קליידוסקופ

המקום בו נפגשים הפנטסיה והאגדה היהודית, המדע הבדיוני – והתלמוד. כולל את הסיפור "קדמת עדן", זוכה פרס גפן לשנת 2006. בחללית סחר, תוכנת בינה מלאכותית לומדת להקל על חיי הנוסעים – עד שהיא בוחרת לחזור בתשובה. בתל אביב שבה דוהרים דינוזאורים בכביש המהיר, מחפש גבר צעיר אהבה, כשלצידו פיה המדברת תנ"כית בלבד. זוג צעיר משתעשע בתוכנה המחשבת גימטריות – ומגלה סוד אפל המאיים על חייו. ורב מזדקן לומד שמי שמתעניין בשדים, השדים מתעניינים בו חזרה… האם ניתן להשתמש בקומבינטוריקה כדי להרוג את יוספוס פלאביוס? מה בין חילת צעירה ששכלה את אמה ובין מדרש עתיק מספר הזוהר? ואיזה משקה אלכוהולי חביב על השטן ואלוהים גם יחד? שלושים ושניים סיפורים בקליידוסקופ, וכל אחד בורא נתיב משלו אל מציאות ישראלית, יהודית, או כזו שמעבר לזמן ולמקום. ענקים, אבירים ומכשפות, סוחרי חלל, מילואימניקים ונערי גבעות – הכל שולחים יד אל המופלא והקסום, מייחלים לנס – ומגלים לחרדתם שלכל נס יש מחיר. קליידוסקופ הוא קובץ סיפוריו הראשון של חגי אברבוך, יליד 1975, מוסיקאי ומתרגם.

מקט: 4-317-1

סקירה על הספר בבלוגיה

סקירת הספר באתר סימניה

בנשימה אחת, מן היער

היא הלכה וקרבה אל המקום בו גרו הפטריות ירוקות העין: שם, בפאתי היער, ראתה אותן בעבר, מרחוק, כשהיו נחפזות על רגלן הקטנה, ועם זאת כל כך שלוות תמיד, עתותיהן בידן, עינן האחת מתגוונת לאיטה, וכל אלף שנים חולפת מקצה אחד של הקשת לאחֵר וכך מנו הבריות את השנים ואת התקופות: עידן הפטריות סגולות העין, כחולות העין, ירוקות, זהובות, אדומות, ובאחת הפעמים שתאדמנה עיניהן תאדים גם השמש והבריות ייראו מפני עינהּ הגדולה והמרחשת, ביום בו תהיה החמה מנסרת בחלל האוויר ככינור שאבד לו ניגונו, וכשעמדה בפתח היער חשבה במרירות, כמה יפה ליל האביב, גחליליות היו מרצדות באוויר הלילה ומגהצות את כנפיהן ברוח הקלילה והאוושה נשאה ריח חמוץ של דם הולך ונקרש כמו בֵיצה שהולכת ומתמרסת במנחת חורף על מזבח הזהב הלוהט, בזמן שכוהני המקדש הקטן שבכפר מתיזים עליו יין שרף לברכה וחזותיהם העבים מתנפחים ומתמעכים בתפילת הברה ארוכה ומסחררת ועמוקה כרעידת אדמה שמעליה שריקת אוויר, והיא כל כך פחדה מזמרתם כשבאה עם אמהּ למקדש לראשונה, ילדה קטנה ומבוהלת מטמינה פניה ואוזניה בשמלה החמימה והעבה מפני ה'אוֹוֹוֹוּוּוּיִיִיִ' שהשתולל סביבה, בעוד המנחה מרחשת ומבעבעת כמו אדם בקבורה, או כמו המת המהלך ביער שעל אף מה שראתה כשהייתה קטנה, לא האמינה בו בילדותה עד שבגרה וקומתה גבהה ושׂערה השתפל, גלים שחורים, סוגר על פניה הבהירות והצנומות כמו לב ועל עיניה הזהובות שנטלו להן חן נעורים, ואף שטרם מלאו לה חמישה עשר אביבים וטרם ידעה מה הלחש שלה, החכימה, וברור היה לה שדבר מה אכן הלך כאן לעולמו לפני שנים ועדיין היה מהלך בין הצללים שוודאי הטילו במשך היום העצים הנרקבים שכעת, באפלה, העלו שלוליות הגשמים העתיקות אד אלוח בשקעי גזעיהם, ואלפי נבגים מרהיבים שיחקו ממעל למים בירוק וכתום וצהוב ולא היו מודעים לצחנה וּודאי לא ביקשו אלא לצייר באותיותיהם השקטות משהו על פני הלוח הזכוכיתי המרטיט מעט עם חדור משב רוח סורר מבעד לצמרות הכבדות, שעמדו כמו אגרופים קפוצים אל השמיים והרחק תחת ראשיהן – המת המהלך, ומהו אין הבריות יודעות, שהרי לפני עידן ועידנים החל לפסוע, אך לכשהחל לא היה כמעט איש שההין לבוא בין עצי היער, וכשהייתה קטנה מאוד, מצאו אדם אחד שמוט בבוקר בבוקר על אם הדרך היוצאת מתחת לצמרות, וכל בשרו שחור בנמק חי, ומבעבע כמו בוער מבפנים והוא על סף מוות, וסבהּ שעוד היה בחיים סיפר לה שבזמנו מתו עשרות כך, גברים ונשים, והבריות החכימו עם השנים, וכל כך למדו להדיר רגליהם משם שכשהיה אביה נער, טבעו הבריות בכפר מילה שהיה משמעה הן 'יער' והן 'מוות': הוא בא אליך בגבך, לחשו הבריות, והרוח נושבת פתאום ביתר להט בין העצים, והוא עומד מאחוריך וידו נוגעת בך ואז באה אליך התופת; ועם כל האמת שבסיפורים אלה, הרי תמיד נועדו בעיקר לשעשע ולהפחיד בהם את לב הילדים בחורף, עד לפני שנים ספורות שאז חדלו הילדים לשמוע ולו מילה אודותיו והם, אפילו הקטנים שבהם, ידעו שאין פשר הדבר אלא שהמת-המהלך החליק מנחלת סיפורי-המעשיות אל היומיום, ולבם נחמץ מאימה, כי בכפר ובסביבותיו החלו מתלחשים, "אומרים שראו אותו יוצא את היער": כל הדרכים נאספות לדרך אחת היוצאת את היער, ובדרך ההיא הלכה כעת, אבל פנימה, ושם עמדה לבסוף ברגע שידעה בחוש מקפיא ועמוק שהיא נמצאת בדיוק במקום הראוי להיקרא 'לב', בריחוק שווה מכל חוף מבטחים: שם ידעה שעליה להמתין לבואו, גם אם לא ידעה מה פנים יש לו, ואיזה מבט ניבט מהן וכיצד הוסיף ללכת לאחר שהיו רגליו לרקב וטחב ועפר כמו אדם שביקש לפזר את אפרו על פני הירוקת ולא היה מי שייענה לבקשתו, ולכן קם ופיזר עצמו לאיטו בזמנו החופשי של המוות, וכך היה מהלך אולי אף מאז האדימה עין הפטריות בעבר, ואודות אותו עידן נכתב בספרים הנחים מתפוררים בספריות הגדולות שאיש לא בא אליהן מפני שהכל כתוב בהם בשפה שכמעט ונשכחה מן הלב, ומדי פעם היו בה אותיות מוכרות למחצה, אך כשצירפת את אלו למילים הייתה משמעותן הפוכה, והיכן שהיו כותבים כיום 'חיים' נכתב 'מוות', ובמקום בו נכתב 'שלווה' נכתב 'זעזוע' או 'חרדה', והידיעה שהמילה החביבה עליה, 'אהבה', הופיעה באותן אותיות, כשמשמעותה כנראה הפוכה, הביאה אותה לסלוד מבני אותה תרבות עתיקה ולשמוח על כך שנמחו מן העולם, אם כי אביה צחק פעם ואמר, "הם היו אנשים