עשר שנים חייתי באנגליה, במהלכן ראיתי כ-60 משחקים רשמיים מן היציע, ואני עדיין מקנא בשלומית גיא. סיקרתי ארבעה מונדיאלים וארבע אליפויות אירופה (יורו) ונכחתי גם בגמר ליגת אלופות מונומנטלי (1999) אחד – ועדיין אני משוכנע ששהות בת שנה שלמה באקדמיות הכדורגל של צ'לסי וארסנל היא חוויה שאין לה אח, רע ומחיר. לא כל מי שיכנס אל הסוכה ששלומית בונה כאן, יסכים עם המסקנות שלה, אבל כל מי שיתארח אצלה בעמודים הבאים יסכים כי אין דרך יותר מרתקת, מסקרנת ואמינה לנסות ולהגיע למסקנות כלשהן, מאשר לנשום את אוויר המועדונים מבפנים, לפעמים ממרחק התחככות עם זיעת הכדורגלנים. המחברת עצמה מגדירה את רשמיה כ"ציור אימפרסיוניסטי". כל אחד יוכל אולי לגלות בהם משהו אחר, אבל אף אחד לא יוכל להתכחש לעובדה שדברים שרואים משם – לא רואים מכאן. שלומית גיא היתה שם. נכנסה למסדרונות החרסינה והנברשות. נרטבה עם נערים שאפתניים בין גבעולי דשא ביום סגריר, שימשה כתף להורים המפנטזים על הקווים שהינוקא שלהם הוא וויין רוני הבא. לפניכם ההוכחה הניצחת כמה המסע שלה מאתגר, מהנה, מלהיב ומפענח. אבי מלר.
על שלומית גיא
ד"ר שלומית גיא היא אנתרופולוגית חוקרת ספורט, העוסקת בשאלות של ציוויליזציה, חינוך, כוח וחופש. בשנת 2011 פרסמה את ספרה הראשון: "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש" (הוצאת רסיס נהרה). כיום היא מרצה באקדמיה ומרצה בסמינרים בנושא מניעת אלימות. ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית, ספורט וחינוך גופני
22.00 ₪
אפריל 2007: ג’וני של ארסנל. ארסנל של ג’וני. א.: ג’וני נולד למשפחה של אוהדי ארסנל, וכילד בילה את סופי השבוע שלו באצטדיון “הייבורי “המיתולוגי, בתקופה שבה מחירו של כרטיס כניסה למשחקים היה כמה פאונדים בודדים. אמו נולדה בישראל למשפחת מהגרים קשת יום מתימן. לפני למעלה מארבעים שנה היא הגיעה ללונדון לטיול קצר, ושם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה ואב ילדיה. אביו של ג’וני הוא יהודי-בריטי המתפרנס כנהג מונית שחורה, ואמו עבדה עד לא מזמן כרוכלת בשווקים התיירותיים של העיר. הם גרים בצפון לונדון – בית קטן, כלב וגינה – ומתפרנסים בקושי. הדבר בוודאי נכון כעת כשהאם, בשל גילה המתקדם, החליטה לוותר על התעסוקה הקשה כל כך פיזית. ג’וני עזב את הבית לפני כמה שנים, ומאז הוא גר בדירות שכורות זמניות. עבודתו כברמן בבית קפה במרכז העיר מספיקה לו בקושי רב לשלם חשבונות. על משחקים של ארסנל אין בכלל מה לדבר. כרטיס עונתי עולה כמו שכר חודשי, וכרטיסים בודדים קשה מאוד להשיג. גם כאשר ניתן להשיגם, המחירים שלהם גבוהים, גבוהים יותר מדי בהתחשב באורח החיים שג’וני צריך להסתגל אליו.
באצטדיון האמירויות עוד לא יצא לו להיות, אבל “ודאי שאשמח לבוא איתך”, הוא אמר כשביקשתי ממנו להצטרף אלי למשחק בשיחת טלפון בינלאומית. את ההתרגשות בקולו ניתן היה לשמוע למרות המרחק בין לונדון לבאר שבע. לאורך כל הערב הראשון שלי בלונדון, כשביקרנו בכל פאב אפשרי בעיר הבירה, ג’וני לא הצליח להפסיק לדבר על המשחק של מחר. בשבת בבוקר הוא התעורר מוקדם והתעקש שנעביר את היום בדיוק לפי לוח הזמנים המסורתי של אוהדי כדורגל אנגלים, אשר נפתח בארוחת בוקר מסורתית בבית קפה אנגלי אותנטי.
