דמיין לרגע טביעות רגליים על חול. קצף החופים שב ועולה מהים, מותיר שובל דקיק הגובל בין מחשבות לצעדים. שאון הגלים […]
פרק ראשון: הוא היה מוכרח לפעול בלילה נטול ירח. אלומות האור שנשפכו על המדשאה, נסוגו לאחור כשחלונות האחוזה נסגרו זה אחר זה, מותירים את צללי הלילה למעלליהם.
קירות הבית נחנקו תחת מעטה היסמין. ניחוח פריחתו התערבב באוויר כשיקוי מתקתק לכסילים ולאוהבים, עוטה את המדשאה בארומה עצלה. שדרת העצים אשר הובילה אל האחוזה, התנערה מן השלכת וכיסתה את השביל במטבעות כתומים־אדומים שהתנפצו תחת רגליו כעצמות יבשות.
דניאל מעולם לא נהנה להביט במעונה של הנציבה. בעוד עיניו נישאו אל פאר האדריכלות, לבו ראה את השתקפות רחובותיה המוזנחים של אואסיס. משלוחי הגברים למכרות הפכו תכופים יותר והותירו מאחוריהם שברי משפחות, שליקטו פירורי תקווה.
מדי שבוע נערמו רשימות המתים וצלצלו פעמוני התפילה, מחניקים את זעקתה של אואסיס תחת הד המתכת, אם כי בעיניו, קולה של העיר הוטל בספק. מעטים היו שצרידותם לא הפכה להם לשמיכה שבה כיסו את ילדיהם בלילות. המחשבה על מה שיקרה למשפחה שמתוכה יבוא הבוגד, מנעה מהרוב המוחלט את הרצון להתייצב נגד הנציבה.
פיו היה יבש. הוא ידע שאחרי הלילה, דבר לא יישאר כמקודם. למרות, ואולי בגלל ידיעה זו, הוא לא נרתע. להפך. הוא דחף אליה, השתוקק לה כאדם קשה־יום החושק לחזור למיטתו. הנער היה מוכרח לפעול.
דבר לא היה יכול להזיז אותו ממטרתו. דניאל התמקד בה כבר שבועות רבים. בחלומותיו ראה אותה מטיילת בין השווקים, משתלבת בהמון ומשילה מעצמה את האחריות לנעשה סביבה. ובכל זאת, מילותיה היו אלה אשר הטיחו גברים אל אבק המדבר, בזמן שאצבעותיה קטפו נערים צעירים מביתם. הוא ייחל לחנוק אותה בנשלהּ, להביט בעיניה ולחייך.
דניאל מצא עצמו ממתין בין הצללים עד שיוכל להוציא תוכניתו לפועל. אצבעותיו תופפו על מקל ההליכה שבחגורתו. הנער הידק את גלימותיו, מתגונן מצמרמורת שחלפה בגופו. ראשו המשיך ללחוש לו שאכן פעל בדרך הנכונה. תוכניתו הייתה פשוטה. להיכנס. לחייך. לצאת. הוא העביר יד על פניו, מוודא שרק עיניו נראות מתוך מסכת הבד. התיעוב במבטו הסגיר את אותו ריח רקוב ששטף את לילותיו והסתתר מאחורי חומות האחוזה. הוא התגנב אל עץ שליד הגדר והחל לטפס על ענפיו, מגיע לצמרת בשניות ספורות. דניאל סרק את השטח שנפרש תחתיו. הנער לקח נשימה עמוקה וזינק אל תחומי האחוזה, גלימתו מתנופפת אחריו.
אף אדם לא היה מסוגל למרוד בנציבה בגלוי, והיא סמכה על אותו פחד הנחרת בגב ראשם, כששמה מתנוסס עליו בשריטות עמוקות ובנעצים חדים. מדי שבוע נאמה מעל בימתה ברחובות וטפטפה פסוקים והלכות אל התושבים, שספגו אותם פנימה בעיניים רעבות ובלב עיוור. העבודה במכרות היא לטובתם. ההכנסות הולכות לפיתוח אואסיס ולבניית מקדשיה של פאמינה ברחבי הממלכה. האלה היא האחראית לשלומם והיא אשר דואגת להם במצוקתם. ובכן, עבורו, פאמינה מזמן הוכיחה את אדישותה.
