תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל. זהו ספר ראשון מסוגו שבוחן את סיפורי הפיתוח וסיפורי הגנת הטבע בישראל, תוך שימוש בתיאוריה אקופמיניסטית שמשלבת שני תחומי דעת – אקולוגיה ומגדר. החשיבה האקופמיניסטית מאפשרת ניתוח מורכב של סיפורים מורכבים ומציאות מורכבת – סיפור היחסים שלנו עם הארץ ונופיה ועם תושביה. סיפור עמק החולה עובר בספר כחוט השני שכן מעשה ייבוש החולה וההצפה מחדש של חלקים מהשטח המיובש מהווים דוגמה לסיפור שאינו רק סיפורו של מפעל הנדסי שהצלחתו שנויה במחלוקת, אלא גם דוגמה ליחס לסביבה ולטבע שמושפע מגורמים תרבותיים ולאומיים, יחס שהולך ומשתנה ולובש פנים חדשות. הספר בוחן את הסיפורים המיתיים של הייבוש והפרחת השממה מצד אחד, ושל הגנת הטבע מצד שני, תוך ניסיון להחיות סיפורים אלטרנטיביים שהושתקו והועלמו ורק קיומם אלו בצד אלו יכול לייצג את המציאות המגוונת ורבת הפנים ביחסנו לטבע ולסביבה. כל עיסוק בקרקע ובאדמה הוא פוליטי. למרות זאת, השיח הסביבתי בישראל עובר בדרך כלל תהליך של דה־פוליטיזציה ונותר מעוקר מהרלוונטיות שלו לנושאים מגדריים, חברתיים, לאומיים ואתניים. החשיבה האקופמיניסטית גורסת כי אי אפשר להפריד בין סוגיות סביבתיות וחברתיות. על ידי הצגת ההקשרים וחשיפת סיפורים מושתקים מציג הספר הסתכלות אחרת על העבר וההווה ומתוכם אפשרות לכיוונים חדשים בעתיד. ד”ר עדנה גורני היא אקולוגית ופמיניסטית ומשלבת מחקר, הוראה, כתיבה ואקטיביזם בתחומים של יחסי הגומלין בין סביבה, חברה ושלום ובין מדע ומגדר.
קטגוריות: מבצעי החודש, ארץ ישראל, עיון, פילוסופיה
27.00 ₪
הקדמה, מאת אילון שוורץ: בסמינר לתואר שני, על הציונות והטבע, שאני מלמד באוניברסיטה העברית, אני מופתע כל פעם מחדש מתופעה שמרתקת אותי. כתרגיל, אני נוהג לבקש מתלמידה מבוגרת יותר, לרוב מנהלת או מורת בית ספר בת ארבעים־חמישים, לעמוד מול הכיתה ולדמיין את עצמה עומדת בנקודת תצפית מול עמק החולה של שנות השבעים. תפקידה הוא להדריך את תלמידיה באשר למה שהיא רואה. כמעט בוודאות שומעים ממנה סיפור המבוסס על המטאפורות המכוננות של הציונות – חיסול הקדחת, הפרחת השממה, ניצחון המדע והטכנולוגיה – הפרויקט ההנדסאי הגדול ביותר בהיסטוריה של הים התיכון. אחרי כן, אני פונה לתלמידה צעירה יותר, בת דור אחר. מאותה נקודת תצפית, אך במרחק זמן של כשלושים שנה, אנו שומעים סיפור אחר לגמרי. על יוהרה, על הכרה בטעות, ועל הצפה מחדש של חלק מאגם החולה על מנת לנסות ולתקן. איפה נמצאת האמת? איזה סיפור הוא הנכון?
ההיסטוריון סיימון שאמה (Simon Schama) מפרט במבוא לספרו פורץ הדרך נוף וזיכרון (1995) מהן הסיבות לכתיבת ספרו, המוקדש לזיקה בין התרבות לטבע בעולם המערבי. תוך התייחסות להתמודדות עם המשבר הסביבתי ההולך ומתעצם, השתכנע שאמה שהסיבות למשבר טמונות בהנחות תרבותיות עמוקות. על פי הנחות אלה המשבר הסביבתי איננו רק משבר מדעי־טכנולוגי, אלא בעיקר משבר תודעתי־תרבותי והדרך שבה אנו מבינים את הטבע מכתיבה את הדרך שבה אנו מתנהגים עם הטבע. שינוי חברתי מחייב לפיכך את שינוי המטאפורות שדרכן אנו מבינים ומארגנים את חיינו, כי המטאפורות הנוכחיות הן אלה התורמות להרס הסביבתי שמסכן את עתידנו עלי אדמות, והן חייבות להשתנות.
אולם מול הקריאות להשתחרר מהמטאפורות המודרניות של פיתוח וניצול, בוחר שאמה בדרך אחרת. כהיסטוריון של תרבות, שאמה הוא עד לתהליך פוליטי שבו קולות מסוימים בתוך התרבות מתחזקים ומשתיקים את הקולות האחרים. תרבות רב־גוונית מתכווצת בתודעה לתרבות חד־גוונית. היסטוריה מלאת מתחים וסיפורים מתנגשים מצטמצמת לקול אחיד ודומיננטי, קול שמדבר בשם התרבות כולה. בין השאר מוטל על ההיסטוריון התפקיד לשקם את הקולות הנחלשים ולהשמיע את סיפוריהם, שכן זוהי הדרך שבה מתמודדת התרבות עם ההשתקה. שינוי תרבותי וחברתי לא יכול לבוא מבחוץ. על מנת שלשינוי תהיה אחיזה בציבור, הוא חייב להתחולל בידי כוחות תרבותיים שכבר קיימים, כוחות שפועלים בשקט לצד הקול המשתיק; הוא חייב להתחולל על ידי הכוחות הפנימיים של התרבות. שאמה משקיע מאמץ רב, ספרו מכיל יותר מ־600 עמודים, כדי לחשוף “שפה שנייה” של התרבות המערבית ביחס לטבע, ולהציעה כקול נגדי. שחרורם של הקולות הנשכחים הוא צעד חשוב לא פחות מאשר מאבק על שיקום נחלים, לדוגמה, על מנת לשנות את המציאות הסביבתית.
אני בטוח ששאמה, היסטוריון יהודי דגול שמשתתף, באקדמיה ומחוצה לה, בפולמוס על הציונות ומשמעותה, יזהה את האסטרטגיה שלו כיצד להתמודד עם הכשלים של התרבות, בספרה של עדנה גורני. רוח רעה השתלטה על הסיפורת הציונית, וכמו ששאמה מתאר את השתלטות הסיפורת המערבית של הטבע על התודעה, גם כאן, ההיסטוריה הציונית הופכת בתודעה הציבורית להיות חד־גוונית וחד־ממדית – גם בקרב אלה שמסכימים עם מסריו של הסיפור השליט, וגם בקרב אלה שמתנגדים להם. אבל הסיפור הציוני, כמו כל סיפור היסטורי טוב, מלווה בקולות שונים ומלא סתירות פנימיות, סתירות המתגלות לפעמים אפילו אצל אותו אדם עצמו.
עדנה גורני מביאה לנו ספר אישי אמיץ, בניסיון ראשון מסוגו בארץ לחבר בין תחומים שנראים לכאורה כשונים בתכלית – ציונות, פמיניזם, פלסטינים, טבע – אבל בעצם קשורים זה לזה. בשפה שהיא לעתים פואטית, היא מראה לנו כיצד הדרך שבה ראתה “הציונות” את הטבע, את הילידים, ואת הנשים ניזונה מאותן הנחות ערכיות. אפשר לטעות ולראות את הספר כעוד ניסיון לגלות את הצדדים השליליים בהיסטוריה הציונית. גורני אכן ביקורתית עד מאוד. אבל הספר אינו על ההיסטוריה הציונית, אלא על סיפור ציוני, סיפור אחד מתוך סיפורים מתחרים, אך סיפור שבמשך השנים הפך להיות “הסיפור”, ב”הא” הידיעה, אשר השתיק וממשיך להשתיק את הסיפורים החלופיים, וכך חוסם את האפשרות לבנות עתיד על בסיס אותם סיפורים מושתקים.
בדומה לשאמה, גם גורני טוענת שיש בתרבותנו יותר מאשר סיפור אחד, ובחלקו הראשון של הספר היא עושה ניתוח של שני מסמכים, שונים מאוד זה מזה, המתארים את עמק החולה, אבל בעצם, הם משמשים כראי המשקף הנחות תרבותיות שונות ואף מתחרות. סיפור אחד היה כבר אז, בימי ייבוש החולה, בדרכו להיות “ה”סיפור המרכזי, והסיפור האחר, שמבשר דרך אחרת להתייחסות לטבע ולאדם, נדחק לשוליים. עבודתה היא ניסיון לחשוף את ההנחות הבעייתיות של סיפור אחד, על מנת לערער על סמכותו, ולשקם סיפור חלופי, על מנת לאפשר לו להשמיע את קולו, לאפשר לו להשפיע. הדרך לבניית מציאות אחרת, כך היא גורסת, אינה לבטל את סיפור העבר, אלא להתנתק מהסיפור ההגמוני ולהתחבר לסיפורים אחרים לגיטימיים מתוך תרבותנו המשותפת, ובאמצעותם לפתח דיון הוגן יותר, צודק יותר, אנושי יותר. הפוטנציאל קיים, אך דורש מאיתנו להשתחרר מן הקסם והפשטות של הסיפור האחיד.
כפי שגורני מראה לנו, סביבה איננה רק עניין של אוויר נקי ומגוון ביולוגי; היא גם תרבות, חברה ופוליטיקה. מאבקים סביבתיים מקבלים את כוחם לא רק מצידוק ביולוגי ובריאותי, אלא גם מערכים תרבותיים. הנוף התנ”כי והזית הפלסטיני הם משאבים משמעותיים לא פחות מאשר הדגמה כימית של זיהום המים או תביעה משפטית. ספרה של גורני הוא בבחינת דיון על דמותה של הארץ ועל דמותה של החברה כולה.
כפי שגורני מראה לנו בחלקו השני של הספר, לעתים קרובות מדי העשייה הסביבתית נוהלה כחלק של הסיפור החד־ממדי של כוח ושליטה, ולכן היא איבדה את יכולתה לערער על ההנחות שמהן ניזון ההרס הסביבתי מלכתחילה. אבל כבר מזמן מבינה התנועה הסביבתית שהיא מציגה ראייה חלופית לעתיד ישראל, עתיד שונה מזה שהמגמות השולטות בהווה צופות לנו; והיא מבינה גם שהסביבה היא חלק בלתי נפרד מראייה זו. הדרך לעתיד עוברת בהכרח בשיקומו של העבר, במיצובן של סביבה וחברה ותרבות וכלכלה כמקשה אחת. זהו עתיד שניזון מהקולות הרבים של עברנו.
אינני בא להכריע בין שני סיפורי החולה שעליהם מספרים תלמידי בכיתה. שניהם צודקים וטועים כאחד. מי כמוני, שעליתי לישראל מארצות הברית לפני שנים רבות, יכול להבין את כוח המשיכה של הסיפור ההרואי הציוני, אף על פי שכמתבגר בשלהי שנות השישים, כבר חשדתי בסיפורי גבורה כאלה. אבל המשבר הסביבתי הקשה הוא הוכחה נוספת, מבין הוכחות רבות, שלסיפור ההרואי היו מחירים כבדים, מחירים שאנו שילמנו וממשיכים לשלם. הפתרון אינו השלכת סיפורים לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא החזרתם לממד המתאים שלהם, והטיית אוזן לסיפורים אחרים, סיפורי המוחלשים בחברה – ילידים, נשים, טבע ויש עוד רבים. יש לתת לקולות אלה להישמע מחדש, כזכות בסיסית של כל אחת ואחד להיות שותפים מלאים בעיצוב ביתנו המשותף. ומשיקום הסיפורים הנדחקים וריבוי הקולות הלא נשמעים, נבין שהעתיד בעצם פתוח להכרעתנו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין ניצול להצלה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות