חמושה בקרפד, מחבת ומילון, המכשפה הצעירה טיפני אייקין מגינה על ביתה נגד המפלצות של ארץ הפיות. היא מגייסת עזרה יוצאת דופן: שבט הנאק מאק פיגלי – בני החורין הקטנים – אנשים כחולים פראיים, גנבי כבשים, חמושים בחרבות, בגובה של חמישה עשר סנטימטרים, שנזרקו מארץ הפיות מפני שהיו מופרעים ושיכורים.
הספר מלווה באיורים. מומלץ ביותר!
פרק 1: חבטה ראויה להתכבד:
יש דברים שמתחילים לפני דברים אחרים. היו אלה ממטרי קיץ, אבל נדמה שהם עצמם אינם מודעים לכך; הגשם שטף כמו סערת חורף. מרת פרספיקסיה טיק ישבה תחת מעט המחסה שיכול היה להעניק לה סבך שיחים רעוע וחקרה את היקום. היא לא הבחינה בגשם. מכשפות מתייבשות מהר.
חקירת היקום התבצעה באמצעות שני מקלות הקשורים בחוט, אבן ובה חור, ביצה, אחד מגרביה של מרת טיק שגם בו היה חור, סיכה, פיסת נייר ובדל עפרון. בניגוד לקוסמים, מכשפות למדו להסתדר עם מה שיש.
החפצים נקשרו ונשזרו יחדיו על מנת ליצור… מתקן. הוא נע בצורה משונה כשדחפה אותו. אחד המקלות נדמה כחולף היישר דרך הביצה, לדוגמא, ומגיח מן העבר השני מבלי להותיר סימן.
"כן," אמרה בדממה, כשהגשם זולג מעבר לשפת כובעה. "הנה זה. אדווה ודאית בחומות העולם. מאוד מדאיג. בטח עולם אחר יוצר קשר. זה אף פעם לא טוב. אני צריכה ללכת לשם. אבל… על פי המרפק השמאלי שלי, יש שם כבר מכשפה…"
"אז היא תטפל בזה," אמר קול קטן – אשר בשלב זה יישאר מסתורי – איפשהו ליד רגליה.
"לא, זה לא יתכן. יש אדמת קירטון בכיוון הזה," אמרה מרת טיק.
לחץ/י לקניית בני החורין הקטנים, ספר אלקטרוני או אלקטרוני+מודפס "אי אפשר לגדל מכשפה טובה על קירטון. החומר הזה בקושי קשה יותר מחרסית. צריך סלע קשיח כדי לגדל מכשפה, תאמין לי." מרת טיק נענעה בראשה, מעיפה טיפות גשם לכל עבר. "אבל המרפקים שלי בדרך כלל מאוד אמינים."
"למה לדון בזה? בואי נלך לראות," אמר הקול. "אנחנו לא מצליחים פה מי יודע מה, נכון?"
הייתה זו אמת. אדמות השפלה לא הסבירו פנים למכשפות. מרת טיק הצליחה לגמור את החודש על ידי שליחת ידה ברקיחת תרופות ובקריעת עתידות, ובמרבית הלילות ישנה באסמי תבואה. פעמיים נזרקה לתוך אגם.
"אני לא יכולה להידחף," אמרה. "לא לשטח של מכשפה אחרת. זה אף פעם לא עובד, אף פעם. אבל…" היא השתתקה, "מכשפות לא מופיעות יש מאין. בוא נעיף מבט…"
היא שלפה צלוחית סדוקה מכיסה, ושפכה לתוכה את מי הגשם שנקוו בכובעה. לאחר מכן שלפה בקבוק דיו מכיס אחר ושפכה די מן הנוזל כדי להשחיר את המים.
היא חפנה אותה בכפות ידיה על מנת להגן עליה מהגשם, והקשיבה באמצעות עיניה.
טרי פראצ'ט
טיפני אֵייקִין שכבה על בטנה על גדת הנהר, מדגדגת דגי שמך. היא אהבה להקשיב לצחוקם. הוא עלה מעלה בבועות.
מעט רחוק משם, במקום בו גדת הנהר רוצפה חלוקי אבן, אחיה וונטוורת שיחק עם ענף, וכמעט בטוח עשה את עצמו מטונף.
כל דבר יכול היה לעשות את וונטוורת מטונף. נקי ויבש ולבדו על רצפה נקייה למשך חמש דקות, וונטוורת יהיה מטונף. זה לא הגיע משום מקום. הוא פשוט נהיה מטונף. אבל היה קל לשמור עליו, כל עוד מנעת ממנו לאכול צפרדעים.
