רומן הביכורים של אילאיל קופלר מגולל סיפור אהבה שנרקם בין וירג'יניה וניצן ‐ נערות תל אביביות בנות שש–עשרה, כשברקע נוכחת […]
עבר
משהו בדרך בה היא נעה
מושך אותי.
לא כמו
אף אהובה אחרת.
משהו בדרך בה היא מחזרת אחריי,
אני לא רוצה לעזוב אותה עכשיו.
את יודעת שאני מאמינה,
ואיך,
את שואלת אותי אם תצמח אהבתי.
אני לא יודעת,
אני לא יודעת.
הישארי כאן וזה עשוי להתגלות.
אני לא יודעת,
אני לא יודעת.
(מתוך Something, The Beatles)
היום הראשון. לָפַתִּי את רצועות ילקוט בית הספר בחוזקה, שלא יברח ממני כמו מזוודה אל המסוע השואב אליו סמלי בית ארוזים היטב בתקווה שישובו לפתע בארץ אחרת, בשפה חדשה. מהחלון נראו השמיים ערניים, משובצי עננים בצורת ספינות השטות הרחק. והאוטובוס היה מכונת הזמן של החיים, וכל נסיעה בו קידמה אותי לאיזו מטרת מקום או יעד גיל, וכל תחנה היוותה מעבר בין תקופות, וכל ישיבה על כיסא: המתנה. ורקדתי קפואה מעט במושבי, מתרגשת לקראת השינוי הצפוי. שיננתי את הדרך כדי לדעת להחיות אותה שוב ושוב, כי אם אין שחזור מדויק של כל טיול, הוא מתפוגג. לא רק הזיכרון שלו אלא המפה בראש, המבחינה בין מקומות שהייתי בהם למקומות שהחמצתי, כי כל רגע שמתקדם הוא אובדן של קיום מציאות בה יכולתי להיות בירושלים, בפריז או אפילו ביפן. ואין מספיק דקות בשביל כל המקומות והדמויות שרציתי להיות והזמן התקדם ולא עצר לשנייה להביט בי, נוסעת.
בהיתי בשעון היד ואז בשעון הפלאפון, מאבדת זיכרון ספרות שראיתי לפני רגע ומתבוננת שוב, מודדת כמה זמן לוקח להגיע אל היעד החדש שלי, לברוח מהעבר אל העתיד, מהאני הישנה אל האני החדשה, זו שלומדת בתל אביב, שלא מחכה בתור הרגיל כשכולם צועדים לבית הספר הקרוב, מרוצים מהקיים ואינם מבקשים פרידות חוזרות ונשנות מן היום–יום הביתי. ובכל סיבוב גלגלים על האספלט התרחק ממני הבית שלי, עם קירות הסלון שלנו שצופו בקולאז’ תמונות שצילמה אמא בארצות רחוקות. גשרים וציפורים, הרים ורכבות, שווקים ומכוניות עתיקות, שקיעות.
ופתאום צריבת הצהוב של השמש האמיתית בין כבישי הדמיון והחוץ ומבעד לסנוור נראתה התחנה שלי ואחזתי חזק יותר ברצועות הילקוט ובדמותי החדשה, ומיהרתי לעקוף את הנוסעים האחרים, להגיע ראשונה אל דלת האוטובוס שלי. וכשעצר וירדתי ממנו בקפיצה נבהלתי מרוב התרגשות ומיד התחלתי לשרטט בראשי תמונות עתיד.
דמיינתי את קווי המתאר של תל אביב בתוך הכיתה החדשה שלי, את אווירת חוף הים של ימי שבת וחופשים מתנפצת לשיחות על שירים, תיאטרון ומחול. חלמתי כיתה של רקדניות המתהלכות עם מצלמות וידאו כל היום, מצלמות פיצ’רים דוקומנטריים בזמן עישון סיגריות ארוכות ודקות, כמו בסרטים ישנים. החלפתי שיעורים בפסטיבלים והפסקות בפיקניקים על הדשא, שראיתי כשביקרתי בבית הספר החדש בקיץ. החצר נראתה לי כמו פארק אירופי צבוע בשלווה המאפשרת התחלות חדשות. דמיינתי את הבדידות נמחקת. מיהרתי.
צעדתי, כמעט רצה במעלה הרחוב המוביל מהתחנה אל בית הספר, סופרת משבצות. את עוד לא המתנת במעבר החצייה, שיהפוך בקרוב מעבר פרידה בין יום לצהריים, בין חיבוק ללבד. לו הייתי ממציאה עבורך זיכרונות מהיום הראשון ללימודים, הם היו צבועים לבן של גבינה שמרחת בלי לצאת מהקצוות בתוך הלחמנייה שלך, בצהוב של שרוכי הנעליים שלך, באדום של המברשת הגדולה שמשכת בסבך שערותייך הארוכות, מקווה להפרידן בהצלחה. יומך הראשון היה ודאי רגוע, שלו, איטי. אולי חיפשת את המפתח של הבית מתחת לערימת המגזינים לעיצוב, שנחו בתפזורת על שולחן הסלון. אולי מצאת אותו ולא הסתכלת על השעון כשהתקנת את רצועות הילקוט שלך, שיצאו משיווי משקלן. אולי נעצרת להתבונן בפרפר הכחלחל שהתיישב על השידה מתחת לחלון הפתוח בחדרך, כשהלכת לסגור את דלתו. לחשת לו, שלום. כשיצאת מביתך תהית ליד מי תשבי, מי יהיו המורות החדשות והאם שירה זכרה להחזיר לך את הדיסק שהשאלת לה. אולי חשבת גם על ההחלטה להישאר באותו בית ספר שגרם לך לתנועות מונוטוניות וחיוכים ללא רגש. אולי אפילו הלכת לידי במעלה הרחוב המוביל לבית הספר ולא הבחנו האחת בשנייה, ולמה שנבחין. אולי חלפתי על פנייך חסרת נשימה, ממהרת לעקוף את הזמן אך מפחדת להביט סביב, מיומנת שלא להיתקל באף מכשול בדרכי.
והנה שער בית הספר הגדול. וללא בידוק דרכונים חציתי את גבול היבשת החדשה ומיהרתי לעלות במדרגות הלבנות לעבר הקומה השלישית. זיהיתי את הדלת הנכונה ונכנסתי. בחרתי שולחן בכיתה הריקה שאליה הגעתי ראשונה, חוששת שדבר מה השתבש, אולי התבלבלתי ביום או בהזדמנות ועוד רגע יתברר כי חלה טעות ועליי לחזור לחיי הקודמים, היות ואין מי שיאכלסו את סצינות החיים החדשים שהתעקשתי לְבַיֵּם. הוצאתי מתוך מזוודת התיק מחברת, קלמר חדש, שני ספרים, מחזיק מפתחות עם תמונה של ג’ון לנון ובקבוק מיץ תפוזים. הדקות המהבהבות בשעוני התקדמו ועם כל הבזק ספרה מתחלפת, שקעתי עוד ועוד לקצב תנועת ידי המשרטטת במחברת קו ההולך ומתפתל סביב עצמו, חסר תכלית אך ממאן להסתיים. שרטטתי פרחים ופרפרים במחברתי ואז פתחתי את הספר העליון שנח על שולחני. קראתי את סטפני ורייצ’ל ביומן הראשון בחטיבת הביניים. הכרתי את הספר בעל פה, זו הייתה הפעם העשרים ושלוש בה קראתי אותו. קיוויתי כי המילים המוכרות ינחמו את רגע הפחד מן השינוי הצפוי. התרכזתי באותיות, מקווה למלא בנוכחות רצויה את המאיים.
רק לאחר הצלצול התחילו להיכנס עוד ועוד ילדים שלא הכרתי ולא שאלו לשמי. ידעתי שרובם מכירים מחטיבת הביניים. הקשבתי לשיחות. מחמאה על חולצה חדשה. שאלה על מסיבת סוף החופש הגדול. צחקוקים לגבי בחירת מקום הישיבה.
“תראה, תראה, היא קוראת באנגלית”, שמעתי קול מדבר עליי, לא אליי.
“אז מה?”, אמרתי מבלי להרים את ראשי.
“איזה מתלהבת”, הגיעה תשובתו ואני המשכתי להביט בספר כדי להיבלע בעולם אחר עוד כמה דקות. בלעתי רוק מהר, כמו שאמא לימדה אותי לעשות כשהמטוס נוחת והפרשי הלחצים מכאיבים באוזניים, אוטמים מעברים בין ארצות ומטשטשים את המציאות החדשה.
“את, אני עוד לא יודעת שמות, זה הזמן לסגור את הספר, שמעת מה אמרתי?” כן. הרמתי את ראשי. המורה החדשה כבר בכיתה ולפני שהתיישבה החלה לצעוק, “שנה חדשה היא הזדמנות להכיר אנשים חדשים”.
הבטתי סביב על מנת למצוא את מקומי בקרונות רכבת השמות שהחלה נוסעת לדרכה בכיתה. עוד מעט יגיע תורי ולא שמעתי את השאלה. די, די כבר, גערתי בעצמי לפני שעשיתי דבר מה. הניחי את הספר, אמרתי לעצמי, והנחתי. תחייכי. תתיישרי. תיראי מיוחדת. נפנפי את שיערך. הביטי לחלל החדר כאילו את לא מרגישה בבור שהולך ונפער במרכזו, כאילו שאינך מוקפת בתחושת מחנק צרחנית ורצונך כרגע הוא להשעין את ראשך על השולחן ולפרוץ בבכי, להמתין ליד שתלטף את שיערך, כמברשת שיער לתינוקות, לא חורצת אלא בעלת שערות צחורות עדינות כמשי, כך כתוב על העטיפה בה לא העזת לגעת בבית המרקחת. כאילו שאינך שייכת לכאן. כאילו שכן. “הו, והנה התלמידה הג’ינג’ית בכיתה, אותך אני אזכור”. קולה של המורה סימן אותי בחלל, בוהקת. “אני וירג’יניה”, אמרתי והיא לא עברה הלאה. “הכוכבית ליד השם שלך מסמנת לי כאן שאת חדשה בבית ספר. איזה שם מעניין, איפה נולדת?” היא שאלה כמו רבים לפניה ועניתי, “כאן, בישראל”. התשובה לא סיפקה אותה. “אז למה וירג’יניה? על שם קרובת משפחה אולי”? “לא”, התחלתי לדקלם, “וירג’יניה וולף, הסופרת הבריטית. חדר משלך?” קיוויתי שהיא לא תשאל על החלק האהוב עליי בספר. אני תמיד מסתבכת עם השאלה הזו ואומרת שאהבתי את הסוף.
רכבת שמות הילדים המשיכה לנסוע כמו חור בגרביונים שילכו לפח, ולא כנסיעה מופלאה שתגיע ליעד ירוק ופורח. השמות המוכרים לצד הפנים החדשות המשיכו להתקדם. חזרתי לשרטט במחברתי. שיחקתי משחקי מילים לפי הוראות משתנות. ניסיתי לכתוב מספיק מילים נרדפות שיגיעו מקצה דף אחד לשני. סוף: סוף, תום, קץ, סיום. ציפייה: ציפייה, תקווה, השתוקקות. אכזבה. ייאוש. משחק חדש.