כאשר אנתרופולוגים מדברים על ה”אותנטי “הם מתכוונים לפעילות אמיתית, טבעית, ראשונית; מנהג או דרך חיים שידי הזמן וההתפתחות המודרנית לא הצליחו לשנותם. המושג “אותנטיות ” כבר לא פופולארי כיום באנתרופולוגיה כפי שהיה בעבר, כיוון שכיום אנשים נעים בקלות רבה יותר בין מדינות, וערוצי טלוויזיה משדרים בלווין לכל העולם. החיפוש אחר דרך חיים “ראשונית ” שלא הושפעה מתרבויות אחרות או מהתפתחויות הזמן הוא חיפוש לריק. לונדון, כמו בירות אירופאיות אחרות, מהווה מקור משיכה לעובדים ותיירים, וגם טעמים מכל העולם מגיעים אליה. לכן כאשר ג’וני מתעקש שנלך לאכול ארוחת בוקר מסורתית בבית קפה אנגלי אותנטי, הוא מבקש לספר משהו על החברה האנגלית, כמו גם על המנהגים “האמיתיים “של אוהדי הכדורגל האנגליים, כפי שהוא מבין אותם.
אנחנו יוצאים ואני נותנת לו להוביל. ארוחת בוקר טובה באמת לא תזיק לי עכשיו; יומיים של אכילה מקופסאות שימורים ושתיית יותר מדי בירה מתחילים להכביד עלי. בין הרחובות הצפופים של מרכז העיר ג’וני מחפש מעדנייה קטנה. ראשית, הוא מביט בחלונות הראווה, אחר כך הוא בוחן את המקררים והתפריטים הרשומים על לוח בגיר, ואז מחליט שזה לא מספיק טוב, ויוצא החוצה. ככה במעדנייה הראשונה, בשנייה, בשלישית. אני מתחילה להתעייף אבל לא אומרת מילה. אנו תרים עוד כמה מעדניות, בכל אחת מהן יש משהו לא מספיק “אותנטי”. השעון כבר מתקדם לקראת הצהריים. אני שואלת את עצמי האם נספיק להגיע לאצטדיון האמירויות בזמן. לבסוף, ג’וני נכנס לבית קפה לא כל כך קטן ומחליט שזהו זה. מצאנו את בית הקפה שלנו. אנחנו מתיישבים ומזמינים ארוחת בוקר.
:על חלון הראווה מודבק שלט Protect the real English café. ג’וני מסביר שבשנים האחרונות נפתחים מארקטים ובתי קפה שמוכרים אוכל זול ומגוון מכל העולם, ופוגעים במרקם המסורתי של ארוחת הבוקר האנגלית בפרט, ובזהות האנגלית בכלל. הקריאה “להגן על בית הקפה האנגלי “מכוונת נגד התופעה הזו. עוד אנחנו מדברים, ולשולחן שלנו מגיעות שתי צלחות אדירות בגודלן, בכל אחת מהן שתי ביצים, פטריות טריות, שעועית חמה, עגבניות מבושלות, נקניקיות, שניצל וצ’יפס. הכמויות בכל צלחת בלתי ניתנות לאכילה על ידי אדם אחד. רק דבר אחד חסר לי בארוחה – האינגליש טי. אני שואלת את ג’וני, שביצע את כל האינטראקציה עם המלצרית, האם ארוחת הבוקר לא אמורה להגיע עם התה האנגלי המסורתי. ג’וני מכחכח רגע בגרונו ואז מסביר לי: “הם דורשים פה פאונד וחצי על כוס תה אחת. הבעלים יודעים שארוחת בוקר אנגלית מוכרחה לכלול בתוכה כוס תה, ולכן הם גובים עליה בנפרד. אני לא מוכן לשלם את הסכום הזה. אסתפק בכוס מים “מהברז”. אבל לא ניתן לתקלה הקטנה הזו להרוס לנו את התחושה שאנחנו נוגעים במסורת האנגלית “האותנטית”.
