על רקע תבל ההשגחה, מן העולמות המרתקים בספרות המדע-הבדיוני, רוקם קורדווינר סמית גרסת פנטזיה מרגשת לאפוס המהבהארטה הההודי. כספר אוניל, גיבור מסע אל שלושה עולמות, נודד בין הכוכבים ומחפש אחר אדם או כלי נשק שיהרסו את הרודן שהשתלט על ארצו. אוניל נאלץ להפר את קוד ההתנהגות המקובל, ובכלל זה את חובתו למשפחתו כדי לעשות את מה שנחשב בעיניו ל'טוב', עם זאת, פירות מעשיו היו איומים. האם מסעו הוא מסע להשגת צדק? או שמא הפך מזמן למסע נקמה?
קטגוריות: מבצעי החודש, מד"ב ופנטזיה, מתח ופעולה, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
20.00 ₪
על רקע תבל ההשגחה, מן העולמות המרתקים בספרות המדע-הבדיוני, רוקם קורדווינר סמית גרסת פנטזיה מרגשת לאפוס המהבהארטה הההודי. כספר אוניל, […]
פרק 1:
כשכספר אוניל הגיע לפונטופידן, הוא גילה שעיר הבירה נקראת בהתאמה אנדרסן. הייתה זו המאה השנייה לגילויו מחדש של האדם. אנשים בכל מקום אמצו שמות ישנים, שפות עתיקות ומנהגים נושנים במלוא המהירות בה יכלו הרובוטים ונחותי-האדם לשחזר את המידע משרידיהם של נתיבי-כוכבים נשכחים או מחורבותיה של מולדת-אדם עצמה.
כספר, לצערו הרב, הכיר זאת היטב. התִרבות מחדש גרם למהפכה ושלח אותו לגלות. מוצאו היה מכוכב הלכת היבש והיפהפה מסאר. הוא היה אחיינו של השליט המודח, קוראף, אשר האוסף של ספרים מעוררי דחייה שברשותו היה בתקופה מסוימת נטול מתחרים ברחבי הגלקסיה המיושבת; כספר, בלב חצוי, עמד מנגד כשהקולונלים וֶודֶר וגיבנה השתלטו על כוכב הלכת בשם הרפורמציה; הוא התחנן לשווא בפני ההשגחה לעזרה כשוודר הפך לרודן; וכעת שייט בין הכוכבים, מחפש אחר אדם או כלי נשק אשר יהרסו את וודר וישיבו את קַהֶר לימי תהילתה.
הוא חש שמטרתו אבודה בעת שנחת על פונטופידן. התושבים היו חמים, ידידותיים ונבונים, אך לא היו להם סיבות לצאת למלחמה, לא כלי נשק להילחם אתם ולא אויבים להילחם בהם. כמו במסאר, ביתו, התושבים מצאו עניין מועט בעולמות אחרים, והוטרדו מדברים פעוטים.
וכך היה, שבזמן הגעתו, הפונטופידנים היו נרגשים מאוד בגלל סוס. סוס? מי מתרגש בגלל סוס אחד?
“מדוע אתם מוטרדים בגלל סוס?” שאל כספר אוניל, “יש לנו רבים מהם על מסאר. הם יצורים בני ארבע ידיים, פי שמונה ממשקלו של אדם, ובעלי אצבע אחת בכל יד. הציפורן כבדה מאוד ומאפשרת להם לרוץ במהירות. לשם כך אנו מחזיקים בהם, לריצה.”
“מדוע לרוץ?” שאל הרודן, שתוארו עובר בירושה, של פונטופידן.
“מדוע לרוץ כשאפשר לטוס? אין לכם כנפנועים?”
“איננו רצים באמצעותם,” ענה כספר, זועף. “אנחנו מריצים אותם אחד כנגד השני ומעניקים פרסים לרץ המהיר ביותר.”
“אבל אז,” אמר פיליפ וינסנט, הרודן שתוארו עובר בירושה, “אתם מקבלים מצב בלתי הגיוני בעליל. לאחר שניסיתם את כל היצורים בעלי ארבע האצבעות האלה, אתם יודעים את מהירותו של כל אחד מהם. אז מה? למה לטרוח?”
אחייניתו התערבה ברגע זה. היא הייתה קטנה ועדינה מכפי שכספר העדיף שנשים תהיינה. היו לה עיניים אפורות בהירות, גבות חומות מודגשות, תסרוקת מלאכותית ביותר בגווני בלונד וכסף, והפה העדין ביותר שראה מעודו. על פי צו האופנה המקומית עטתה על פניה משחת איפור בצבע לילך. מרקם כזה על פניה של אישה בת עשרים ושתיים היה גורם לה להיראות כזקנה בלה, אך על ז’נבייב[7]הוא היה נעים למראה, גם אם מעט צעקני. הוא נתן רושם של ילדה מאושרת המתחזה למבוגרת ועושה זאת בחן רב. כספר ידע שקשה לנחש גילאים בעולמות מרוחקים שכאלה. יתכן אף כי ז’נבייב היא גבירה נעלה במחזור חידוש-העלומים השלישי או הרביעי שלה.
במבט שני, הוא הטיל בכך ספק. אופן דיבורה היה צעיר בעליל, מעשי אך שובבי.
“אבל, דוד, אלה בעלי חיים”!
“אני יודע,” הרעים.
“אבל, דוד, אינך מבין?”
“הפסיקי לומר ‘אבל דוד’ והסבירי את כוונתך,” רטן הרודן בחיבה.
“בעלי חיים הם תמיד בלתי צפויים.”
“כמובן,” אמר הדוד.
“וכך נוצר משחק, דוד,” אמרה ז’נבייב. “לעולם לא ניתן לדעת בוודאות שהם יחזרו על מעשיהם בשנית. תאר לעצמך את הריגוש – היצורים הגדולים והיפים מכדור הארץ רצים על ארבע אצבעותיהם האמצעיות וציפורניהם הגדולות מתיזות את אבני החן מהאדמה!”
“אני לא כל כך בטוח שכך זה נעשה. מלבד זאת, יתכן שמסאר מכוסה במשהו בעל ערך, כמו אדמה או חול, לא אבני חן כמו אצלנו בפונטופידן. את יודעת, כמו אדניות הפרחים שלך המלאות באדמה רכה, עשירה וחמימה.”
“כן, דוד, אני יודעת. וידוע לי גם כמה שילמת עבורן. היית נדיב מאוד. ועדיין הנך,” הוסיפה בדיפלומטיות, מגניבה מבט לעבר כספר בנסיון לאמוד את התרשמותו מן המסירות המשפחתית.
“עושרנו אינו כה רב, מסאר מכוסה בעיקר בחול, עם אדמות פוריות לאורך תריסר היאורים, הנהרות הגדולים.”
“ראיתי נהרות בתמונות,” אמרה ז’נבייב, “תאר לעצמך, לחיות בעולם שכולו מילוי אדניות!”
“את סוטה מהנושא, יקירתי, ניסינו להבין מדוע יביא מישהו סוס אחד, סוס אחד בלבד, לפונטופידן. אני מניח שניתן להריץ את הסוס כנגד עצמו, לו היה לך שעון עצר. אך האם זה יהיה מהנה? האם היית עושה זאת, בחור צעיר?”
כספר אוניל ניסה לנסוך יראת כבוד בנימת קולו, “היו לנו הרבה סוסים בביתי. דודי נהג לתזמן את כולם.”
“דודך?” אמר הרודן בעניין. “מי היה דודך שהריץ כה רבים מן ה’סוסים’ בעלי ארבע האצבעות האלה? הם כולם בעלי חיים מכדור הארץ ויקרים מאוד.”
כספר חש כי מתקרבת המהלומה האיטית, הנמוכה אותה חש פעמים כה רבות, מן העולם כולו למעמקי בטנו. “דודי,” גמגם, “דודי… חשבתי שידעת… היה שליטו המושחת של מסאר, קוראף.”
פיליפ וינסנט קפץ על רגליו, בקלילות רבה מן הצפוי מגבר כה עב בשר. הגבירה הצעירה, ז’נבייב, נאחזה בשולי שמלתה בעווית.
“קוראף!” זעק הרודן הזקן. “קוראף! שמענו עליו, אפילו כאן. אך לא חשבנו אותך לאחד מעושי דברו.”
“אין לו ילדים – ” החל כספר להסביר.
“סביר להניח, עם כאלה תחביבים!” התיז הזקן.
” – כך שאני אחיינו ויורשו. אבל אינני שואף להשיב את העריצות על כנה, אף על פי שהתואר שייך לי בזכות. אני רק רוצה להיפטר מקולונל וודר. הוא הביא חורבן על עמי, ואני מחפש כסף או כלי נשק שיעזרו לי לשחרר את ביתי.” זו הייתה הנקודה, ידע כספר אוניל, בה אנשים קיבלו את סיפורו או דחו אותו. במקרה של דחייה, לא היה דבר שביכולתו לעשות. אך אם האמינו לדבריו, ידע כי יקבל מהם אהדה כלשהי. לא עזרה בשלב זה, רק אהדה.