כמונו, וחסרונם היחיד שהחכימו עם השנים," וכשצחק היה צחוקו עתיק, והיא תיעבה אותו על כך, פעם, וכיום מי היא שתתעב אותו, שהרי לבה מהדהד את אותו צחוק, שהתעוות אצלה לזעקה קשה, ומתוך בדידות שהעלה כעת הלילה בלבה, ומתוך צורך לשוב ולעורר את הנחישות, ביקשה בשמלתה ומצאה את מפתח העור, שידיה הכינו לפני שנים כשלימד אותה אחיה הגדול – שנה הִפרידה ביניהם – כיצד לפשוט את עורן של חיות ולהתקין את בשרן לארוחה, וכשמת כלבהּ האהוב לא הניחה להם לאוכלו אלא נטלה אותו אל השדה בלילה ושם פשטה את עורו, ואת בשרו קברה ולא הניחה ציון, שלא יבואו לקחת אותו, ואמהּ כעסה על שנטלה מהם כך את מנת הבשר החודשית, כי לא חסכו כסף לקנות, שהרי ידעו שהברייה הקטנה הולכת לעולמה, ואחר כך אכלו בני המשפחה שורשים כל אותו חודש והטעם היה מתוק בפיה, ומן העור התקינה לה מפתח גדול עשוי קפלים קפלים והמפתח לא יפתח דלתות של ברזל ובכל זאת היה מונח אצלה תמיד, והיא הניחה כעת כף ידה על העור המעובד, הקריר, וביקשה בו נחמה ומצאה בו זכרון, והיה די בכך כי הלילה הלך וחדר בעצמותיה והרוח הלכה והחריפה, והיא ידעה שמרחוק עולות תמרות עשן מארובת הבית בו דרה שנים כה רבות ולא האמינה שתזכה עוד לשוב אליו, לעלות שוב בדרך בה ירדה, למרות שהדרך הכאיבה לרגליה, והיא לא ציפתה שתהיה כל כך מתמשכת אבל כך הייתה, כדרכן של דרכים לא מוכרות ועוד נוספו לה אורך ורוחב מפני שהייתה אסורה, והיום שמעה את הקול וידעה שמשהו נפתח באבנים, והן החלו מתוות הברות חדשות שבמקום לפצוע את רגליה ביקשו להידרך ולהתקבל ולהיות למדרס חולף ומהיר של רגליים יחפות, או, במקרה שלה, נתונות בנעלי בד (שלא תרחשנה טפיפות רגליה בדממת הערביים והלילה, ולא ישמע אותן אביה חד האוזן, שרק לפני חודש עלה לעליית הגג בטענה שהשתכן שם אוב מן האובות שתעו במלחמה האחרונה, ואכן מצאו אותו מתחבא, צנום ורועד, תחת לשמיכה ישנה, ואֵין- גופו נרתע מפניהם וביקש להיטמן בין הקפלים אך אביה היה זריז והניח צל- ידו עליו ומִלמל – נאה היה הלחש של אביה – וצל יד-האב תפס בצוואר האוב ולא הניחו, וגרר אותו אל החלון ושם ניער אותו בזעף וקילל אותו בקללות המרחיקות למאות בשנים – שלא יבוא להטריד לא את בני-הבנים ולא את ניני-הנינים – ושמט אותו, והאוב צנח אל הירח והיא עוד זוכרת את זעקתו כשנשמט אל השחקים), וכך הייתה ממשיכה אף לאחר שרגליה נפצעו מבעד למנעלי הבד, כי האבנים היתלו בה, ועל כל שעל שביקשו ממנה להוסיף וללכת, היתרו בה פן תוסיף, עד שהיה קולן מתמעט למילה אחת שמשמעה הן 'חדלי', הן 'המשיכי', ואז חדלה להקשיב להן והוסיפה ללכת כי כך ביקשה כבר היא עצמה, ובכל מקרה – כפי שלימד אותה אחיה – אין להקשיב לקולן של האבנים גם כשהן לוחשות בצהריים, כשכמעט ואין שומע אותן אפילו הצל הנעלם, ואפילו כשגלגל החמה מנסר בשמיים עלייך למהר, כך שתיגענה רגלייך כמה שפחות בלוחות המונחים זה אחר זה כאילו נסלל נתיבם על ידי בני אדם, והרי הכל יודעים שאט אט התקבצו והניחו עצמם מעיר לעיר, שהרי לו היו בני אדם סוללים את הדרכים, היו אלו ישרות במישור ועקלתוניות בהר, ואילו דרכי האבן התפתלו במישור כמו נהרות ונחלים הסובבים ועוקפים מכשולים שאינם בנמצא, וכשהגיעו אבני הדרך להר חצבו בו מנהרות חשוכות וצרות שסלע ההר סוגר עליהן, פְנים לב ההר שהיה עד עתה סמוי מן העין וכעת נגלתה ערוותו, והוא מיוסר, ולא בא לו נוחם מאז אנסו אל תוכו האבנים את הדרך, וכשהטית אוזן או הנחת כף יד במעבה ההר, שמעת את הלחישה ההיא של כאב שהולך ודועך באיטיותה של אדמה, ואפילת אלפי שנים הייתה מלטפת את לחייך בעדינות שלא ריככה את הצמרמורת, ולוּ משום שמגע היד האפלה העניק למילה 'עומק' משמעות שלא יכול אדם לשאת, אותה הביעו גם הצמרות המחשיכות כעת מעל ראשה, כרכובים על גבי כרכובים של עלווה כמו אבן מתפוררת, נמסה, עלים גדולים הנושרים על פניה, והיא מכירה את מגע ידיהם; בעורקי העלים מיששה בידה ודומה שמצאה כתוב בהם דבר מה באותיות העתיקות, ושמטה אותם מידיה במיאוס ודרכה עליהם, והאזינה שעה ארוכה לאוושת הגזעים הנחרדים סביבהּ, ואולי הייתה ממשיכה להאזין לחרדת היער שהלכה ונסכה בה בטחון, אלמלא הבחינה בעיני הפטריות הירוקות שהחלו להבליח בקרני הירח הקלושות המרפרפות מטה בעד העלווה שממעל, וכשהבינה מה היא רואה פסעה אל עבר הזהרורים הירוקים שהלכו ורחקו ממנה באיטיות ועצרה, כרעה ברך, ונגעה בקרקע: בעוד המוני רמשים קטנים ורטבוביים נוגעים בה ברגליהם הדקיקות ונמלטים מפניה בנחילים של פחד, הקשיבו קצות אצבעותיה למנוסתם, וזו נשאה משמעות כפולה: לא רק שברחו רמשי-היער מפניה, אלא גם עקבו אחר הפטריות המדלגות, בהן חשה כזעזועים קלים, ופעם אמר אביה שכשהפטריות הולכות ביער הן נסות מפני המת המהלך, ולא מחמת פחד הן נסות או מיראת כבוד, אלא ממיאוס, וכמה ביקשה כעת לשאת תפילה וכל התפילות נשכחו ממנה, והיא הרהרה במרירות עד כמה תמיד התקשתה לזכור אותן גם כך, את אותן תפילות של הברה אחת ההולכת ומתחלפת לאט בגווני הקול, המושרת בנשימה הארוכה ביותר האפשרית, וככל שהעמקת לנשום כך נישאה תפילתך הרחק יותר והאלים קיבלו אותה ביתר להט, ועל פי המסורת גם בזכות אותו קדוש שחנק עצמו למוות כשנשא את תפילתו הארוכה ביותר, וכמה לעג אחיה לכל זה ואמר שאדם אינו יכול לחדול לנשום עד מוות, והנה מצאו אותו ביום המחרת באסם, על הקרקע, וידיו נשואות בתפילה, וגופו דומם ואין סימן חבלה בגופו: כשלגלג אחיה על דבר מה סימן שעמד לנסותו, והנה היא כאן, מעמידה את חייה על בלימה, ויותר