אולי זה לא כל כך הוגן, אבל לאורך כל היום הזה אני הופכת את ג’וני ממארח למושא מחקר; אני בוחנת כל התנהגות שלו, מקשיבה לכל מילה שהוא אומר. בהתחלה אפילו אני עצמי אינני מבחינה שאני עושה זאת. אבל ג’וני הוא האנגלי היחיד שאני מכירה בלונדון, ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת. אז אני שואלת, וג’וני עונה לי בסבלנות. אני בוחנת את ההתנהגות שלו, משווה אותה באופן אינסטינקטיבי להתנהגויות המוכרות לי מישראל, ומגלה דברים שלא ידעתי על התרבות האנגלית. בעקיפין אני מגלה גם על עצמי ועל התרבות שלי דברים שלא יכולתי ללמוד בשום דרך אחרת. הנה לדוגמא טקס ההתארגנות לפני המשחק; בישראל הייתי מגיעה לאצטדיון כשעה לפני המשחק, מגלה בו אוהדים שעובדים ומקשטים את היציעים עוד מלפני שפקחתי עיני לבוקר החדש. בדרך למשחק כל אוהד שהייתי פוגשת באקראי, ולא חשוב אם התחנכו יחד ב”גן רינה “או שלא נפגשנו מעולם, היה הופך מיד לחבר קרוב, שייך לאותו שבט קדום ואויבו המיידי של האוהד מהקבוצה היריבה. כאן, שעה לפני המשחק, כשג’וני ואני מסיימים את ארוחת הבוקר ועושים דרכנו לרכבת התחתית, אני מגלה לראשונה כמה שונה ההתארגנות למשחק באנגליה. בתחנת ויקטוריה, זו שכבר צלחתי פעם אחת לגמרי לבדי, אני מאתרת במבט כמה אוהדים שעושים כמונו את דרכם לאצטדיון האמירויות – האצטדיון החדש והמפואר כל כך של קבוצת ארסנל הצפון- לונדונית. חלקם בחולצות רשמיות של הקבוצה, אחרים בבגדי יום- יום, לא בהכרח אדומים. ג’וני, לבוש בחולצה רשמית של קבוצתו, לא מדבר איתם. אני מנסה להיות רגישה לאינטראקציות לא מילוליות אחרות – קריצה, הנהון, מגע – אבל בינינו לבין האוהדים, ובין האוהדים לבין עצמם, אין שום תקשורת. כולם נוסעים יחד כדי להיות שותפים באותה חוויה, אך חווים אותה לגמרי לבד. אני רוצה לשאול את ג’וני על התופעה, אבל לא מצליחה לנסח את המחשבות שלי בצורת שאלה. הרי מלכתחילה ההנחה שצריכה להיות קרבה בין אנשים זרים שבמקרה אוהדים אותה קבוצת כדורגל איננה מובנת מאליה.
כשאנחנו מגיעים לתחנת “ארסנל “בפיקדילי ליין, רוב האוהדים יוצאים. אני מתכוננת ללכת בעקבותיהם, אבל ג’וני עוצר אותי; “אנחנו יורדים בתחנה הבאה”, הוא אומר. כנראה יש לי פרצוף מבוהל, כי ג’וני מיד מנסה להרגיע אותי: “לכל אחד יש את הדרך שבה הוא מעדיף להגיע למשחק. אל תדאגי, נגיע בזמן”. אנחנו יורדים תחנה אחת אחר כך. ג’וני רוצה להראות לי את חנות המזכרות ולקנות לעצמו גם כמה בירות לדרך. אלפי אוהדים לבושים בחולצות אדומות וצהובות, תלבושות הבית והחוץ של המועדון, בכל מקום. הם מחזיקים פחיות בירה ביד ומתמהמהים בפתחי הקיוסקים והפאבים. אחרי שהבירה של ג’וני מתחילה לשקוע בו, אנחנו מתחילים ללכת לכיוון האצטדיון. “את רואה כאן משמאל? זהו אצטדיון הייבורי המיתולוגי. עכשיו בונים עליו רבי קומות”. ההליכה המשותפת בטור עורפי, כשמפתחי הבתים מצטרפים אלינו דיירים מקומיים, היא ממכרת. יש בה תחושה של כוח, אם כי לא אותה תחושת כוח שיש ב”ביחד “הישראלי.
האצטדיון מבחוץ מדהים; למתבונן בו לראשונה הוא מזכיר מפלצת בטון עגולה אדירה. סמלים ענקיים עם שם האצטדיון שתלויים מלמעלה מעוררים בסובבים תחושות של כבוד והערצה. תיירים מתלהבים – אני וביניהם – מצלמים מכל זווית אפשרית גם, ואולי בעיקר, את האותיות הערביות המקשטות את האצטדיון, למרות שהם, כמוני, לא מבינים את משמעותן. אני משווה באוזני ג’וני את התחושה שמתקבלת אל מול גודלו של האצטדיון לתחושה שמשרות הכנסיות המונומנטאליות שנבנו בימי הביניים, אשר גרמו לאדם להרגיש קטן אל מול האל. בדיעבד, אני מבינה שטעיתי; התחושה שמקבלים האוהדים השייכים לאותו מועדון בהגיעם לאצטדיון, היא הפוכה לחלוטין מזו שקיבלו המתפללים בכניסתם להיכלי התפילה. דווקא אל מול גודלו ועוצמתו של ביתם של “התותחנים “– הכינוי של ארסנל – מרגישים האוהדים גדולים ומכובדים, חלק ממעצמה אדירה שכוחה לא ניתן למדידה. כך מרגישים גם ג’וני ואני בכניסה לאולם. ג’וני, אוהד תותחנים מושבע שזו לו הפעם הראשונה באמירויות, ואני, סטודנטית ישראלית שרק שלושים ושש שעות לפני כן נחתה בלונדון לראשונה בחייה.
מבט מהיר בשעון מגלה שאנו נכנסים בשערי האצטדיון חמש- עשרה דקות בלבד לפני השריקה הראשונה של המשחק, וג’וני אומר שהגענו בתזמון מושלם. התחושה בתוך האצטדיון סטרילית ובועתית. את כרטיס הכניסה למשחק בודקת מערכת ממוחשבת, והמאבטחים בכניסה לא מבקשים לערוך חיפוש גופני או בדיקה של התיק האישי. שוטרים לא נראים בסביבה, ואזרחים לבושים אפודות צבעוניות מציעים לאוהדים עזרה במציאת מקום הישיבה המוטבע על הכרטיס. אנחנו מטפסים במדרגות לעבר היציע העליון יחד עם עוד מאות אוהדים נרגשים. למרות ההתרגשות הסדר נשמר בדקדקנות. מהמדרגות יש יציאה למסדרון גדול שבצדו הפנימי ממוקמים עשרות מזנונים. האוהדים עומדים בתור בצורה מסודרת, מבקשים מנות כאלה ואחרות. השפע גדול, אם כי כדי לשמור על בריאות האוהדים אין מכירה של אוכל מטוגן. הכריכים מגיעים עטופים באריזות ואקום, כדי למנוע הפצת ריח. ג’וני מזמין בירה עבורו ומים מינרליים עבורי. התווית על בקבוק המים מספרת שמוצר זה הוא מותג בלעדי של מועדון הכדורגל של ארסנל.
ליציע האוהדים אסור להיכנס עם אלכוהול, אז לפני שאנחנו צועדים פנימה ג’וני גומע את שאריות הבירה בכוסו. כמה צעדים לתוך אזור הכיסאות האדומים, והמראה שנגלה מוציא מאתנו קריאת התפעלות. כר הדשא מושלם, וממטרות שמפזרות מים לכל עבר גורמות לו לזהור עוד יותר. שישים אלף המושבים האדומים כאילו מחבקים כל אחד ואחת מהאוהדים, ותקרה בצורת גל פתוחה למחצה מגנה על הראשים מפני ממטרים, אבל גם שולחת קריצה מכמה כוכבים. ההרגשה היא כאילו באותו רגע כל העולם קיים רק על כר הדשא באצטדיון האמירויות, וכל השעונים מכוונים בדיוק לזמן השריקה הראשונה של המשחק. כמה עשרות אוהדים עומדים ביציע שליד אחד השערים ושרים שירי עידוד לקבוצה שלהם. הם מעטים אמנם, אבל נשמעים ברור וחזק בזכות האקוסטיקה המצוינת של המבנה. אנחנו מתיישבים במקומותינו, על מושבים מרופדים בד רך.
