מאט פולר, סטודנט שנפלט מלימודי הדוקטורט, עובד קשה במשרה זוטרה כעוזר מחקר ב-MIT כשיום אחד, בשעה שהוא מודד יחסים קוונטיים […]
הסיפור היה שונה לגמרי אם המנחה של מאט היה צופה בו בפעם הראשונה שהמכונה נעלמה. האיש המבוגר היה רכון מעל למסך האוסצילוסקופ שלו, ונעץ את עיניו באור הירוק כמו ציפור טרף עטוית טוויד ועבת בשר ובתוך כך שיחק בשני כפתורים והתרכז באליפסה בהירה ופועמת שקיפצה מעלה ומטה מחוץ לשליטתו. מבחינתו, מאט פוּלר היה יכול בכלל להיות בחדר אחר, במדינה אחרת.
גשם קפוא הקיש על חלונות כהים. מאט הניח את המברג שהחזיק ולחץ על כפתור האתחול שעל מכשיר הכיול החדש, מכונה בגודל קופסת נעליים.
המכונה נעלמה.
לרגע אחד הוא בהה באוויר. כשהצליח לסגור את פיו ולפתוח אותו שוב הוא אמר, "דוקטור מארש! תראה!"
ד"ר מארש התנתק באי–רצון מהמסך העגול. "מה יש, מתיו?"
המכונה הופיעה שוב. "אמ… מכשיר הכיול. לרגע אחד הוא… טוב, נראה כאילו הוא לא שם."
ד"ר מארש הנהן לאטו. "לא שם."
"זאת אומרת שהוא כאילו נעלם! איננו! זאפ!"
"עושה רושם שעכשיו הוא כאן."
"כן, ברור. זאת אומרת, הוא חזר!"
האיש גדל הגוף נשען על שולחן העבודה והקפיצים העייפים בכיסאו נאנקו במחאה. "שנינו ערים כבר יותר מדי זמן. כמה זמן אתה כבר ער?"
"הרבה, אבל —"
"כמה?"
"אולי שלושים שעות." הוא הציץ בשעונו. "אולי קצת יותר."
"אתה מדמיין, מתיו. לך הביתה."
הוא החווה בידיו בחוסר אונים. "אבל זה —"
"לך הביתה." המנחה שלו כיבה את הסקופ והתרומם מהכיסא. "כמוני." הוא הסיר מהקולב את המעיל התרמי שלו, אוהל בצבע אדום עז, והשתחל לתוכו. הוא נעצר ליד הדלת. "אני רציני. תישן קצת. תאכל משהו חוץ מעוגיות."
"בסדר. אין בעיה." תראו מי מחלק עצות תזונתיות. אבל אולי אלה היו הסוכר, והקפה, והכמות הקטנה של ספיד שהוא לקח אחרי ארוחת הערב. צ'יפס קר ועוגיית שוקולד ואמפטמינים — זה צירוף שעלול לגרום לבן אדם לראות דברים. או לא לראות אותם, לרגע אחד.
הוא נופף לפרופסור לשלום והתיישב שוב מול מכשיר הכיול. המכשיר היה יפה יותר מהנדרש, אבל מאט היה מוזר בקטעים האלה. הוא מצא מלבן יפה מעץ אלון במכל האחסון שעליו היה כתוב "שונות" וחתך את חלקי המתכת כדי שיתאימו בדיוק לגודלו. השילוב של העץ והמתכת בצבע שחור עמום עם התצוגה הדיגיטלית המהבהבת מצא חן בעיניו.
הוא עצמו תמיד נראה מוזנח, אבל המכונות שלו היו סיפור אחר לגמרי. האופניים שלו נסעו בשקט מוחלט, והיה אפשר לפרוט על החישורים שלהם כמו על נבל. תצוגת האוסצילוסקופ שלו, שאותו פירק והרכיב מחדש, הייתה חדה יותר מזאת של האוסצילוסקופ של הפרופסור, והוא לא השמיע שום צליל. בזמנו, כשעוד הייתה לו מכונית, מזדה איבוקי, היא הבהיקה תמיד מניקיון וגרגרה ברכות. אבל באם–אַי–טי אין שום צורך במכונית ולעומת זאת יש הרבה צורך בכסף, אז מישהו באקרון זכה לקטוף את פירות המאמצים שהוא השקיע במזדה. הוא התגעגע לרוגע שהרגיש כשהיה מטפל בה.
הוא העביר את ידו על חלקה העליון המתכתי והקר של המכונה, שהיה קצת חמים באזור שמעל לתושבת הסוללה. צריך לכבות אותה. הוא לחץ על כפתור האתחול.
המכונה נעלמה שוב.
"אלוהים אדירים!" הוא זינק לעבר הדלת. "פרופסור מארש!"
מארש היה בקצה המסדרון וחבש את כובעו. "מה קרה עכשיו?"
מאט הציץ לאחור וראה את מכשיר הכיול שב ולובש צורה. הוא הבהב לשבריר שנייה ואז התייצב. "אמ… בעצם… לא נראה לי שזה חשוב כל–כך."
"קדימה, מאט. מה העניין?"
הוא הציץ שוב לאחור. "פשוט תהיתי אם אני יכול לקחת את מכשיר הכיול הביתה."
"מה בדיוק אתה רוצה לכייל?" הוא חייך. "יש לך מחולל גרביטציה קטן בבית?"
"רק כמה בדיקות של מעגלים חשמליים. אני יכול לעשות את זה בבית בדיוק כמו כאן." הוא חשב מהר. "אולי לישון מחר עד מאוחר ולא להגיע לכאן בשלג."
"רעיון טוב. אולי גם אני לא אגיע." הוא סיים ללבוש את הכפפות. "אתה יכול לשלוח לי הודעה אם משהו יצוץ פתאום." הוא דחף את הדלת כנגד הרוח העזה והביט לאחור בארשת לגלגנית. "בעיקר אם המכשיר ייעלם שוב. נצטרך אותו בשבוע הבא."
מאט חזר לחדר, התיישב שוב ליד מכשיר הכיול ולגם מהקפה הקר. הוא הציץ בשעונו ולחץ על הכפתור. המכונה הבהבה ונעלמה, אבל רק קופסת המתכת; הבסיס העשוי מעץ אלון נשאר במקומו, ובכל אחת מפינותיו נפער חור בצורת חרוט המיועד לבורג עץ. זה מה שהיא עשתה גם בפעם הקודמת.
מה יקרה אם יכניס את היד אל החלל שהקופסה הייתה בו? כשהיא תחזור היא עלולה לכרות לו את כף היד. או שיתרחש פיצוץ גרעיני עצום, גרסת המדע הבדיוני הידועה והמוכרת למה שמתרחש כששני עצמים מנסים לתפוס את אותו החלל באותו הזמן.
לא, בפעם הקודמת שהיא חזרה היו שם הרבה מאוד מולקולות אוויר, אבל לא התרחשו שום פיצוצים גרעיניים ניכרים לעין.
הקופסה הבהבה עד שחזרה לגמרי, והוא הציץ בשעונו. קצת פחות משלוש דקות. ההיעלמות הראשונה נמשכה כשנייה, ואחר כך בערך עשר או שתים–עשרה שניות.
השעון שלו היה מתוצרת סייקו ועלה עשרים דולר באיזו חנות כולבו זולה, אבל הוא היה די בטוח שיש בו סטופר. הוא הסיר את השעון מידו ולחץ על כפתורים באקראי עד שהשעון התחיל לתפקד כסטופר. הוא לחץ על כפתור השעון ועל כפתור האתחול בו–זמנית.
נדמה שזה נמשך לנצח. נקישת הגשם הקפוא נחלשה והפכה ללחישה רכה של שלג. המכונה הופיעה מחדש והוא לחץ על כפתור הסטופר. 34 דקות, שניות. נגיד 1, , , שניות. הוא חצה את החדר אל השולחן של הפרופסור וחיטט בחפציו בחיפוש אחרי נייר חצי–לוגריתמי. אם עושים ממוצע, נראה שבכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור המכשיר נעלם לפרק זמן ארוך פי שתים–עשרה מזה שקדם לו.
את הפעם הבאה, שתימשך כשש שעות, תעשה כבר בבית. הוא מצא כמה שקיות אשפה כדי להגן על המכונה, אבל לפני שעטף אותה הוא הניח שרוול קרטון מסביב לכפתור האתחול וקיבע אותו במקומו בעזרת סרט הדבקה. הוא לא רצה שהמכונה תיעלם ברכבת התחתית.
זה היה לילה נורא ואיום. הגשם הקפוא אכן הפך לשלג, אבל עדיין היו שלוליות עמוקות של קרח מימי שלא היה ניתן לעקוף, ומאט לא נעל מגפיים. עד שעלה לרכבת התחתית בקו האדום, נעלי הריצה שלו היו ספוגות מים וכפות הרגליים שלו איבדו כל תחושה. עד שהוא ירד במזרח לקסינגטון הן כבר הפשירו מספיק כדי להתחיל לכאוב וההליכה במעלה הגבעה, שבימים כתיקונם נמשכה עשר דקות, נמשכה הפעם עשרים בגלל המדרכות החלקלקות והקרח המתגבש עליהן. לא כדאי להפיל את מכשיר הכיול. הוא יוכל לבנות מכשיר חדש תוך יומיים–שלושה, אם ישיג את החלקים המתאימים, או שהמחליף שלו יוכל לעשות את זה אחרי שהוא יפוטר.
(תפקידו היחיד של מכשיר הכיול היה לספק פוטון התייחסות אחד לכל יחידת זמן, וביחידת זמן הכוונה היא לאותו "כרונון" משוער: משך הזמן שלוקח לאור לעבור רדיוס של אלקטרון. שום קשר להיעלמות.)
הוא הצליח להסיר כפפה אחת בלי להפיל את המכונה, והשתמש בטביעת האגודל שלו כדי להיכנס לבניין. הוא דשדש אל הקומה השנייה והשתמש באגודל כדי להיכנס לדירתו.
קארה נעדרה בסך הכול יומיים ובמשך רוב אותו הזמן הוא היה במעבדה, אבל המקום כבר התחיל להיראות כמו דירת רווקים. ערמת כתבי העת והתדפיסים שעל שולחן הקפה גלשה אל הרצפה, ואף–על–פי שהוא עבר עליהם פעמיים כדי לחפש כל מיני דברים, לא עלה על דעתו לערום אותם מחדש. קארה הייתה עושה את זה ברגע שהייתה נכנסת לסלון. אז אולי הם לא בדיוק נועדו זה לזה. ובכל זאת. הוא הניח את מכשיר הכיול על הספה וערם את כתבי העת. מחצית מהם החליקה שוב לרצפה.
הוא נכנס למטבח ולא הסתכל בכיור. הוא הוציא בירה מהמקרר ולקח אותה לחדר האמבטיה עם הגיליון החדש של הפיזיקל רוויו לטרס. הוא עקר מרגליו את הנעליים ומילא את האמבטיה במים חמים לגובה של כמה סנטימטרים ואחר כך הכניס באושר את רגליו לאמבטיה כדי שיפשירו.
בלטרס לא היה שום דבר שעניין אותו במיוחד, אבל הקריאה בכתב העת עזרה לו להעמיד פנים שהוא עושה משהו מועיל, כשבעצם היה עסוק בעיקר בהפשרה ובשתיית בירה. כצפוי, הדבר גרם לטלפון לצלצל. בחדר האמבטיה היה טלפון מיושן, עם קול בלבד; הוא רכן קדימה ולחץ עליו. "כן."