משהיא בתו של האב הריהי אחותו של בנו, אם כי לא ידעה מניין התחיל הדבר המעורפל ההוא בלבהּ ובמחשבותיה, דבר שאין לו שם, רק ידעה שבעבר נהג אביה להביט בהם מדי פעם בעין בוחנת, עין שוחקת ותמהה מעט כשהיו ילדים, ואז, לאחר ששב מן המלחמה, בעין קדורנית, כפי שהחל מביט בכל דבר לאחר שובו, וכעת שאחיה איננו הרי אביה מביט בה עצמה כפליים, אבל אמהּ הולכת תמיד בגו זקוף וקומתה תמירה ולכן אין הוא נושא את המבט ההוא אל עיני אשתו, כי במבטה השליו תוסיף זו ותניח לו את מזונו על הצלחת ותדבר על מטלות היום, ועל מעט הממון שהרוויחו מן התנובה הדלה של אדמתם, שהרי כעת שהיא שוב בהריון אין הונם רב, שלא כמו כשהייתה האֵם יוצאת ובאה ושמהּ היה ידוע בפונדק, וכל היושבים ולוגמים שם סיפרו שכל כמה שתערה אל גרונהּ לעולם לא תהיה בגילופין, ולא מעט כסף הביאה לבית בכוח התערבותהּ עם אלה שטרם היטיבו להכיר אותה, והיו שתמהו שמא ניצחונותיה תלויים בדרך כלשהי בלחש שלה, אותו לא גילתה לאיש מעולם, וגם בטרם הקדירו פניו עם המלחמה לא היה אביה משועשע מכך, אבל הבת הייתה גאה באמהּ, ועם זאת כשהחל ההריון השלישי, והבת – ודאי לא נערה היוצאת לתור את העולם בראשונה ובכל זאת בחשש מה לבוא בגפה בשערי עולם של התמקחות וקריאות רוכלים ומרפקים – החלה הולכת במקום אמהּ בדרכים להביא ולמכור את תנובת השדה הקטן שלפאתי ביתם, החלה פתאום חוששת שאולי יש בזה משהו בזוי, ולפני שלושה ימים חלפה בדרכה אל הכפר על פני הפונדק שלצד הדרך, והניחה ידה על כותלו והגתה את הלחש הסודי של אחיה, הלחש שלימד אותה זמן-מה בטרם הלך לעולמו, ועד מותו לא העזה לנסותו, ועד אותו יום לא ידעה אם אכן יצלח בידה, שהרי לא היה זה הלחש שלה, אך הכתלים היו לזכוכית בעיניה, ופניהם האטומות של יושבי הפונדק היו לזכוכית בעיניה, וקרניות עיניהם החמקמקות היו לזכוכית בעיניה, ונתיבי מוחם ומחשבותיהם נחו לפניה כשבילים שנסללו בידי אדם נבונות והיא ידעה שהם לועגים לאִמהּ בסתר לבם, ומשום הליכותיה החופשיות עמם הם רואים בה מופקרת, אם כי לא יעזו לומר זאת בפניה; כל זאת ראתה הנערה, והלכה משם אחרת משבאה, רגליה כבדות כמשקולות, ובאותו יום פנתה בצד הדרך אל אישה חכמה שחיה כפליים משנות אדם, ומתוך מבוכת לבה ביקשה בדמעות לדעת מה לעשות כדי להשתיק את הלעג מלבם, והאישה שׂחקה ואמרה, "הרי אֶת הלחש שלך עצמך טרם תדעי," אך היא הפצירה בה, והאישה חייכה לבסוף חיוך עקום ואמרה, "גם כך ודאי לא יצלח הדבר, ובכל מקרה לא תעזי, אבל הנה לחש פשוט וטוב לזה, ואם יעלה בידך – דבר קטן יקרה, שירנין את לבך, וודאי לא יוסיפו יושבי הפונדק לרנן אפילו בלבם," ושיננה לה את המילים ואת שעל ידיה לעשות, והנערה כל כך נחרדה שנמלטה מן המקום, אך גם בטרם חדל לבה להלום בפראות ידעה שיתכן וידיה כבר קיבלו עליהן את המעשה, מחמת אהבה לאישה שהייתה לה גם אב כל אותן שנים ארוכות שהיה האב במלחמה, והבת לא זכרה אלא את פניו הענקיות כשהייתה קטנה ופניו היגעות שצצו ושבו אליה ואל אחיה לכשהייתה לנערה, והדבר צריך להיעשות בעבור אותה אֵם, אותה אישה נועזת, היחידה בכל הכפר והמחוזות שמצאה עוז בלבה לחצות את היער עוד בטרם המלחמה ולוּ בכדי לקצר את הדרך ולמהר ולהביא מן הכפר טרף וממון לבעלה הטרי, העמל יומם וליל בשדה, ולאחר מכן לילדיה שנולדו; והאֵם גם לימדה אותה קרוא וכתוב, והרי אין קסם קדוש מכך, והם, הלועגים לה, אינם יודעים צורת אות! כל אותו יום הלכה הנערה אחרי מיילדת הכפר מבלי שזו תבחין בדמות העוקבת אחריה, בית אחר בית, ורק לפנות ערב יצאה האישה שבורת-היום מאחד הבתים ועיניה יגעות ולא מפיקות אור, והיא נושאת בידיה צרור קטן אותו הטמינה באדמה, וגם אז לא הבחינה בנערה המתחבאת מפניה ולבה מפרפר ומתחנן שתלך כבר האישה לדרכה, ואכן לאחר שעה ארוכה קמה המיילדת ופסעה מן המקום, והנערה, אמנם רכה בשנים אך מבטה כבר הולך וקשה, מיהרה וחפרה מן הקרקע הטחובה את הנפל, והתחננה בלבה שיהיה מעוות וקטן, אך הוא היה מושלם עד קצות אצבעותיו הזערוריות ופניו באור הערביים היו מכמירות לב ולא היה בו כל חסרון אלא בעיניו שהיו חתומות ובגופו שלא הייתה בו רוח חיים, והיא נטלה אותו עמה והלכה משם, משתרכת כמו הדקוֹת, ועם רדת הלילה מצאה עצמה תחת אלון בודד על אם הדרך הריקה מאדם, והפונדק יהלום מנצנץ מרחוק, והמיה חרישית עולה ממנו, ועמוק, שׁם, ודאי עיני השתיינים מגחכות, ולא בעבורי אני כאן, אלא שתהיה אמי נקייה מאדם, כן, כך, החזיקי היטב… בדממת ליל הקיץ הצלול, נדמה היה לה שקולה מהדהד למרחקים כשהגתה את המילים הקשות שחתכו בבשר חיכהּ כמו קרומי לחם משוננים, והיא הניפה את האולר ביד שנראתה לה זרה לפתע, אך התנופה כבר הייתה בשרירים והאולר ננעץ בקול עמום בבטן הגוף הקטן שלא בעט, שלא ייבב או צרח, ובעד דממת הגוף ההוא ובעד לבהּ ההולם כמשוגע שמעה לפתע מרחוק הד חרישי, נשאה מבט, והעולל נשמט מידיה בעוד היא מחניקה את זעקתה בשני אגרופים שחורים מדם: ברק נשמט מן השמיים הצלולים ונגע באצבעו כתינוק משועשע בפונדק הקטן שלצד הדרך, ממנו עלו קולות זמר ונקישות כלי עץ, ופלומתם הרכה והאוורירית של מיתרי הנבל הגדול שעליו פרט זמר נודד, וכל זה נבלע בהבלח מסמא ובקול נפץ ורעם מהדהד ודועך אל הדממה, וריח מתוק של בשר חרוך התפשט על פני השדות וליווה אותה כל הדרך אל הבית, והחדשות כפי הנראה היו מהלכות אחריה, נושפות בגבהּ, כי אביה דיבר על כך בתדהמה כשישבו לשולחן בבוקר המחרת, ובכפר אמרו שדבר כישוף היה כאן, ואמהּ, שעל שום הריונה לא יצאה את הבית זה חודשיים, שתקה וכבשה מבטהּ בקרקע ונדמה שהיא מתאפקת שלא לבכות, והיא, בתהּ, ביקשה לומר, "היה שם מישהו שהיכרת?" אבל קולה נחנק, ואותו יום נמלטה מן הבית, מאביה התמֵה וממבטה הדומע של אמהּ, ובדרך התקשח גופהּ הצעיר מפחד ועיניה היו רותחות, והיא הלמה בדלת הבית הקטן שעל אם הדרך והזקנה פתחה לה ובעיניה צחוק אכזרי, והנערה עמדה כמו על צוק והביטה בה בעיניים זהובות מלאות אימה ולחשה, "מה זה היה? מה נתת לי לעשות?" ואפילו קולה הצעיר היה זר לה, ובעודה עומדת בפתח וגווה סומר ושטוף זיעה, שמעה את מלמול הזקנה המלא שביעות רצון צוננת, "נסי למצוא נחמה בכך שאין זה הלחש שלך, אך ראי זה פלא – צלח בידך; יתר על כן, לא היה אמור להיות כה עז… העוצמה – " והזקנה ליטפה בחיבה את הלחי הצעירה שמולה, באצבע קשה שכמו שרטה בעור – "העוצמה ולהט השנאה ממך היו," ושעה ארוכה העמיק בה מבט הזקנה, ואט אט נסתמן על פניה הקמוטות חיוך של סיפוק, ושפתיה הקשישות הגו, כמעט בגרגור של הנאה, "כעת יודעת אני מי את: לכי, הרגיעי את לבך, ושובי אלי עם ליל, ואספר לך דבר הנוגע אלייך," וכמה רעה הייתה הלחישה ההיא כמו לחישת הצמרות מעל ראשהּ כעת, וכמה רע הזכרון ההוא, כיצד באה לומר, "רימית אותי," ויצאה אומרת, "שמא לבי רימה אותי," וכל אותו היום לא ידעה לאן היא הולכת, ואולי אמהּ ביקשה אותה, אבל איזה אב או אם יש למי שלא יודע עוד את לבו, והיא לא זכרה אלא שעם כוכב ראשון מצאה עצמה שבה ועומדת על סף דלת הבקתה ההיא וחולפת בה ומתיישבת לשולחן וכתלים זרים סוגרים עליה ומטילים קור בעצמותיה, והמכשפה הזקנה ישבה מולה ללא אומר, שעה ארוכה ואיומה בבית-לא-בית ההוא, ולבסוף אמרה, "פעם בא אלי נער צעיר וביקש ממני את לחש הראִיה אל מחשבות בני האדם; הענקתי לו את שביקש, ולגלגתי עליו שלא יהיה בגופו כוח לאחוז בלחש, כי מגים רבים שהתנסו בו סופם שנטמנו באדמה, ובכל זאת הענקתי לו את המילים העתיקות כי ידעתי שלא יצלח הדבר בידו, כשם שלא צלח ביד איש זה מאות בשנים, ואחר שהענקתי לו את המילים הגה אותן לנפשו כמְשנן ולפתע הרגשתי את כל העורקים בגופי צורחים, והדם פעם בי כמכה בגופי על טיפשותי, והוא הלך לו לדרכו, ואני נותרתי קפואה על עומדי ולא העזתי לשאול מיהו ומהיכן בא, רק ידעתי שבאחד הימים תילקח נשמתו מגופו על שהעז לגעת בלחש זה שמן הלחשים העתיקים, השמור למגים שאינם עוד ואין בכוחם כבר למחות, וגם לרוצח שביַער, שבאחד הימים יֵצא לנקום בבן התמותה שהעז לגעת בכוח האדירים ההוא… והאִם לא אכן נטשה הנשמה את גופו של הנער והאם לא כבו עיניו הזהובות ושערו השחור הגולש הרי לא יתנופף עוד ברוח, ופניו הצנומות… כה דומות לפנייך…" והזקנה, שעיניה ניצתו במבט מלא שנאה, אמרה, "הלוא תדעי כי המת המהלך הוא שלקח את אחיך?" והיא, אמנם נערה, אמנם רכה בשנים אך מבטה הולך ונשבר, לא ישבה זמן רב בעיניים קרועות לרווחה, אלא גיששה באפלה ההולכת וסוככת על לבה ומצאה את היד הגרומה שמולה ולפתה אותה עד כאב ואמרה ברעד, "ולא היה זה הלחש שאחי נולד עמו?… אַת לימדת?…" ועיניה בערו ואמרו, "הן את אשמה במותו," ועמוק יותר תמהו, "אם הלחש ההוא צלח גם בידי, האם יש בי הכוח שהיה באחי?" והזקנה שקראה את מבטה אמרה בחיוך לועג, "ובכל זאת כה צעירה את, אולי מוטב שתלכי מכאן," אך הרי ידעה שאינה יכולה לשוב על עקבותיה, ואשר נעשה תם ונשלם ותום-הלב נבקע כשער עיר במצור, ובעיר עצמה לא נותרו חוק ומוסר, ואט אט, עם הדממה שנפלה ביניהן והלילה ההולך ומעמיק, הלך לב הנערה והתמלא פחד שלא העזה להגות, אך הזקנה הבינה ואמרה לה חרש, "הוא החל לצאת את היער… סופו שיבוא גם אחרייך," ובעומדה כעת ביער זכרה: לא דמעות – אלו טרם הגיע זמנן – אלא רעד קשה של בדידות ואימה הוא שאחז בה אז – אילו היו מניחים בידה כוס אותו רגע, לא הייתה מסוגלת לאחוז בה, והיא ידעה שכל שנעשה בה עד עתה היה רק חלום בלהות של ילדוּת, והיא זכרה שאמרה (ילדה תמימה שמלפני יום!), "הלוא רק בשביל אמי עשיתי את כל זה," והזקנה משכה בכתפיה ואמרה, "צאי להשיב מלחמה ולשרוד, או שתשובי לבֵיתך, אל החיק החמים שבאחד הלילות ייבּקע סביבך בצרחות," ועוד הוסיפה, "ושלא כמו אחיך, גם באש…" והיא זכרה כיצד באותו ליל אמש, נוכח פני הקשישה ההיא, היו פניה אפופות צל ובוהות נכחן ועם זאת היו מחשבותיה בהירות כמו ירח צלול אחרי הגשם, והיא אמרה "איך יתכן שיש בי כוח להציל את עצמי?" וסלדה מעצמה עד כאב ובכל זאת הקשיבה שעה ארוכה לאשר נאמר לה, והנהנה, שוב ושוב, ואף מילה לא נשכחה ממנה, אף לא הדברים בהם חתמה הזקנה את פגישתן, "אל תחשבי שאני מהתלת בך; לא הייתי מבטלת זמני עלייך אלמלא האמנתי שבכוחך לעשות את הדבר," והיא, נערה פצועה, קמה ואמרה, "אני זוכרת כל מילה שאמרת, ומצטערת שבאתי אלייך," והאישה חייכה ואמרה, "הלוא ראית את הכתוב על פתח ביתי," והנערה הלכה ועמדה על הסף והביטה, והמלה הייתה 'לב', לב להבין ולב לדעת ולב לבחור בין טוב ורע; "זו השפה העתיקה," אמרה האישה, "והמילה איננה לב, כי אם דם: דם על ידייך," וכשראתה הזקנה את מבטהּ צחקה ואמרה בלעג, "האם טוב בעינייך עולמי שבאת אליו? עולם לצד עולם היומיום והשוּק, עולם סיוט וחטא?" וכבשה את צחוקה ואמרה לה בחיוך דק כסכין, "אל תדאגי, אשר עשית נעשה ברגע של טירוף הדעת, ולא אחז בך עד תום, ואַתּ טרם כבשת לך מקום של ממש בעולם האופל; לכי לביתך, ומחר בלילה עשי אֶת שעלייך לעשות, ואחרי כן שובי לביתך בשנית, וכשתזרח השמש תחזרי ותהיי בת לאמך ואביך ונערה בדרכה אל הנשיוּת, ויהיו לך שוב חלק ונחלה בעולמם של בני האדם," ובעומדה כעת ביער היא זוכרת את עצמה פוסעת בטרם החצות אל ביתהּ שלה, עם תום אותו יום ארוך, ובוהה נכחה ולוחשת לנפשה, "ברגע של טירוף הדעת – ;" על ספסל העץ המחריק שבמרפסת ישבה האֵם והביטה בבתהּ המתקרבת ולא קמה לקראתה אלא המתינה לה שתשב לצדה, והיא, הנערה, מבקשת לשוב ולהיות לא יותר מבִּתהּ של האישה העזה ההיא, להיעלם בתוכה, הרכינה ראשהּ והניחה אותו בחיק האֵם, וכשחשה את היד החמימה והמוכרת מחליקה על שׂערהּ, זלגו סוף סוף הדמעות חרש על לחייה, והיא שמעה את קול אמהּ אומר, "מה לך?" ובַקול העדין ההוא חשה צל מתוק של געגועים, ולאחר מכן נחה זרוע אמהּ על גבה והן נותרו דקות ארוכות בדממת הלילה, והיא חשבה, אני יכולה לספר לה, היא תדע מה לעשות, היא תסלח, היא יודעת הכל, ובכל זאת לא העזה, רק אמרה, "תמיד תאהבי אותי?" ואמהּ אמרה, "טיפשונת," ואחר כך הוסיפה, והחיוך ניכר בקולהּ, "דומני שאני זוכרת איך היא פגישה שבטרם חצות… אני סומכת עלייך שהוא בחור טוב – אבוי לנשמתו אם לא – ולכן לא אשאל אותך עדיין מה שמו," ונשקה למצחהּ וקמה ונכנסה אל הבית, הלכה לישון, והותירה בדד את הנערה קפואה כקרח לבהות בלילה עד שנמתח לאט חיוך מריר על שפתיה והחיוך לבלב בה כמו פרח רקוב עד שלא יכלה לשאת אותו עוד, והיא כבשה פניה בידיה והתייפחה בצחוק מר עד הבוקר, ואולי הייתה מוסיפה לשבת כשליטף אור השמש החיוור את שערהּ – לא היה בה כוח לעמוד, ללכת – אבל לא כך נאמר לה לעשות ("עם שחר לכי אל השוק וחפשי בין רוכלי הסכינים," אמרה הזקנה), והיא לא סטתה מן הנאמר לה אלא בתחילה כשקמה, ובמקום לפנות אל השוק ניגשה אל פאתי השדה, אל מצבת האבן הקטנה בה היה חקוק שמו של אחיה, וכרעה ברך ללטף אותה, ובלבה נפרדה ממנו לשלום, ואולי גם שם הייתה מוסיפה לשבת אלמלא חשה באביה עומד מאחוריה והיא קמה ובירכה אותו, והוא בירך אותה בבוקר טוב, ונתן בידה דבר-מה למכור בשוק ונפנה למלאכת יומו, וכל אותה עת הביט בקדקודה, והיא לא יכולה הייתה לפתע לשאת אותו, על שערו הבהיר הקצר ופניו העיקשות, האטומות, שאולי פעם אהבה, וחרוזי עיניו השחורות שלא היה בהן כל מבע, ואולי נותר בה זכרון מעומעם שפעם היה אחרת אך כעת הייתה השיחה עמו פשוטה ועניינית, מיקח וממכר ועמל ומזון ומשקה ושינה, ולכל שיח שלה או של אמה או של כל אדם אחר היה מאזין בקוצר רוח וסופו שהיה מתיז בפסקנות איזו מימרה מוזרה שאחריה אין מה להוסיף, כמו 'כלכלה היא אשליה של בטחון', או 'המלחמה היא אם כל חטאת', או 'הצניעות היא בתו המבוהלת של החטא', והיא חיה לצדו ואחרי מות אחיה התרחקה ממנו עוד יותר וכעת לא נותר בה אלא חשש מפניו, ורצון לכבד אותו כדי לרַצות את אמהּ, ומתוך כך אמרה לו, "האם יש עוד דבר שתרצה בשוק?" והוא משך בכתפיו והיא קמה והלכה וצעדיה הלכו והתרחבו עד שהגיעה אל השוק ועברה מרוכל לרוכל ולא ראתה את שביקשה ("הרי לָך," הניחה הזקנה ידה על עיניה, "ועד שתמצאי – תהיינה עינייך פקוחות לרווחה, לפנַי ולפנים אל העצמים הדוממים"), ולבסוף הגיעה אל אחד הרוכלים שפרשׂ בפניה עשרות כלי משחית קטנטנים ונאים, דוממים, ואין בהם הברק שמעבר ללהב, מלבד הסכין הקטן שבפינת יריעת הקטיפה הירוקה, שאור אדום אפף אותו ולחישתו הייתה רעה והיא ידעה שכבר נעשה בו דבר-מה שעוד יושבים עליו על המדוכה הרחק מכאן, ועוד דורשים אחר היד שאחזה בו בעבר, וסימן טוב הוא, פשע באין פושע, חטא שחוטאו הולך חופשי בדרכים ושורק אל הרוח ואל הלילה, ורק מצפונו ממתין לו על אם הדרך ומי יודע אם ימצאנו שם, והסכין היה יקר ("ואכן יהיה – הרוכלים מכירים את טיב מרכולתם, ולא מעטים מהם יודעי-כשף, ואל תביטי בי בתמיהה כזו – אינך יודעת כמה אנשים המהלכים בשוק בצהריים פוסעים בלילה בדרכי האופל"), אך היה לה ממון לקנותו, ממון שנתנה הזקנה בידהּ, ואחרי כן פסעה לאט כי עתותיה היו בידהּ ואת הנורא מכל לא היה עליה לעשות ("כעת, זה יקשה עלייך, אך הקשיבי לי היטב: בחרי מכל חיות הבית את זו האהובה עלייך ביותר, חיית מחמד שתמיד ליבבה אותך, ושחטי אותה, וקרעי את עורהּ מעליה, וקברי אותה בקבר ללא ציוּן, ועשי מעורהּ חפץ כלשהו בדמות אחד מחפצי אנוש," והיא שאלה, "האם אני חייבת להרוג?…" והזקנה צחקה, "אולי יתמזל מזלך ותתפגר דווקא החיה ההיא היום"), שהרי כבר נח מפתח העור בחיקהּ והיא אמרה אז בלבה ברעדה, אולי ירחמו עלי האלים הלילה כי לפחות זה נעשה אצלי מאהבה, ושעה ארוכה הביטה היטב בבתי הכפר המוכּרים ואולי הייתה משתהה שם, אלא שהַלְוויות החלו פוסעות בכפר, וקול בכי הולך וגובר על מותם של מכרים ורֵעים שהיו בפונדק כשאירע האסון המסתורי, וכעת לא נותר מהם אלא בשר מפויח, והיא נמלטה משם בלב דופק, וכל יתר היום ישבה אצל הנחל, ומשם, עיניה דואות עם זרימתו, נפרדה מן הנוף עד האופק, וכשנגעה השמש המאדימה בעיניה אמרה לנפשהּ, "היום יום מותי," וכל כמה ששבה וטעמה אותן, לא הכו אותה המילים באלם, היו רחוקות ומוזרות מדי, ומה שניער אותה לבסוף מקיפאונה היה קול החריקה ההיא פתאום תחת רגליה, והאבנים שהחלו לוחשות לה במהירות, בלהט, כפי שלא לחשו מעולם, ומלמולן הדוחק והמפציר מילא את אוויר הערביים, וזמן רב לא העזה לנוע כי לחישת האבנים הייתה כה חרישית תמיד, שהבריות היו אומרות שהיא בגדר משל, או הזיית צהריים, והנה הן דוברות אליה כאדם הקורא אל רעהו, ואז קמה והחלה לפסוע, ולא היה איש סביב לראות אותה הולכת כה לאט, נגררת כמעט, עד שהגיעה אל פאתי היער – וכבר ירד הלילה – וגם שם המתינה, רועדת, לא