לידי יושבת אוהדת הקבוצה, אך אנחנו לא מחליפות בינינו מילה. גם ג’וני אינו מברך את היושבים לצדו. מאחורינו יושבים סב ונכד; לאורך כל המשחק הקולות היחידים שנשמע מגיעים מכיוונם. נקודת התצפית מושלמת. אנחנו רואים את הדשא בבירור, ולמרות שבינינו לבין המגרש יש עשרות מטרים ועשרות אלפי אנשים, יש לנו תחושה של יכולת לגעת בשחקנים. אין דגל או שלט שמסתירים את הנוף, ואנשים לפנינו לא עומדים. ג’וני מתרגש. “תסתכלי על הדשא. יש לנו את הדשא הכי מושלם בעולם! תסתכלי על הכיסאות. יש לנו את הכיסאות הכי נוחים בעולם!אני כל כך גאה”, הוא מסכם.
תחילת המשחק היא אירוע מתוכנן ומופק עד לפרטים הקטנים. ברמקולים מושמע שיר, וברגע השיא שלו יוצאים שחקני שתי הקבוצות אל הדשא. האוהדים ביציע מאחורי השער שרים קצת אחרי שהמוזיקה נגמרת. השירים שלהם קצרים אבל ברורים: “ארסנל, אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה ” ו”ארסנל, ארסנל, ארסנל”. כמה שבועות מאוחר יותר אלמד שאוהדי כל קבוצה בארבע הליגות המקצועניות באנגליה שרים בדיוק אותם שירים לקבוצה שלהם, כשרק שם הקבוצה משתנה. כך לדוגמא: “צ’לסי, אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה”, ואפילו: “לייטון אוריינט (קבוצה מ”ליג 1″, הליגה השלישית במדינה), אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה”. כולם, אגב, שרים את השיר באמונה שלמה. להוציא את השירים האלה, הקולות היחידים שאנחנו שומעים מגיעים כאמור מהסב שיושב מאחרינו. הוא משתמש בכינויים מעליבים כדי לתאר את שמות השחקנים של הקבוצה היריבה”. ווטסון!? זה לא שם משפחה, זה סוג של חומר ניקוי”. ג’וני מסמיק. לא מוצא חן בעיניו שבפעם הראשונה שהאורחת שלו מגיעה לאצטדיון הביתי של הקבוצה שלו, היא תשמע שפה גסה כל כך”. אל תשימי לב אליו”, הוא פונה אלי. ” הוא ‘רד-נק’. אבל אל תדאגי: יש מעט אנשים כאלה. אני באמת מתנצל שהיית צריכה לשמוע שפה כזו”. אני רוצה להרגיע את ג’וני; לספר לו שכבר שמעתי שפה גסה יותר בעבר במגרשי כדורגל בישראל, אבל בדיוק אז נשמעת שריקת הפתיחה למשחק וכולנו יחד עומדים ומוחאים כפיים. המעמד מרגש, ואני שוכחת מה רציתי לספר.
בדקה השתיים-עשרה בולטון מבקיעה את השער הראשון במשחק, ואוהדי הקבוצה האורחת שיושבים מאחורי השער שלידנו קופצים ממקומם משמחה. עשרים ושתיים דקות מאוחר יותר ארסנל מחזירה בשער משלה. השער כל כך מפתיע ולא צפוי, ותגובת הקהל לידי לא צפויה עוד יותר: כל האוהדים נעמדים על הרגליים ומוחאים כפיים. ו… זהו. אף אחד לא קופץ על שכנו, ולא נרשמים חיבוקים הדדיים בין זרים. הסב שלידי מטעים בקללה מכוונת לעבר אוהדי בולטון, הנכד חוזר אחריו, וכל השאר מתעלמים. אנחנו עושים כמנהג המקומיים ומריעים בעמידה לשחקנים האדומים. כשאנחנו מתיישבים ג’וני מסביר לי ש”יש לנו את הקבוצה הגדולה ביותר בעולם”, ואני חווה שוב אותה תחושת עוצמה קרה שהיתה לי בהליכה המשותפת בנהר האנשים המתעצם לכיוון האצטדיון.
כחמש דקות לפני השריקה למחצית. התוצאה עודנה תיקו אחת, ומתחילה תנועה אטית של אנשים לכיוון המזנונים. מפתיע אותי לראות אוהדים עוזבים את מקומותיהם כדי להיות ראשונים לקבל קוקה-קולה. אני דואגת להם; מה יקרה אם בדיוק עכשיו ייכבש שער? איך הם יוכלו לסלוח לעצמם על זה אי פעם? אבל כשהפסקת המחצית מגיעה, ואיתה שלל אטרקציות, תשומת הלב שלי שוב מופנית אל כר הדשא; דינוזאור ירוק יורה מתותח צעצוע מתנות של ארסנל; הכרוז מקריא ברכות שהגיעו לאתר הרשמי של הקבוצה באמצעות הדואר האלקטרוני: “יום הולדת שמח לכריסטין החמודה, שהיום היא בת שתים-עשרה. יום נישואין שמח לג’ק וג’ניפר מפנסילבניה”; כמה הגרלות יוצאות לדרך, אחת מהן מבטיחה פרס למי שמחזיק בתוכניה עליה רשום מספר מסוים. אחרת מונחית, בהקלטה מראש, על ידי לא אחר מאשר ארסן ונגר, מאמנם הנערץ של התותחנים. כשנגמר החלק הזה של התוכנית, עוברת מצלמה בין האוהדים ומשדרת ישירות למסכים הגדולים. הכרוז מלווה אותה בקריאות שמצחיקות את הקהל. כך, כשהמצלמה בוחרת במישהי עייפה ששמה את ראשה על שלט פרסומת, הקריין קורא לעברה: “הלו, וייק אפ”. שאר ששים אלף הצופים צוחקים. השיר שמתנגן במערכת השמע, “תנו לי לבדר אתכם” של רובי ויליאמס, מתאים מאוד לאווירה. מבחירת השיר אפשר להסיק שהבידור הוא נכס של המועדון, והוא שאחראי ומפיץ אותו כמונופול. בניגוד למקומות אחרים בעולם, ואפילו בניגוד לתקופות אחרות בכדורגל האנגלי, כאן לא משאירים דבר לטיפולו של המזל או מצב הרוח של האוהדים. ” תנו לי לבדר אתכם”, מבקשים מפיקי המשחקים באצטדיון האמירויות. ושישים אלף אוהדים נותנים.
את השער השני ארסנל כובשת בתחילת המחצית השנייה, ואוהדים רבים שמתעכבים במזנונים מפספסים אותו. זהו גם השער האחרון במשחק. התגובות הן אותן תגובות כמו בשער הראשון; קריאות שמחה ומחיאות כפיים אינדיבידואליות. קפיצות, השתוללויות וחיבוקים לא נרשמים. מי שהיה ממתין ביציאה מהאצטדיון, לא היה יכול לנחש, רק ממראה אוהדי ארסנל היוצאים מהשערים, איזו קבוצה ניצחה עכשיו והבטיחה לעצמה, כמעט בוודאות, מקום בליגת האלופות לעונה הבאה. אך בשיחה אישית אחרי המשחק ג’וני מסביר את התחושות: “היום הכול התחבר. למרות שתמיד הייתי אוהד ארסנל, היום לראשונה הבנתי למה. זו היתה החוויה הגדולה בעולם. אנחנו ללא ספק הקבוצה הכי טובה בעולם”.
במוצאי השבת המזוודה שלי מגיעה לביתו של ג’וני. זהו גם הזמן להיפרד ולהתחיל לצעוד לבד. אני עוברת למלון ומתחילה לעבוד.
ב.
עוד לפני ביקוריי הראשונים באקדמיות של צ’לסי וארסנל, אני מצליחה לארגן כרטיס למשחק של צ’לסי נגד פורטסמות בליגת המילואים. הנסיעה מהקצה הדרומי של לונדון עד המגרש הביתי של קבוצת המילואים של צ’לסי אורכת למעלה משעה. זו שעת ערב מאוחרת של חודש אפריל והטמפרטורות נמוכות, על אף מזג האוויר הנהדר שהיה כאן כל היום. על כר הדשא מתחממות עכשיו שתי קבוצות מליגת המילואים; זו שבכחול היא המארחת. זו שבשחור שייכת למועדון הכדורגל של פורטסמות. רוב השחקנים צעירים מאוד, בני שבע-עשרה עד שמונה-עשרה. יש להם חוזה בקבוצה והם מרוויחים שכר צנוע. צנוע במונחים של כדורגל, כמובן. אבל יש להם גם רצון אדיר להוכיח את עצמם; ברגע שהעונה הזו תסתיים, תחליט ההנהלה למי מהם יוצע חוזה בקבוצה הבוגרת של המועדון. אחרים יוכלו להימכר לקבוצות טובות פחות, או במקרה הגרוע יותר – יצטרכו להתחיל לחשוב על מקצוע אחר. הסיכויים להצליח ממכרים; האפשרות להיכשל מאיימת. על הספסל יושבים גם כמה שחקנים פצועים של הקבוצה הבוגרת. קבוצת המילואים היא הזירה שבה הם יצטרכו להוכיח את עצמם לפני שיחזרו לשחק לפני ארבעים ושניים אלף צופים באצטדיון סטמפורד ברידג’. ליגת המילואים מתנהלת כליגה לכל דבר; התוצאות בה נרשמות, ואלופה מוכתרת בסופה של כל עונה. המשחק אף מצולם בווידיאו ומועבר בשידור ישיר לאוהדים המנויים על ערוץ הטלוויזיה של המועדון.
האצטדיון סימפטי וביתי. בצד שבו אנו יושבים יש כאלף צופים – בעיקר משפחות שהטריחו עצמן עד לאצטדיון המרוחק, ושילמו כמה פאונדים בכניסה. משחקים מעוררי עניין בליגת המילואים מושכים לעתים כשניים-עשר אלף צופים, אבל לא היום. ביציע שממול, בחדר אטום וגבוה, יושבים תקליטן ושדרן המשחק. לפני השריקה הראשונה מקריא השדרן את ההרכבים והתקליטן מנגן מוזיקה שמחה וקופצנית. הצופים שרים איתו”. אנחנו האלופים”, שר פרדי מרקורי את ההמנון של קבוצות בכל רחבי העולם. “אנחנו אלופים”, שרים אחריו הורים, אחים וילדים מאושרים.
צ’לסי פותחת טוב. אין ספק שהיא הטובה בין שתי הקבוצות על המגרש. מצב הרוח נעים. יכול היה להיות נעים עוד יותר אם לא היה כל כך קר, אבל זה עדיין חודש אפריל, זו עדיין אנגליה. אני לא מכירה את רוב השחקנים על כר הדשא, כיוון שזו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות משחק של שכבת הגיל הזו. אבל אני מצליחה לקלוט כמה מהשמות לפי קריאות הקהל, שמבקש לעודד את השחקן הזה לרוץ מהר יותר ואת ההוא לשמור חזק יותר. אני שומעת בעיקר את השם “סקוט “נקרא פעם אחר פעם מכיוונים שונים”. ‘קאם און סקוט, קח את הכדור!” וסקוט לוקח. מספר 11 של הכחולים מצליח לעשות עבודה נהדרת במחצית הראשונה. בסופה הוא גם קובע שער יתרון; 0-1 לצ’לסי על פורטסמות.
יש מחברת קטנה שנמצאת אצלי תמיד. אני פותחת אותה לעתים נדירות, כשיש משהו חשוב שאני מוכרחה לרשום לפני שאשכח, או איזה משפט מעניין שאני יודעת שיום אחד ארצה לצטט במדויק. למרות הקור והסיכון לקבל כוויות באצבעות, אני מוציאה את המחברת הקטנה שלי מהתיק, פותחת אותה מהצד השמאלי, ורושמת בעמוד הראשון למעלה: מספר 11, סקוט, קבוצת המילואים, צ’לסי. אם יום אחד סקוט יהיה שחקן מפורסם, ואני אהיה מורגלת לפתוח מחברות מצדן השמאלי, אזכור היכן ראיתי אותו לראשונה.
גם במחצית השנייה של אותו משחק סקוט כובש, וקובע את התוצאה הסופית: 0-3 לכחולים. בסוף המשחק פיטר, המאמן, מסדר את כל השחקנים שלו במעגל, ואחרי כמה מילים כולם מוחאים כפיים, זה לזה וכולם לקבוצה. סקוט מקבל את מרב המחמאות. הוריו ביציע זוהרים מאושר. היה חסר לו, לסקוט, רק עוד שער אחד נוסף כדי לקבל למזכרת את כדור המשחק, כדרך המסורת האנגלית. אבל לא צריך לדאוג לו; לסקוט סינקלייר – עכשיו אני מכירה גם את שם המשפחה שלו – תהיינה עוד הרבה הזדמנויות בעתיד להוכיח את עצמו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אימפריה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות