עזה כמוות

זהו סיפורה של ורד, היא סוזי, ילדה-אישה שחורת עיניים ושיער, רוח מדבר, שאיבדה את אהבתה ובאה נואשת כעבור עשר שנים לבקש אותה מהגבר שאהבה. עובדת היותו איש נשוי עכשיו ואב  לבן ובת לא עצרה את השיטפון הרגשי שהביא אותה. סיפור של אהבה שהפכה לדרמה מרתקת, של עלילה, תשוקה ומוות. רומן שנקרא כמו סיפור מתח, מתגוון ומפתיע עד סופו. מספריו האחרים של יוסף כהן אלרן, הרומנים: תקרית נישואין, אספירונס, עקרון הכמיהה, שמועות על אושר, כל הלילות, תהילה אחרונה, והמלאכים שותקים.

מקט: 1-490-2

קטע וידאו/אודיו קשור

מאמר על הספר בעיתונות

ביקורת על הספר

סקירה על הספר בבלוגיה

סקירת הספר באתר סימניה

נאום התלוי א’. 1: אמרו לי טינופת ושתקתי. אמרו לי פעם תלו אנשים כמוך ושתקתי.
בסוף צעקו לי: “דבר! דבר!”
אמרתי, “מה אדבר?”
אמרו לי, “איך עשית לה את זה?”
אמרתי, “לא יודע איך עשיתי את זה.”
אמרו, “היא בטח הרגה את עצמה. היא הרגה את עצמה?”
אמרתי, “היא הרגה אותי. אולי גם הרגה את עצמה.”
אמרו, “אתה פילוסוף, אה?”
אמרתי, “אני לא יודע. לא יודע איך זה קרה ועוד מעט אשתגע.”
אמרו, “אל תדאג, טינופת, תהיה במקום כזה שגם תשתגע! חכה!”
אמרתי להם, “אם כך תלו אותי. פעם היו תולים אמרתם, אז תלו אותי.”
אמרו, “חבל באמת שלא תולים היום. אבל אתה תסבול בשביל זה כל חייך כי אתה רוצח מטונף. ועוד שכבת אותה! אנסת אותה? אתה זבל!”
אמרתי להם, “בסדר, בסדר, תנו לי חבל ולכו, אני אעזור לכם.”
אמרו, “אל תסבך אותנו בזבל שלך. לצערנו המדינה צריכה עוד להוציא כסף עליך, לתת אוכל לזבל כמוך.”
אמרתי, “אל תאכילו, אל תוציאו כסף על זבל כמוני. אני לא צריך עורך דין ולא מבקש משפט. מה אתם רוצים ממני? תלו אותי, טוב? תירו בי, טוב? איזו דרך שתבחרו, בסדר? העיקר שתהרגו אותי ויהיה סוף לדבר הזה!”
אמרו, “חכה, חכה, עוד תתחנן שיהרגו אותך, מורה ומחנך! עוד תתחנן.”
אמרתי, “אז עכשיו, בבקשה, לא צריך לחכות, לא צריך שום דבר, באמת – ”
והיא הייתה רוח פרא. חתולת מדבר, ילדה יפה וצוחקת. ילדה מתוסבכת. נסיכת הנענע, ורד. גדולת עיניים ושחורת אישונים, כבארות ערב עיניה, בעיני מדבר מלחשת וכשהיא תולה אותן בך היא כמו מהפנטת. ילדה יפת רגליים, ילדה אישה. ורד קטנה ומתוקה בצבע שוקו. שרב היה חבוי בה, איזה פרא כבול בה, איזו רוח שהכתה בבדי האוהל כאשר ילדו אותה. כך ורד.
שיר מזמור לוורד. שיר מורא ותהילה. וקינה גם.
ובכן הרגתי אותה, כבר נאמר, רצחתי נפש. אבל כך או כך אין הבדל עבורי איך ינוסחו הדברים, היא כבר איננה. הכול מילים. עשו בי כרצונכם ואני לא אכפת לי. אם כך הם פני הדברים, למה צריך להוסיף על מה שיש לי? אנשים מצטבעים ומתכחשים אל עצמם ואל אחרים. הלא כולנו נלכדנו ברוח הרעה הזאת, בפאתוס הזה שמכלה אותנו ומטרף את נפשותינו בהילולה של פרא. אני אומר נוצלתי. שימשתי מכשיר של הרג, סחוף בקסם מטורף ואפל של הרוח הפראית הזאת שהביאה אליי. מה קרה לי? מה קרה לנו? הייתה להבה ומה קרה? לא ידעתי? לא הבנתי?
ורק מאוחר יותר הבנתי הכול. פתאום הבנתי הכול, יודע כי אלו פני הדברים, כי כך הוא המצב, כי זה אני, כי זו ורד שמוטלת שם והנה אני מבין ונתפס לאלם, לקיפאון. התאבנתי. זה לא הייתי אני, אחרי הכול. זה היה אדם זר שראיתי מהצד, באיזה סיוט שאינו שלי. עד שהתחוור לי כי אין שם אדם חי מלבדי. רק אני וזו שהייתה חלק ממני, ששהיתי בה, שזרמתי בה, שנשמתי דרכה, שבערתי בתוכה.
וכאשר טלטלו אותי וזעקו לי איך עשית את זה ואמרו לי טינופת, כבר חשתי עצמי בתוך גיהינום מטורף וראיתי דמויות מטושטשות ומטורפות וחיי כבר תמו. מת העולם ומתו חיי. ונוגה אשתי ושני ילדיי. מת הכול עבורי, נותרו רק המילים לחגוג עם הרוח הרעה.
אבל עכשיו עבר לי הרעד. אני נרגעתי, איך לומר, נרגעתי ומצדי תלו אותי. אני אדיש עכשיו. אחרי הבושה והזוועה הזאת מה נותר לי? כולם יודעים עליי, העיתונות כבר תלתה אותי, רוצח, מטורף, פסיכי. אמרו רצח על רקע מיני. מה לא? וסימנים היו בכל מקום, ומה אומר? היו הוכחות על גופה. היו הוכחות על גופי. והלא אהבנו שם, חיינו במלכודת ההיא ואהבנו, לכל הרוחות. אהבנו עד אבדון. שלושים ושמונה שנות חיי, כולן אבדו לי בפרץ חם של תשוקה שנכפתה עליי ואני לא יכולתי להתנגד לה. נפלתי, נסחפתי, נוצחתי. רוויתי אותה, רוויתי בסם גופה. סיממה אותי, סיממה גם את עצמה. והיא הנרצחת! היא הזועקת, היא ולא אני. אבל כאשר הזעקתי אותם לשם, ונראיתי כמו אידיוט והרגשתי כמו מטורף, הלא אני נרצחתי! וכיצד זה התעוורו כולם? איך התעוורתם?
ונוגה אשתי התפוצצה.
“אני אשתגע!” אמרה לי יום אחד. “הטלפונים האלה מתחילים לשגע אותי.”
“אולי תקלה,” אמרתי לה. “ייתכן מאוד שזאת תקלה.”
היא אמרה, “כאשר אתה מטלפן אני עונה לך?”
ואמרתי, “כן, את שומעת.”
“ובכן זו אינה תקלה.”
“ייתכן,” מלמלתי.
למחרת טלפנה מבית החולים, שם עבדה, ושאלה אם אני שומע. ושמעתי.
“אין לנו שום תקלה,” היא פסקה.
“כן, זה באמת מוזר,” אמרתי.
“אני באה,” אמרה. “עוד מעט אני באה.”
והיא באה, יגעה ומוטרדת ודאוגה. נראתה מתוחה. חשתי כי היא נעשית מוזרה, נתונה למחשבות ואולי יש בה איזה כעס עליי. כזאת הייתה תחושתי.
“את עייפה?” שאלתי.
אך היא אמרה, “שמת לב? שמת לב שאותך, בכל הימים האלה שאתה בבית בכלל לא הטרידו?”
“כן,” לחשתי.
“אז זהו,” פסקה.
“מה, זהו?”
“זהו,” שוב אמרה, וכאילו נאנחה.
הייתה שעת ערב מאוחרת וילדינו כבר נמו את תנומתם. ישבתי ועישנתי ליד שולחן המטבח. שנינו לגמנו תה עם לימון ואני חיפשתי מילים לומר לה, להרגיע אותה. להסביר לה כי היא חרדה בצורה מוגזמת, כי אין זו אלא מקריות וכי אין לה סיבה לחשוש. אולי לחבק אותה ולהרגיעה. אך האמת הייתה אִתה: אותי לא הטרידו, משום מה.
בסוף, כעבור דקות, נשפתי עשן ואמרתי, “את לא מגזימה, נוגה? את לא רצינית יתר על המידה?”
כמעט כעסה כאשר אמרה, “אולי כל זה נדמה לי? אה, דויד?”
“לא,” אמרתי לה, “זה אינו נדמה לך ולא אמרתי שזה נדמה לך. אני מנסה לחשוב. אני מנסה. מי ירצה להטריד אותנו ככה?”
“א ו ת י !” היא אמרה, תולה בי עיניה הכחולות הגדולות.
אמרתי, “אותך?” ואולי לא הבנתי עדיין.
“כן, מטרידים א ו ת י, לא אותנו.”
שוב מצצתי את הסיגריה וחיפשתי מילים. באמת רציתי להרגיע אותה. אולי לא התייחסתי לעניין ברצינות מספיקה ולכן כעסה עליי. ייתכן. ואולי הדחקתי פנימה את הדאגה. כך או כך כעסה.
היא אמרה, “משגעים אותי, דויד, אני יודעת שמישהו מנסה לשגע אותי.”
“מי רוצה לדעתך לשגע אותך?”
“לא יודעת. בוא נפנה למשטרה. מישהו עושה לי את זה, בסופו של דבר. כל זה לא אכפת לך?”
“בוודאי אכפת לי. איך לא? אבל אני לא רוצה להיתפס לבהלה. ואת הרגעי, טוב?”
היא אמרה, “אני לא יכולה. כשזה רק מצלצל אני נעשית מתוחה. גם הילדים כבר במתח. אם לא תפנה אתה, אני אפנה למשטרה.”
“בסדר,” אמרתי. “עוד יום או יומיים, אם יטרידו שוב נפנה למשטרה. את חושבת שבקלות מאתרים מטריד כזה?”
נאנחה וזעה, קמה ועיניה קבועות בי. ראיתי משהו חולף בה, מתבהר בפניה. איזה רצון טוב.
“איך היה היום בתיכון?” שאלה כעבור רגע, עיניה נחות עליי עדיין. “לא סיפרת לי.”
“בסדר,” אמרתי. וחייכתי אליה. “בסדר.”
“יופי,” היא אמרה, מנסה לחייך. נגעה בשערי ואמרה עוד, “רוצה לישון, במקרה?”
“כן, גברת שלח.” ליפפתי זרועותיי סביבה. את הסיגריה כבר כיליתי ועכשיו הצמדתי את ראשי אל חזה, מתרגע כך אל חום גופה ואל רכות שדיה והיא הניחה את שתי ידיה על ראשי וליטפה קלות את שערי.
“אלך לראות את הילדים,” היא אמרה. “בוא למיטה.”
היא הלכה אל חדר הילדים ואני הבטתי בשוקיה כאשר פסעה. אהבתי את קרסוליה. אל ילדינו הלכה, סיגל ועידן. עידן הבכור, בכיתה דלת וסיגל השנייה, בכיתה אלף. עידן שחרחר ודומה לי, סיגל דבשית ובהירה ותכולת עיניים, כמו נוגה. שני הילדים היפים של השכונה, ככה אמרו עליהם. ונוגה, אמם אשר ילדה אותם בהתערבותי הישירה, ציפתה לי במיטה, קולטת אותי בזרועות מושטות, מוצאת את פניי ונושקת לי עליהם. ואולם היה בה איזה חוסר שקט שחשתי בו. וצדקתי.
היא לחשה, “נכון שזאת סתם מתיחה?”
הבטתי אל פניה בעלטה המתבהרת של החדר. חרכי התריס הגניבו אור קלוש ביותר, אבל עיניה הגדולות נצצו. משהו נצבט בי וכאב, חש פתאום את המתח שבו היא הייתה שרויה. ליטפתי את בטנה הרכה מעבר לכותונת הלילה.
“את באמת מתוחה,” אמרתי לה.
“חשבת שאני צוחקת?”
“לא. אבל אולי את מגזימה.”
היא אמרה, חלושות, קרוב כל כך, “לא מגזימה. אם יהיה אפילו עוד צלצול אחד, אפנה למשטרה.”
“אני אפנה,” אמרתי לה. “עוד הטרדה אחת ואני פונה.”
“חבק אותי,” עכשיו ביקשה.
“מחר היום הפנוי שלי,” אמרתי ליד אוזנה. “אהיה כל הזמן בבית, נראה אם יטרידו אותי. נראה.”
נאנחה אליי והניחה ידה על חזי.
“לא יהיה כלום, דויד,” היא מלמלה לי. “כלום לא, ואתה תראה שצדקתי.”
היא טעתה, נוגה. היא צדקה בחששותיה אך טעתה בכך שלא יטרידו אותי.
עשר שנים היינו נוגה ואני כבר נשואים באושר, והנה באה רוח רעה להציק לנו. פתאום באה. איך להגדיר אותה אם לא רוח? איך לתאר אותה אם לא רעה? נוגה מאז ומתמיד אישה טובה הייתה ואם חמה ודואגת ואני הערצתי את מסירותה. ופתאום באה הרוח! רצתה להתל בנו, אולי להחריד את השלווה שלנו, אולי לשגע, לערער את האושר, למרוט את עצביה. אבל למה נוגה? עשר שנים חלפו מאז נשאתי את נוגה לאישה ועוד שנתיים קודם לכן הכרתי אותה. ולאחר כל השנים האלה באה עלינו הרוח.