ואולי היה עליי להתבונן בך, לראותך יושבת בשורה הראשונה, מוקפת בחברות ילדות שהכירו כל קווצה משיערך הארוך עדיין וכל פריט מבגדייך, ואף לא תעלה אחת של נבכי נפשך. אולי היה עליי להתבונן בך ולראות רק את גבך, ישר, ממתין לשינוי, לקימור, לנפילה לתוך מזרן קפיצי, שוקע, מחבק. אולי היה עליי לקום באמצע השיעור ולבקש להתקדם עד שולחן המורה, להתבונן בפנייך ולחפש הבעה שתאפשר לנו לחמוק באיטיות ממבטים לוכדים ואחידים, אשר הקפיאו אותך וגרמו לי לרוץ במעגלים רחבים מדף לדף בספרים שקראתי תחת שולחנות בשיעורים שהקשו על נשימה רציפה, מאבדת קשר עין, קשר למה שמחוץ לעלילה הכתובה. אבל באותו יום ראשון ללימודים ישבתי בכיסאי וידעתי שהתחוללה כאן טעות. סביבי הובעו בקשות ומשאלות לשנה החדשה, סלסילות פתקי היכרות ומשחקים הועברו ברחבי החדר. צלצולים מחרישים החליפו שיח מסודר בשבבי מילים וריצות במסדרונות ואני נותרתי ישובה, בחוץ הפסקה ובתוכי רצות ונמלטות השניות. באותו יום לא קמתי, גם לא לזמן הקצוב, הקשה מנשוא, הקרוי “הפסקה” בפי המסוגלים לשאתו בנשימה ונשיפה ולא בסחרחרת המתנה ההופכת לובן מחוויר. נפילה.
נזכרתי בעדי, חברתי היחידה מבית הספר הקודם. כשגילתה שהתקבלתי לבית הספר בתל אביב, קנתה לי חוברת מבוכים וחבילת עטים מנצנצים. בחוברת היו מאה וחמישים מבוכים מסומנים לפי דרגת הקושי. בכרטיס הברכה שצורף כתבה בעט ורוד, בכתב עגול ומושלם, “אם תצליחי לפתור את כולם, אני מרשה לך לעבור ולנטוש אותנו. אם לא, את נשארת תקועה כאן לנצח”. זה היה בחופשת הפסח. ישבתי בחדרי והתחלתי לשרטט קווי הימלטות. היא ישבה על המיטה שלי, מקשיבה ל–MP3 שלה. היו לה אוזניות בצורת ארנבונים קטנים שהאוזניים שלהם בולטות והאף נכנס כמעט עד לעור התוף. היא התכוונה להתבונן בי עד שאוותר ואשאר. אבל אני שרטטתי עוד ועוד קווים וכשהגעתי למבוך המאה עשרים ואחת, הם נהיו קשים יותר. התחלתי לרמות מבלי שתשים לב. שברתי חומות ומחקתי טעויות בדרך. העמדתי פנים שאין בי שגיאות, שהדרך בהירה לי. לקחתי את החוברת לשירותים והצצתי בדפי הפתרונות. “זה קל”, אמרתי לה, מחייכת בנשימות קלות, שלא להסמיק.
ועכשיו, כמו היה זה יומי הראשון במבוך המציאות, קיוויתי לטשטש את עקבות האמת. רציתי להגיע מבלי לדרוך בין הקווים. רציתי ללמוד בתוך אגדה ולא בכיתה חדשה המכילה אין–ספור התמודדויות. בית הספר החדש דמה ביותר לקודם, בתכונתו העיקשת הכוללת את שבירת מיומנותי לפסל אותו לכדי פרק מסיפור אחר. בית הספר הזה, על קירותיו הצחורים שנצבעו בקיץ האחרון, על תלמידיו עטופי בדי הטריקו האופנתיים ומסדרונותיו המובילים לכיתות בהן נלמדים שיעורים דוברי עברית היה אמיתי, ולא ידעתי עוד כיצד ללכת בגופי על רצפות שלא בראתי בדמיוני, כיצד לדבר עם תלמידים שלא לבשו חליפות והלכו לישון בתוך סדיני מילים הנקטעות רק בתום פרק. ניסיתי לתכנן את משפטי המחר, דיאלוגים עמוסי תוכן אשר יציבו אותי על במת הכיתה המוגבהת. צעדתי לעבר תחנת האוטובוס. נותרו עוד תשע עשרה נסיעות בכרטיסייה ואולי באחת מהן, יסטה האוטובוס ממסלולו ויוביל אותי הרחק–הרחק.
כשפתחתי את דלת הדירה, הסתבר כי המזוודות אינן ניצבות לצד הדלת. אבא ואמא נסעו שוב, נזכרתי, חולצת נעליים ומשליכה אותן לקצוות שונים של רצפת הסלון. הלכתי למטבח ומזגתי לימונדה לכוס. הלכתי לחדר של אבא ואמא והורדתי ממיטתם את השמיכה הדקה, גוררת אותה חזרה אל הסלון ופורשת על הרצפה. התיישבתי עליה ושתיתי את הלימונדה בלגימות מתענגות של חוצלארץ. היא נעשתה טעימה יותר. אמא השאירה את החוברת של העבודה ליד השידה שלה. הרמתי אותה. זה היה גיליון אוגוסט, שהבטיח טיולי סתיו מרהיבים. אבא כתב את הטקסט, שהבטיח ריצה בין מאות אתרי תיירות במגבלת זמן של שלושה ימים הנדמים כנצח הנמתח אל הזמן האלמותי, הנוצר כשיוצאים מכאן. ליד כל יעד מוקמה תמונת שלכת בצבעי הקשת, שצילמה אמא. החוברות האלו נחטפו. “העסק מצליח”, אמא סיפרה בגאווה כשהייתה בבית. “כולם רוצים שנמכור להם אשליה. אבל אנחנו מסרבים לקחת רק לדיסני, מתעקשים גם על סמטאות צדדיות”, חייך אבא בעצבות.
בסלון ניצבה ספרייה ארוכה, שהכילה רק ספרי נסיעות ממוינים לפי יבשות. על קיר הספרייה היו תמונות שנלקחו ממגזינים שונים, תמונות של מקומות שהוריי לא ביקרו בהם עדיין. בתמונות הללו היו מרב הגשרים וגם מעט חיות, קיפוד אחד וכמה דובים אפורים וחומים. הקיר שליד פינת האוכל היה הקיר האהוב עליי. הייתה תלויה עליו מפת העולם, מודבקת ללוח קלקר. זה היה יומן הנסיעות של אבא. הוא סימן מקומות שהוא ואמא ביקרו בהם בנעצים ירוקים, ומקומות שאליהם תכננו לנסוע בנעצים אדומים. מקומות שחלמו עליהם, אך נראה היה כי לא יבקרו בהם לעולם סומנו בצהוב, גוון של סימני שאלה. “מי ירצה לנסוע לשם, ליבשת חמה עם אנשים אדומים, רחובות עם ריח שעד שמתרגלים אליו צריך לחזור”, אמר כשהיה בבית ואני תהיתי, “למה שלא תיסעו לבד, בלי הקבוצות שלכם? לנופש אמיתי, רק אתה ואמא”. אבא לא ענה. הוא המשיך להחליף בין נעצים ירוקים, אדומים וצהובים, משנה חלומות, מחליף יעדים. לפעמים התעורר לרגע וקם, מסמן לי להתקרב, “את רואה כאן, את הנקודה הקטנה הזו בתוך אוסטרליה? סידני. עיר מרתקת”. ואני, מוכנה מראש, דקלמתי, “אני יודעת הכול על סידני”, ופרצתי בסדרת שמות רחובות, אישים, מוזיאונים וצמחים ששיננתי בעל פה לרגע המתאים. הכרתי “נקודות עניין” תיירותיות כפי שילדים אחרים הכירו שמות דודים, בני דודים ואחיינים רחוקים. אבא הניד בראשו. “קשה, קשה כאן. מדינה קטנה. כלום אין כאן, אני אומר לך, מדבר ואנשים חמים מדי. מצאנו מקום לגדל אותך בו. אם היית נולדת בסידני הכול היה נראה אחרת. היית פורחת. בתי הספר אמנם לא כמו בקנדה, אבל זו לא מערכת החינוך של ישראל. שם מורים הם מורים, אבל עכשיו מאוחר מדי. חבל”. ואז היה ניגש אל הספרייה ומוציא את הספר הירוק של מישלן, מגזינים שנשלחו אלינו הביתה ממקומות רחוקים ושני ספרים נוספים שכותרתם, “אוסטרליה”, סימנה שיחה ארוכה הממתינה לי. הוא השווה את המידע הכתוב בהם, מחפש טעויות וסמטאות חדשות, מראה לי תמונות ומסמן עוד מסעדה או תערוכה שנפתחה לאחרונה במרקר זוהר. סידני נוקבה על ידי נעץ צהוב.
הלכתי לחדר של אבא ואמא והדלקתי את הפטפון. אבא הפעיל אותו בכל הבקרים שבהם שהה בבית, נזכר איך פעם הכול היה אחרת, כשכולם התאספו סביב תקליט חדש בבית של מישהו שהיה לו מקום בסלון והקשיבו לג’ון לנון או לאלביס, שהגיעו מחוצלארץ. “אין כבר התרגשות”, אמר אבא בכל פעם שפתח את הפה לספר על מקום רחוק או להתלונן, ואני תמיד דמיינתי דמעה נוזלת מהעין שלו ולא ידעתי איפה הוא שומר אותה, למרות שחיפשתי מתחת לכרית שלו בכל טיול שלהם, תוהה אם נסע לבכות בארץ אחרת ויודעת ששם הוא צוחק, כי הצליח לברוח מהיום–יום שלו. היו לו תקליטי בוקר רבים, אך לא ידעתי להבחין ביניהם. פניו המרוכזות של אבא, עיניו העצומות לרגע למשמע המוזיקה קפאו באותה הבעה בכל בוקר בו היה בבית ולא בטיול עם אמא בארץ רחוקה, בטיולי תחליף חיים. הוא אמר שכשאהיה גדולה ותהיה לי דירה משלי אקבל את הפטפון, כי תקליטים זה דבר שנשמר היטב, וגם האיכות של העבר. ובינתיים לימדתי את עצמי להפעיל בעדינות את המכשיר העתיק, במומחיות של מישהי מעידן אחר, והייתי ממיינת ספרים ותקליטים ובגדים לפי מה ששיך לתקופת–פעם ומה ששייך לתקופת–עכשיו בתוך טבלאות מסודרות באחת המחברות שלי, מתעקשת לרקוד בסלון הריק לצלילי הביטלס, הרגליים מתעופפות לכל עבר, חסרות קצב רהוט, מזכרת מכישלון חוגי הבלט המשעממים שנטשתי בגיל חמש. כל סיבוב מחודש בפטפון היה כמו החלטה לא מתוכנתת ואני כיביתי את האוזניים כשבקע מאיזשהו חלון שיר ששודר ברדיו או דיסק פופולארי, מנסה להצליח לנסוע מהעבר אל העתיד מבלי לעבור בזמן–העכשיו.
והמסדרון שהוביל אל חדרי כמו אפשר כניסה אל ארץ הבלגן שלי, היכן שערימות הכאוס הרגיעו אותי, יצרו אי–סדר שהכרתי, שיכולתי לנשום פנימה. בגדים, מחברות, עטים, מרקרים בצבעים זוהרים, דפים קרועים. ורק הספרייה תמיד מסודרת. הספרים מוינו מחדש מדי שבוע, לפי צבעוניות הדרגתית על מדפי העץ. בצד השמאלי העליון הונחו הספרים הלבנים, מסודרים לפי גובה עולה, לצדם הספרים הצהובים ולבסוף הכתומים. קצה המדף אוכלס בספרים שחורים. ידעתי לזהות אותם לפי מיקומם המדויק על המדף. לקחתי את כריסטיאנה פ. מברלין ואת מאריה מבית הספר לאומנויות בארצות הברית.
התיישבתי איתן על המיטה ברגליים משוכלות. הזכרתי לעצמי ליישר את הגב, כמו בסצינה מצולמת, שכל תנועה בה מושלמת, מתוכננת היטב. שתיתי תה קר מהבוקר בלגימות דקות, המכילות אוויר מהול במעט נוזל מימי מסוכר. הנחתי את מאריה וכריסטיאנה לידי מבלי לפתוח את הספרים בהן נכלאו, מכירה עלילות בעל פה, מחפשת לייצר לעצמי עלילת רוגע חדשה. בחשתי בהר הבלגן שתפח על הרצפה, מחפשת כלי כתיבה, עד שחשתי את חוד העיפרון השחור שזרקתי לחלל האוויר בשבוע שעבר, אחזתי בו בחוזקה והצמדתי את קצהו המשונן עדיין למחברת השורות החדשה שלי. ניסיתי לייצר מילים חדשות. הקפדתי לתכנן, שלא תישאר פיסה של אי–ודאות, לכתוב כל יום, כל קימה, כל הליכה ברחוב, כל מבט, כל חיוך, כל שינוי. ניסיתי לצפות עצמי בשכבות ידיעה סדורות בטבלאות, שירים וקטעי יומן, ניסיתי לייצר סדר, ניסיתי לשרטט את עצמי.
וביום המחרת אותו צלצול שעון מערער מנוחה, אך הפעם רעד ההתרגשות הוחלף בידיעה ברורה. תמונת היום נדמתה לי כסולם משבצות, אותן יש לעבור בזמנים מקודדים מראש על מנת להגיע לסופו. ידעתי שבתחילתו ובסופו משבצות שנוסעות על גלגלים, יש להספיק להיכנס לתוכן, אך כדי לעבור בין המשבצות האחרות יש לאזור כוחות רבים, לקפוץ ולצלול לתוך נתזי בטון שעוד לא יבש, להצביע מספיק פעמים, לדעת את כל התשובות, לשבת בשקט ולהמתין שצלילי נשימותיי יחלפו וצלילי הדיבור שסביבי ייפסקו. אם לא אעלה על האוטובוס לא אצטרך לצלוח את שארית היום. ניסיתי להתרכז במחשבות ולהפכן אמיתיות. הכול נגמר. אין–בית–ספר, אין–עולם–בחוץ. עצמתי עיניי ופקחתי אותן. דבר לא השתנה. סובבתי פניי אל תוך כרית דובוני האכפת לי הוורודה. דובון האכפת לי הצהוב הפך אפור, שלוליות מסקרה מהולה במי דמעות בוקר החלו להכתים אותו, וכבר עמדתי להרפות איבריי אל תוך המזרן ולאבד את היום. אתם מרשים לי, אתם מרשים לי, אמרתי לשני דובים ירוקים שאחזו ידיים. זה רק יום אחד, אין לי אפשרות לקום, גם אתם כאן שקועים בתוך כרית, וראו זה פלא אתם מחויכים וגם אני אחייך. קרעתי עצמי מהמיטה וקפצתי אל הרצפה. השניות החלו לטוס כמו בכל סביבון של יום נופל, לבי החל לדהור שוב ואצבעותיי נשלחו לעבר פי, לוודא שהוא מתוח כראוי. הכול בסדר, הכול בסדר, אמרתי בקול רם לעצמי ולדמויות בחדר. הכול בסדר, אמרתי לדובים ולספרים ובלעתי רוק. עוד מעט הכול יהיה בסדר, עצמתי עיניים ודימיתי אבקה מנצנצת המפוררת את גוש החנק בגרוני. עמדתי זקופה ושאפתי את פעימות לבי לתוך כיס סודי בבטן, עוד רגע והיה מתפקע.
שלפתי חצאית קפלים מן הארון. זכרתי להוציא את סטפני מהתיק, להניח לה לשהות מעט על המדף ולשאת עמי היום את אן שרלי, שלבשה לקראת יום הלימודים השני שלנו את שמלת התכלת עם השרוולים הנפוחים ושכבות התחרה המתנפנפות בכל פסיעה שלה. כמה גאה הייתה לקבלה, כמה גאה הייתי לאחוז את כריכת הספר בשתי ידיים ולקרב את אן לחזי, לנשום את ראש הגזר שלה לתוכי ולדעת שיחדיו אנו חזקות יותר מאשר כל אחת לבדה. גם אני אדקלם שירים בכיתה ואצעק על גילברט החוצפן, אם רק יעז להתקרב לעברי. דילגנו לעבר תחנת האוטובוס וידעתי שאיני צריכה להביט ולחפש עוד חברות בשולחנות הסמוכים. אן הגנה עליי.
בשיעור מתמטיקה טוויתי סביבי קורי עכביש שקופים שיצרו מסך הפרדה מרושת ביני לבין החוץ. נשמתי את קורי צמר הגפן החמוץ לתוכי וקיוויתי כי איש לא ינסה לחדור אותם. ישבתי כלואה במתחם הנשימה שיצרתי עבורי, וכתבתי מכתב לאן שרלי. סיפרתי לה על מכונת הזמן שאמציא, כאשר אכנס בשעה השלישית לשיעור פיזיקה. שרטטתי לכבודה תרשים של רכבת אדומה, אשר קרונותיה מתכווצים ותופחים בקווי הרוחב והאורך של הזמן. אפשר לנסוע בה עד לאיי ויקטוריה בקנדה, ולרדת בתחנות שונות אם קנית כרטיס המאפשר מעבר תת–קרקעי אל הזמן הרצוי. “עוד לא למדתי את חוקי המכניקה השונים”, כתבתי לאן, “אבל אצליח להגיע ולבקר אותך, אני בטוחה בכך”. ציירתי נערה בשיער ג’ינג’י בקרון הרכבת השלישי, ראשה מציץ החוצה בציפייה ופוגש במבטה של ג’ינג’ית אחרת, אשר נמשיה התרבו עם השנים וגילה קפא בכרך הראשון מתוך הארבעה והיא אוחזת פרחים לבנים בידה, ממוללת גבעולים וממתינה לאחותה האבודה, שהגיעה מארץ העתיד. הייתי שקועה במכתב גם במהלך שיעור הלשון שהגיע לאחר מכן והתאמצתי לא להביט סביב בעת שצלצל הפעמון שהחליף את פני המורות, אך הותיר אותנו באותו הגוף על אותם כיסאות פלסטיק ממושמעים.
הפעמון צלצל. ניסיתי לזהות את המנגינה. היא נשמעה כמו השיר ההוא, על הנערה שרצה לים כשהשרב תם. היא מנסה לברוח אבל במקום לרוץ אל מעבר לאופק היא נרדמת. לא הבנתי מדוע צלצול בית ספר מאזכר את הים והחופש. בכלל לא אהבתי את הים, השמש צרבה אותי ולא היה בעולם קרם הגנה שהגן עליי מפני הקרניים הלוהטות. בבית לימדו אותי להחליף מחשבות חמות במחשבות על השלג כדי לקרר עצמי מעט, כי הגוף פורח מתוך החורף. מספיק להרהר בו כדי שיתקרב, לא חייבים מטוס כדי להתקרב אליו. חשבתי שאני רוצה ללמוד לעשות סקי מאיזה הר גבוה, דמיינתי עצמי שטה בין מכשולים, לא רואה דבר מבעד למשקפי השמש הגדולים שלי, אך פתאום ההר הדמיוני התכסה בצל ממשי, וכשהרמתי את מבטי הבחנתי בך עומדת לצד שולחן הכיתה שלי, לא אומרת דבר.
ניסיתי לבחון אותך, סורקת מלמעלה למטה ומסביב מבלי להביט לתוך עינייך. את עמדת, לא מודעת לקורים שטוויתי במרץ רב, לא יודעת כי עלייך לפרוץ בכוח את המערה בה שהיתי. את עמדת ללא מפתח נראה לעין, ללא מספריים הגוזרות חרכים המאפשרים הצצה והושטת יד, במגפיים חומים רכוסים בקפידה, ג׳ינס תכול וחולצה אדומה, דקיקה, כמעט שקופה. הרכבת משקפי ראייה עבים שמסגרו את עינייך בתכלת בוהקת שהותירה צל על עורך הבהיר. שיערך היה שחור וארוך כל כך, גולש עד לג׳ינס שלך ומקיף אותך, מתנועע מצד לצד כאשר הזזת את ראשך.
אין עדיין תגובות