מעזה – כך זכרה את עצמה לפני דקות לא מעטות – והפטריות עומדות וממצמצות אליה בעיניהן הירוקות ואחר מדלגות הלאה בקול טפיחה קל – והדקות הלכו ונמסכו זו בזו עד שהדביקו מחשבותיה את גופה והנה היא כאן ועכשיו, עומדת ביער, במקום הראוי להיקרא 'לב', מרחק שווה מכל חוף מבטחים, באוויר העומד ובשערהּ הלח הנדבק אל עורפהּ, באפלה שעיניה התרגלו אליה כבר, ונוכח זהרורי הפטריות הירוקות ההולכות ונמוגות, ולבה הֵאט דהרתו, כמעט ושב ופעם בשלווה, והיא אמרה בלבה שעיַיף כבר מן החרדה, "אולי אני מוכנה," וכאשר עלתה המחשבה בלבה, ושרירי ידה השמאלית האוחזת במפתח העור רפו מעט, ונשימתה הלכה והאטה, נשמע נפץ קולות רבים ומשב רוח עז הִכה בגבהּ וכמעט הפיל אותה על ברכיה: כל עלי היער רפרפו והחריקו בשיגעון כציפורים לכודות, וקולם היה כקול שאגת המון, ורבים מהם נתלשו והיו למטר מוטח ארצה, וכשם שהחלה הרוח כך בבת אחת חדלה, והיא שוב עמדה בַדממה ולבה הולם כמקבת בחזהּ ואמרה, "הירגעי, הירגעי, נשמי עמוק; העמיקי נשימתך עם השקט המעמיק; כך; כך…" ומאחורי גבהּ, שמעה קול מִדרך רגל; היא אמרה, "דמיינתי;" היא אחזה בסכין בידהּ הימנית הרועדת והצמידה אותו אל גופה; שוב, קול פצפוץ וגריסת עלים, קול ארוך, מתמשך, שסופו בהד מרסיס כברזל לוהט הנוגע במים, ושוב דממה; ואחר רגע שוב – עלים נמעכים תחת כף רגל גדולה מאוד; היא הקשיחה את גווה, הצמידה סנטרה אל גרונה; כנגד רצונה החל צווארה, חוליה אחר חוליה, ("אם תפני אליו את ראשך – יתנפל עלייך; אם הוא יִראה את שבידך – יהרוג אותך מיד במבטו,") להסתובב בכוח כאילו לפתה יד לוהטת את לחיה השמאלית והדפה אותה, והיא התנשמה והחזירה מבטה היישר קדימה; לא נשמע קול, רק חזהּ העולה ויורד בנשימה מואצת, ורחש עיניה ההולכות ונפערות ושפתיה הנפשקות להטיח עוד ועוד אוויר לילה קר בין שיניה אל גופה המיוזע, וקול הפסיעות הכבדות, המדודות, מתקרבות מאחורי גבה, כל אחת ארוכה כמו צליל במנגינה הנמתח עד שהאוזן משוועת לסיומו; ולבסוף לא הדהד באוזניה אלא קול נשימתה; הפסיעות חדלו; ואז, בשולי עורפהּ, חשה בנשימה חמה וידעה: הוא עומד מאחוריה; היא לא ידעה כיצד מצאה עוז, כיצד לא שמטה את הסכין הקטן שהרימה כעת אט אט, בעוד שערות קדקודה מסתמררות לתחושת התנועה המכוּונת קדימה מאחורי גבה, גוף שחשים בו רגע לפני המגע ("המתיני; גם אם גופך יצרח, המתיני עד הרגע האחרון"), והצמרמורת הלכה והתגברה לשיתוק כשעלה באפה ניחוח דק מן הדק של אש והמהום חרישי של להבה גדולה, ואז חשה מעל שקע כתפה השמאלית, בעדינות, ולאחר מכן בלחץ הולך וגובר, מגען של חמש אצבעות יד כבדה ונטולת בשר שפרקיה התעקלו ומשכו בכוח את כתפה השמאלית מטה ואחורה, ובעוד לסתותיה נפערות, ננעלות למחצה בצרחה אילמת של ייאוש, הנחיתה יד ימינה את הסכין מטה ונעצה אותו בכוח במפתח העור רגע לפני שנשמט מידה ארצה, ולנגד עיניה הקרועות לרווחה החל לדמם במהירות על הקרקע; רק אז שמעה בעד חושיה המעורפלים את הקול העמוק הלוחש מאחוריה, שב וחוזר על מילה אחת בנימת-שאלה שרק בפעם השנייה או השלישית הבחינה בה ביסורים ובזעם מחלחל של מי שהכזיבו אותו פעמים רבות מדי, ולבסוף -כשרפתה לפתע היד מכתפהּ, ורק זווית עינה תפסה מה היא רואה – הבינו אוזניה מה המלה שהיא שומעת, "בתי?" וגופה נפנה מאליו והיא נשאה עיניה וראתה: גבוהה ממנה בראש, דמות בוהקת של מערבולת אש, גופהּ נע ונד קמעא, רגליה מלחכות את הקרקע ומרחפות מעליה, ועל ידיה שעודן ידי שלד צחורות מרצדים נגוהות, ורק פניה עודן ברורות במתווה השלהבות ושערהּ בוער סביב ראשהּ הרחב, מרהיב באש שחורה, והדמות דמות גבר, ופניו מוכרות כמו הנוף הנשקף יום אחר יום בעד חלון הבית, ועיניו זהובות, ודמעה אחת יהלומית מתווה פס דק ובהיר על לחייו שהן סחרחורת עליזה של זהב אדום, והיא הביטה בו נדהמת, מחשבותיה מעגלים מעגלים ולבה עוד פועם מאימה שלא ידעה אם להוסיף ולחוש או שמא לא, ובקושי שמעה אותו אומר שוב כמו אדם שרגליו כבר אינן חייבות ללכת הלאה, "בתי;" ובטרם שבה אליה נשימתה הנעתקת שמעה אותו אומר, וקולו הולך ומעמיק ונדמה ששמץ אִיום בו, אך אולי הייתה זו דחיפוּת, "והיכן בני?" ונדמה היה לה שהיא מנידה ראשה בכאב ולא ידעה מה היא מבקשת לומר או לשלול אלא שהדבר מפניו חששה אכן אירע והיד הלוהטת נשלחה אליה שוב ותפסה בזרועה בעוז, והיא ביקשה לצרוח אך במגע הלוהט חשה כבעד מסך ובהביטה אל צדה, ראתה שעורהּ, במקום שיאדים וייבקע וייטוף דם, נותר צח, ומשם נשאה עיניה שוב אל פניו, שבבת אחת התקרבו אליה, והיה זה כאילו הביטה בהשתקפותהּ בנחל: תוואי לחיים מסתמן בעדינות, בשיפוע רך, אל הסנטר המחודד מעט, והשפתיים דקות וחיוורות ומחוטבות, והאף כמעט בולט אבל נאה, ושקע ארובות העיניים עמוק, והגבות ממעל דקות ומתעקלות מעט בזוויותיהן, והמצח רחב כמעט כשלה וסְביב מקום הפסוקת הנוצצת כאש לבנה בין שערותיו השחורות משתפל השיער מעט מטה ומתעגל מיד לצדדים, סוגר על פניו בדמות לב, וכל זה נח על אדוות אש עדינה, המעמיקה רק בעיניים הזהובות, שעיניה הן; ובעודה שוקעת נגד רצונה במראֶה ההוא, עודה מבוהלת, או מבקשת להיות, נדמה היה לה שהעולם הולך ונשמט סביבה, הולך ומתבהר, עד שהבינה שאינה הוזה, ואט אט התנתק מבטה ממבטו ונישא אל השמיים, והיא ראתה את הצמרות מעל מְקום-עומדה מתעקלות לצדדים ונצמדות זו לזו ובדרך כלשהי הולכות ומתדלדלות כידיים הנפשקות אל השמיים, עד שלפתע שטף על פניה אור הירח הקשה, הצונן, והיא שמעה את הקול לוחש, ונשימתו הצורבת