"מאטי?" רק אדם אחד בעולם קרא לו כך. "למה אני לא רואה אותך?"
"אין תמונה, אימא. אני בטלפון של האמבטיה."
"אני שולחת לך כסף בשביל שיהיה לך טלפון באמבטיה? אני בעצמי לא הייתי מתנגדת שיהיה לי טלפון באמבטיה."
"הוא כבר היה כאן כשהגעתי. עולה יותר כסף לנתק אותו."
"אז תשתמש בנייד שלך. אני רוצה לראות אותך."
"לא כדאי לך. אני נראה כאילו אני ער כבר שלושים ושש שעות. כי זה באמת ככה."
"מה? אתה הורג את עצמך, זה מה שאתה עושה. למה לעזאזל אתה ער כל–כך הרבה זמן?"
"עבודה במעבדה." למען האמת הוא העדיף לא לבוא הביתה לדירה הריקה, למיטה הריקה. אבל הוא מעולם לא סיפר לאימא שלו על קארה. "אני אישן מחר עד מאוחר, אולי אפילו לא אלך למעבדה בכלל." תוך כדי דיבור הוא לחץ לרגע על כפתור ההשהיה. "יש לי עוד שיחה, אימא. אני אתקשר אלייך מחר מהנייד." הוא ניתק וקירב את הבירה אל פיו, ואז נשמעה דפיקה חלושה על דלת הדירה. הדלת נפתחה בקול חריקה.
הוא ניגב את רגליו בשטיחון האמבטיה באופן לא ממצה ונכנס אל הסלון ברגליים כושלות. קארה, כמובן; שום אגודל אחר לא היה מסוגל לפתוח את הדלת.
היא הייתה מטונפת במידה מרשימה. היא הייתה מטונפת ומרשימה והיה לה מבט שמאט מעולם לא ראה קודם לכן. לא מבט ידידותי.
"קארה, איזה יופי —"
"בסוף הפסקתי להתקשר אליך ובאתי. איפה היית מאתמול בבוקר?"
"במעבדה."
"כן, בטח. נשארת כל הלילה במעבדה. שכחת לנתב את השיחות לנייד שלך. המכשיר עם המספר הסודי שאפילו לי אסור להתקשר אליו."
"דווקא כן. זאת אומרת, לא." הוא פרש את זרועותיו לצדדים. "זאת אומרת, נשארתי כל הלילה במעבדה והם לא נותנים לנתב לשם שיחות."
"תראה, לא אכפת לי איפה היית בלילה. באמת, לא אכפת לי בכלל. אני רק צריכה משהו מהאמבטיה. אכפת לך?"
הוא זז הצדה והיא שעטה על פניו, נוטפת מים. הוא הלך בעקבותיה, נוטף מים גם הוא.
היא הסתכלה בתוך ארון התרופות וסגרה אותו בטריקה. אחר כך הביטה באמבטיה. "אתה עושה אמבטיה במים בגובה חמישה סנטימטר?"
"רק… אמ… רק הרגליים."
"אה, כמובן, כמובן, הרגליים." היא פתחה את המגירה בתנופה. "אתה מוזר, מאט. אבל לפחות הרגליים שלך נקיות. הנה." היא הוציאה חפיסה תכולה של דסקיות 'סייפלאב' נגד היריון. "אל תשאל." היא נופפה באצבע אל מול פניו. "אל תעז בכלל לשאול." פניה היו סמוקות ועיניה נצצו מדמעות עצורות.
"אני לא —" היא דחפה אותו וחלפה על פניו. "את לא רוצה להישאר לכוס קפה? ממש נורא בחוץ."
"מחכים לי." היא עצרה בפתח. "אתה יכול להסיר את האגודל שלי מהדלת." היא השתהתה לרגע נוסף כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו, ואחר כך יצאה. הדלת נסגרה בנקישה שקטה.
carmelra@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
ספר טוב מאד לחובבי מסעות בזמן. אהבתי!