חלק קטן במוחה של טיפני לא היה כל כך בטוח לגבי השם טיפני. היא הייתה בת תשע וחשה שטיפני יהיה שם שקשה לגדול אתו. חוץ מזה, רק בשבוע שעבר החליטה שהיא רוצה להיות מכשפה כשתגדל, והייתה בטוחה שטיפני פשוט לא יעבוד. אנשים יפרצו בצחוק.
חלק אחר וגדול יותר במוחה של טיפני חשב על המילה 'רשרוש'. זו הייתה מילה שלא הרבה אנשים חשבו עליה בימי חייהם. בעוד אצבעותיה מחככות את דג השמך תחת סנטרו היא גלגלה את המילה הלוך ושוב בראשה.
רשרוש… על פי המילון של סבתה, משמעות המילה היא 'אוושה, קול רחש קל'. טיפני אהבה את תחושת המילה בפיה. היא גרמה לה לחשוב על אנשים אפופי מסתורין ולבושי גלימות, הלוחשים זה לזה סודות חשובים מאחורי דלתות נעולות. רשרושרשרושרשרוש…
היא קראה את המילון מתחילתו ועד סופו. אף אחד לא אמר לה שהיא לא אמורה לעשות את זה.
בעודה מהרהרת, הבחינה שהדג המאושר שחה לדרכו. אך משהו נוסף נמצא במים, סנטימטרים ספורים מפניה.
זה היה סל עגול, לא גדול ממחצית קליפתו של אגוז קוקוס, מצופה במשהו על מנת לסתום את החורים ולאפשר לו לצוף. איש קטן, גובהו רק חמישה-עשר סנטימטרים, ניצב בתוכו. הייתה לו רעמת שיער אדומה מבולגנת, שלתוכה נשזרו כמה נוצות, חרוזים וחתיכות בד. היה לו זקן אדום, מצבו זהה לזה של השיער. שאר גופו שלא כוסה בכתובות קעקע כחולות, כוסה בחצאית משובצת קטנה. הוא הניף לעברה אגרוף וצעק: "סוֹד וָסֶבֶר! תעופי מפה, סתומציקית! תיסהרי מאָרֹאס אָירוק!" ובזאת משך בפיסת חוט שתלתה מקצה סירתו ואיש אדום שיער שני הופיע, בולע אוויר.
"אין סְמן לדוג!" אמר האיש הראשון, גורר אותו לסיפון. "אָרֹאס אירוק מגיע!"
"סוֹד וָסֶבֶר!" אמר השחיין, מים נוטפים מגופו. "בוא נעופסקי!" ובזאת תפס במשוט זעיר, ובתנועות אחורה וקדימה מהירות, יצא הסל לדרכו.
"סליחה!" צעקה טיפני. "אתם פיות?" אך לא נשמעה תשובה. הסירה העגולה הקטנה נעלמה בין קני הסוף.
כנראה שלא, החליטה טיפני. ואז, להנאתה האפלה, נשמע רשרוש. רוח לא נשבה, אך עלי האלמון על גדת הנהר החלו להתנועע וללחשש. כך גם קני הסוף. הם לא התכופפו, הם פשוט היטשטשו. הכל היטשטש, כאילו מישהו הרים את העולם וניער אותו. האוויר תסס. אנשים ליחשו מאחורי דלתות מוגפות…
המים החלו לבעבע בקרבת הגדה. זה לא היה כל כך עמוק – המים היו מגיעים לברכיה של טיפני – אך לפתע נהיו יותר כהים וירוקים, ואיכשהו, הרבה יותר עמוקים…
היא נסוגה כמה צעדים לאחור מפני זרועות כחושות וארוכות שפרצו מהמים ונעצו טופריהן בטירוף במקום בו ניצבה עד עתה. לרגע הבחינה בפנים דקים בעלי שיניים חדות וארוכות, עיניים עגולות ענקיות ובשיער ירוק דמוי אצות נוטף מים. בן רגע שב היצור וצלל למעמקים.
עד לרגע בו כיסו אותו המים טיפני כבר פצחה בריצה לאורך הגדה לעבר הנקודה בה וונטוורת הכין עוגות צפרדעים. היא חטפה את הילד בדיוק בזמן בו זרם של בועות הופיע בעיקול הגדה. שוב בעבעו המים, היצור ירוק-השיער פרץ החוצה, והזרועות הארוכות קרעו את הבוץ בטופריהן. לאחר מכן הוא צרח, וצלל בחזרה למים.
"אני רוצה ל-שירו- תים!" צרח וונטוורת. טיפני התעלמה ממנו. היא הביטה בנהר בכובד ראש. אני לא מפחדת בכלל, חשבה. זה נורא מוזר. אני אמורה לפחד, אבל אני סתם כועסת. כלומר, אני יכולה להרגיש את המפחדת, כמו כדור אדום לוהט, אבל הכועסת לא נותנת לו לצאת…
"רוצה רוצה רוצה רוצה ל-שירו-תים!" צווח וונטוורת.