בגידה בנאמנות לאלה גררה בעקבותיה מאסר לאדם שידו הייתה במעל ולעתים גם למשפחתו. מעשה המרד הוביל תמיד למשפט מהיר ולתלייה חפוזה, הדרך המושלמת לשמור על נאמנותם של התושבים. דניאל הגה תוכנית להתחמק מן העונש. הוא היה בטוח שדבר לא ישתבש. עד עלות השחר, הוא ונאנאי יהיו רחוקים מכאן.
הנער התקדם בדרכו, גופו מתנמר תחת אורם של לפידי השביל. מחשבותיו על נאנאי הובילו אותו ליום שבו יצאו מהחומות כדי ללקט צמחי מרפא. הם היו עסוקים בקטיף לענה בדיוק כשסבתו הבחינה באייל בודד שירד מהסלעים כדי ללגום מעט מים. היא קראה לו להתכופף והוא תהה לפשר הפקודה המוזרה. נאנאי השתיקה אותו לפני שהצליח לספק את סקרנותו, והצביעה לעבר שיח בקרבת מקום. תחילה לא זיהה דבר.
"אתה רואה אותה?" לחשה. "את הלביאה? תצפה בה."
הנער מצמץ לנקודה שבה נאנאי התמקדה, אך לא ראה דבר פרט לאייל.
"שים לב, דניאל, כיצד היא אורבת לטרפהּ."
רגליו בקושי נגעו בקרקע בעודו מתקדם בחשכה. צבע הבד התמזג בצלו של דניאל, נזהר שבבואתו האפלה לא תילכד באורות האחוזה.
"זו לא מקריות שהפרווה שלה בגון האדמה. אם יהיה לנו מזל, אולי תוכל לראות את כפות רגליה. שים לב לכריות על גביהן. כך היא יכולה להתגנב לטרף בשקט שכזה."
דניאל כופף את גבו והשקיט צעדיו, מזנק מדקל לשיח, משתמש בפרטי נוף להסוואה. חשאיותו המהירה כיסתה אותו ברגבי אדמה ובעלים, אשר השוו לו מראה של אחד מילדי האזור לאחר יום מפרך במיוחד של מלחמות רפש בלתי־פוסקות.
הוא הרים את ראשו מעלה וזיהה את מרפסת חדרהּ של הנציבה. הנער לקח את החבל שבחגורתו וקשר אותו בזריזות ללולאה. זריקה ראשונה. החבל פגע באחד מעמודי השיש והחליק מטה. דניאל קילל. הוא התכונן וזרק במהירות פעם נוספת. כעת הצליח. הנער הידק את החבל סביב העמוד, זינק אל הקיר והתהלך עליו במיומנות לוליינית.דניאל נעמד במרפסת.
הוא הסתתר מאחורי הווילונות הכבדים והציץ פנימה, מוודא שהנציבה לא נוכחת.
החדר כוסה בנרות שהאירו את פסלוני פאמינה ואלותיה, מטילים נוכחותם על קירות החדר. מעל המיטה נח דיוקנה של המלכה. הנער נמלא גאווה על שהוד רוממותה לא יכלה לעשות מאומה כדי לעצור בעדו. הוא שלף את מקל ההליכה מחגורתו, מסובב אותו וחושף את הסכינים בשני צדיו. דג'ירתו בהקה בשלהבת הנרות.
וילון חרוזים כיסה מעבר אל חדר צדדי. הוא הסיט אותו ונכנס פנימה. החלל היה מלא מיני תמרוקים ושמנים. באמצעו ניצבה גיגית מים ולצדה כד חֵמר שתכולתו כבר שומשה.
הלביאה קפצה מבין השיחים ועטה על טרפהּ. עיני הילד נפערו תחילה בבהלה ואחר בהיפנוט תזזיתי.
"מחפש אותי?"
דניאל הסתובב למשמע הקול. עיני הנציבה, מים המשתקפים בבדולח, חשפו את המחסור שהותירה נשמתה עם הצטרפותה לשירות השושלת. כתונת המשי שלבשה דבקה לגופה הרטוב עדיין והדגישה את קימוריה. על צווארה נח תליון שסימל את תפקידה. הדג'ירה שבחגורתה רמזה שציפתה לו.
אנחה נפלטה משפתיה והיא הפנתה אליו את גבה. זרועו קפאה במרכבת עקצוצים שסימרו את עורו.
"מתי אנשים יתחילו להבין," הצליל של שליפת סכיני הדג'ירה הרטיט את שריריו ומתח גידיו. "שיהירות איננה המפתח לניצחון. יש לך הרבה מה ללמוד." פניה לא הסגירו ולו את הרתיעה הקלה ביותר.
דניאל התקדם באטיות אל טווח ראייתה. היא עמדה ליד המרפסת. הנער הבחין בעקבות שהותיר אחריו על רחבי השטיח.
"באמת חשבת שאהיה טיפשה עד כדי־כך שלא אבחין בפרחח שכמוך המתגנב לאחוזתי?"
היא התקרבה אליו, מוודאת כל העת שמבטו לא נח מעיניה. דניאל נותר משותק. הוא נזכר בכלבלב הפוחז של שכנו וכיצד נזף בו על שלכלך את הבית. אלה לא היו בעלים רחמניים במיוחד.
"אולי אני פרחח, אך אינני פחדן." הוא אימץ את קולו. "זמן רב מדי נתַנו לך ולמלכתך לשלוט בנו."
חיוכה הבזיק ונעלם. דניאל דמיין כיצד היא דוקרת אותו בדג'ירה וחותכת את לשונו, אולם שום תזוזה לא נעשתה מכיוונה.
"אל תשכח עם מי אתה מדבר, ילד."
הוא הקשיח את גבו. מי היא שתקרא לו כך.
"נראה שתצטרכי להזכיר לי עם מי אני מדבר, כי הקול היחיד שאני שומע הוא של תאוות הבצע של מלכתך הבוקע מפיך." היא מצמצה. שריריו החלו לחזור לתחושתם.
"איך אתה מעז לדבר כך על המלכה?"
דניאל ידע כי פגע בעצב חשוף. נאמנותן של הנציבות לבית אידיסינה הייתה חסרת גבולות. במהלך אימוניהן נשבעו להגן על השושלת בדמן. המלכה ידעה זאת וניצלה אותן היטב.
לראשונה היה יכול לראות את ערפילי הכעס בעיניה מחליפים את הניסיון לשלוט בו.
"אני מדבר אל הוד מעלתה רק בכבוד הראוי לה." הוא הרים את הדג'ירה למצב תקיפה.
היא צחקה. "העם סוגד למלכתו. מי אתה שתמנע זאת ממנו?" נשקה כוון כלפיו.
דניאל הסתער לכיוונה. נקישות העץ במתכת מילאו את החדר. הוא הדף אותה אל המדפים, פסלוני האלות רעדו ונפלו על הרצפה מעוצמת המכה. ידה תפסה באחד מהם שנותר במקומו והטיחה אותו בראשו. הבזק אור מלווה בכאב פילח את גולגולתו. הוא נסוג לחדר האמבטיה, מתכופף בדיוק לפני שהדג'ירה שיספה את גרונו כששרשראות חרוזים התפזרו מעליו. האפשרות שלא יצא מכאן חי, נקשרה בבטנו לפקעת.
הנציבה הגבירה את קצב לחימתה והתער התגנב תחת הבשר, בוער במגעו. דניאל נחרד ונשך את שפתיו. היא לא תשמע אותו צועק הלילה. זיעתו ניגרה במורד גבו. הוא נאלץ להכות שוב ושוב, מרגיש כיצד התשישות חודרת תחת פצעו הפתוח. באותו הרגע נזכר כיצד לאחר מרדף, שהיה נראה כי ידו של האייל על העליונה, הצליחה הלביאה לקרוע את בשר הטרף.
מבטה של הנציבה הפך מבוהל תחת מכותיו.
תסכולו הצטבר מכתפיהם של אלה שלא היו אמיצים דיים. דניאל המשיך להכות עד שנאכל ברגשותיו. כד החמר התנפץ על הרצפה והותיר אחריו שלולית מים. הנער החליק. הנציבה הצליחה להעיף את הדג'ירה מידיו, משליכה אותה אל החדר הסמוך. היא זינקה עליו, מפילה אותו על הרצפה המגואלת מדמו. דג'ירתה כוונה היישר לגרונו. דניאל התנשף מכובד ההפתעה.
הוא תר את החדר בניסיון נואש למצוא מפלט. עיניו אורו כשאצבעותיו התהדקו תחת אחיזת החרוז.
הנער תפס את רגליה והפיל אותה על גבה, לפת את אחת משרשראות החרוזים שנקרעו וכרך אותה סביב צווארה. הנציבה ניסתה להיאחז בנשק, אך הוא היה מהיר ממנה. בתנופה אחת חדרה הסכין אל לבה. היא נשנקה, פיה התחנן לאוויר. הוא משך את ראשה לאחור ולחש אל אוזנה.
"אמרי תודה שהענקתי לך מוות מהיר." מבטו נדד אל האח. הוא קם על רגליו הרועדות ומשך אודי אש על גבי השטיח. הלהבה התלקחה, עוטפת את החדר בעשן שחור וסמיך.
דניאל זינק לעבר המרפסת. הוא גלש במהירות מטה. זעקות השומרים הצליפו באוזניו ברגע שרגליו נחתו על הקרקע. הוא שילש את קצב ריצתו. דבר לא עניין אותו כעת פרט לחזרה אל נאנאי. רגליו דחקו אותו בין הרחובות ודוכני השוק הריקים. דהירת הפרסות וצעקות השומרים העירו את הלילה. דניאל חתך אל סמטה, ממשיך במנוסה עד אשר הגיע אל דלת ביתו.
"דניאל, זה אתה?"
מתנשף בכבדות, דידה לחדר השינה של סבתו. היא שכבה במיטתה, בדיוק במקום שהשאיר אותה.
"מצטער שהערתי אותך, נאנאי."
היא הבחינה בדם על גלימותיו. "מה עשית?" מילותיה נקברו תחת התקף שיעולים כבד. עורה נמתח על פניה קפלים־קפלים ועטה גוון חולי. בשבועות האחרונים היא נפלה מתוך ואל ההכרה. כעת, נותרה בעיניה אך מעט מהצלילות שזכר לה לטובה. מחלתה הזקינה אותה בעשור נוסף לפחות. הוא לקח כוס מים שנחה על השידה ונתן לה ללגום מעט. "כלום, נאנאי. אני בסדר."
"אל תשקר לי, ילד."
דניאל היסס. "אחוזתה של הנציבה הועלתה באש."
הצבע הנותר נשטף מפניה. היא התאמצה לקום ולדחוף אותו מעליה. דניאל תפס בידה.
"זה בסדר. אני לא עוזב אותך, נאנאי, את חולה ו —"
היא השתעלה ונענעה בראשה. "אני גוססת, דניאל. חיי לא שווים את חייך."
"אל תדברי כך, נאנאי. קדימה, אנחנו חייבים ללכת." הוא החל להוציא אותה בעדינות מהמיטה, אך היא נאבקה להישאר במקומה.
"הם לא ראו מי אני."
"היא יודעת, ילד. קח את הדג'ירה שלי וברח. תיעלם. תקשיב לי, דניאל, זה חשוב." זיעה נאספה על מצחה. היא חיפשה אחר דבר־מה ברחבי החדר.
פניו של דניאל עטו הבעה מבועתת למשמע דבריה. "אני לא עוזב אותך."
צעקות השומרים נישאו מהחלון הפתוח, מאירים את תושבי הרחוב הסקרנים למאורעות. "דניאל, אני רק אעכב אותך. מספיק."
דמעות תסכול פרצו ממנו, אצבעותיו עזבו את ידיה של סבתו.
עיניה נעצמו. "נכד שלי. זכור שאמרתי לך —" היא השתעלה, "גם את להבת הנר הקטן ביותר, כל החשכה בעולם לא יכולה לכבות. עכשיו רוץ, קח —"
דפיקות רמות קטעו את דבריה.
"אני אנקום במלכה על מה שעוללה לך." הוא לקח את הדג'ירה ונשק לה, שפתיו מתמהמהות על לחייה.
בפעם השנייה הלילה, הכריח את רגליו לרוץ.
אין עדיין תגובות