אך ההשגחה, למרות סירובה לנקוט בצעדים נגד קולונל וודר, העניקה לכספר אוניל אשרת נסיעה בין עולמית – משהו שלא היה ביכולתו של אדם מן השורה לרכוש גם בעבור חסכונותיהן של מאות תקופות חיים. (מאחר שדודו המגונה נסע לכוכב הנופש טיולה, לחיות בערוב ימיו בין חוף הים לשולחנות ההימורים.) כספר אוניל החזיק את מצפונו של מסאר בידו. רק לו, מבין כל הנוסעים בין הכוכבים, היה אכפת מספיק כדי להיאבק למען שחרור תריסר היאורים. כאן, כעת, בחדר זה, הופיעה נקודת המפנה.
“אני לא אתן לך דבר,” אמר הרודן, אך הוא אמר זאת בנימה ידידותית. אחייניתו החלה מושכת בשרוולו.
“חדלי, ילדה. לא אתן לך דבר, לא אם הנך אחד מעושי דברו של קוראף. אלא אם כן…”
“אעשה כל דבר, אדוני, אם בכך אשיג עזרה או כלי נשק למען תריסר היאורים!”
“טוב ויפה. אלא אם כן תפרוש את תודעתך בפניי. אני קורא מחשבות לא רע.”
“לפרוש את תודעתי! לשם מה?” הבוטות יוצאת הדופן של בקשתו זעזעה את כספר אוניל. הרבה דברים מוזרים בקשו ממנו גברים, נשים וממשלות במהלך מסעותיו, אך לאיש מעולם לא הייתה החוצפה לבקש ממנו לפרוש את תודעתו בפניו. “ומדוע דווקא אתה?” המשיך, “מה תשיג מכך? אין שום דבר מיוחד בתודעתי.”
“על מנת לוודא,” ענה הרודן, “עד כמה איתנות דעותיך. אם כה בטוח אתה במטרותיך, יתכן כי אינך אלא קולונל וודר נוסף, הגוזר על עמו עשרות גזרות למען אוטופיה שלעולם אינה מתגשמת. אם שווה נפש הנך, יתכן שדומה אתה לדודך. הוא לא באמת הזיק לאיש; הוא רק שדד את הכוכב שלו וסיגל לעצמו כמה תחביבים יוצאי דופן שהפיצו את שמו הרע בינות לכוכבים. הוא מעודו לא הרג אדם אחר, נכון?”
“לא, אדוני,” אמר כספר אוניל, “אף פעם.” הקל עליו לספר משהו טוב על דודו, היו דברים כל כך, כל כך מעטים שיכלו להיאמר לזכות קוראף.
“אינני נוהג להלל אשמאים זקנים כדודך,” אמר פיליפ וינסנט, “אך גם אינני שונא אותם. הם לא באמת פוגעים באיש. למען האמת, הם פוגעים אך ורק בעצמם. אם כי הם מבזבזים הרבה רכוש, כמו הסוסים האלה שיש לכם במסאר. אנחנו לעולם איננו מביאים בעלי חיים לפונטופידן רק לשם שעשוע. וידוע לך שאיננו עניים. אנחנו לא צפון אוסטרליה הישנה,[8] אך בהחלט יש לנו הכנסה נאה.”
בלשון המעטה, חשב כספר אוניל, אך נזהר שלא לומר דבר. הרודן הביט בו בהבנה, מעריך את שתיקתו המנומסת. ז’נבייב משכה בשרוולו אך הוא ניער אותה מעליו במבט זועף.
“אם,” אמר הרודן, “אם”, שב ואמר, “תצליח בשני מבחנים, אתן לך אבן אודם ירוקה גדולה כראשי. אם המועצה שלי תאשר לי לעשות זאת. אך אני סבור שביכולתי לשכנע אותם. במבחן הראשון עליך לאפשר לי להציץ לרחבי תודעתך למען אוודא שאינך שוטה תמים נוסף, משמע סכנה לאנושות. במקרה זה אתן לך ארוחת ערב ואטיס אותך מחוץ לכוכב במהירות המרבית. המבחן השני הוא – פתור את חידת הסוס. הסוס היחיד על פונטופידן. מדוע החיה הזו כאן? מה עלינו לעשות בה? אם היא טובה למאכל, איך עלינו לבשל אותה? האם ניתן לסחור בה מול עולמות אחרים, כמו מסאר, כוכב הלכת שלך, אשר משום מה מעריך סוסים?”
“תודה רבה, אדוני…” אמר כספר אוניל.
“אבל, דוד,” אמרה ז’נבייב.
“הס, יקירתי, והניחי לבחור הצעיר לומר את דברו,” אמר הרודן.
“רק רציתי לשאול,” אמר כספר אוניל,” מה התועלת באבן אודם ירוקה? אפילו לא ידעתי שהן קיימות.”
“זו, בחור צעיר, היא מומחיות פונטופידנית. כוכב הלכת הזה הוא שריד מכוכב ענק אשר קרס לתוך עצמו וכל הגיאולוגיה שלנו הנה גרעינית ביסודה. השימוש פשוט, בעזרת אבן אודם ירוקה תוכל ליצור קרן לייזר אשר תשמיד את קהר עירך במטח אחד. אין ברשותנו כלי נשק ואיננו מאמינים בהם, כך שלא אתן לך כלי נשק. תאלץ להמשיך הלאה ולמצוא ספינה בעלת מכשור המתאים לכינון אבן האודם הירוקה. אם אתן לך אותה. אבל בכל מקרה תתקדם צעד אחד נוסף במאבקך נגד קולונל וודר.”
“תודה לך, תודה, רום כבודו!” קרא כספר אוניל.
“אבל, דוד,” אמרה ז’נבייב, “לא היית צריך לבחור בשני מבחנים אלה, כי אני יודעת את התשובות עליהם.”
“ידוע לך הכל עליו”, אמר הרודן, “בדרכים משלך?” ז’נבייב הסמיקה תחת המעטה הלילכי. “ידוע לי די והותר.”
“איך, יקירתי?”
“אני פשוט יודעת.” דודה לא הגיב, אך הוא חייך בהשלמה, כמו שמע משפט זה נאמר בעבר.
היא רקעה ברגלה. “ואני גם יודעת על הסוס. יודעת הכל.”
“ראית אותו?”
“לא.”
“דיברת אתו?”
“סוסים לא מדברים, דוד.”
“רוב נחותי-האדם מדברים,” אמר.
“הוא אינו מנחותי-האדם, דוד, זו חיה פשוטה ובלתי משופרת מן הארץ הישנה. היא מעולם לא דיברה.”
“אז מה ידוע לך, מותק?” נימתו של הדוד הייתה מלאת חיבה, אך היה רמז דק לאובדן סבלנות תחתיה.
“הקלטתי את זה. את הכל. סיפורו של הסוס מפונטופידן. וגם ערכתי את זה כבר. רציתי להראות זאת לך הבוקר, אבל אנשיך הכניסו את הבחור הצעיר הזה.”
כספר אוניל נתן בז’נבייב מבט מתנצל, אך היא לא הבחינה בו, עיניה נחו על דודה.
“אם כבר עשית זאת, מוטב אם כך שנצפה בזה.” הוא פנה למשרתים, “הביאו כיסאות. ושתייה. אתם יודעים מה אני שותה. הגברת הצעירה תשתה תה עם לימון. תה אמיתי. האם תשתה קפה, בחור צעיר?”
“יש לכם קפה!” קרא כספר אוניל, וחש כטיפש גמור בשל דבריו. פונטופידן היה כוכב לכת עשיר. במרבית העולמות, שער החליפין לקפה היה כשתי שנות אדם לקילוגרם. אך כאן, זחל”מים כרסמו את דרכם ללא הפוגה במרבצי אבני החן כדי להעמיסם לספינות הסחר.
הכיסאות הוצבו במקומם. המשקאות הוגשו. הרודן נראה מוטרד לרגע, כחוכך בדעתו על הבטחתו לכספר אוניל. הוא אפילו מלמל אל הבחור הצעיר, “העסקה שלנו עומדת בעינה? אל תתייחס ברצינות לדבריה של אחייניתי.”
כספר הנהן במרץ. הזקן המשיך לזעוף כלפי המשרתים ולא נרגע עד אשר איש-נמר, מחזיק בידיו מגש עמוס, דילג לתוך החדר בחן לולייני.
הדוד משך לאחייניתו כיסא כמורה לה להתיישב, והחווה בראשו לכספר אוניל שיתיישב לצדו.
“עמעמו את האורות,” הורה. החדר שקע בדמדומים. מבלי שיצווה עליהם, התיישבו שאר האנשים מאחורי שלושת הכיסאות, ונחותי-האדם תפסו את מקומם מאחורי אלה, כורעים או מתיישבים על ספסלים ושולחנות. דברים מעטים נאמרו, וכספר אוניל חש כי פונטופידן הוא מקום המנוהל כהלכה. הוא תהה האם לרודן יש בכלל חובות מתוקף מעמדו, כך שזמנו מתיר לו להיות כה מוטרד בשל סוס אחד. או שמא הוא רק מטרטר את אחייניתו וצופה ברובוטים מעמיסים אבני חן לשקים בעוד נחותי-האדם שוקלים אותם, מתייקים את הנתונים, ורושמים קבלות ללקוחות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע אל שלושה עולמות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות