אוטוביוגרפיה רחבת יריעה, מפורטת ומלאת תהפוכות חיים, של אדם אמיתי, בשר ודם. החל מילדותו בחול, עליתו, התפוכות השונות שעבר בחייו והמאבק העיקש שלו לשרוד את כל אשר החיים הציבו בפניו מובאים לקורא בשפתו העממית האוטנטית של המחבר.
מקט: 1-560-1
אוטוביוגרפיה רחבת יריעה, מפורטת ומלאת תהפוכות חיים, של אדם אמיתי, בשר ודם. החל מילדותו בחול, עליתו, התפוכות השונות שעבר בחייו […]
ההיסטוריה של משפחתי, החיים שלי בבגדד, עיראק: אחת השאלות החשובות שרציתי לדעת הייתה, התאריך של יום הולדתי? אשר היו חילוקי דעות במשפחה אם זה היה בחודש אפריל 1944 או מרץ 1944 אך בסוף קיבלתי את דעתה של האחות הבכורה ג'וליט ז"ל שטענה ששלושה חודשים בדיוק אחרי שהבת שלה עליזה נולדה, היא הלכה מביתה בבגדד, בעיראק לבית הגדול של הורי ז"ל, ואז היא ראתה אותי בפעם הראשונה. אז שאלתי, כמה זמן לכך מהזמן שאני נולדתי לזמן שביקרת את הורי ז"ל? ענתה כיומיים, אז שאלתי מתי עליזה נולדה? ענתה בחנוכה של שנת 1943 וחג החנוכה צריך להיות בחודש דצמבר 1943 שזה מכ"ה בכסלו עד ג.בטבת, כך יוצא שאני נולדתי במרץ 1944,וזאת גם בעלה מלכי שמעון ז"ל שהיה הדוד שלי אישר בהדגשה שזה היה במרץ 1944.
ושאלה אחרת וחשובה שרציתי לדעת הייתה הסדר שהאחים והאחיות נולדו שמספרם הוא 14 מאמא מזל ז"ל ואבא אהרון ז"ל וזה הסדר כפי שג'וליט אמרה לי : בתחילה נולדה ג'וליט שהיא האחות הבכורה ולאחר שהיא נולדה עברו ארבעה שנים והם לא הביאו שום ילד,ואז נולד עזרא ז"ל ואחריו עוד אחות, אך נפטרה אחרי זמן קצר, ואחריה האחות מדלן ז"ל, האח אברהם,יצחק ז"ל, חנינה ז"ל,יוסף,יחזקאל,מנשה האחות מטילדה, אפרים ואני מאיר האחרון מאותה האמא, אחר כך הביאה עוד בן ואז היא נפטרה בלידה בגלל שטף דם, ובנה המשיך לחיות כשמונה חודשים ואז ניפטר לאחר ששתה חלב. אמי ז"ל התחתנה בגיל 16 לאבי אהרון פתאל ז"ל שהיה בגיל כ 30 שנה, היא נפטרה כשהייתי בגיל של שנה והיא בגיל 37 שנים ואבי ניפטר בהיותו בגיל 52 כשגילי היה כשנתיים.
לאחר מותה של אימי ז"ל אז אבי התחתן מחדש עם אישה בשם לולו, אשר הביאה לו ילד אחד בשם סברי, אשתו השנייה לולו השגיחה עלי בעיראק לאחר שהאמא ז"ל נפטרה, והיא גם השגיחה על הילד האחרון שלהם שנולד אחרי כפי שהזכרתי אותו.
כמו כן שאלתי אותה, היכן אני נולדתי? ענתה, בבית הגדול של הורי, ואך שראתה אותי בפעם הראשונה אז צינה שראתה אותי בצבע עור מאוד לבן, ולאחר מכן עשו מסיבת יום הולדתי ואשר בזמנו הבריטים שלטו בעיראק והיה להם קשר עם קרובי משפחתי אז הם גם שמחו להיות במסיבת יום ההולדת שלי ואני לא מתפלא כי משפחתי הייתה אז מאוד עמידה ובודאי לא היה חסר שם כיבוד, כי אני גם זוכר מספר חתונות של קרובי משפחתי בבגדד והאכל שהוגש שם, כך שהעניים היו מחכים בכניסה של האולם וגם בתוך תחילתו של האולם , ע"מ לקבל מה שהוא לאכול שבדרך כלל הילדים של קרובי משפחתי נתנו להם עוד בזמן של החתונה וחלק גם זרקו להם את האוכל מרחוק.
כך היה ידוע שבעיראק, בגדד, האנגלים היו נוהגים לבוא לעתים קרובות לבקר בבית הגדול שהיה לנו שם ע"מ לשאול בעצות ועזרה לגבי בעיות שונות שהם רצו לדעת, וכמו כן מטילדה אמרה לי שהם היו גם נוהגים לישון אצלנו ימים אחדים בתור אורחים, כי הבית היה גדול עם הרבה חדרים.
אז שמעתי שהאבא ז"ל עשה מסחר של יבוא סחורות מאנגליה בכמות די גדולה,ואני לא ידעתי אך הוא הגיע לעמדה זו, האם אנשים אחרים עזרו לו לבסס את המסחר הזה שהיה ברובו בסיטונאות, ואשר אני יכול להוסיף שאני זוכר לפחות על שני מקרים שביקרתי במקום עבודתו של אבי ז"ל ושהיה מורכב ממגרש חניה מהחזית לכניסה ומצד ימין היה בנין של משרדים ארוך בנוי על קומה אחת על רמפה בחזיתו בגובה בערך של מטר וחצי בכדי שמכוניות יוכלו לפירוק סחורה, ואני זוכר שכשביקרתי שם בפעם האחרונה אז שאלתי מה בדיוק היה שיך לאבי ז"ל אז אמרו לי שכל הבניין הזה בחזית היה שייך לו, ואשר מאחורי הרמפה היה אולם גדול מאוד ושהיה ריק, בתוספת לשני חדרים בחזיתו לניהול המקום אשר אני זוכר שהיו שם מסמכים שהיו גם מסודרים בתיקים על מדפים וגם רבים היו מונחים בערמות בלי תיקים.
כמו כן שמעתי כמה פעמים מאחי ומאחותי מטילדה שהאבא ז"ל היה מזמין כל חודש אוניה מלאה סחורות מאנגליה לבגדד, ואני לא יכולתי להאמין לכך, אך העובדות שאני עוד אתאר אותם יאמתו הצהרה זו.
