ד"ר נעמי גור נוגעת בנושאים מהותיים מתוך התבוננות מפוכחת בחיי היומיום, במציאות ולא בתיאוריה, כאחת המשתתפות בספר. חיבור בין ראש ולב, חיזוק הדימוי הפנימי, חיים בהווה בלי מחיקת העבר, המתח בין הצורך בחופש למחויבות לעצמך – נושאים אלו ועוד מובאים בספר בשפה פשוטה וברורה תוך שימוש בדוגמאות מהחיים שעלו במהלך מפגשים פרטניים וקבוצתיים. ד"ר גור מציעה אופציות פשוטות אך לא פשטניות, לחתירה למצב נפשי שפוי. ד"ר נעמי גור, פסיכולוגית, לשעבר מרצה באוניברסיטת תל אביב, היום ראש תוכנית לתואר שני במכללה האקדמית לישראל. ספרה הראשון אהבה שפויה ראה אור בהוצאת כנרת זב"מ והיה לרב-מכר. זהו ספרה השני.
קטגוריות: עיון
ד"ר נעמי גור נוגעת בנושאים מהותיים מתוך התבוננות מפוכחת בחיי היומיום, במציאות ולא בתיאוריה, כאחת המשתתפות בספר. חיבור בין ראש […]
שפויה ללא תקנה
לא שכבתי מעולפת מרוב ייאוש על רצפת המטבח, לא אושפזתי בגלל דיכאון, לא התבודדתי לפרקי זמן ארוכים באשראם או במנזר. האם אני שפויה ללא תקנה? האם אני חיה בבועה? לא. חייתי את חיי בדומה לרוב הנשים בעולם המערבי, במתח מתמיד בין לימודים, זוגיות, אמהות ועבודה. עם עליות וירידות, עייפות והתעוררות, הצלחות וכישלונות, כעסים וצחוקים, שנאה ואהבה, בין ייאוש לתקווה.
לא פעם הרגשתי שאין לי יותר כוח, שאני הולכת לאיבוד, שהגג נופל עליי. היה לי מזל, שלא תמיד זיהיתי כמזל. החיים שלי עניינו אותי מאוד. חוץ מהכוחות שהיה עליי לגייס כדי לחיות, רציתי בכל מאודי להשתתף בחיי. לא די היה לי להיות ניצבת באירועים, רציתי להיות נוכחת. רציתי להבין את מה שקורה ואת עצמי בזמן שהדברים מתרחשים, לחוות אותם. הדחף שבי היה הרבה מעבר לסקרנות, העיסוק בחיי ריתק אותי, ממשיך לרתק אותי, ומעניק להם טעם.
לא תמיד חיובית
המחשבה לכתוב נולדה אצלי לא ממניעים חיוביים דווקא, כפי שהיה צריך להיות על–פי האופנה החדשה לדבוק בחיובי בכל מחיר. היא נוצרה מתוך שהתרגזתי. כשסיפרתי לאחת הבנות שלנו בזמן אמת על נהג שעקף אותי לפני הרמזור, היא אמרה לי, ”אמא, תזרמי עם זה, קטן עלייך.“ דבריה הרגיזו אותי מאוד. לא עליה כעסתי, ברור לי שרצתה להרגיע אותי מתוך אהבה. נפגעתי מהמהירות שבה שלפה את האמירה השדופה, את הקלישאה, שחוץ מכוונות טובות – אולי – של המציע אותה, אין בה נחמה וכולם משתמשים בה.
לא בא לי לזרום עם זה
איך לזרום? מה לזרום? לאן לזרום? בא לי להכניס סטירה לנהג שסיכן את חיי שתינו ללא כל סיבה! איך בדיוק עליי לזרום עם זה? התגובה שלה תסכלה אותי. ברור שבסוף אזרום עם זה, אם לא אקים תנועה לשיפור התנועה, אבל ברגע הזה אני נסערת.
מוטב היה שתגיד לי, ”אמא, אל תבלבלי לי את המוח, אני עסוקה.“ לפחות זו הייתה אמת ולא השתתפות מעושה שמאותתת לי להירגע ולהפסיק לנדנד לה עם שטויות. אולי הרגיז אותי שאני לא תמיד יודעת לזרום, אבל בעיקר מתסכלת אותי הקלות הבלתי–נסבלת שבה אנחנו שוחקים תובנות פסיכולוגיות יקרות ערך, והופכים אותן לעצות בגרוש, ולא פעם כדי לשחק אותה תומכים מבלי להתאמץ.
מדי יום אני נתקלת בשימוש קליל וכלאחר יד במושגים שיש להם משמעות, כוח והשפעה, ובלבד שנכיר ונבין אותם ונשתמש בהם נכון; אנחנו מבזבזים אותם, סתם. יש לי הרגשה שככל שאנחנו מדברים יותר בשפה האופנתית, אנחנו מרגישים ומתנהגים פחות בהתאם למשמעות האמיתית שלה. שהדיבור המרגיע יוצר ניתוק במקום מגע, ולעתים מייאש…
כשאני כותבת שורות אלה, אני רוצה לקרוא תיגר על הזילות בשימוש באמירות ובמושגים כמו מודעות, חשיבה חיובית וקבלת הזולת, שהגעתי להבנתם בעמל רב והם חשובים לי כל–כך.
בכוונתי לחשוף את הרבדים העמוקים, את האפשרויות הטמונות בהם. ברצוני לעניין בתובנות איך ומתי לעשות שימוש בדרך אחרת -במושגים הרווחים הידועים. כיצד להבין אותם, להסתייע בהם, כדי שחיינו יהיו שפויים יותר, כי שפיות היא בעיניי תרופת הפלא האנטי–דיכאונית האולטימטיבית. לא במקרה בחרתי לעסוק במצב נפשי שפוי. חבל לבזבז את החיים על חפירה בבורות השחורים של הסבל וסיבותיו. עם זאת, הדרישה הנמרצת לאושר רצוף מציבה רף גבוה מדי, הרדיפה אחר חיים מלאי הנאה מתישה ומייאשת.
רובנו לא אומללים ולא שמחים תמיד. השאיפה להיות מאושר כמצב נפשי קבוע היא אשליה שאי–אפשר -אולי למזלנו – לממש אותה, לא היינו יכולים לשאת אושר מתמשך, יש לנו זמנים ורגעים של מועקה ושל שמחה. השפיות, רק לה יש סיכוי להיות מצב בסיסי קבוע, שבו נהיה מסוגלים לעבור את העליות והירידות, להתמודד עם המועקות ולחוות את רגעי הנחת כפי שהם, בזמן אמת.
מדע החיים – הפסיכולוגיה – יש בו החומרים הדרושים להגיע למצב נפשי שפוי, אם נדע להשתמש בהם. לא בדרך הקלילה, הפשטנית והשטחית שגוזלת מהם את משמעותם האמיתית והופכת אותם לחסרי ערך, לא על–ידי משפטי ”צא מזה, תחשוב חיובי“. ולא בדרך דרמתית וסודית של חדר הטיפולים, כפי שהוא מצטייר בסדרות טלוויזיה.
גיליתי ואודה שדי הופתעתי, שהחיים של אנשים יכולים להיות מספקים, מהנים ויפים יותר, והנס תלוי בנו. הפסיכולוגיה חשפה אוצרות, לא נבזבז אותם על ”לזרום עם זה“.
בזכות השפיות: אחיזה בקרקע עם מבט לשמים
אנו חיים בתקופה של מות האידיאולוגיות הגדולות. לבד מקבוצות קיצוניות שבדרך כלל צומחות מאחת הדתות, אין חזון מוצהר ומשותף בעולם המערבי. אנשים שמחפשים משמעות בחייהם, רוצים למצוא אותה בשביל עצמם ולא כדי לגאול את העולם. רבים מחפשים דרך להכיר את עצמם, למצוא מטרה, להיות שייך, ופונים לתורות המזרח, למיסטיקה, לקבלה ולתורות רוחניות למיניהן. אני מניחה שאפשר למצוא תשובות לשאלות קיומיות בתורות השונות, עם זאת, יש לי הרגשה שהחיבור המחייב לאחת השיטות גובה מחיר. לא פעם, התורות למיניהן מחברות את האדם למעגלים סגורים ומרחיקות אותו ממשפחתו ומהחברה.
הקבוצות מפתחות שפה משותפת וקודי התנהגות משותפים המוכרים רק לחבריהן ויוצרות ניכור מהאחרים שנמצאים בחוץ.
רבים נקשרים לאדם, לגורו שהמציא את הרעיון או מפיץ אותו, ונעשים תלויים בו. לעתים, על המחפשים לנדוד למרחקים כדי למצוא את עצמם, ובדרך הם מאבדים את הקשרים ואת האנשים היקרים ללבם. אני מכבדת כמעט כל דרך שנותנת תקווה להגיע לשלוות נפש, אבל אני חוששת מהמחיר הכבד שהפרט והחברה נדרשים לשלם.
הייתי רוצה להראות דרך אל השפיות כצורת חיים בעולם שאינו כזה תמיד. שפיות היא בעיני רוחי, מצב קיומי אפשרי והכרחי לנוכח הסתירה המתמדת בחיינו בין חוויית החיים לוודאות המוות.
שפיות איננה נורמטיביות. היא לא תלויה בקיום קודים חברתיים, מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. אין היא העמדת פנים שהכול בסדר אצלי, לא הסתגרות בדעות קדומות, לא מאמץ מתמיד להיות ולחיות כמו כולם. היא גם לא קשורה במזון בריאות ובנבטים אורגניים. היא לא כיסוי של רגשותינו האמיתיים להיראות מאוזנים, לא התנשאות והצגת אושר מדומה, לא זיוף מעייף של רגשות ודעות. שפיות אינה מאמץ להיראות מסתגלים וגם לא השתדלות נואשת למצוא חן. לא להיות נֹורמֹוּפָת -אדם–מכונה שחי ללא מודעות וללא רגש בשביל להשיג עוד ועוד.
שפיות בשבילי היא אחיזה בקרקע עם מבט לשמים. במצב הנפשי הזה אין צורך בחומרים שמגבירים או מטשטשים את החוויה החושית. אפשר לחוות אותה במלואה בערנות, במודעות ובאיזון. היא לא דורשת התבודדות ומאפשרת להיות גם לבד. אין לה חוקים וכללים חמורים, כן יש לה גבולות. היא מאפשרת לאדם להיות עצמאי בחשיבה, לא לדבוק במוסכמות כשהן לא הולמות את גישתו; להיות שונה, בלי להיות משונה. השפיות מאפשרת לנו להיות שלמים וגם חלק ממשהו גדול מאתנו.
בשפיות יש מרחב אישי לא על חשבון האחר. מותר, אך לא מוכרחים, לקבוע מטרות, ליהנות מהישגים שהושגו בלי לדרוס אחרים, ומותר לנוח. לא מוכרחים למכור את הפרארי והיא לא חייבת להיות חדשה יותר מזו של השכן. לא מוכרחים להיות נזירים. אפשר להיות אני ללא אגו מנופח שמסתיר אותי ואת הזולת. מובן שאפילו היא איננה גן עדן. יש בה ירידות ועליות ועם זאת, היא עוגן שאפשר להיאחז בו בעת צרה. בפני אדם שפוי פתוחים האוצרות של התורות למיניהן, הוא חופשי להיעזר ברעיונות מבלי להיות תלוי בהם, ללא צורך לנדוד למרחקים ולהזדהות הזדהות טוטאלית עם דרישותיהם.
אני מאמינה בשפיות. בחיי האישיים והמקצועיים אני שואפת – למען עצמי, למען משפחתי ולמען תלמידיי והאנשים שפונים אליי – למצוא ולהראות דרכים לחיות חיים טובים יותר באמצעות ההבנות שהגעתי אליהן, שאני מאמינה בתועלתן.
בזכות הפסיכולוגיה: לגעת בחיים
כולנו חיים פסיכולוגיה כל הזמן ומושפעים ממנה, אם נרצה ואם לא. כשאנו חורגים מרשימת הקניות שהכנו מראש וקונים דברים שאין לנו צורך בהם, מתחרטים, משלימים, מסבירים שפעלנו מתוך דחף, מודים שאין לנו מושג למה, אומרים שעובדים עלינו עם המבצעים – אנחנו עוסקים בפסיכולוגיה.
כוחו של הידע הפסיכולוגי הוא בכך שהוא נובע מהחיים, נוגע בהם, נמצא בחיי כולנו, סמוי או גלוי, ושימוש נבון בו יכול לעשות טוב על הנשמה. אין בכוונתי להשתמש עוד במלה נשמה, כי אחרי הכול אינני יודעת מה היא. מעודד אותי לחשוב שהבנה טובה של הפסיכולוגיה ושימוש נכון בה, מעניקים לנו יכולות לחיות את חיינו היחידים בפחות סבל וביותר שלווה ושמחה. להיות מודעים יותר למה שקורה ולהשלים עם המחשבה שאין לנו שליטה על חיינו ועל מה שיקרה בעתיד, ובדרך פרדוקסאלית, להשתמש במחשבה הזאת כדי לפחד פחות ולהיות חופשיים יותר.
אני מאמינה שכל אחד מאתנו מסוגל ללמוד את מפת הנפש של עצמו כפי שלמד לקרוא ולכתוב בקצב שלו. אני סבורה שאסור להישאר אנאלפביתים בנוגע לעצמנו; שאנו חייבים לעצמנו את הלימוד הזה, את הידע שעשוי לשמש מצפן בסבך החיים, מצפן פנימי שיהיה אתנו כשנצטרך.
אין סיבה שהידע המצטבר לא יהיה לנכס משותף לרבים ששואפים להיות נוכחים יותר בחייהם. אנשים שמוכנים ללמוד כדי לחיות קצת יותר טוב עם עצמם. אם נצליח לחיות מעט טוב יותר עם עצמנו, אולי נהיה טובים יותר גם לאחרים.
עם מה שנאמר כאן וייאמר בהמשך, אינני רוצה ליצור רושם שיש לי תשובות, שאני יודעת מה מתרחש בלבו של האחר, שיש לי כללים בדוקים איך צריך לחיות ולהרגיש ומה נכון לעשות. כוונתי לשתף בחוויות, במחשבות, בהרהורי לב שאני עסוקה בהם בחיי שלי, בקשרי עם תלמידיי ובקשר הטיפולי. נוכחתי שהידע הפסיכולוגי עשוי לסייע רבות ובלבד שלא רואים בו תורה סגורה ומוחלטת, אלא סוג של חוכמת חיים שאפשר לרכוש לשימוש יומיומי.
הספר מיועד לאנשים שמגדירים את עצמם סבירים, שמוכנים לפגוש את עצמם כפי שהם וכפי שהם יכולים להיות. הקריאה בספר לא מחליפה טיפול מקצועי כאשר דרוש, ולא תעזור לאנשים במצבי פתולוגיה הזקוקים להתערבות פסיכיאטרית. הספר מתאים לאנשים שמוכנים להיענות לאתגר להתיידד עם השותף התמידי שלנו בחיים: אנו עצמנו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מצאתי את עצמי ליד הכיור” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות