ומן הראוי לגאול אותו מהמחשב שמא יאכלוהו וירוסים. לבקשת סימון הושמטו מכתביו ותוכנם יהיה מובן מתוך תשובותיי. חלק ממכתבי התשובה שלי קוצרו במעט והוצאו מהם עניינים פרטיים ואישיים כדי לא להסיט את הקוראים מהעניינים העקרוניים. השתדלתי לכתוב דברים כהווייתם ולא להגזים. אני לא בטוח שהמציאות עשתה מאמץ דומה.

סימון ובני משפחתו נתנו את הסכמתם האדיבה לפרסום מכתביי, אך ביקשו שלא אסגיר אותם לעיתונאים חטטנים ושלא אמסור פרטים על המקום שבחרו לגור בו ועל מקומות העבודה שלהם או כל פרט מזהה אחר. אני מודה להם על ההסכמה ועל כך שעד כה לא האשימו אותי בכך ששיבשתי את חייהם. הם נראים ונשמעים כמו כולנו, כלומר יודעים שאנחנו כאן, ויותר טוב מזה אין.

יאיר גרבוז, אביב 2010