הספר כולל חמישה סיפורים קצרים בסגנון מדע בדיוני רך שנכתבו נכתבו בהשראת התנ"ך, שירת ימי הביניים, והשירה העברית החדשה. אחרי […]
עשן הזמן: טרי פראצ’ט כתב שחנויות המוכרות ספרים קסומים מופיעות לפעמים באמצע העיר, ברחוב צדדי, בלא כל הסבר. התושבים מקבלים את הופעתן בשוויון נפש, וכך גם את היעלמותן, מה שבוודאי יגיע בשלב זה או אחר. עוד לפני שנכנסתי, קיוויתי שלא תיעלם לי במהרה. היא נראתה לי נחמדה – הפתעה נעימה ליום האחרון בחודש הראשון של השנה האזרחית החדשה. בחנתי היטב את השלט, ניסיתי לנחש מה אוכל למצוא בפנים, ונכנסתי. עיני נחו על כמה ספרי שירה שמצדם נחו על מדפים, כמו מצפים שמישהו יושיט את היד וייגע בהם. אלתרמן ויונה וולך דרו בכפיפה אחת, ולא נראה שזה הפריע למי מהם. לא הבנתי למה חול דקיק צובט את עיני – לא היה עשן בחנות. ספר שירה אחד רצה שאקרא אותו יותר מן האחרים. הושטתי את היד והתחלתי לעיין, אבל לא התחברתי. חבל, אני דווקא אוהב שירה, אבל זה עניין של קליק. סגרתי את הספר ושאלתי את עצמי אם אפתח אותו שוב. ואז שמתי לב למוכרת. נמוכה וחייכנית היא צפתה בי כל הזמן. שאלתי אותה למה קוראים לחנות “עשן הזמן”, ובלא מילים היא הצביעה אל שיר של לאה גולדברג שתלוי היה על עמוד.
בדמדומים
עֲשָׁן-הַזְּמָן עוֹלֶה אֶל הַתִּקְרָה
וְיוֹם אִלֵּם, גּוֹוֵע וְרוֹגֵשׁ,
רוֹבֵץ מִמּוּל הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה,
סֵפֶר-הַשִּׁירִים נִרְדָם עַל הַדַּרְגֵּשׁ.
וְהוּא חוֹלֵם דּוּמָם עַל הַיָּדַיִים
אֲשֶר שָׁטְפוּ אֶת לֹבֶן עֲמּוּדָיו,
וּבֵין קִמְטֵי-שׁוּרוֹת נִשְׁאַר עֲדַיִין
רֵיחָן הַזָּר כְּזֵכֶר אַגָּדָה.
רֶטֶט קַל עוֹבֵר מִדַּף אֶל דַף
וְהַס… מֵעַל הַסֵּפֶר הַנִּרְדָּם
צֵל הַמְּנוֹרָה מַזְכִּיר פַּרְצוּף אָדָם,
וְהוּא חוֹלֵם שֶׁאֵלֶּה הֵן יָדָיו.
לאה גולדברג
קראתי. דווקא כן התחברתי. אולי היא מדברת על עצמה. אולי היא הספר, חולמת שכל צל על הקיר הוא אדם המשתוקק להחזיק בה ולקרוא אותה. ואולי היא מדברת עלי, על הספר שעוד צריך להיכתב… ככה אני בחנויות ספרים, קצת פילוסופי.
כשיצאתי היה כבר חשוך והלכתי הביתה. לא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן עד למחרת. על השעון התנוסס התאריך אבל בדקתי שוב, ליתר בטחון. שלושים ואחד בינואר 2007, גם על צג הפלאפון. לא יכול להיות. זה לא שוב אותו יום! אתמול לא היה היום האחרון בחודש? כנראה אני יותר מבולבל מילד אחד שאף אחד חוץ מההורים שלו לא קרא לו שמוליק… בולבול אקבולבול? מה פתאום חשבתי עליו? זה לא קרה בערך מאז שהייתי בן עשר.
קמתי, התלבשתי ויצאתי מן הבית. היו לי כמה דברים לעשות באוניברסיטה, אבל מצאתי את עצמי הולך לחנות בצהריים. הצלחתי לצמצם את שארית היום, תוך דחיית מטלות חיוניות בעליל, כדי לייצר מעט זמן לבטלה איכותית. אחרי הכול הרווחתי יום. מיד אחרי זה, החלטתי, אני נוסע לחיפה לעוד חנות, שם למטה, מתחת לרחוב הרצל. כל השאר יכול לחכות – מה שאפשר לדחות למחר עדיף לדחות למחרתיים. יסמין-תרגומים יחזיקו מעמד גם אם אשלח להם הכול בעוד שבוע, בסך-הכול כמה תרגומים משעממים של כמה סקירות משעממות של כמה חברות משעממות. אף אחד לא ממש יתגעגע אלי אם אעלם מכאן. בטח לא אף אחת.
טיילתי בין המדפים – כל הזמן הם מוסיפים עוד מדפים – וקראתי שוב על עשן הזמן. מאחד המדפים הציץ הספר “מומו”, מזכיר לי שצריך לנצל את הזמן ביעילות אבל לפעמים לתת לעצמך זמן ליהנות. כבר יום חמישי בצהריים, אז יצאתי ונסעתי.
זה נשמע יותר פשוט ממה שזה היה באמת, כי חשבתי שאלך לרכבת והתחלתי ללכת, אבל באר-שבע, שאני די חדש בה וקצת לא מכיר, נראתה פתאום שונה, מדברית יותר, ולא מצאתי את תחנת הרכבת. אז עליתי על אוטובוס אדום-לבן וגדול ועמדתי מול הנהג ובהיתי. בסוף נתתי לו כמה לירות וישבתי. מושב כחול, מעין בד מצופה גומי קצת קרוע, וספוג צהוב, גם הוא קרוע, מבצבץ מתחתיו. השלט ביקש ממני לא לעשן, לא לירוק ולא לפצח גרעינים. התנועה היתה מאוד רגועה, וציינתי לעצמי בסיפוק שאני מכיר את כל הדגמים של המכוניות – רובן היו סובארו.
האוטובוס כנראה נסע לאט, כי רק אחרי די הרבה זמן – אבל לא הייתי לחוץ – הוא הגיע לתל-אביב לתחנה המרכזית, הישנה. הופתעתי, אבל נתתי לרגלי להוליך אותי לקו 901 ונסעתי לתחנה הישנה בחיפה. היא נראתה חדשה מאוד. בכל אופן לקחתי קו 10 להדר. זה היה מוכר וטוב. שום הפתעות. השמיעו שלמה ארצי: “אחרי הכול את שיר” – כנראה הנהג שמע גלי צה”ל, ואני חשבתי שוב, מי היא זאת שאני חושב שהיא שיר.
ככה, במצב רוח קצת חלומי, הגעתי אל חנות הספרים. מפתיע עד כמה הדר הכרמל כמעט לא השתנתה מאז שהייתי ילד ולמדתי כאן בריאלי. רק כמה מעדניות של רוסים פה ושם, חוץ מזה הכול נשאר אותו דבר. אה, כן, ומוזיאון המדע. החלטתי לעלות לשם. אבל הבניין היה… זה מוזר. גם לא ראיתי אף מעדנייה של רוסים בדרך.
בתוך תוכי כבר ידעתי מה קורה כאן, וזכרתי מה צריך לעשות – לקרוא עיתון. ניגשתי לסטימצקי. שלט ישן, חדש. בדקתי את העיתון, והוא אימת את חשדותי. צריך להאמין רק לשם, למחיר ולתאריך: 31.1.1980.
אין עדיין תגובות