היא לא ידעה שמתה. למעשה מתה פעמיים – ראשית בתאונה, ולאחר מכן בהתאבדות. וכעת התאגיד שהייתה בבעלותו החליט שעליה לשוב […]
רבל: היא לא ידעה שמתה. למעשה מתה פעמיים – ראשית בתאונה, ולאחר מכן בהתאבדות. וכעת התאגיד שהייתה בבעלותו החליט שעליה לשוב ולמות, על מנת לתדלק מיליוני חיים חד-פעמיים בחודשים הבאים. אבל רֶבֶּל אליזבת מודלרק לא ידעה זאת. היא ידעה רק שדבר מה השתבש ואיש לא מוכן לשוחח אתה על כך. "מדוע אני כאן?" שאלה. פניו של הרופא נישאו מעליה. הם היו צרים ומכוסים במסכה שדית של צבע עַצְבָּה אדום וירוק שכמעט ויכלה לקרוא. נמרח עליהם חיוך מתוכנת ומחריד, שהיה אמור להיות מרגיע, זוויות הפה דוחפות את הלחיים ומעגלות אותן. הוא כיוון לעברה את ההבעה השלדית. "אה, במקומך לא הייתי דואג בקשר לזה," אמר.
שורת נזירות ריחפה ממעל, שדיהן בולטים בתמימות, וכובעיהן לבנים ומעומלנים. הן נסעו על הפס המגנטי בצירה של עיר הגליל, מלאות חן כספינות קטנות. זה היה מחזה שכיח למדי, אפילו ביתי. אך לפתע התהפך מבטה והנזירות היו נוכריות לאין שיעור, צפות על ראשיהן לאורך קירות הזכוכית הארוכים שהיו קרים ממשטחים אינסופיים של כוכבים בהירים ששובצו בשמי הליל. היא בוודאי חזתה בזה אלפי פעמים, אך כעת, ללא אזהרה, מוחה צווח מוזר מוזר מוזר ולא עלה בידה להבחין בין ימינה לשמאלה. "אני לא מצליחה לזכור כלום," אמרה רבל. "לפעמים כלל איני בטוחה מי אני".
"טוב, זה נורמלי לחלוטין," אמר הרופא, "נוכח הנסיבות". הוא נעלם מאחורי ראשה. "אחות, את מוכנה להביט בזה?"
מישהי אותה לא יכלה לראות הצטרפה אליו והם נועדו חרישית. "אני מניחה שזה קורה לכם כל הזמן," אמרה רבל בשיניים חשוקות.
הם התעלמו ממנה. ניחוח הוורדים ממחיצת השיחים היה כבד ומפוטם, סמיך עד כדי מחנק. התנועה המשיכה לזרום לאורך הציר.
אילו יכלה להניע אפילו זרוע, רבל הייתה מחכה שהרופא יתקרב יתר על המידה וסוחטת ממנו את האמת. אך היא הייתה משותקת, ולא יכלה אף להניע את ראשה. היא יכלה רק לבהות מעלה לעבר האנשים המרחפים והכוכבים החגים בחדגוניות. רצועות השיכון מכל עבר נבנו מבמות וגבעות מלאכותיות, והתנשאו כאיים מים הכוכבים. פה ושם קבוצות של עורכי פיקניק הרהיבו להגיע עד לרצפת הזכוכית, נקודות שחורות שנראו לעין רק כשכיסו כוכבים או ערי גליל אחרות. כוכב הלכת המשונה שב וחלף מול עיניה.
"מוטב שנמתין יום נוסף לפני הניתוח," אמר הרופא לבסוף. "אבל האישיות שלה התייצבה היטב. אם לא יהיה כל שינוי קיצוני במצבה, נוכל לחתוך מחר". הוא שם פעמיו אל הדלת.
"חכה רגע!" זעקה רבל. הרופא נעצר ופנה להביט בה. עיניים מתות מוקפות בצבע, תחת שפעת שיער אדום. "האם הענקתי רשות לניתוח הזה?"
שוב הפנה לעברה את החיוך המרגיע להכעיס. "אה, אני לא חושב שזה חשוב," אמר, "ואת?"
בטרם הספיקה לענות, הוא נעלם. בזמן שהאחות כווננה את להבי הסִרְכוּת על מצחה של רבל ומאחורי אוזניה, היא רכנה לרגע בשדה ראייתה. זו הייתה נזירה, אישה עבת בשר בעלת סנטר כפול ועיניים שבערו בהתגלות אלוהית. מוקדם יותר, כשרבל עדיין הייתה חסרת תחושה וערה למחצה, היא הציגה את עצמה בתור האחות מרי רדהא. כעת רבל הבחינה שהנזירה השתעשעה עם העַצְבָּה שלה – היישומים הרוחניים שלה היו בעוצמה כה גבוהה שבקושי הצליחה לתפקד.