"אז קדימה," אמרה טיפני בפיזור נפש. האדוות המשיכו להתנפץ על הגדה.
לא היה טעם לספר על כך למישהו. כולם יגידו "איזה דמיון יש לילדה הזו" אם יהיו במצב רוח טוב, או "תפסיקי להמציא" אם לא יהיו.
היא עדיין כעסה מאוד. איך מעזה מפלצת להופיע בנהר? במיוחד אחת כה… כה… מגוחכת! מה היא חושבת לעצמה?
טרי פראצ'ט
זו טיפני, הולכת בחזרה הביתה. נתחיל במגפיים. אלה מגפיים גדולים וכבדים, שתוקנו פעמים רבות בידי אביה והיו שייכים לכמה מאחיותיה לפניה. היא גורבת כמה זוגות גרביים כדי להצליח לנעול אותם. הם גדולים. לפעמים טיפני מרגישה שהיא לא יותר מדרך להניע מגפיים ממקום למקום.
ואז מגיעה השמלה. היא הייתה שייכת לאחיות רבות ואמה גזרה אותה, תפרה אותה, פרמה אותה והטליאה אותה פעמים כה רבות עד שבאמת הגיע הזמן שתשליך אותה. אבל טיפני די אהבה אותה. היא ירדה עד קרסוליה, ולא משנה מה היה צבעה המקורי, כעת הוא היה כחול חלבי, אשר היה במקרה זהה לצבעם של הפרפרים המרפרפים בכנפיהם בצדי השביל.
ואז פניה של טיפני. ורודים בהירים, בעלי עיניים חומות ושיער חום. לא משהו מיוחד. ראשה אולי ידמה לכל מי שצופה – בצלוחית מים שחורים, לדוגמא – כטיפה גדול מדי לגופה, אך אולי היא תגדל להכיל אותו.
ומעלה ומעלה ממשיכים, עד שהשביל הופך לרצועה וטיפני ואחיה לשתי נקודות קטנות, והנה הארץ שלה…
הם מכנים אותה הקירטון. כרי מרעה ירוקים נחים תחת שמש אמצע הקיץ. מגובה זה, עדרי הכבשים הנעים באיטיות, נסחפים על פני העשב הנמוך כעננים בשמיים ירוקים. פה ושם כלבי רועים מאיצים ככוכבי שביט על פני כר העשב.
ואז, כשהעיניים נסוגות, זהו תל ארוך וירוק, נח כלוויתן גדול על גבי העולם…
…מוקף במי הגשם המוכתמים בדיו בצלוחית.
טרי פראצ'ט
מרת טיק הרימה את מבטה.
"היצור הקטן הזה בסירה היה נאק מאק פיגלי!" אמרה. "הידוע לשמצה מבין כל גזעי הפיות! אפילו טרולים נסים מפני בני החורין הקטנים! ואחד מהם הזהיר אותה!"
"אז היא מכשפה, נכון?" אמר הקול.
"בגילה? לא יתכן!" אמרה מרת טיק. "לא היה מי שילמד אותה! אין מכשפות על קירטון! הוא רך מדי. ועם זאת… היא לא הייתה מפוחדת…" הגשם פסק. מרת טיק הביטה מעלה לעבר הקירטון, המבצבץ דרך העננים הנמוכים, הסחוטים. הוא היה במרחק של כשמונה קילומטרים.
"הילדה הזו צריכה שמישהו ישמור עליה," אמרה. "אבל קירטון רך מכדי לגדל עליו מכשפה…"
טרי פראצ'ט
רק ההרים היו גבוהים מהקירטון. הם ניצבו חדים וסגולים ואפורים, ונתיבי שלג ארוכים נערמו על פסגותיהם אפילו בקיץ. 'כלות הרקיע', כינתה אותם פעם סבתא אייקין, והיה זה כה נדיר לשמוע אותה מדברת, ובטח שלא בנושא שאינו קשור לכבשים, שטיפני זכרה זאת היטב. חוץ מזה, התיאור היה מדויק. כך ההרים נראו בחורף, כשלבשו לבן ונתיבי השלג דמו להינומה.
סבתא השתמשה במילים ישנות, ומפיה צצו אמרות ישנות ומשונות. היא לא כינתה את כרי המרעה 'הקירטון', היא קראה להם 'הַבָּתָּה'. במעלה הבתה נושבת רוח ממיתה, חשבה טיפני, וכך המילה נשארה.
היא הגיעה לחווה. אנשים נהגו להותיר את טיפני לבדה. לא היה בזה שום דבר אכזרי או בלתי נעים במיוחד, אבל החווה הייתה גדולה ולכולם היו מטלות לבצע, ומאחר שהיא ביצעה את זו שלה על הצד הטוב ביותר, הפכה, למעשה, לבלתי נראית. היא הייתה חולבת, וטובה בזה. היא הכינה חמאה יותר טובה מזו של אמה, ואנשים טענו שהיא מיטיבה להכין גבינה. זה היה כשרון. לפעמים, כשהמורים הנודדים הגיעו לכפר, היא הלכה ורכשה מעט השכלה. אך רוב הזמן עבדה במחלבה, שהייתה אפלה וקרירה. היא נהנתה מזה. היא חשה שהיא עושה משהו למען החווה.
היא בעצם נקראה חוות הבית. אביה חכר אותה מהברון, שהיה בעליה של האדמה, אבל בני משפחת אייקין עִבּדו אותה כבר מאות בשנים כך שאביה אמר (בשקט, לפעמים, לאחר ששתה בירה בערב), שלמיטב ידיעתה של האדמה, היא הייתה בבעלות בני משפחת אייקין. אמא של טיפני נהגה לומר לו לא לדבר ככה, אף על פי שהברון תמיד נהג במר אייקין בכבוד מאז שסבתא נפטרה לפני שנתיים, מכנה אותו בחיר הרועים בגבעות, ובדרך כלל נחשב בעיני הכפריים כברון לא רע בכלל. משתלם לנהוג בכבוד, אמרה אמא של טיפני, ולאיש המסכן יש בעיות משלו.
אך לפעמים אביה התעקש שבני משפחת אייקין (או אקין, או ארקן, או אקן, או אקנן – חשיבות האיות הייתה משנית) הוזכרו במסמכים העתיקים שנכתבו על האזור זה מאות בשנים. הגבעות היו בעצמותיהם, אמר, והם תמיד היו רועים.
טיפני התגאתה בזה, באופן משונה, מאחר שהיה גם יכול להיות נחמד להתגאות בעובדה שאבותיך נעו מדי פעם ממקום למקום, או ניסו דברים חדשים. אבל צריך להתגאות במשהו. וככל שהרחיקה בזכרונה, שמעה את אביה, גבר איטי ושתקן בדרך כלל, מספר את הבדיחה, זו שבוודאי נמסרה מדור של בני משפחת אייקין לזה שאחריו במשך מאות שנים.
הוא היה אומר, "היום אנחנו מנאייקין את הכבשים מצמר," או "האיברים שלי מתפרקין מרוב עבודה," או אפילו "כמה זמן אנחנו מחייקין לאביב?" הן לא היו מצחיקות במיוחד אחרי הפעם השלישית, אבל היא התגעגעה אליהן אלמלא סיפר לפחות אחת בכל שבוע. הן לא היו צריכות להיות מצחיקות, הן היו בדיחות אבא. בכל אופן, לא משנה איך ביטאו את שמם, כל אבותיה היו מחבקין ומנשקין את האדמה.
לא היה איש במטבח. אמה בוודאי הלכה לדיר הכבשים להביא ארוחת צהריים לגברים העוסקים בגז. גם אחיותיה חנה ופסטידיה הלכו לשם, מגלגלות גיזות ומעניקות מתשומת לבן לגברים הצעירים. הן תמיד נלהבו לעבוד בתקופת הגז.
ליד התנור השחור הגדול עדיין ניצב המדף שכונה הספרייה של סבתא אייקין בפי אמה, שחיבבה את הרעיון שתהיה בבעלותה ספרייה. כל אחד אחר כינה אותו המדף של סבתא.
זה היה מדף קטן, מאחר שהספרים נדחקו בין צנצנת זנגוויל גבישי ובין רועת צאן מחרסינה בה זכתה טיפני בגיל שש ביריד.
היו רק חמישה ספרים אם לא כוללים את יומן החווה הגדול, שלדעתה של טיפני לא נחשב לספר אמיתי מאחר שהיה עליך לכתוב אותו בעצמך. היה המילון. היה האַלְמָנָ, שהשתנה כל שנה. ולצדו מחלות בכבשים, שהיה נפוח מפאת הסימניות שהניחה בו סבתה.
סבתא אייקין הייתה מומחית בכבשים, אף על פי שכינתה אותם 'סתם שקי עצמות, עיניים ושיניים, שמחפשים דרכים חדשות למות'. רועים אחרים היו הולכים קילומטרים רבים על מנת לשכנע אותה לבוא לרפא את החיות החולות שלהם. הם אמרו שיש לה מגע קסם, אף על פי שתמיד אמרה שהתרופה הטובה ביותר לכבשים או לבני אדם היא מנה של טרפנטין, כמות נכבדה של גידופים ובעיטה. פיסות נייר ועליהן מתכוניה של סבתא לתרופות כבשים בצבצו לכל אורך הספר. רובם הצריכו טרפנטין, וחלקם כללו גידופים.
ליד הספר על הכבשים נח כרך קטן ודק ושמו פרחי הקירטון. כרי המרעה היו מלאים בפרחים זעירים וסבוכים, כמו בכורי-אביב ופעמוניות, ואפילו קטנים יותר שאיכשהו שרדו את המרעה. על הקירטון, פרחים נאלצו להיות קשוחים וערומים על מנת לשרוד את הכבשים ואת סערות החורף.
מישהו צבע את תמונות הפרחים, לפני זמן רב. בדף הראשון של הספר נכתב בכתב יד נאה 'שרה גריזל', היה זה שמה של סבתא לפני שהתחתנה. היא בטח חשבה שאייקין לפחות עדיף על גריזל.
ולבסוף היה סייפר הפייות ליילדים, כה ישן שהשתייך לעידן בו היו הרבה יותר יודים בסביבה.
טיפני ניצבה על כיסא והורידה אותו. היא הפכה את הדפים עד שמצאה את מה שחיפשה והביטה בו זמן מה. לאחר מכן השיבה את הספר והכיסא למקומם ופתחה את ארון כלי החרס.
היא מצאה קערת מרק, הלכה לעבר מגירה, הוציאה סרט מידה בו השתמשה אמה לתפירת שמלות, ומדדה את הקערה.
"הממ," אמרה. "עשרים סנטימטרים. למה הם לא פשוט אמרו!" היא הורידה מהוו את המחבת הגדולה ביותר, זו שיכלה לבשל ארוחת בוקר לחצי תריסר אנשים בו זמנית, ושלפה כמה ממתקים מצנצנת שנחה על השידה והניחה אותם בשקית נייר ישנה. ואז, לתדהמתו הנרגזת של וונטוורת, אחזה בידו המטונפת ופנתה בחזרה לעבר הנהר.
הכל נראה רגיל למדי, אבל היא לא התכוונה להניח לזה לשטות בה. כל הדגים נמלטו והציפורים לא צייצו.
היא מצאה מקום על גדת הנהר בו צמח שיח בגודל הנכון. לאחר מכן נעצה מקל באדמה בכוח רב, על שפת המים, וקשרה אליו את שקית הממתקים.
"ממתקים, וונטוורת," צעקה. היא לפתה את המחבת ופסעה בזריזות מאחורי השיח. וונטוורת טפף לעבר הממתקים וניסה להרים את השקית. היא לא משה ממקומה.
"אני רוצה ל-שירו- תים!" צרח, מפני שהיה זה איום שבדרך כלל עבד. אצבעותיו השמנות נאבקו בקשרים.
טיפני צפתה במים בדריכות. האם הם האפילו? האם הוריקו? אולי אלה רק אצות שם למטה? האם הבועות האלו היו רק דג מצחקק?
לא. היא פרצה ממקום מחבואה מנופפת במחבת כבמחבט. המפלצת הצווחת, המזנקת מתוך המים, פגשה במחבת המגיעה מן העבר הנגדי בחבטה מהדהדת.
זו הייתה חבטה טובה, עם אויאויאויאויאויאוי-נננננננננגגגגגגגג שמציין חבטה ראויה להתכבד.
היצור תלה שם לרגע, כמה שיניים וחתיכות עשב ירוק ניתזות לתוך המים, ואז החליק מטה לאיטו ושקע בבעבוע אימתני.
המים הצטללו ושוב היה זה הנהר הישן והמוכר, רדוד, קר כקרח ומרוצף בחלוקי אבן.
"רוצה רוצה ממתקים", צרח וונטוורת, שאף פעם לא הבחין בשום דבר אחר בנוכחות ממתקים.
טיפני התירה את הקשר ונתנה לו את מבוקשו. הוא אכל את הממתקים במהירות רבה מדי, כמו שתמיד עשה. היא המתינה עד שחש ברע, ופנתה ללכת הביתה, מהורהרת.
בין קני הסוף, נמוך מאוד, קולות קטנים לחשו: " סוֹד וָסֶבֶר, בובי אָקטן, לא ראית את סֶה?"
"איי. בוא נעופסקי ונגיד לָאִיס אָגדול סֶמצאנו תָ'מכספה."
טרי פראצ'ט
מרת טיק רצה במעלה הדרך המאובקת. מכשפות לא אהבו שצופים בהן רצות. זה נראה בלתי מקצועי. גם לא היה מקובל שיצפו בהן סוחבות דברים, והאוהל שלה היה מונח על גבה.
בנוסף, עננת אדים השתרכה בעקבותיה. מכשפות התייבשו מבפנים.
"היו לו כל השיניים האלה!" אמר הקול המסתורי, הפעם מכיוון כובעה.
"אני יודעת!" התיזה מרת טיק.
"והיא פשוט הניפה את זרועה והכתה אותו!"
"כן. אני יודעת."
"פשוט ככה!"
"כן. מאוד מרשים," אמרה מרת טיק. היא החלה לחוש קוצר נשימה. בכל זאת, הם כבר הגיעו לתחתית המדרון העולה לכרי המרעה, והיא לא הייתה במיטבה על קירטון. מכשפה משוטטת אוהבת קרקע קשה תחת רגליה, לא סלע כה רך שניתן לחתוך אותו בסכין.
"מרשים?" אמר הקול. "היא השתמשה באחיה בתור פתיון!"
"מדהים, נכון?" אמרה מרת טיק. "היא מבריקה… אוי, לא…" היא הפסיקה לרוץ, ונשענה כנגד חומת אבנים כשסחרחורת תקפה אותה.
"מה קרה? מה קרה?" אמר הקול מן הכובע. "כמעט נפלתי!"
"זה הקירטון המקולל הזה! אני כבר יכולה להרגיש אותו! אני יכולה להטיל קסמים על קרקע אמינה, וסלע תמיד עובד, ואפילו חרסית לא כל כך נוראה… אבל קירטון הוא לא זה ולא זה! אני מאוד רגישה לגיאולוגיה, אתה מבין."
"מה את מנסה לומר לי?" אמר הקול.
"קירטון… זו קרקע רעבה. אין לי ממש כוח על קירטון." בעליו של הקול, שהיה חבוי, אמר, "את הולכת ליפול?"
"לא, לא! רק הקסם לא עובד…" מרת טיק לא נראתה כמו מכשפה. רוב המכשפות לא נראות כך, לפחות אלו שמשוטטות ממקום למקום. להיראות כמו מכשפה יכול להיות מסוכן בין אנשים לא משכילים. ומסיבה זו לא ענדה כל תכשיט קסום, או אחזה סכין קסם זוהרת או קובָּעָת כסף מקושטת בגולגלות, או נשאה מקל מטאטא מתיז ניצוצות, רובם ככולם רמזים עדינים להימצאותה של מכשפה בסביבה. כיסיה אף פעם לא נשאו דבר קסום יותר מכמה מקלות, אולי פיסת חוט, מטבע או שניים, וכמובן, קמע מזל.
כל הכפריים נשאו קמעות מזל, ומרת טיק הגיעה למסקנה שאם תימנע מכך אנשים יחשדו בה שהיא מכשפה. מקצוע המכשפה דרש מעט ערמומיות.
בכל זאת היה למרת טיק כובע מחודד, אבל זה היה כובע מתוחכם שהתחדד רק כשרצתה בכך.
הדבר היחיד באמתחתה שהיה יכול לגרום למישהו לחשוד היה ספרון זעיר ומלוכלך שכותרתו 'הקדמה לבריחולוגיה', מאת ויליאמסון הגדול. אם אחד מסיכוני המקצוע הוא להיזרק לתוך אגם בידיים קשורות, אז היכולת לשחות שלושים מטרים מתחת לפני המים, בלבוש מלא, ובנוסף היכולת לרבוץ תחת הצמחייה ולשאוף אוויר דרך קנה סוף חלול, אינן שוות דבר ללא היכולת המופלאה להתיר קשרים.
"את לא יכולה להטיל כאן קסמים?" אמר הקול בכובע.
"לא, אני לא יכולה," אמרה מרת טיק. היא הרימה מבטה לעבר קולות קרקוש. תהלוכה משונה נעה במורד הדרך הלבנה. היא הורכבה בעיקר מחמורים המושכים עגלות קטנות עטופות כיסויים צבעוניים בהירים. אנשים התהלכו לצד העגלות, מאובקים עד המותניים. הם היו בעיקר גברים, לבשו גלימות בהירות – או כאלו שהיו בהירות לפני שנגררו דרך בוץ ואבק במשך שנים – וכל אחד מהם חבש כובע שחור מרובע משונה.
מרת טיק חייכה. הם נראו כמו בעלי מלאכה, אך היא ידעה שלא היה אחד ביניהם שביכולתו לתקן קומקום. הם עסקו במכירת דברים בלתי נראים. ולאחר שנפטרו ממרכולתם, היא עדיין נותרה ברשותם. הם מכרו חפצים שכולם צריכים אך לא באמת רוצים. הם מכרו את המפתח ליקום לאנשים שאפילו לא ידעו שהוא נעול.
"אני לא יכולה להטיל קסמים," אמרה מרת טיק, מזדקפת. "אבל אני יכולה ללמד!"
טרי פראצ'ט
טיפני עבדה במחלבה בשארית הבוקר. היה צריך להכין גבינה. לחם וריבה הוגשו לארוחת צהריים. "המורים מגיעים היום העירה," אמרה אמה. "תוכלי ללכת אם תבצעי את המטלות שלך."
טיפני הסכימה שהיו דבר או שניים שרצתה לדעת עליהם עוד.
"את יכולה לקבל חצי תריסר גזרים וביצה. לצערי הרב האומללים יסתפקו בביצה," אמרה אמה.
טיפני לקחה אותם עמה לאחר ארוחת הצהריים, והלכה לקבל השכלה בשווי ביצה.
רוב הבנים בכפר הוכשרו בביצוע אותה עבודה בה הוכשרו אבותיהם, או כל עבודה אחרת שאביו של מישהו הסכים ללמד אותם. מהבנות ציפו לגדול ולהיות אשתו של מישהו. ציפו מהן גם לדעת לקרוא ולכתוב, מיומנות שנחשבה כמטלה ביתית קלה שאינה מתאימה לבנים המגושמים.
עם זאת, כולם חשבו שישנם כמה דברים נוספים שאפילו הבנים צריכים לדעת, כדי למנוע מהם לכלות את זמנם במחשבות כמו:
"מה נמצא בצדם השני של ההרים?" או "איך זה שיורד גשם מהשמיים?"
כל משפחה בכפר קנתה מדי שנה עותק של האַלְמָנָך, והוא סיפק השכלה כלשהי. הוא היה גדול ועבה והודפס במקום רחוק כלשהו, והיו בו המון פרטים על דברים כמו מחזורי הירח והזמן הנכון לשתול אפונים. הוא גם הכיל כמה נבואות לגבי השנה הקרובה, והזכיר מקומות רחוקים בעלי שמות כמו קלאץ' והרשבא. טיפני מצאה תמונה של קלאץ' באלמנך. היא הכילה גמל בתוך מדבר. היא תהתה אם יש משהו נוסף, אבל נדמה ש'קלאץ' = גמל, מדבר' היה כל מה שאנשים ידעו.
וזו הייתה הבעיה. כשלא מוצאים דרך לעצור את זה, אנשים ממשיכים לשאול שאלות.
וזו הייתה התועלת במורים. כנופיות מורים נדדו בהרים, יחד עם בעלי המלאכה, הנפחיות הניידות, רופאי האליל, רוכלי הבדים, קוראי העתידות ושאר עוברי האורח שמכרו לאנשים דברים להם לא נזקקו מדי יום ביומו אך מצאו אותם מועילים מפעם לפעם.
הם חלפו מכפר לכפר ובפיהם שיעורים קצרים בנושאים רבים. הם נמנעו מחברת אנשים והיו אפופי מסתורין בגלימותיהם המרופטות וכובעיהם המרובעים המשונים. הם השתמשו במילים ארוכות כמו 'ברזל מגולוון'. הם חיו חיי מרורים, שורדים מהמזון שהצליחו להרוויח מהענקת שיעורים לכל מי שהיה מוכן להקשיב. כשאיש לא היה מוכן להקשיב, הם חיו על קיפודים אפויים. הם שכבו לישון תחת הכוכבים, שמורי המתמטיקה יכלו למנות, מורי האסטרונומיה יכלו למדוד ומורי הספרות יכלו לכנות בשם. מורי הגיאוגרפיה הלכו לאיבוד ביער ונפלו לתוך מלכודות דובים.
אנשים בדרך כלל קיבלו את פניהם בשביעות רצון. שיעוריהם השתיקו את הילדים, ודי היה בכך. אבל תמיד היה צריך לסלק אותם מהכפרים עם רדת החשכה למקרה שיגנבו תרנגולות.
היום האוהלים והביתנים הקטנים והצבעוניים הוקמו בשדה על גבול הכפר. מאחוריהם גודרו אזורים רבועים קטנים בבד מפרשים רחב, ושוליות מורים סיירו סביבם כדי לעצור בעד כל מי שניסה להאזין להשכלה מבלי לשלם. על האוהל הראשון ראתה טיפני שלט בזו הלשון:
טרי פראצ'ט
טיפני קראה מספיק כדי לדעת שאף על פי שהוא מומחה ביבשות, מורה מסוים זה יכול להיעזר באיש המפעיל את הביתן הסמוך:
לחץ/י על התמונה לקניית "בני החורין הקטנים", ספר אלקטרוני או אלקטרוני+מודפס
הביתן הבא קושט בתמונות של מאורעות היסטוריים, בעיקר מלכים העורפים איש את ראש רעהו וכיוצא בזה. המורה היה לבוש בגלימות אדומות בלויות, בעלות עיטורי עור ארנב, וחבש לראשו מגבעת ישנה שדגלים נעוצים בה. הוא החזיק מגפון קטן, אותו כיוון לעבר טיפני.
"מות המלכים בראי הדורות?" אמר. "מאוד משכיל, המון דם!"
"לא באמת," אמרה טיפני.
"אוי, את חייבת לדעת מנין באת, עלמתי," אמר המורה. "אחרת איך תדעי לאן פנייך מועדים?"
"אני באה משושלת ארוכה של בני אייקין," אמרה טיפני. "ונראה לי שאני ממשיכה הלאה."
היא מצאה את שחיפשה בביתן עליו נתלו תמונות של בעלי חיים, ולשמחתה, גם של גמל. בשלט נכתב:
לחץ/י על התמונה לקניית "בני החורין הקטנים", ספר אלקטרוני או אלקטרוני+מודפס
היא תהתה כמה מועיל היה היצור בנהר, אבל זה נראה כמו המקום היחיד לגלות זאת. כמה ילדים המתינו על ספסלים בתוך הביתן לתחילת השיעור, אבל המורה עדיין ניצב בקדמת הביתן, בתקווה למלא את המקומות הריקים.
"שלום, ילדה קטנה," אמר, והייתה זו רק טעותו הראשונה. "אני בטוח שאת רוצה לדעת הכל על קיפודים, הא?"
"כבר עשיתי את זה בקיץ שעבר," אמרה טיפני. האיש קירב את מבטו וחיוכו נמוג. "אה, כן," אמר. "אני זוכר. שאלת את כל ה… שאלות הקטנות האלו."
"הייתי רוצה היום תשובה לשאלה," אמרה טיפני.
"בתנאי שזה לא על איך באים קיפודים לעולם," אמר האיש.
"לא," אמרה טיפני, בסבלנות. "זה על זואולוגיה."
"זואולוגיה, הא? זו מילה גדולה, לא?"
"לא, למען האמת, היא לא," אמרה טיפני. " התנשאות היא מילה גדולה. זואולוגיה היא די קצרה."
עיניו של המורה הצטמצמו אף יותר. ילדים כמו טיפני היו חדשות רעות. "אני רואה שאת פיקחית," אמר. "אבל אני לא מכיר אף מורה לזואולוגיה באזורים האלה. וטרינריה, כן, אבל לא זואולוגיה. חיה מסוימת כלשהי?"
"ג'ני שיניים-ירוקות. מפלצת ימית בעלת שיניים גדולות וטפרים ועיניים כמו קערות מרק," אמרה טיפני.
"איזה גודל של קערות מרק? את מתכוונת לקערות מרק גדולות, מנה נכבדה בתוספת רקיקים, אולי אפילו לחמנייה, או שאת מתכוונת לספל קטן שתקבלי, לדוגמא, אם תזמיני רק מרק וסלט?"
"גודל של קערת מרק שקוטרה עשרים סנטימטרים," אמרה טיפני, שמעודה לא הזמינה מרק וסלט בשום מקום. "בדקתי."
"הממ, זו חידה כבדת משקל," אמר המורה. "לא נראה לי שאני יודע את התשובה. זה בטח לא מועיל, וגם נשמע לי בדוי."
"כן, זה מה שאני חשבתי," אמרה טיפני. "אבל אני עדיין רוצה לדעת יותר."
"ובכן, את יכולה לנסות אותה. היא חדשה." המורה הניף את אגודלו לעבר אוהל קטן בקצה השורה. הוא היה שחור ומרופט למדי. לא היו כל כרזות, ובטח שלא סימני קריאה.
"מה היא מלמדת?" שאלה.
"אין לי מושג," אמר המורה. "היא אומרת שזו חשיבה, אבל אני לא יודע איך אפשר ללמד את זה. זה יהיה גזר אחד, תודה רבה."
כשהתקרבה הבחינה טיפני בפתק קטן שהוצמד ליריעת האוהל. נכתב בו, באותיות שלחשו במקום לזעוק:
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אלמוג קאפח – :
סופר חד וחריף, סדרה מצויינת, חלק מרשימה ארוכה של ספרי עולם הדיסק שגם הם מומלצים מאוד.
תרגום מוצלח והנאה מובטחת.
מומלץ להמשיך לקרוא את כל סדרת הספרים.