כמו כן אני שמעתי שלפני שהאבא ז"ל ניפטר בגלל לחץ דם גבוה בשנת 1946, שהוא חשב לשלוח אותי ואת האח אפרים שמבוגר ממני בשנתיים, ללונדון, לכאן ללמוד אחרי שהאמא שלי מזל נפטרה בשנת 1945 כשנה לאחר שנולדתי, מפני שלא היה מי שהוא שישגיח עלינו כמו שצריך, אך מתוך חוסר מזל הוא לא יכל למלא רצון זה, וזמן קצר לאחר מכן מעשי האנטישמיות נגד המשפחה שלי ונגד היהודים בעיראק התגברו ואילצו אותנו לעזוב, שאלתי את מטילדה משום שאני זוכר אותה טוב מעיראק ואז ביקשתי ממנה שתתן דוגמא על מעשי האנטישמיות שהיו שם נגד משפחתי, אז אמרה שהם זרקו אבנים על השמשות של החלונות של הבית שלנו ושברו אותם, וזה הזכיר לי מיד תקרית בעניין זה ששמעתי שדיברו "ששברו עוד חלון למעלה כי הבניין של המשפחה היה גבוה על אזה ארבעה קומות, עם מרתף, ואשר אני זוכר שהמקרה היה זמן קצר לפני שעלינו לארץ.
בין היתר ג'וליט אמרה לי שלסבתא רוזה, אחות של האמא' ז"ל היו 6 אחיות ו 4 אחים בשמות, ,רגינה, שמחה, סלימה,נוריה, ונזימה שעדיין חיה, והאמא מזל ז"ל , והאחים,עבדלה,רחמים סלים ואליהו. כמו כן שמעתי שמשפחתה של הסבתא שלי רוזה ז"ל הייתה מאוד עמידה, אך קרה מה שהוא שהם הפסידו הרבה מרכושם, ומה קרה בדיוק אני לא יודע, וגם קרובי משפחתי שסיפרו לי זאת לא ידעו. הסיבה לכך.
אך שביקרתי אצל גוליט, הופתעתי מאוד לשמוע ממנה את הדברים הבאים, לסבא שמואל פתאל ז"ל היה בית-חרושת גדול ליצור חוטים בבגדד,ומפני שהוא עסק בזה אז השם של המשפחה שלנו שונה לשם "פתאל", בשפה הערבית השם "פטל" זה לסובב כמו שסליל של חוטים מסתובב, ומ "פטל" זה נהפך ל"פתאל" השם המשפחה הקודם והמקורי שלו היה "עראבבה" אשר שמעתי יותר מאוחר שזה שם פרסי,כך זה ניראה שהלקוחות שלו תארו אותו לפי העיסוק שלו ולא לפי שם משפחתו כך שבסוף קיבל את זה ושינה את השם המשפחתי המקורי שהיה לו, ובגלל זה היום גם קוראים לשם המשפחתי שלנו פתאל ולא עראבבה.
כך גוליט המשיכה להסביר כשאמרה שלשמואל פתאל היו שני בנים בשמות מורדוך ואליהו ושתי בנות בשמות, מרים ופרחה, ולאחר מכן אשתו נפטרה, אז שאלתי את השם של אשתו של שמואל, אך ג'וליט לא ידעה, אז היא אמרה ששמואל התחתן מחדש, ושמה של אשתו השנייה היה חנה, אבל לפני שחנה התחתנה עם שמואל היא הייתה נשואה לאנגלי שהיה לה ילד ממנו בשם יוסף, ולאחר מכן בעלה רצה לחזור לאנגליה, אך חנה לא הסכימה ללכת עם בעלה לאנגליה ואז התגרשו, והאנגלי לקח את הילד ביחד איתו לאנגליה, וחנה נשארה אלמנה. בהתאם לחוק אז הילד היה צריך להישאר עם חנה, אבל חנה סירבה ללכת עם בעלה לאנגליה, אז בעלה הורשה לקחת את הילד איתו.
כך חנה נהפכה לאלמנה בגיל צעיר מאוד, והיא הייתה גם יפה והיו לה עניים ירוקות, ושמואל פתאל התחתן איתה, והיו לו 4 ילדים נוספים ממנה בשמות,עבדלה,משה,אהרון ז"ל האבא שלי והאחרון שמואל ז"ל שנולד אחרי שהאבא שלו ניפטר. ויתכן שבגלל צבע העניים שלה אז אן לכל האחים שלי צבע עניים חום, אלא לחלק יש צבע אפור מעורב בצבע נוסף כמו למשל ליחזקאל ועזרא ז"ל והאחות ג'וליט, וגם קצת למדלן, והאחות חנינה ז"ל אשר היא נקראת גם בשם חנה, ומאחר שיש במשפחה עוד בחורה בשם חנה אז כשמזכירים את השם חנינה אז יודעים למי הכוונה.
כך שמואל פתאל ניפטר והבן שלו אליהו לקח כל הירושה כולל הבית-חרושת ליצור חוטים לעצמו, ונתן מעט מאוד כסף למחיה לחנה ולארבעת הילדים שלה. ג'וליט הוסיפה שבזמן זה האישה לא הייתה עובדת בעיראק, וחנה גם לא יכלה לעבוד.
אחרי כארבע שנים בא בחזרה הבעל הראשון שהיה אנגלי ושחנה התגרשה ממנו ופגש אותה וראה שהיו לה ארבעה ילדים ושהמצב היה קשה מאוד אז הוא החליט לעזור ולמזלו הרב היה לו כסף והוא החליט להשתמש בו לעזרה, אז הוא סדר לשלוח את כל ארבעת הילדים של חנה לבית-הספר ושילם כל חודש החשבון של הלימודים להרבה שנים, עד שגמרו את הלימודים בבית הספר, וזו הסיבה מדוע ארבעתם ידעו שלושה שפות שהיו, צרפתית, אנגלית וערבית וגם עברו את המבחנים לכניסה לאוניברסיטה, או ללימודים לרמה גבוהה יותר.
לאחר מכן הוא קנה או סידר להם בערבות שתי חנויות, אחת למכירת ספרים והשנייה לממכר חוטים. כמו כן הוא סידר להם את הזיכיון הבלעדי למכירת ספרי אליאנס בעיראק, ומתי שהוא היה בחזרה באנגליה הוא ארגן עבורם את הסחורה לחנויות שמחזור המכירה שלהם הלך וגדל, ולפני שהוא ניפטר הוא אמר לבנו יוסף שאם הוא יוכל לבקר בבגדד אז שיעשה זאת ושישאל שם על "משפחת פתאל" ושישמור על קשר איתם.