רבל הפנתה את מבטה כדי להסתיר את מחשבותיה. "הידלק בבקשה," מלמלה. הצג שלרגלי המיטה התרומם, מציג את הערך האנציקלופדי לצפנים רפואיים. היא מיהרה להחליף אותו במשהו לא מחשיד. האקולוגיה של אטמוספרות מתאן פשוטות. היא העמידה פנים כשקועה בכתוב.
"אחות?" אמרה רבל בזהירות כשהאחות פנתה לעזוב. "הצג לא ניצב בזווית נוחה. תוכלי לקרב אותו מעט?" הנזירה צייתה. "כן, כך. לא, טיפה… מושלם". רבל חייכה בחום, ולרגע התחמם לבה של האחות מרי רדהא בביטוי זה של אהבה כלל עולמית. לאחר מכן ריחפה החוצה.
"קנאית מזוינת," רטנה רבל. לאחר מכן פנתה לצג, "תודה". הוא נכבה. פני הצג היו חלקים ומבריקים. בהיותו כבוי שיקף באופן כהה את רגל מיטתה של רבל ואת הגיליון הרפואי התלוי שם.
רבל פענחה במהירות את הסמלים ההפוכים. היו שני גלגלי אישיות פשוטים, אחד סומן כמקורי והשני כעכשווי. הם כלל לא דמו זה לזה. היה סמל נוסף להכנה לניתוח עַצְבָּה, ושלושה אחרים, מתומצתים, הודיעו שאין לה כל צרכים רפואיים מיוחדים. מתחתיהם הייתה שורה בודדת, היכן ששמה אמור היה להיות. רבל קראה אותה פעמיים, אות אחר אות, כדי לוודא שלא נעשתה כל טעות: רכוש דויטשה נקאסונה בע"מ הזעם עלה ברבל כחיה לבנה פראית. היא חשקה את שיניה והפשילה את שפתיה ולא ניסתה להילחם בו. היא רצתה את הזעם הזה. הוא היה בן בריתה, ידידה היחיד. הוא שעט דרך גופה המשותק, סערה רותחת של ניבים וטפרים ואלימות.
הוא השתלט עליה, מטביע אותה בתוהו ובוהו של חוסר אונים, שולח אותה אל הייאוש האפל, חסר השם והמטרה; בו איבדה את פניה, את גופה, את קיומה. היא הפכה לשד, צופה בעוורון בזרם האנשים החולף ובתנועת הכוכבים, ושונאת את כולם. רוצה להרוס אותם בידיה, ערים וכוכבים ואנשים כאחד, ולמחוץ אותם לכדור בשר קטן, בעודה צוחקת, ודמעות שחורות נקוות מעיניה…
היא הקיצה בתחושת חולשה ודכאון. "אמור לי בבקשה את השעה," אמרה, והצג ציית. חלפו ארבע שעות.
אישה פסעה לתוך הגומחה, טיפוס צנום בפנים ירוקים ואפוד כלים מעור, מעין ביוטכנאית נמוכת דרג. היא זמזמה לעצמה והחלה לגזום את הקירות, עובדת באופן שיטתי, כפייתי, עוצרת מדי פעם כדי להשיב ורד למקומו.
"היי, חומד," אמרה רבל, "תעשי לי טובה". רפיון החושים התאדה כשהאדרנלין החל לזרום. חיוך הבזיק על פניה.
"הממ? הא! אה… מה יש?" האישה הרפתה מעבודתה במאמץ בולט.
"אני משתחררת עוד כמה שעות ואף אחד לא ארגן לי בגדים. את יכולה לקפוץ בדרך החוצה לאיפה-שלא-יהיה ולבקש מהם לשלוח משהו?"
האישה פלבלה בעיניה. "אה… כן, בטח. האחות שלך לא אמורה לדאוג לזה?"
רבל גלגלה את עיניה. "היא רואה את תמצית היקום בכוכבים, ואת משמעות החיים בוורד צומח. היא לא כל כך טובה בדברים הקטנים. את מבינה את כוונתי?" כל מי שעובד בבית חולים עם מסדר אחיות יאמין לזה.
"טוב, למה לא?" האישה שבה לעבודתה, ונראה שהוקל לה שהשיחה הסתיימה. עלים וזמורות דאו מטה מאצבעותיה כפתיתי שלג. עד לרגע בו עזבה האישה, הייתה רבל בטוחה ששכחה את הבטחתה.
אך לאחר שעה נכנס סניטר והניח גלימה על השולחן מבלי לומר מילה. "בנזונה," אמרה רבל חרישית. היא הולכת לפרוץ החוצה מהמקום הזה!
carmelra@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
מד"ב קשה אבל מומלץ!