קרובה אל פניה, "הלוא תיקחי אותי אליו?" ובטרם נפלט הגה מפיה, הזדעזעה האדמה תחת רגליה ונשמטה מטה והצמרות חלפו על פניה בצליפה, ותחתיהן בקרחת היער החדשה הוסיפו לעמוד שתי דמויות קפואות, הולכות וקטֵנות, אחת של אש והשנייה בשר ודם אך מלבינה כפסל אבן באור הלבנה, והיער גלש לאחור כמו נשאב אל מערבולת, והדרכים נגררו בעקבותיו, מתנופפות סחור סחור בנתיביהן כמו סרטים ברוח, ובית מוכר וזר כאחד הלך ונפער כלוע, וזגוגית החלון התנגשה ונמסה סביבה ונותרה שלמה ובהביטהּ מטה ראתה שוכבים במיטתם – אך נדמים בעיניה כעומדים נכחהּ, תלויים באוויר – אמהּ והאיש שמשהו בלבה עוד ביקש לכנות 'אבא', ודווקא לעברו הוטחה מטה ובשרו חמק מפניה והיא נתפסה בתחושה האחת – מקום שהכירה בקרבּה רק שלושה ימים אך כעת כבר הייתה בו חמימות שמבקשים להיצמד אליה כמו מיטה ששוכבים עליה בעודה נסחפת בשיטפון תחת שמיים זרים – התחושה האחת של קרניות עיניים שנעשות כזכוכית בעיניה, ונתיבי מחשבות האיש וזכרונותיו שנעשים כזכוכית בעיניה, ואז התפוגג כל זה והיא עמדה במקום עמוק ולא מוכר של מילים ותמונות דקות כרדידים, וקול אש הוביל אותה בעדינות אל דמות אחת שזיהתה לפתע, דמות אחיה, שעמד והביט בה וכשקרבה אליו נרתע מפניה, ולפתע צנח על ברכיו והפנה גבו אליה ועצם עיניו, וגופו הלך והתמלא חִיות ונפח, והעולם סביבו נקרש והיה לאפלולית מעלה ניחוחות חציר ולילה, ובעד קולות צרצרים רחוקים שמעה אותו מתפלל, שקוע בהברה עדינה ונעימה שהסתלסלה מגרונו חרש, וזמן מה עמדה בלי נוע עד שהתרגלו עיניה אל אפילת האסם ועל אחד הכתלים ראתה קלשון ולצדו מעט ערימות רבועות שהבהיקו בזהב שחור, ומעליהן, כהה מן הקיר, צל יד: דקה ארוכה תלה שם, מתנודד, תלוש מגוף, תלוש מזרוע, כמו פיסת קטיפה מרוטה, עד שהחל לנוע מטה והצידה, שקעי לבני האסם מתעקלים בו חריצים-חריצים, עד שהגיע אל הקרקע, זוחל בין האניצים, כתם כהה ומטושטש, שהתבהר שוב רק כשהגיע אל עקבי אחיה, טיפס במעלה גבו, איטי כנחש, עד שנח על עורפו ונכרך בדממה על צווארו כצעיף שחור ועיני אחיה נפערו לפתע וקול חרחור עלה מגרונו, ולחישה הדהדה מן הכתלים, "ממזר…" ובעוד אחיה משתנק, צונח על גבו, עיניו בולטות מחוריהן, הוסיפה הלחישה בקול זר ומוכר, "וגם היא – " ורגלי אחיה החלו לפרפר ולבעוט בקרקע ובעוד שפתיו דובבות בעד הקצף, "לא לא לא," הוסיפה הלחישה ואמרה, בקול שבירך אותה לפני שעות ספורות בבוקר טוב, "האם כואב לך, בני? האם אתה חש בצווארך? האם אתה חושש למות לבד? היא עוד תבוא לארח לך לחברה, אחותך הנאווה, ביום שייוולד ילדהּ השלישי של אמך, ילדי שלי הראשון!" ולשמע מילה אחרונה זו התקשח גוו של אחיה רגע ארוך ואחר צנח ארצה כאבן; הצל סר מצווארו; קרן אור ירח בודדה הסתננה ונחה על הצוואר הצח כבהט, על השפתיים שהקצף הלך ונמחה מהן כמו מאליו, ועל העיניים, שכשהחליק צל היד עליהן, נעצמו; ובעודה מביטה הלך צל היד הרפאי וכיסה על הפנים, הינומה שחורה, וכיסה על הכתלים וכיסה על העולם סביב ועל הריחות והקולות, ומן האפלה ההיא נשמע קול יניקה כמו רגל נשלפת מבוץ והיא שבה ומצאה עצמה מביטה מטה בפניהם של הנמים במיטה, אמהּ, והגבר השוכב לצד אמהּ בפה פעור ונוחר חרישית; רוחהּ הסיטה מבטהּ ממנו, הלומת זוועה, וביקשה למצוא מנוח בפני זו הנמה לצדו, אך גם זאת דומה שהלכה והסירה מעליה את מחלצות האֵם ונותרה אישה, שסוד אישה בה, ולא תבונת אינסוף אלא חוסר בינה, שהרי כיצד לא ידעה שהאדם אותו היא מכנה 'בעלי' שלח ידו בבנהּ, וכעת, כמעט נגד רצונה, חשה הנערה עצמה קרֵבה אל הפנים הנשיוֹת ההן, החתומות, ההולכות וגדלות עד שלא נותר מיופיין אלא דמות עפעפיים צונחים כזוג תלוליות בלב מדבר, ולצלול אל פְנים האישה ההיא לא ביקשה – קודש קודשים הוא – אבל רוחהּ, רוח הבת, שדמוּת האש העצימה עשרת מונים, שלחה שפתיה ונשקה חרש לעיניים העצומות ההן ונוחם הציף אותה: אד דק של הרהורי תנומת האישה הגיע אליה כמרחוק, ודקה ארוכה וכואבת נודע לה בו כי העיניים ההן נותרו עצומות זה שנים רבות, מתוך אהבה לאיש השוכב במיטה ההיא, ומתוך אשמה על בגידת פלאים שבגדה בו פעמיים, ונורא מכל, מתוך תלות בבת האחת שנותרה, שזכרון ויתור צורב מן העבר ואהבה דועכת של אישה לבעלהּ נכבשים בעבורה והופכים לחזות יום-יום נעימה, לציור חינני שכל מטרתו להותיר את החיוך על פני הנערה הצעירות, האהובות, ולוּ לעוד יום, והיה זה כאילו סב העולם מעגל שלם ושב למקומו במהופך, והאם הנמה הייתה לילדה אובדת שלא תתעורר שוב לעולם אל עצמה; הקיר נסוג לאיטו, יחד עם המיטה הנחה לרגליו, והחדר הלך ונחתם במסגרת החלון, הלך והתרחק עד שנעלם בבוהק שהכסיף הירח את השמשה שהלכה וקטנה והייתה לחלק מכותל הבית שלָשון של שביל נמתחה ממנו כמשיכת מכחול, הולכת וקטֵנה תחת רגליה, ותוך ההיסחפות האיטית מעלה ושוּב, שמעה את קול הלהבה, כה חרישי, כמֵשׂיח לנפשו, "עם כל עזות לבה, הוסיפה אמך לדבוק בגבר ההוא, ולי לא היה מה להעניק לה, מלבד ידע אלפי כשפים שלא רצתה ליטול כדי שלא יהיה בינינו שום מֶקַח מלבד אהבה, וכשפגשה בי לראשונה, באקראי, ונתגלה הכשף שבה המגן עליה מפני להבתי, לא כפיתי עצמי עליה, אלא בחירתה הייתה, וכל כמה שנורא היה הדבר – ואולי מבדידותי – כיבדתי את בחירתה, וכשקמה והלכה לבלי שוב, שוב כיבדתי את בחירתהּ, על אף שהתחננתי בפניה שלא תותיר אותי כך, כי היא היחידה שיכול הייתי לבוא עמה במגע, והיחידה שלא היה בה מורא מפני מעולם, והיא אמרה, תשורה אחת הענקת לי כבר, והאחרת ברחם, ואם ינדו אותם הבריות הקטנות שבכפר לא נתת לי דבר; אל תבוא אחרי, כך אמרה לי; היא עוד אהבה את בן-התמותה ההוא, וגם לאחר שיצא למלחמה וביתכם עמד ריק ממנו שנים ארוכות לא באתי אני אליה ולא היא אלי, גם כשעברה ביער, מלבד פעם אחת… ומרחוק, מעל הצמרות, ראיתי את קומתכם גבוהה והולכת, ושמעתי באדמה את פסיעותיכם, וסברתי שמקומכם בין בני האדם ואמרתי בלבי שהדבר טוב בעיניי, והנה גם בני, גם אני וגם היא שילמנו על השקר הזה," והמילים נמוגו במלמול הרוח, ובאוושת הצמרות שמעה הד קול גבר נאנח, "ואת, בתי, שירשת את כשף אמך, מה עשית לי"? ואז כמו הושב ההד לאחור אל הקול המְדבר, שהעמיק והיה למילים נהגות, וצמרמורת חלפה בגווה, גו בשר כבד ששב ועטף את רוחהּ בחיבוק רך, וליטוף הרוח על זרועהּ היה למגע יד קשה ועדינה שסרה ממנה כשנפקחו עיניה להביט אל קרחת היער ואל העצים המיתמרים סביב, וגֶבֶר-האֵש ההוא עמד מולה, ועיניו העתיקות היו מלאות חמלה עד שלא יכלה לשאת את מבטו, והיא הניחה ידה על מצחה וכתפיה רעדו והיא לחשה כמו ילדה מול צעצוע שבור, "רימו אותי," והוא אמר, "כן, בתי," והפעם נקבה בה המילה ההיא את חומות התדהמה ונגעה בה במלוא פשטותה; הבת נשאה עיניה, ובעד מעטה הזוהר וההסתר, מחול אור-צל הלבנה והעננים, ראתה שאש דמותו מתכהה והולכת, הולכת ונוטפת טיפות כבדות ואדומות אל הקרקע, ומבטו משתפל מטה ועוקב אחרי שני הפתילים הסמוּקים שנחרצו זה לצד זה בין העלים עד כפות רגליה, עד מפתח העור הרוטט עדיין, מתיז נטפים רופסים מעלה, מטנף את הסכין המיטלטל בו אך גם הולך ונדחק פנימה עם הנוזל הכהה שנשאב אל פיסת העור הפצועה בקול חרישי של מציצת שפתיים, ומשם שוב נשא מבט הגבר את מבטהּ אליו, בעדינות, כמו קיער ידו תחת סנטרהּ, והיא ראתה שהוא מחייך, ושמעה אותו אומר, "שמא עלי להודות לזו ששלחה אותך להורגני, כי משנאתה הביאה אותך אלי," וחשה כיצד יד ימינהּ הקמוצה נשלחת נכחה, ואצבעותיה נפשקות, אגודלהּ עוד נכפף מטה לגעת באמתהּ, בעוד אצבעהּ מורה בעדינות הלאה עד שנגעה בלהבת לחיו, מגע עור רך וקודח, מגע משי בוער, ואגלי דם החליקו על פניו ונטפו על קצה-גב-אמתהּ שנח על סנטרו, והוא אמר, "כך נגעה בי אמך, ואותו מבט נדהם היה בעיניה היפות," והיא אמרה, "אני אינני אמי," וקולה הלך והתקשח ובכל זאת רעד כשהוסיפה, "אני הרגתי", ושמטה מבטהּ וידהּ ממנו, ואמרה, "הרגתי, כמוך, באש," ודקה ארוכה חלפה ביניהם בטרם חשה את הלחות על לחייה, רכה וצורבת, מנטפת על קרקע היער, לחות של בדידות ואפיסת כוחות, ובקשת מוות, ושמעה אותו אומר, "כך בכתה אמך, כשאמרתי לה שלא אוכל לחדול להרוג," וקולו היה קרוב אליה, "ופעם, במלחמה, הגיעה שמועת-כזב לאמך שבעלהּ מת, ואז באה אלי, והצעתי לה חרב-אש, אם עמוק בלבהּ היא מבקשת נקמה, כדי שתצא אל שדה הקרב, והיא דחתה אותי, ואמרה, רוע מביא רוע, ואמרה, אתה אינך מבין דבר, ואמרה, תן לי להתאבל בשקט, אבל אני אומֵר לך שאת גם בתי, ואני קורא את לבך, ובעד דמעותייך אני חש בזעם הקר, ועם זאת את מבקשת לשוב, לא אל הבית כי אם אל הרחם, ועם זאת את סולדת מן החידלון, וידייך רוצות לנוע: את מבקשת לראות חרב בלבו של האיש שהרג את אחיך, וחרב בלבה של זו שהעירה בך את כוח הכשף ושלחה אותך עד הנה להורגני, וגם אם את מפנה אלי את גבך כעת, ידוע לך שאהבתך לאמך המתיקה בפיך את טעמו החמוץ של אפר האנשים שבזו לה, אך עד קצה-קצהו איני יכול לקרוא את לבך, ולא את דמעותייך… איני יודע במה את בוחרת, בתי," ואחרי דקה ארוכה אמר הקול, "אנא, בתי, גם אם את מתעבת אותי… אנא הביטי בי לפנֵי שאלך," והיא נשאה מבטהּ: תוואי זרועותיו הלך ונעלם בשלהבת סמיכה, נוטפת ארצה, גופו הלך והיטשטש, פניו כמו הלכו ונמוגו אל מאחורי מסך בוער ועיניו הזהובות עטו גון ארד, וקולו העמיק עד שלא היה בו כמעט מן האנושי, והאהבה ששמעה בו כששב ואמר "בתי," הדהדה סביבה ושקעה ארצה ונמזגה בקרקע ונמשכה הלאה, הלאה אל מעבר ליער, אור בוער מן האדמה, עז כמדורה בחורף, בו שמעה שוב ושוב, "אם עמוק בלבך את מבקשת נקמה, אתן לך חרב של אש," ובעד הסערה שפרצה פתע מגופו הדולק, חוטים חוטים צפופים ומתנחשלים של דם, שאפפו אותה וסימאו אותה ושאגו באוזניה, שמעה את נהמתו השלווה, "אם עמוק בלבך את מבקשת נקמה, אתן לך חרב של אש," וחוט דק של צער פרידה היה נסוך בו, אך גם כמיהה אל קץ, לאחר מאות על גבי מאות שנים של התמד, של ימי נדודים, ולילות שאין בהם תנומה כי האש לעולם אינה נרדמת, וחיי יציר-האש ממשיכים הלאה מרגע לרגע, הלאה, הלאה, ללא עצירה, ללא נקודת מנוח, רק הפוגות קצרות וארוכות, וקולו אמר, "בתי, אנא, אנא, אם עמוק בלבך את מבקשת נקמה, אתן לך חרב של אש," ולפתע הזדעקה וידעה , מתוך הרגע ההולך וחומק, ידעה ללא ספק, כאילו רקעה בה רגל והדהדה עד שקודקודהּ הזדעזע, וידהּ נשלחה קדימה כמבקשת ללפות את ראשו של המוות, וזעקה "כן!" ובו ברגע התגבשו רסיסים מן הלהט המדמם לפס ברזל מלובן, מאדים ועכור ומכסיף וראשו משונן, חרב נטולת ניצב ששרפה מכוות אש בעור כף ידהּ הרך שנרפא והתקשח בין רגע, ומתוך זעקתה הושלך פתע הס, ובחשכה המעוורת תלה מול עיניה גרגר של אור, כקצה להבת נר, וקול עמוק ליטף את לחיה באצבע רכה שכמו שרטה בעור, והקול אמר, "יפה, בתי – " והיער התמלא רעש חודר אוזניים כקול עור נקרע מקרח, ובעד נחשולי עלים בוערים שהוטחו פתע מעלה אל הצמרות בקע זיק ברק, בתכלת מדממת וזהב טהור, נשק לעיניה הדומעות והקשות, ונסק מן הקרקע הרטובה אל השחקים בקול נפץ ורעם מהדהד הדועך לאיטו אל הדממה.