תוך כדי ביקורי אצל ג'וליט, אז יותר מאוחר נכנסה האחות מדלן שהיא הייתה אז בגיל 71 עם שתי בנות ובן ו 9 נכדים, אז היא אישרה מה שג'וליט ספרה לי ואמרה שהיא ראתה את יוסף הבן של האנגלי שהתחתן עם הסבתא שלי חנה, והוסיפה שפעם אחת , יתכן שזה היה לפני המלחמה, הוא בא ושאל על "משפחת פתאל" ובזמן ההוא כולנו ההינו עסוקים בניקיון הבית הגדול, כל אחד החזיק מה שהוא בידיו, ויתכן שהינו שם חמישים עומדים בחצר הגדולה, כל ארבעת המשפחות של הדודים, ואנחנו קיבלנו אותו יפה מאוד, אז שאלתי, "אך הוא היה ניראה?" אמרה, "הוא היה גבוה, עם שער טלטלים ובגיל בערך 35-40 שנה." אחר כך הוא הלך לבית של דוד אליהו," היא הזכירה זאת בשפה הערבית כשאמרה, "בית עמו אליהו." שאלתי, "מדוע הוא הלך לשם?" אמרה, "משום שמרכז המשפחה היה שם, הם ניהלו את הבית החרושת"
אני תמיד חשבתי שהבית הגדול היכן שגרנו בבגדד ויוסף ביקר היה מרכז המשפחה והייתי גם מופתע לשמוע זאת וגם לא לדעת על כך לפני כן, אלא רק אחרי 27 שנים לעזיבת עיראק. לאחר מכן ג'וליט הוסיפה שיותר מאוחר מצבו של יוסף באנגליה נהיה קשה וארבעת האחים שלו כולל האבא שלי ז"ל שלחו לו כסף כל חודש, ומתי שהמלחמה התחילה הם שלחו לו חבילות מזון.
בביקורי אצל מדלן ז"ל ובעלה עזרא שבת ז"ל בדקתי את הפרטים הללו מחדש ועזרא הוסיף דברים חשובים, עזרא היה אז בערך בגיל 74 שנים ובפנסיה, והוא עבד בעבר בתור פקיד בכיר בשרות בתי הסוהר כתקופה של מעל ל 40 שנה בארץ ועד כמה שידוע לי ברוב הזמן עבד בבית-כלא מעשיהו, ופעם אחת שמעתי שהוא הועלה לדרגה די גבוהה במקום עבודתו, כך עזרא ידע טוב מאוד מה היה בעיראק והוא גם אישר את הסיפור שג'וליט סיפרה והוסיף שהאנגלי שהתחתן עם הסבתא שלי חנה ז"ל הועסק בתור מהנדס רכבות מטעם הגרמנים והטורקים בעיראק והסביבה, הוא עבד על תקן של אקדמאי ומשכורתו לא הייתה פשוטה, הוא קיבל יותר מזה. אז שאלתי, " מדוע הם לא יכלו להמשיך לשילוח ליוסף כסף לאנגליה ובמקום זה שלחו לו חבילות מזון?" עזרא ענה שהייתה אז מלחמה ולא היה קשר פיננסי עם אנגליה ומדלן הוסיפה, "הם סגרו את כל ארופה מסביב, ולא יכולנו לשילוח לו כסף?"
כמו כן שאלתי אם היה ידוע שיוסף היה נשוי עם ילדים? אך הם אמרו שאנם יודעים ומי שיכול לעזור כאן בעניין זה, זה המשפחה של הדוד שמואל פתאל אשר אני אישית פגשתי אותו בביקורי בביתם ברחוב דיזינגוף בתל-אביב, אבל דוד שמואל פתאל ז"ל כבר ניפטר. כמו כן גם שני בניו ג'מיל ופריד ז"ל נפטרו כבר, ואשר הם היו ידועים לי ופריד גם היה אחד הידידים הטובים ביותר שהיו לי, ושגם הבין אותי, הוא עבד אז בחלוקת עיתן הארץ ונהג לתת לי העיתון חופשי מדי פעם כשפגשתיו וגם נתן לי אז כרטיסים חופשי לבקר בבית קולנוע,ואחד הדברים שאני זוכר ממנו היה, שסיפרתי לו אז על היחסים והסכסוך שהיה לי עם האחים הגדולים ממני ואשר על כך, הוא ענה, "אתה נהייתה פעמיים יתום, פעם הראשונה מהאמא ז"ל, ובפעם השנייה מהאבא ז"ל" כפי שהסברתי לפני כן ועל כך הוא לא הוסיף מילה ובזאת הוא נתן רמז שיש לקחת את העניין הזה בחשבון, אך לצערי הרב הם התעלמו מכך.
לאחר שהם נפטרו הם השאירו אחות נשואה בשם לילי שיש לה שני בנים שמתגוררים באמריקה, כך שיתכן שהיא תוכל להעביר פרטים נוספים על הדוד שלה יוסף ז"ל, אשר אביה ואחיו שמרו על קשר התכתבות איתו באנגליה.
אז עזרא אמר שהאבא ז"ל ושלושת האחים שלו קנו את הבית הגדול בעיראק ועוד שבעה חנויות בחזית של הבית ברחוב, בשנת 1931 מארבעה אחים שלא גרו שם, ואשר אני זוכר את החנויות בחזית של הבית הגדול בזמן שאני עזבתי את עירק בהיותי בגיל כשבע שנים ושלושה חודשים, וגם את הבית שגרנו בו אשר היה בגודל של מוסד ציבורי ולא בית משפחתי קטן, הכניסה נעשתה דרך דלת גדולה מהרחוב, ואשר הדלת הייתה נפתחת בבוקר ונשארת פתוחה כל היום ובערב סגרו אותה. לאחר פניה ימינה ניתן היה לראות חצר גדולה בצורת ריבוע מוקפת בבניינים גבוהים משלושה כיוונים של החצר, ומצד ימין לכניסה, החצר הסתימה בקיר בגובה של קומה אחת ומעבר לזה היה שייך לשכנים, הקיר הנ"ל הגיע עד למחציתה של החצר ולאחר מכן היה הבית של הדודים שלי שגרו שם, ואשר החזית של הבית מהרחוב על ארבעת הקומות היו שיכים להורי ז"ל, בקומת הקרקע היו רק מחסנים ומעליהם הייתה מרפסת גדולה ומאחרי המרפסת שורה של חדרים, הראשון כפי שאני זוכר היה חדר ששימש כמטבח קטן לבישולים קלים עם מקום ישיבה, החדר השני היה חדר גדול ומרוהט, לאחר מכן היה חדר הרחצה שהיה גדול עם בית שימוש, לאחר מכן היה החדר שלי שהיה גדול,ואשר אני לא זוכר במדויק אם ישנתי שם עם אזה אח כי היה שם מספיק מקום בשביל לתת לכל אח חדר לחוד, ולאחר מכן היה המשך של כ-5 חדרים שאני לא הייתי מסתובב שם, כנראה אחי גרו שם, ולאחר מכן היה חדר גדול מאוד, וארוך שהשתרע על אזה שלושה חדרים ושזה היה המטבח, ובחזית הייתה המרפסת היפה שהזכרתי, היא הייתה בנויה על עמודים ומשקיפה לחצר המרובעת שמסביבה היו הבניינים של אבי ז"ל והדודים, למרפסת היו בלטות צבעוניות, ועל המרפסת הזו היו מניחים שולחנות אוכל ואני זוכר שאהבתי לשבת שם כי היה שם הרבה אויר והחצר והבניינים נשקפו מסביב, בהמשך היו עוד ארבעה חדרים, והחדר האחרון היה מעין חדר תרבות אשר קרובי משפחתי היו נוהגים לשבת ובין היתר אני זוכר ששיחקו שם במשחק הקלפים, כך בשביל להעביר את הזמן, ולפעמים הם היו מבלים שם הרבה זמן עד שאני הייתי נירדם. ולאחר מכן כשעלינו לארץ וראיתי את משחק הקלפים אז הרגשתי שהמראה שלהם לא היה דבר חדש עבורי.
ומצד שני באותה קומה להורי היו שני חדרים גדולים ומרוהטים יפה עם שעון גדול מאוד שהיה תלוי על הקיר ,כך בקומה זו היו כ-15 חדרים והיו עוד שלושה קומות, אז שטח הבית של הורי ז"ל הספיק לכסות שטח של כ- 60 חדרים ועוד הייתה רחבת החצר הגדולה, וכנ"ל היה לכל אחד משלושת הדודים. ולגבי הגג אז היו משתמשים בו לפעמים בגלל שהיה שם אויר צח. ולגבי הבית שימוש אז הוא היה בנוי מעל טנק גדול ומעליו בקומה ב היה פתח ועל זה הייתה רשת וכשהטנק היה מתמלא אז היו באים לקחת אותו לריקון ושטיפה במקום אחר. דרך אגב באנגליה לא סופרים את קומת הקרקע בתור קומה אלא קוראים לה קומת קרקע ומה שמעבר לכך מתחיל בקומה אחת, אך בארץ סופרים את קומת הקרקע בתור קומה אחת ומעבר לכך קומה שנייה.
השטח של הבניין של הדודים היה בנוי אותו הדבר, היה מרתף ומעליו מחסנים ומעל למחסנים הייתה מרפסת גדולה שנתמכה במספר עמודים, ומאחרי המרפסת היו שורה של חדרים. הנני להוסיף שכשגרתי כשבוע בחופשתי באוגוסט 1998 אצל מורדכי לושי ואשתו סמרה שהיא האחות של האמא שלי ז"ל, אז נתתי להם תאור של הבית הגדול בבגדד והם אישרו שהתיאור שנתתי היה נכון ולא בא מהדמיון שלי, ומורדכי גם אישר שזה נכון שהיו עמודים גדולים שתמכו את המרפסת של האזור מהבית של הדודים מהצד השני של החצר.
לגבי אותם העמודים, יש לי סיפור עצוב למה אני זוכר אותם כל כך טוב, והעניין היה כך, ג'וליט פעם אחת אמרה שכשהיא באה אלי אז שאני צווחתי חזק מאוד , וכולם שאלו מה קרה? אז ג'וליט נזכרה שהיא חבשה על המצח שלה סרט כמו שהאמא שלי ז"ל חבשה, אז היא זרקה את הסרט מעלה כציון שהיא לא האמא שלי, בעודי בגיל כשנה בערך והוסיפה שאחרי שהאמא ז"ל נפטרה אז אני הייתי מאוד מסתכל אז שאלו למה אני מסתכל
,אז ג'וליט ענתה שאני חיפשתי את האמא ז"ל,ואז נזכרתי בעמודים הללו ונזכרתי שהייתי מסתכל הרבה לכיוון שלהם בתיקוה שאני אראה אותה הולכת ושהיא רק באופן זמני מאחורי העמודים הללו, והיא צפויה להמשיך ללכת ואז בעזרת השם אראה אותה,אשר באזור ההוא היו קרובי משפחה שהלכו וכל פעם שלא ראיתי אותם אז היו מאחרי עמוד וכשיתקדמו בהליכה ועברו העמוד אז היו נראים מחדש וקיוויתי שהאמא שלי ז"ל גם כן תיראה בסוף, אך לא היה כך, אז שאלתי למה הלכו שם, ואשר שערתי שאני יודע התשובה, אז ענו לי שיש שם חדר מדרגות לעלות לקומות הגבוהות יותר, וזה מה שחשבתי שהיה שם.
כיום אני שואל עצמי למה אני כל כך צעקתי? והתשובה היא שכנראה כפי שג'וליט אמרה שאני חשבתי שג'וליט הייתה האמא שלי בגלל הסרט שחבשה על המצח ואשר גם אמרו לי שג'וליט הייתה גם דומה לאמא ז"ל ועוד מבוגרת ממני בכ 21 שנים ואז אני כאילו רציתי להגיד לה, "את הבאת אותי לעולם הזה ופתאום נאלמת, את יודעת כמה שאני מחפש אותך, מה עשית לי שנעלמת, ואז כנראה ציפיתי ממנה שתרגיע אותי ותומר לי שהכול יהיה בסדר, אך המסר שקיבלתי ממנה היה שהיא לא האמא שלי, אז אם כך היכן האמא ז"ל? והמצב חזר להיות כמו לפני כן, שהאמא ז"ל אינה.
בחזית של החצר עמד בנין קטן שהשתמשו בו כמקלחת ומסביבו הייתה גינה קטנה שעלה גדלו פרחים. בבניין הזה לא היו משתמשים הרבה אלא הולכים לבית מרחץ ציבורי גדול ואשר אני גם זכרתי אותו.
כמו כן אני גם זוכר את ביתו של אברהם האח, אשר היה לו בית חדש ויפה ע"י הנהר חידקל ואני זוכר גם שכשביקרנו אצלו אז הם דיברו על השיניים של הבת הגדולה שלהם לילי, שהם יוצאות כבר והוא גם כן היה מנגן בעוד אשר היה מין כלי נגינה כמו מנדולינה.
כמו כן אני זכרתי את הבית של דוד יעקוב ז"ל אשר היה על קומת קרקע עם גינת פרחים יפים בחזית . ואשר אני אישית לא ידעתי שזה היה שיך לו, אך לפי התיאור הזה של ביתו שהסברתי לאחים, אז הם אמרו לי שזה היה שייך לדוד יעקוב ז"ל אשר היה נשוי עם ילדים.
