"העיניים, נערי היקר, הן מראה הנפש. בכל פעם שמישהו חש שלא בנוח להגיד דבר מה, אישוניו מתרחבים קלות. לא במקרה […]
1
סמיית התבונן מעבר לפינת הרחוב אל ביתו. ‘בית’ – לרגע חנקה המילה את גרונו ובמקום הדמעות שאיימו להציף את עיניו, התעוותו פניו באומללות ובאי-אמון.
כמה דקות לפני כן נפרד ממנו לארי, רב-המשרתים הוותיק, מותיר אחריו עיניים עצובות, פנים נפולים והתנצלות מגומגמת, “אין בידי הפתרון, אדון סמיית הצעיר. הדבר מעל ומעבר לכוחותיי, מזה כמה חודשים שאינני יודע היכן נמצא אביך או כיצד ליצור עמו קשר. לצערי, תאלץ למצוא את דרכך בעצמך. אף אני אאלץ למצוא מקום אחר לפרנסתי.”
עד לפני שעה קלה היה הבית ביתו שלו, בו גדל וחי כיאה לבנו של סוחר אמיד ומשגשג. הבית נבנה לפני למעלה ממאה שנים מאבני בהט אפורות כפנינה. בחזיתו נראו החלונות הרחבים, המקומרים, ווילונות התחרה המיובאים שנתלו מקרניזים מהודרים ומגולפים באמנות.
לבית הייתה גינה מטופחת. שיחי ורדים גזומים בקפידה הציצו מבעד לחרכי חומת האבן המשוננת ועצי תרזה שופעי עלווה הטילו צל על הדשא הירוק, מתחרים בצלו של הערמון הענק שצמח מול חלון חדרו של סמיית בקומה השנייה.
בבית התגוררו שלוש משרתות, גנן, מבשלת, עוזרת צעירה ורב-משרתים והוא רחש מפעילות במשך כל שעות היום. רהיטי העץ הכבדים, הספרייה המהודרת, השטיחים העבים, תמונות השמן שמוסגרו בעץ כבד מצופה בצבע זהב ושאר חפצי הנוי נזקקו לטיפול מתמיד.
סמיית היה שרוע בחדרו על מיטת האפיריון הרחבה, משלים את קריאת אחד מהספרים החביבים עליו. הספר דן בגורלן של שושלות המלכים הקדומים החל מתקופת הקמתן ועד לאותה תקלה מצערת שהכחידה אותן מן העולם. קולות שהגיעו מן המבואה חדרו לאוזניו, חילופי דברים של מבוגרים נרגזים, שאליהם הצטרפו עד מהרה צלילי נהי נשיים. הרעש התגבר והפך לבלתי נסבל, וסמיית התגלגל ממיטתו בסקרנות. מדי פעם היה רב המשרתים מגזים בהטלת מרות, בעיקר על המשרתות הצעירות. הוא יצא את החדר בחופזה, חצה את המסדרון ושם נעצר בתמהון.
צמד גברים מזוקנים וכבדי גוף, שפניהם הנוקשים וחליפותיהם השחורות דימו אותם לקברנים, התווכחו עם לארי בקולניות, מנופפים מול עיניו צרור ניירות. סמיית כחכח בגרונו בקול רועם, והשלושה השתתקו והפנו לעברו את תשומת לבם.
לבו של סמיית החסיר פעימה, מעולם לא ראה את פניו של רב-המשרתים כה עגומים ונבוכים. מנסיון העבר, ידע כי לארי הקשיש מעולם לא הצטיין בטוב לב או בסבלנות, ולא פעם ולא פעמיים הגיעו לאוזניו תלונות שונות מצד המשרתות הצעירות. אולם הפעם, הרגיש סמיית – הדבר היה שונה.
“אדון סמיית הצעיר…” החל לארי בנימה חרישית והשפיל את עיניו. סמיית הבחין כי הגבר משמאלו מגחך לעצמו, כמי שמפיק הנאה רבה מעצם המעמד. “…לצערי הרב, בית זה, אדוני היקר, אינו שייך לך יותר. ה… אדונים האלה שאתי…”
הגבר משמאל התפרץ לדבריו של רב המשרתים באכזריות להוטה, שיניו הצהובות נוצצות באור הבהיר. “אתה מתנדף מכאן עכשיו, זהו. כל מה שיש בבית הזה, שייך עכשיו לאדון ריילי.”
לארי הרים את ראשו, פניו הנאים, המכובדים, קפאו בהבעת כעס ועלבון. גסות הרוח הרתיחה את סמיית ופניו האדימו בזעם. הוא קפץ את אגרופיו ושב ופרש אותם, וללא היסוס צעד קדימה בהתרסה מול פניו של הבריון. “מי אתה בכלל שתעז לדבר אלי ככה? צא מהבית הזה, חלאה!” צעק והרים את ידו לסטור על פניו.
הגבר תפס את ידו של סמיית בכוח, עיקם אותה לאחור והכריח אותו לכרוע על ברכיו. “לאדון הקטן יש שיניים,” נהם בעליצות זדונית, “שיני חלב שצריך לעקור.”
היד הגדולה, הגסה, לפתה את צווארו של סמיית והרימה אותו, מכריחה אותו לעמוד על קצות אצבעותיו. אגרוף גדול ומאיים התקרב לפניו, והוא עצם את עיניו בבעתה.
רעו של הבריון הניח את ידו על שכמו, “מספיק,” אמר בקול סמכותי, “תעזוב את הילד.” הלחץ על צווארו של סמיית הוקל בבת אחת והוא נפל על ברכיו בחולשה. הגבר כרע לצדו, מדיף מפיו צחנת טבק לעיסה זול. קולו היה רך במפתיע, ופניו הביעו השתתפות בצערו, “אדון סמיית הצעיר, צר לנו, אך אנו שליחיו של אדון ריילי. בהתאם להחלטה שנתקבלה אתמול בבית המשפט, בית זה, על תכולתו, יעבור לידינו באופן מידי.”
סמיית נאנק בכאב וחשק את שפתיו בכוח, ידו כמעט שותקה. הוא הביט בלארי בתחושת אין אונים, אולם פניו המובסים של רב-המשרתים הסגירו את האמת המרה והבלתי מתפשרת.
סמיית השפיל את ראשו באלם והניח ללארי לעזור לו לקום וללכת אל חדרו, בפעם האחרונה.
סמיית העיף מבט אחרון לעבר הבית. זו חייבת להיות טעות כלשהי, הרהר לעצמו במחזוריות אינסופית, חייבת. לו אבי היה כאן, הבריונים האלו לעולם לא היו מעזים לגרש אותי.
גבותיו הצטופפו מעל לעיניו בהחלטה נזעמת, מקשיחות את פניו. זה אינו הזמן למחשבות כאלו. במוקדם או במאוחר יתברר פשר העניין, ואותו הבריון… הוא עוד ישלם על כך. וביוקר.
סמיית נטל את המזוודה היחידה שהרשו לו לקחת עמו, שהכילה כמה חליפות בגדים, לבנים, גרביים, כמה חפצים נוספים וזהו. לאן עכשיו? פניו התבהרו, בינתיים יוכל להתארח אצל ג’ורג’. ג’ורג החביב, השמנמן, חברו לכיתה. הוא ודאי ישמח לארח אותו לכמה ימים בביתו עד שייפתר העניין המטופש הזה.
מחשבה זרה התגנבה למוחו, האם יסכים אביו של ג’ורג’ לארח אותו? מצד אחד עקב אביו של ג’ורג’ אחר פעולותיו של אביו של סמיית בבורסה, קונה ומוכר אחריו בנאמנות של כלב ציד, מאידך, למרות הקרבה ביניהם, בשנה האחרונה לא הזמין אותו ג’ורג’ לבקר בביתו אפילו פעם אחת. עד כה סמיית מעולם לא תהה על כך.
סמיית ביטל את המחשבה המטרידה ועודד את עצמו, ההגיון אומר כי אביו של ג’ורג ישמח לגמול טובה לבנו של האיש אותו הוא כה מעריך, ובשעה זו – די בכך.
סמיית הפנה את גבו לביתו והחל לפסוע במורד הרחוב לכיוון ביתו של ג’ורג’, מתעלם מקריאות הרוכלים, ומהשקשוק הצורמני של גלגלי המרכבות שחלפו על פניו על הלבנים השרופות, החומות, שמהן נעשו המדרכות.
באותה השעה, איש לא התריע בפניו שיעברו עוד שנים ארוכות לפני שיראה שוב את הבית ממנו יצא זה עתה.
סמיית קד בנימוס למשרת שפתח את דלת הבית. “סליחה, אדוני, האם תוכל למסור לג’ורג’ כי סמיית נמצא כאן וממתין לו?”
פניו של המשרת נבטו בו באדיבות יבשה, אינם מסגירים את מחשבות בעליהם. ככל הנראה, הרהר סמיית, כל רב-משרתים ניחן באותן הבעות פנים. “האדון הצעיר אינו נמצא כעת, ולמיטב ידיעתי אינו עתיד לשוב בשעות הקרובות.”
“אם כך,” אמר סמיית בבטחון, “האם תואיל לקרוא לאביו של ג’ורג’? אמור לו כי סמיית, בנו של אדון דבון, מעוניין להחליף עמו כמה מילים.”
גביניו השחורים של המשרת התרוממו מעלה, אולם הבעת פניו נותרה בעינה. “אנא המתן כאן, אדון סמיית. מיד אשוב.” דלת העץ השחורה נטרקה.
סמיית ניצל את זמן ההמתנה להתבונן סביבו בסקרנות, כן, כאן יוכל לנוח כמה ימים. אמנם בחיצוניותו לא נראה הבית נאה ומפואר כמו ביתו, אולם אין לשפוט את ביתו של אדם לפני שהכרת אותו מלפני ומלפנים.
הדלת שבה ונפתחה.
פניו של המשרת נותרו קפואים. “האדון מסר כי אינו מעוניין לראותך, בני עמך אינם רצויים כאן.”
סמיית נרתע לאחור בתדהמה ופניו נצבעו בסומק אדום. לרגע עלה בתוכו כעס משחית. אך הוא הצליח להתאושש ולהרגיע את עצמו. “בן תרבות,” נהג לארי להגיד מפעם לפעם, “יודע למשול ברוחו.”
הוא כפה על עצמו לדבר בנימה הגיונית, שקטה, “אינך מבין…”
פניו של המשרת נראו כאילו נחצבו בסלע גרניט, “אני מבין,” אמר, כמסביר משהו שאינו ראוי להסבר, “אתה לא מבין. האדון יודע בדיוק מי אתה, ואף מי אביך. אין הוא מעוניין לראותך, ואף הבהיר זאת היטב.” עיניו התרככו לפתע מאחורי המסכה הקפואה ונימת התנצלות קלה נשזרה בקולו, “לך לדרכך, אדון סמיית, האדון שוב שתה מעט יותר מכפי הראוי. אין לך מקום כאן, ואולי מוטב שכך… אני מצטער.”
המשרת נסוג לאחור. הדלת נסגרה.
סמיית ניצב מול הדלת כמה רגעים ופנה ללכת, פניו אדומים מזעם ונשמתו חרוכה מבושה.
לא יתכן, חשב סמיית, כי לא אוכל למצוא מקום להתארח בו לכמה ימים, או מישהו שיעזור לי. דברים אלה אינם קורים במציאות, ואולי אין זה אלא חלום רע שיפוג עוד מעט. הוא החליט לנסות את מזלו בשנית ושם פעמיו לביתו של ידיד נוסף. הפעם פתחה את הדלת אישה מבוגרת, נעימת פנים והדורת לבוש, אשר חייכה בחום למראה הנער העומד לפניה, “במה אוכל לעזור לך, נער?”
על פי מלבושה הסיק סמיית כי היא גבירת הבית, ולכן חייך לעברה בנימוס. “אבקש את סליחתך, גברתי, שמי סמיית ואני לומד עם בנך באותה הכיתה.” עיניה של הגבירה בחנו אותו בסקרנות אדיבה. “תהיתי אם אוכל לשהות כאן כמה ימים, עד שאצליח ליצור קשר עם אבי – אולי את מכירה את שמו, מר דבון.” הוא השתתק במבוכה.
כשהזכיר סמיית את שם אביו, נרתעו לרגע פניה של הגבירה, כאילו אמר משהו לא יאה. היא בחנה אותו ארוכות ושפתיה נקפצו בקשיחות. “צר לי, אדון סמיית,” אמרה בקול שטוח, חסר גוון, “אבל גם אם הייתי רוצה, לא אוכל להציע לך אירוח בבית הזה. מר דבון… הוא לא מהאנשים החביבים על בעלי.”
עוד בטרם הספיק סמיית להגיב לדבריה, נסוגה הגברת וסגרה את הדלת מול פניו, יחד עם תקוותו.
שעה ארוכה שוטט סמיית ברחובות העיר ללא מטרה מוגדרת, עולמו הבטוח טולטל ונחבט פעם אחר פעם. מוחו התמלא בשאלות עליהן לא הצליח למצוא תשובה. למה לא הסכים אביו של ג’ורג’ אפילו לראות אותו? מה היה לגבירה ולבעלה נגד אביו? ומה קרה לאותם הערכים הנעלים עליהם חונך כל חייו?
גלגל השמש קפח על ראשו. בסופו של דבר התעייף מההליכה חסרת התכלית, ניצב על מקומו וחיפש לעצמו קרן זווית מוצלת שם יוכל לנוח זמן מה. הייתה זו סביבה לא מוכרת עבורו, רחוב מסחרי בלב אזור מגורים של המעמד הבינוני. הרחוב היה עמוס בהולכי רגל טרודים בענייניהם, מגבעות לראשיהם ומעילי כנפות שחורים לגופם, כצו האופנה האחרונה. הוא מחה את מצחו המיוזע והניח את המזוודה בצלה של סוכת בד שנמתחה מעל לבית מסחר למפות ישנות. הוא התיישב על המזוודה, התעלם מרעשי הרחוב וניסה לעשות סדר במחשבותיו, למצוא בהן תבנית הגיונית ולחשוב על צעדיו הבאים.
לפתע נקש משהו ארוך וכבד על כתפו. שוטר מקוף משוטט התייצב מולו ונבח, “לא יושבים כאן.”
סמיית הרים את עיניו בהפתעה, מבין שהשוטר מתייחס אליו כאחד מהרוכלים העלובים ששוטטו ברחוב, כאחרון הקבצנים. הוא קם על רגליו בחפזון. הנקודה בה נקשה אלתו של השוטר צרבה כמגע של אש. רוחו נפלה סופית. נפשו ספגה עלבון אחד יותר מדי. הוא נטל את המזוודה והתרחק בהליכה מהירה, חודר יותר ויותר למעמקי העיר, פניו מבריקים מדמעות שכמו חרשו תלמים בלחייו וטשטשו את ראייתו. בסופו של דבר פנה לסמטה אפלולית ומוזנחת, שם קרס על ברכיו בצמוד לקיר לבנים אדמדם והוסיף לבכות עד שלא נותרו בתוכו דמעות. לאחר זמן שנדמה כנצח ניגב בשרוולו את הרטיבות שעל פניו והרים את עיניו להביט סביבו.
שתי שורות של בתים אפורים, עלובי מראה, תריסים מוגפים, דלתות סגורות שחלקן נחסמו בקרשים נבטו אליו בחזרה. בעומק הסמטה הבחין בדלת שבורה שחרקה על צירים חלודים. הוא קם על רגליו ומיהר לעברה. סמיית התכופף בכניסה ונזהר לא לחבוט את ראשו במשקוף הרעוע, מתעלם מריח העובש שנדף מתוך הבניין. במורד המדרגות גילה מרתף אפלולי ומעופש, שעל פי מראהו ננטש זה מכבר. ריח חריף של שתן וריקבון הצטרף לריח העובש וסמיית נתקף בחילה, אבל הוא בלע את רוקו.
באחת מפינות המרתף ראה כיסא מיותם בעל שלוש רגליים, שעם קצת מאמץ אפשר יהיה לשבת עליו. בפינה אחרת נערמו ניירות עיתון מצהיבים וגזרי עצים שכפי הנראה נתלשו מאחד החלונות הצרים בזמן זה או אחר. את התמונה העגומה השלימו ערמות סמרטוטים רקובים שפוזרו באקראי בפינות המרתף.
סמיית כרע על עקביו בייאוש ואומללות, ידיו חיבקו את ברכיו בנסיון לא לגעת בזוהמה אשר במרתף. עיניו נעצמו בחוזקה, ותמונות של ביתו לשעבר חלפו במוחו שוב ושוב. לארי, המשרתות המצחקקות, חדרו, חבריו לבית הספר, המורים. אבל התמונות לא החזיקו מעמד בדמיונו. הכל נעלם בבת אחת, כאילו לא היה מעולם. מה יעשה לבדו? מי יעזור לו? למי יפנה בכלל? ואביו, מה קרה לאביו? איפה הוא? ביבשת אחרת. איך יוכל אפילו להתחיל ולחפש אותו? האם נגזר עליו לחיות במקום כזה, מקום שרק העכברושים והמקקים שורצים בו? ומה אם מישהו ממכריו יראה אותו כאן עכשיו? מה יחשוב עליו? ההשפלות שחווה עד עכשיו יהיו כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לו בעתיד.
סמיית פקח את עיניו וזקף את ראשו, הכאב שמילא את תוכו הפך לבלתי נסבל. לא, חיים כאלה אינם חיים. הדעת אינה סובלת חיים כה עלובים, אומללים, חיים של בהמה. במצב זה מוטב לי להתאבד. כך לפחות אשמור על מעט מכבודי.
פניו התקשחו בהחלטיות, בזעם. משהו בתוכו התעורר, משהו שעדיין לא הוגדר די צרכו. בידיים נוקשות פתח את מזוודתו והחל לחטט בתוכה. אצבעותיו התעוררו לחיים משלהן ומיששו בין הבגדים ובתוך כיסי החליפות. בסופו של דבר מצא כמה גפרורים. לרגע הבליח בתוכו ניצוץ תקווה, אבל חולשה פתאומית טלטלה אותו בכוח מבפנים ואיימה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו. במאמץ עליון הצליח להחזיק מעמד ולא ליפול על הרצפה המזוהמת. הוא בלע שוב את רוקו והצליח להתעלם מהבחילה שליוותה אותו מרגע שירד למרתף ומהחולשה שאחזה בו והתחיל לסדר באיטיות ובסבלנות, כמו מישהו שכוח זר השתלט עליו, את חתיכות העצים ואת הניירות הישנים במרכז המרתף. לאחר שהיה שבע רצון מגודל הערמה, הדליק לעצמו מדורה.
להבותיה הכתומות של האש האירו גם את הפינות הרחוקות ביותר במרתף והמראה רק חיזק את החלטתו. הבחילה נעלמה ויחד עמה הגיעה תחושה חדשה של כוח לאבריו. מתז גיצים לוהטים ועשן חריף שפרצו מתוך הלהבות הגיעו לתקרה המפוחמת של המרתף וצרבו את עיניו, אך הוא התעלם מהם.
סמיית ניגש לאחת מערמות הסמרטוטים, מתגבר על תחושת המיאוס שאחזה בו למגע הבדים המטונפים ובחר מתוכם כמה שנראו שלמים. לאחר מכן התיישב על הכיסא הרעוע והחל לקשור את הסמרטוטים האחד לשני, שוזר אותם לכדי צרור דמוי חבל עבה. כשהיה בידו חבל ארוך דיו, נשם עמוקות והתקין לעצמו עניבת חנק.
סמיית טיפס בזהירות על הכיסא, הטיל את קצה החבל מעל אחת מקורות העץ התומכות את הבית שמעל למרתף, וקשר אותו בכוח. לרגע אחרון עוד השתהה בנסיון חסר תועלת לשקול שוב את מעשיו, אולם הרגע חלף, כוח חזק ממנו הטביע את מחשבתו והשתלט על תנועותיו. הוא השחיל את ראשו לתוך עניבת החנק ומוטט בבעיטה את הכיסא.
בשנייה האחרונה עוד הספיקה מחשבה מיוסרת אחרונה לחלוף במוחו – למה למות, בעצם? אולם התשובה בוששה לבוא. רק החשכה דהרה לקראתו והוא איבד את הכרתו.
עיניו נפקחו לאיטן. משהו העיק על צווארו, כאב עמום. ניצנים של מחשבות תועות חלפו במוחו עת ההגיון ניסה לפלס לעצמו מקום. אני חי?
סמיית אחז בשתי ידיו בעניבת החנק והחל לנדנד את גופו קדימה ואחורה. לרגע חש מחנק קל, אבל אז נשמע קול קריעה, והוא צנח על ברכיו והתגלגל על רצפת האבן המחוספסת, מטנף את בגדיו באבק וצואת עכברושים יבשה, פריכה.
הוא התרומם על רגליו באיטיות, הסיר את העניבה מצווארו ומישש אותו בחשש. טבעת הכאב סביב הצוואר נחלשה, ואז נעלמה.
מבטו נדד לעבר התקרה ושב אל המדורה שכעת נותרה ממנה רק ערמת אפר שחורה שבמרכזה כמה גחלים לוחשות. כמה זמן חלף מאז שאיבד את ההכרה? פתאום הבין: משהו השאיר אותי בחיים. משהו לא הרשה לי למות. אבל מה? הוא לא הצליח למצוא תשובה, אך ניצוץ מלובן של שמחה טלטל אותו מבפנים וחגג את עצם העובדה שנשאר בחיים. רטיבות חמה נגרה בפתאומיות על לחייו, דמעות אחרונות. הוא ניגב אותן בהקלה.
סמיית השליך לתוך המדורה הגוועת את השרידים של חבל התלייה ואת שאריות הכיסא ונעץ בגחלים עיניים מהורהרות. הלהבות הזעירות החלו להתרחב ולגדול, לעכל לתוכן את המזון החדש. עולמו הפנימי של סמיית התרחב, התכווץ, ומצא את מקומו. סמיית קילף מעליו את עולמו הישן כמו נחש שמשיל את עורו הפריך, היבש, חסר התועלת.
הילד החבול, המוכה, המושפל, האומלל, נפרד ממנו לנצח.
כשהלהבות החלו שוב לדעוך, הפנה סמיית את גבו למדורה, פשט מעליו את בגדיו המאובקים, ניגב את פניו ואת ידיו ככל יכולתו, ואז פתח מחדש את המזוודה ובחר חליפה חדשה. הוא התלבש שוב בקפדנות, באיטיות. הוא טיפס במדרגות, מותיר את המזוודה במרתף יחד עם עולמו הישן ולא הביט לאחור. עולם חדש מחכה לו בחוץ.
אין עדיין תגובות