כמו כן היה זכור לי שהאחים לקחו אותי פעם אחת לטיול איתם באופנים אשר אני ישבתי מאחורי האופנים והם חצו את הגשר על הנהר חידקל והמשיכו כנראה לביתם של קרובי משפחה כלשהם ואז בדרך חזרה אני שמתי לב לכך שמצד ימין על ידנו, הם חצו דרך חורשת תמרים גדולה מאוד אשר לא ניראה היכן ההתחלה או הסוף לזה, וכשסיפרתי העניין לאחים אז הם אישרו שזה היה נכון וגם ציינו לשם מה הלכו לשם.
כמו כן זכור לי שעשיתי בעיראק עבודה כלשהיא לקרובי משפחתי , שהייתה במרתף יפה על יד הבית, לא הרחק מהבית הספר, בצורה של עטיפת סכיני גילוח בנייר, ואשר היו גם משלמים לי כסף עבור כך ואז אמרו לי שאני עשיתי את העבודה הזו די מהר. וזה גם הראה שאני אהבתי את העבודה והעשייה עוד מהיותי ילד קטן,אך לצערי תמיד אפרים היה מבקש ממני את הכסף הזה כהלוואה ואני הייתי נותן לו, ורק מזכיר לו כמה כסף הוא עדיין היה חייב לי, בתוספת הכסף החדש שקיבל , אשר הסתכם בסוף באזה דינר אחד, אך לדינר אז היה הרבה ערך
מיקרה נוסף היה שאני זכרתי טוב מעיראק היה, שאני התחלקתי מהמדרגות אשר היו בכניסה לבית , לא הרחק מהכניסה הראשית לבית, ואז קיבלתי מכה ופציעה במצח. מאחת המדרגות אשר אלו מדרגות שעולות לקומת גג, ואני זוכר שהמדרגה האחרונה הייתה עשויה מברזל, ויתר המדרגות מאבן שכבר הייתה מאוד משופשפת ובלי פינות, ואשר אני זוכר שזה היה כשהייתי מאוד קטן אולי בן שלוש שנים ואז באחד המקרים לפני שישבתי לאכול ארוחת בוקר על המרפסת של הקומה הראשונה השנייה לפני המטבח אז שאלתי את אחותי מטילדה, מתי כבר אני יכול להוריד את התחבושת מעל המצח שלי? היא ענתה לא עכשיו בוא תשב תאכל על המרפסת, המקום שאתה אוהב לשבת, דרך אגב למטילדה קוראים גם בשם בלונש ואשר איני יודע למה יש לה שתי שמות
.
מיקרה נוסף וחמור קרה לי בעיראק שכשהייתי קטן מאוד אולי בן כשלוש שנים בלבד, היה שחליתי במחלת החררה, אך מנשה יותר מאוחר התפרץ עלי בקיץ של 1962 בביתה של סמרה לפני רבים מקרובי משפחתי וטען שבהקשר לכך, אני חולה במחלה מסתורית, ואחר כך טען שזה טיפוס וממחלת הטיפוס ג'וליט האחות הגדולה מכולם טענה שזו הייתה מחלת החררה אשר באה עם גלי החום החזקים שהיו בעיראק ואחר כך חולפת.
ואז לצערי רק בשנת 1998 כשדיברתי על כך עם אחותי ג'וליט ז"ל היא אמרה לי שאני לא חליתי במחלת הטיפוס אלא במחלת החררה ובזה היא ממש הסירה מעל ליבי אבן כבדה של השמצה לא מבוססת שנמשכה שנים על ידי מנשה, אשר היה 17 שנים צעיר מג'וליט ומבוגר ממני בארבעה שנים בלבד, כך חשבו שאני כבר לא אשאר בחיים אז מי שהוא כנראה הביא רופא והוא אמר שהוא יודע מה שיש לי והמליץ לקנות תרופה מסוימת, אך האחים לא רצו לקנות התרופה ורבו בינם מי ישלם עבורה, אשר שמעתי את הסיפור הזה כמה פעמים במשך החיים שלי מהאחים שלי, כך בסוף האח הבכור עזרא ז"ל קנה התרופה ואני הבראתי תוך זמן קצר מהחררה הזו.
אציין שעזרא האח הגדול ניהל את העסק של האבא ז"ל אשר כבר הזכרתי אותו,כך שמובן שהיה לו מספיק כסף מרכושו של אבי ז"ל ע"מ לקנות התרופה, ובגלל שהוא ניהל את העסק הוא גם היה מהאחרונים שעזבו את עירק ומשום מה לא היה לי ברור למה הוא לא בא ישר לארץ ובמקום זה הוא נסע להודו וחשב לחיות שם, כך הוא נסע לבומבי כי אני גם שמעתי שיש לנו שם קרובי משפחה ולאחר מכן עלה לארץ באיחור מיתר אחיו.
ודוגמא ברורה אשר מראה שאני הבראתי לגמרה מהחררה הזו וגם הנפילה אשר קיבלתי מכה במצח הייתה, שבאחד המייקרים מטילדה אחותי אמרה לי שהיא צריכה סליל של חוטים אשר ניקרא בערבית, בקרה, ואם אני מכיר את החנות היכן לקנות אותו אשר היה מעבר לרחוב, אז עניתי, "כן אני יודע!" אז נתנה לי הכסף הדרוש והלכתי לחנות אשר הייתה לקראת סוף הרחוב, אז כשנכנסתי לחנות היה מי שהוא שהעסיק את הסוחר ואז הוא שאל אותי מה אני רוצה ובדיוק באותו הזמן ניכנס אחד הילדים ועמד על ידי ואשר היה קצת יותר גבוה ממני ואמר, "אני יודע מה הוא רוצה תן לי הכסף!" אז האמנתי לו שהוא ייתן הכסף למוכר ונתתי לו והוא ברך עם הכסף, אז מיד רדפתי אחריו והצלחתי במהירות להגיע קרוב מאוד לגבו וכך רדפתי אחריו עד קרוב לבית שלנו ואז נזכרתי שנתנו לי הוראה לא לשחק מעבר לבית שלנו מצד ימין אשר הכביש ממשיך לשם בירידה קלה למטה, אז חדלתי לרדוף אחריו, אז כשחזרתי לבית מטילדה שאלה אותי מה קרה ואשר הסברתי לה שילד לקח ממני הכסף וברך.
אז כנראה בהקשר לכך קרתה לי תקרית נוספת אשר אחרי גשם רב שירד בלילה אז כשהגעתי לרחבת בית הספר ראיתי שיש שם שיטפון וכל הרחוב התמלא במים עד גובה של אזה 70 ס"מ וכרגיל היו שם נערים עם עגלות שהיו מעבירים את התלמידים לבית הספר, אז שמעתי ויכוח בין תלמיד לבין זה שמעביר הילדים בעגלות אשר התלמיד אמר לו שהוא צריך לשלם פחות מאשר דרש, וכך בסוף לא היה לי ברור אם הילד הסכים לשלם או לא אז ראיתי שהעניינים כך וחששתי שיש כאן מה שהוא לא בסדר, כמו המקרה עם הסליל של החוטים, אז החלטתי בנסיבות הללו לא לשלם את הכסף ולחזור הביתה, אך שוב פעם הייתה זו מטילדה ששאלה אותי מה קרה, אז עניתי לה שאני לא יכולתי להגיע לבית הספר בגלל שהיו שם מים, אז ענתה לי, אבל אני נתתי לך כסף לשלם שיעבירו אותך, ועל כך לא עניתי אז אמרה לי , אני לא רוצה שעוד פעם יקרה דבר כזה, גם לפני 10 ימים לא הלכתה לבית הספר.
הנני יכול להוסיף שכתוצאה מהשיטפונות הרבים שהיו שם אז כל פעם קרה שהחצר הגדולה שהייתה בביתנו בעיראק הייתה מתמלאת במים ואז נהפכת כמו אגם קטן, אז היינו משיתים שם סירות עשויים מנייר שלמדתי לעשות אותם בגנון שהיה לא הרחק ממקום מגורי, ואשר אני זוכר גם את המקום שלו שהיה מצד שמאל לכניסה לבית.
אז אמרתי לג'וליט שאני למדתי במשך השנים על בעיית מחלת הטיפוס והגעתי למסקנה שהיא נגרמת מתנאי זוהמה ולכלוך ומי שהשגיח עלי וטיפל בי באותו הזמן הייתה אשתו השנייה של אבי ז"ל בשם לולו, אז האם ניראה לך שלולו לא דאגה מספיק לניקיון שלי?" ג'וליט ענתה," היא תמיד דאגה לך טוב מאוד, וגם לאחיך הצעיר שניפטר, "וזו הוכחה נוספת שלא היה שום בסיס מציאותי לקשר מחלת החררה שחליתי בה בעיראק לבין מחלת הטיפוס שמנשה טפל עלי שחליתי בה ללא כל בסיס מציאותי. אך את תוצאותיו של השקר הזה כבר אי אפשר היה לתקן.
אחד הסיפורים החשובים ששמעתי על הורי ז"ל היה שבשנת 1938 הם ביקרו וחיו כשנתיים בירושלים ואז גם האח יחזקאל נולד, כך שעצם העובדה שאבי ז"ל יכל להרשות לעצמו לעזוב את הבית הגדול והעסק שהיה לו בבגדד לכל כך הרבה זמן, זה כבר מראה שמצבו הכלכלי היה טוב מאוד וזה לגמרה לא הסוף, עם תאור על מה שעשה, ואני רוצה להוסיף ששמעתי כמה פעמים שהאחים של אבי הרסו אותו ולכן גם נסע לארץ ע"מ שיהיה לו קצת שקט מהם, אז מה שאני רואה כאן שלא רק האחים שלי היו מסוכסכים אחד עם השני אלא זה היה קיים גם בין אבי ז"ל ואחיו, אך על מה ולמה הם הסתכסכו לא היה ידוע לי, אך ניראה שזה לא השפיע הרבה על מעמדו הכלכלי של אבי ז"ל אך יתכן שהשפיע עליו מבחינה נפשית, לפי העובדות הבאות:
קודם כל אני שמעתי שלפני שהאבא ז"ל בא לארץ בשנת 1938 הייתה מודעה בעיתון שאישיות חשובה עומדת להגיע לארץ לשם השקעות מבלי ששמה של האישיות הזו יוזכר שזה היה אבי ז"ל. ובשנת 1998 בביקורי אצל ג'וליט פגשתי אז את מדלן שסיפרה שכשאבי בא אז לארץ בשנת 1938 אז הוא הביא איתו כ 5000 דינר לשם השקעה ואז בית שלם אפשר היה לקנות ב-500 דינר, אך לצערי עד היום לא קיבלנו כלום מההשקעות שלו, והעניין היה כך, שאבי קנה באותו הזמן כ 10 חלקות אדמה שונות בארץ שכללו באזור שדה התעופה קלנדיה, במזרח ירושלים, ופרדסים במקומות שונים בארץ, כנראה במרכז הארץ. אז לפי מה ששמעתי מעזרא שבת היה שאבי ז"ל נתן את כספו כהלוואה לערבים וכנגד זה הערבי משכן את אדמותיו כעירבון על הכסף שהלווה, אז היה חוק שקבע שאם הלווה לוקח הלוואה ולא מחזיר אותה לאחר חמש שנים אז העירבון שנתן בצורת אדמות עובר לבעלותו של המלווה, אבל לאחר מכן האנגלים שלטו ושינו את החוק לטובת המלווה וקבעו שאם אחרי חמש שנים המלווה לא מחזיר את כל הכסף שהלווה, אז אדמותיו או רכושו לא עוברים למלווה וכך אבי ז"ל הפסיד מרבית כספו.
אז שמעתי ממדלן שהציעו אז לאבי שיקנה סופרמרקט ושיהיה פרנסה תמיד לכל הילדים שלו שהיו אז כ 9 אך הוא לא רצה בזה, ועזרא שבת ז"ל אמר שעשינו שגיאה, אנחנו היינו צריכים לשילוח לארץ שליח לפני כן שיבדוק מה העניינים. אך לצערי אפילו את הדירה בירושלים שהם גרו בה הוא לא קנה אשר היה עניין של מה בכך עבורם, אלא שילמו שכר דירה עבורה, כמו כן שמעתי שלצורך קשריו אז אבי ז"ל נהג לנסוע גם ללבנון ואומרים שכשהאבא בא לירושלים אז אהב את מה שראה והארץ מצאה חן בעניו, אז החליט להעלות את כל בני המשפחה לארץ. הנני להוסיף שהמשפט הזה שהאבא ז"ל אמר בנוגע להרגשתו כלפי הארץ משקפת כיום גם את הרגשתי ודעתי כלפי הארץ.
לאחר שהותו של אבי ז"ל בארץ, שכנראה רוב הזמן היה בירושלים ביחד עם אמי ז"ל אז הם חזרו לבגדד לבית הגדול שלנו ביחד עם האח יחזקאל שנולד בירושלים כפי שהזכרתי.
אני לא מוציא מכלל אפשרות שהסכסוך של אבי ז"ל עם אחיו שהזכרתי השפיע לרעה על יכולתו לקחת החלטה נבונה יותר כלפי השקעותיו, אומנם ניראה באמת שהוא בחר את ההשקעה שהייתה יכולה להכניס לו כסף יותר מכל השקעה אחרת בקניה בעקיפין של אדמות הארץ שגם אהב מאוד, אך איש לא ציפה שהחוק בעניין ישונה לרעת המלווה או המשקיע. לכן גם מקובל לייעץ לא להשקיע כל הכסף במקום אחד, וגם אבי ז"ל לא היה באווירה נכונה של השקעה בגלל הסכסוך שלו עם אחיו אשר הפריע לו לקחת החלטה טובה יותר.
ולפי דעתי הנפגעים הרבים מכך שהיו היהודים, לא צריכים לבתר על כך וכיום המדינה יכולה לפנות בשמם לבית הדין הבינלאומי אשר יקבע ששינוי החוק שהיה לטובת הערבים ע"י האנגלים היה ביליתי חוקתי והגיוני, ולבטל אותו ולחייב את הלווה להחזיר למלווה את הסכום שהלווה, או לחילופין למסור את העירבון שנתן בצורת אדמותיו ללווה כפי שהוסכם בין שני הצדדים.ובאותו הזמן המדינה תכריז ששינוי החוק הזה לטובת המלווה הוא מבוטל מראשית קום המדינה, אך ככל הנראה המדינה עדיין לא עשתה מספיק בעניין זה, אשר היכן בעולם קיים דבר כזה שמי שהלווה כסף תמורת עירבון אז אחרי זמן כל כך קצר לא צריך להחזיר אותו וגם לא את העירבון שנתן!
כך המועד של העלייה לארץ התקרב ואשר שמעתי גם שלצורך עידוד העלייה לארץ אז שר החוץ המיועד של מדינת ישראל משה שרת ז"ל הגיע לבגדד עיראק וערכו לו פגישה עם הנכבדים מהעדה של היהודים העיראקיים, ולפגישה זו הזמינו את אבי ז"ל . ובין היתר שמעתי מקרובי משפחתי שאומרים שיש צילום מהמפגש הזה אך לי אן אותו, כך בסוף כולנו עלינו לארץ ואשר הייתה לפני כן הצעה או דעה להגר לקנדה, אך אבי ז"ל אמר שאינו רוצה "להחליף גלות בגלות!" ואחי נהגו להזכיר זאת הרבה פעמים שהאבא ז"ל אמר זאת..
כמו כן שמעתי שזמן קצר לפני מותו של אבי ז"ל הוא קרא לכל בניו לבוא לאספה מיוחדת ועל האספה הזאת ומה שדובר בה שמעתי הרבה פעמים מהאחים שלי, אשר אמר שהוא לא מאמין שהוא יישאר עוד הרבה זמן בחיים אחרי מותה של האמא ז"ל, והוא מבקש מהאחים הגדולים להשגיח עלי, ומדלן שגם כן הייתה באספה הזו אמרה שהוא ביקש שישגיחו עליך ואם לא ישגיחו אז אתה עלול להגיע למצב שלא יהיה לך "לא כרית או שמיחה" וגם על אחי הצעיר אפרים הוא ביקש שישגיחו עליו, אך עלי הוא חשש יותר משום שהייתי הצעיר מבנם.
ג'וליט אמרה שהוא גם כן ביקש ממנה שהיא תשגיח עלי, וכמה פעמים היא אמרה לי זאת שהאבא ז"ל אמר לה "תשגיחי עליו משום שהוא לא ידע את הדרך להגיע אליך" וכשהיא אמרה לי זאת בפעם הראשונה אני לא ידעתי לפרש דבריה נכונה,אז חשבתי שהיא מתכוונת לומר שאני אתבייש לבוא לבקר אצלה אחרי שאבי ילך לעולמו וגם בגלל הסיבה שאברהם אחי טען שאמרו על האבא ז"ל שהוא היה בישן, הוא היה קם בלילה ומשרה מצות במים ואכל אותם בשקט כך שלא ישמעו אותו מקרסם אותם, ולכן גם אברהם אמר שישגיחו עלי משום שאני אתבייש להיכנס לבתים של האחים וקרובי משפחתי , אז שערתי שאולי גם ג'וליט חושבת שאני בישן כמו אבי. אך יותר מאוחר היא חזרה על המשפט הזה והוסיפה שהיא לא גרה בבית הגדול כי היא התחתנה עם דוד שמעון, שהוא האח של האמא ז"ל, והם גרו במקום מרוחק יותר והמסר של אבי ז"ל היה שהוא ילך לעולמו עוד לפני שאני אגדל מספיק ע"מ שאדע את הדרך להגיע לביתה של ג'וליט ולכן גוליט הייתה צריכה להשגיח עלי גם בבית הגדול של אבי ז"ל אף על פי שהיא לא גרה שם, אז אם כך אך תשגיח עלי? אז נישאר כאן שג'וליט הייתה צריכה לקחת אותי לביתה ושם להשגיח עלי דבר שאבי ז"ל לא אמר לה בצורה ישירה אך בעקיפין ואשר ג'וליט לא קימה בקשתו ולמעשה נטשה אותי אשר גם לא חייתי בביתה וגם לא דאגה שאעלה איתם לארץ. ומה שהיה אחר כך בארץ זה כמעט אותו הדבר ואשר אני עוד אסביר זאת..
לאחר מותו של אבי ז"ל האחים הגדולים רצו את מסמכי האדמות שאבי ז"ל קנה בארץ אך לולו לא נתנה להם, ואומרים שאחי יצחק ז"ל ביקש ממנה רשות רק לרשום את מספר חלקות האדמות כפי שמופיע עליהם בתעודות, אך גם לזה היא לא הסכימה..
אחר כך הייתה דעה או שמועה שהיא השמידה אותם בגלל שהיא פחדה שהגרמנים עלולים לבוא לעיראק ואז יגלו שאבי ז"ל קנה בארץ אדמות ויגידו שהוא אהב את הארץ ואז יתנכלו למשפחה, אך אן בסיס לכך משום שהמלחמה כבר הסתימה, אך היא גם טענה שהיא לא תיתן אותם כי האחים ייקחו הכול לעצמם ולה לא יהיה כלום מזה, אך בסוף היא מסרה אותם והם עברו ליצחק ז"ל ומשם לבן דוד שלי מאיר עבדלה פתאל אשר הוא עו"ד שממתגורר עכשיו עד כמה שידוע לי בסן-פרנסיסקו" ארה"ב . לאחר מכן נאמר לי שהצליחו לאתר חלקת אדמה אך מתוך כך ש 12 אחים מעורבים בקבלת ירושה, אז לא יצא הרבה לכל אחד אחרי הוצאות ואז החליטו לא לממש את זה. ושמועה אחרת הייתה שאיתרו שטח אחד כזה ונימצא שהסוכנות בנתה עליו בית והם אנם רוצים לשלם, ובנוסף לכך לרוב המסמכים חסר מספר כלשהוא שמקשה את איתורו של שטח המגרש וזו בעיה כללית שאנשים רבים אחרים שקנו חלקות אדמה נתקלו בה כפי שקראתי על כך בעיתון.
כך היום לעליה לארץ התקרב , ובאותו הזמן הרגשתי שגם המתיחות עם הערבים התחזקה בנוסף לשבירת הזכוכיות של החלונות של הבית שלנו ואשר גם זכרתי שתי תקריות לא נעימות בבית הספר ואשר ניראה שקרו על רקע אנטישמי אשר לא הייתי מודע לו אז בצורה ברורה ואשר אסביר התקריות הללו , התקרית הראשונה הייתה שמשום מה זכור לי שישבתי בבית הספר בשורות האחרונות , אז שני ילדים שישבו על ידי דיברו בינם אז המורה שאלה מי מרעיש שם מאחורה? אז שני הילדים הללו אמרו שזה אני, אני הכחשתי זאת, אך כנראה ילדים נוספים היצתרפו להאשמה הזו ואמרו שזה אני אז כעונש המקובל המורה ביקשה ממני לבוא לחזית של הכיתה ולעמוד שם בפינה ע"י המכשיר של החרוזים שמשתמשים בו ללימוד הספירה, ואז להרים את הידיים שלי מעל לראש ולהחזיק אותם כך עד גמר השיעור וההפסקה.
ולתדהמתי כשסיפרתי זאת יותר מאוחר לאחי הגדולים אז הם אישרו שדבר זה נכון, כי הם כנראה למדו בבית הספר הזה לפני.
תקרית נוספת בבית הספר הזה אשר הרגיזה אותי מאוד הייתה שבמקרה אחר ישבתי באחת השורות הקדמיות בכיתה ומשום מה המורה ביקשה ממני לעבור לשורה האחרונה אז לקחתי את כל העפרונות והעתים שלי שהיו בקופסה פתוחה וגם את מחברת הכתיבה שלי ואז בדרכי לשורות האחרונות תלמיד אחד עצר אותי, והצביע על הקופסא הזו ולקח משם מה שהוא ,אשר לא הייתי מודע בדיוק מה לקח וכך הגעתי לשורה האחרונה של הכיתה. ואז המורה המשיכה וביקשה שהתלמידים יכתבו את מילות השיר בערבית שניקרא "וולאדלאונה" אשר הכתיבה להם בכדי שידעו זאת לפעם הבאה שיבואו, ואז אני חיפשתי עיפרון כלשהוא ע"מ לכתוב השיר הזה אך לצערי לא מצאתי שום עיפרון כך המורה הכתיבה את תוכן השיר שאני לא כתבתי ובסוף היא ביקשה מכולם ללמוד את המילים של השיר הזה בשביל שבפעם הבאה הם ישירו אותו בכיתה, כך לצערי אני לא יכולתי ללמוד את מילות השיר,ורק יותר מאוחר הייתי מודע לכך שזה קרה בגלל הילד שגנב את העפרונות שלי כפי שהזכרתי זאת.
אך בזה העניין לא הסתיים , אז אני החלטתי שאני צריך לקנות לעצמי מספר דברים ואם אפרים עכשיו יבקש את כספי מהעבודה כהלוואה אז בגלל זה אני לא אתן לו. אז לא עבר זמן רב ואפרים פנה אלי לקבלת הלוואה אך עניתי לו הפעם שאני לא יכול לתת, אך הוא בשום פנים לא הסכים לכך והמשיך לדרוש, אז נתתי לו קצת, אך הוא אמר עוד.. עוד.. ולא הסכים עם זה ובסוף נתתי לו כשליש ממה שהרווחתי אף על פי שלא רציתי לתת בכלל.
כמו כן אני זכרתי דבר מאוד מוזר שהיה בבית הגדול הזה, אשר פעם באזה שלושה חודשים היה בא עובד בעבודת טקסטיל עם מכשיר לתוויה אשר היו מתוחים עליו חוטים עבים, ובינהם הוא טווה צמר, כנראה בשביל לעשות שמיכות מזה. אז על מנת ליודע שזה לא דבר שחלמתי עליו, אז שאלתי את יחזקאל אחי אם זה נכון והוא אישר זאת וגם אמר לי מה בדיוק טווה, אשר זה ניראה שהוא עשה מה שהוא מיוחד שלא היה ניתן לקנות בחנות, כי כפי שציינתי כבר שמשפחתי הייתה עמידה מאוד, ויכלה גם להזמין דבר מיוחד זה.
והמקרה השינוי והאחרון שהיה זכור לי מעיראק הוא שבערך שבועיים עד שלושה לפני שעלינו לארץ, אז אני עברתי לכיתה גבוהה יותר שהייתה בכניסה לבית הספר מצד שמאל ואני גם זוכר שאמרו לי אז שאני אלמד בה רק שבועיים או שלושה ומבלי להגיד לי הסיבה, ומה שיהיה לאחר מכן.
כך הגיע יום העלייה לארץ ואשר אני זוכר שימים אחדים לפני כן הייתה פעילות חזקה במשפחה ואז אמרו לי שאני אהיה בין הראשונים שיעלו לארץ, וכשהגיע היום אז יצאנו בשעות אחה"צ ולפנות ערב כבר היינו בשדה התעופה של בגדד, ואז הרגשתי שהצפיפות הייתה שם חזקה מאוד כשחיכינו שם בתורים כך שבקושי אפשר לתאר שהיה שם אזה שהוא תור ולאחר מכן אני זוכר שעלינו על מטוס בינוני שיכל לקחת אזה 100 נוסעים, והחלונות שלו היו עגולים וקטנים, ועל הרצפה היו מתוחים פסי ברזל דקים כמו שהיו אז על הרצפה של האוטובוסים בארץ. כך אני ישבתי על יד החלון שהיה גבוה ומטילדה ישבה על ידי, ואפרים ישב באחד מהכיסאות האחרונים של המטוס, אז לפני הטיסה ספרו את מספר הנוסעים והגיעו לסביבות 104 נוסעים.
ולסיכום היה שהפסדתי את המשך החיים בבית הגדול אשר גם נולדתי בו, כשכל יתר רכושה של משפחתי הוחרם כולל כל הכסף שהיה בבנק הוקפא, וגם לצערי כל ההשקעה הגדולה שאבי ז"ל השקיע בארץ הלכה לטמיון, כך שגם פה לא היה מזל לקרובי משפחתי ולי גם כן, אז כל קרובי משפחתי ואני עלינו לארץ ופתחנו בה דף חיים חדש!
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המאבק להשרדות” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות