אחד בלב

אחד בלב הוא חבר ילדות שאבד. אחד בלב הוא סַפֵק שלעולם יישאר. זהו סיפורם של שני חברים בנפש שגדלו יחד, הכירו את נשותיהם יחד וחלמו יחד,  – אך האם החבר הטוב ביותר ננטש למוות על ידי חברו בגלל חשד, בגלל קינאה, בגלל בגידה? האם אכן הייתה סיבה לחשד והאם אכן בשעת צרה נטש אותו חברו? אחד בלב הוא רומן סוחף על חברות, על אהבה, על חשדות, על אובדן ועל געגועים לילדות שלא הייתה קלה, והכול שוטף בזרם תודעה מטלטל לאורך כל עמודי הספר. ספרים אחרים של יוסף כהן אלרן: אספירונס, עקרון הכמיהה, עזה כמוות, כל הלילות, תקרית נישואין, שמועות על אושר, תהילה אחרונה, והמלאכים שותקים. כמו כן ספרי שירה: אלוהים חולם, אלו ערגות.

מקט: 1-490-5

קטע וידאו/אודיו קשור

סקירת הספר באתר סימניה

אני אתחיל בשולה. לא ביום בו פגשנו אני ויגאל את אורנה ואת רבקה, ולא ביום האומלל ההוא בו יצא יגאל מביתי, אף לא ביום ההוא בו נקראנו לצאת או ברגע הנורא בו התלקחו הלהבות. אתחיל ביום שבו אולי התחלתי לחזור, ביום ההוא אשר בו האישה המופלאה ההיא הגיעה. אני אתחיל בשולה.

*

ישבה, רגליה שלובות, ידיה מושטות אל השולחן. הקבילה אצבעות ידיה והגיעה קצות אלה באלה. שילחה לעברי את מבטה ותהתה עליי, עיניה כהות ועמוקות מבע והן משתהות ומשייטות מעל פניי. קמטים שמסביב לעיניה אמרו כי נמצאה כפי הנראה בשנתה החמישים. פה ושם בצבץ בלתי מוסתר הגוון הכסוף בשערה. רגעים ארוכים שתקה, מרפה ושבה להביט בי, יוצאת ממני ושבה אליי. לאחר מכן עשתה תנועה חבויה בזווית פיה, כאילו משהו חמק ממנו לתוך עצמה. לא הייתה בה שמחה.
עמדתי ובהיתי לעברה. הייתי בחדר הגדול של הפגישות והביקורים, שעון אל הקיר שמאחוריי וידיי בכיסי מכנסיי ובהיתי בה. ככה, עומד ושותק ובוהה. מי ומה האישה? הייתה בי צלילות מפתיעה אותו היום. כאילו חדרה השמש אל המקום הזה ביום ההוא. כאילו משהו הואר בי. חודשים ארוכים לא הייתה בי צלילות כזאת. אבל הצלילות הכאיבה.
ועכשיו התחייכה אליי.
“בוקר טוב,” היא אמרה.
“נהדר,” עניתי לה.
חייכה, צד אחד של פיה מחייך יותר מצדו השני ואמרה, “כל בוקר וכל יום זה נהדר.”
“אולי צריך לשמוח?” שאלתי אותה.
הנהנה בראשה ואמרה, “בוודאי צריך לשמוח.”
“על מה לשמוח, גברת?”
“שולמית,” אמרה. “או שולה.”
“ועל מה לשמוח?”
“על היום החדש. על כך שאנחנו חיים. מרגישים.”
“מרגישים? חיים?” נאנחתי וקבעתי בה את עיניי. “ומה נותנים לנו החיים?”
לא נואשה. אמרה שקטות, “את החיים עצמם.”
הגירוד ברגליי התחיל שוב. הרגשתי את העקצוץ הדק וחשתי את הגיחוך שלי על פניי.
“זה שטויות,” אמרתי מתוך העקצוץ. “שטויות כל זה, זה טיפשי.”
“מדוע טיפשי?”
שלפתי יד אחת מכיס מכנסיי וגירדתי את רגליי. היא בחנה אותי והמתינה.
שמעתי את עצמי תוהה אליה, “מי את?”
הרפתה את אצבעותיה ונעה על כיסאה. משכה קלות לאחור את כתפיה, כאילו העיקו עליה הכתפיים, והיא שבה והניחה לאצבעותיה למצוא אלה את אלה.
“אמרתי לך, אני שולמית.”
“כן, את שולמית, את שולה. יופי. אבל מה את רוצה?”
“באתי לשוחח אתך.”
“על מה את רוצה לשוחח אתי?”
“על הרבה דברים.”
“מתי?”
“אני אבוא אליך. אני אבוא אפילו כל יום, כל יום שתהיה מוכן לשוחח.”
חיככתי את גבי בקיר שמאחוריי. גבוה יותר היה החלון הצר והרחב שממנו נשפך האור פנימה ונפל לעברה. היא פתחה זרועותיה ונשענה, עיניה קבועות בי. משהו מוזר חלף בי וכמעט רציתי לחמול עליה.
“אבל בשביל מה? ועל מה, על מה בכלל לדבר?”
“על מה שתרצה. כל דבר שקשור בך אבל על כל מה שתרצה.”
שוב היו שתי ידיי בתוך כיסיי. נאנחתי ותליתי בה מבט ממושך.
“גברת, שולמית, שולה, טוב? שולה, אני לא מכיר אותך. עד היום לא ראיתי אותך, או אולי פעם אחת, בבית החולים, זה מעורפל. ופתאום את באה לכאן ורוצה לבוא כל יום אולי ולשוחח אתי? כל-כך מעניין אני? כל-כך חשוב לך? מה את רוצה?”
“אני רוצה שתדבר אליי. אני רוצה שתיפתח אליי. שתוציא ממך את הדברים שחונקים אותך. זה מה שאני רוצה.”
ראיתי איך נקמט מצחה מתוך יגיעה פנימית כאשר אמרתי, “למדת עליי, נראה לי.”
“כן,” אמרה. “בוודאי. ואני מצפה שתוציא מעצמך דברים.”
שמעתי את האנחה של עצמי. כל-כך רציתי להיות חד ומרוכז והנה הבהירות הציקה לי. הבטתי אל החלון הגבוה, אל העץ של המשקוף שצבעו כבר היה מתקלף. מה שמעבר לחלון לא עניין אותי מלבד האור. לא רציתי במה שיש שם, לא אהבתי עוד. מה שמעבר לחלון נעשה כמו זר לי. ורק האור. רק האור. ואז שבתי להביט בה והיא נראתה לפתע נינוחה וכאילו חלק מן הנינוחות הזאת התכוונה לדבוק בי. כאילו רצתה לדבק אותי.
“יש דברים שאולי לעולם לא יצאו,” אמרתי שקטות. “יש דברים שהם רק ממני אליי ולא יצאו ממני. אין לי בפנים דברים יפים כל-כך. אין בי שמחה גדולה בכל בוקר. אני רוצה את האור, זה קצת פותח אותי, אבל זה הכול.”
“אבל תשמע את עצמך, אלי,” היא אמרה ונדמה לי שצד אחד של פיה רצה לחייך, “תקשיב לך, איך אתה בכל זאת שמח בתוכך על הבוקר ועל האור שהוא מביא.”
חשתי שהיא מנסה להוביל אותי ונרתעתי. הצלילות הפתאומית ההיא. ידעתי שזו תחלוף אבל היא הייתה שם. והיא הבחינה בדבר ההוא שנולד בי ורצה להתנגד לה.
אמרתי, “את אינך מבינה. את אולי משחקת אתי וצדה מלים אבל אינך מבינה.”
“עזור לי להבין,” ביקשה. היא נרכנה אל השולחן וקירבה לעומתי את פניה.
“אבל למה לך? כל זה אינו עניינך. את לא מבינה, אני לא רוצה לחזור לאור המזויף ההוא. אבל לא האור עצמו מזויף, מה שהוא מאיר מזויף. ואני לא רוצה לחזור לאותם הדברים. לא רוצה חזור אליהם.”
“כי אתה מונע את עצמך. לא ייתכן שאינך רוצה, אתה מונע.”
“את אומרת,” רטנתי אליה.
“אני אומרת, אבל אל תכעס. בבקשה. אני אומרת, לא משום שאני פיקחית יותר ממך. אבל אני באה משם, אלי, באה משם ולכן יודעת.”
“אני הייתי שם.”
“אבל שכחת.”
“שכחתי? ומה את יודעת שאני שכחתי?”
“אני יודעת ששם יותר טוב. בפירוש יותר טוב. ואל תאמר לי שטוב לך כאן, בבית החולים הזה, במחלקה הזאת. לא הספיקו לך חודשי האשפוז והטיפול בכוויות שלך? לא הספיק לך להיות מרותק למיטה, להסתובב בפרוזדור של המחלקה, לשקוע בתוך עצמך? אל תאמר לי שטוב לך כאן. זה אינו המקום בשבילך. אדם בריא אינו אמור להיות כאן ואתה לא צריך להיות כאן. ואתה בריא, אלי, אתה בריא. ואני אבוא אולי כל יום ואומר לך את זה. עד שתבין. אבוא ונשוחח על כך ועל כך שאתה חושב שהפקרת למוות את חבר הילדות שלך. וגם על כך שאינך רוצה לראות את אשתך. גם על הבן שלך נדבר. מה אשם הבן שלך? ואולי על דברים שאני לא יודעת עליהם נדבר. בוודאי יש דברים שאני לא יודעת עדיין.”
הבטתי בה. והיו בי שליש טינה ושליש גיחוך ושליש חמלה. הטילה עול על עצמה.
ואז מלמלתי, “עד מתי? כמה זמן זה ידרוש ממך?”
“ככל שיידרש ממני. אתה תחליט, וכשתצא מכאן נסיים ותשכח אותי. עד שתצא.”
“טוב לי כאן,” שוב אמרתי.
הגביהה גבותיה וחנקה אנחה.
“לאף אחד לא טוב כאן, לאף אחד. אתה צריך לשאוף לצאת מכאן, לא לשקוע. הטיפול שלך הסתיים, הכוויות שלך נרפאו, אבל אתה מדכא את עצמך. לא ראית אותי עד היום אולי, חוץ מאותם רגעים בבית החולים, אבל אני ראיתי אותך. שאלתי עליך. אני מכירה אותך, אני חושבת. הכנתי שיעורי בית למענך. אני הייתי בביתך, אלי, ראיתי את הבן מקסים שלך, קראתי שירים שכתבת. לקחתי ספר שלך. הרשתי לעצמי ולקחתי ספר שלך. ביקשתי מאורנה והיא נתנה לי. היא הייתה גאה בך. ולי יש העונג.”
ספר שלי. השירים שלי. משהו חלף בי. משהו נצץ בי. משהו צבט והרתיע אותי.
“זה שטויות,” פתאום אמרתי.
“אבל כתבת אותם. קראתי אותם.”
“מישהו אחר. לא אני. פעם, מזמן.”
אמרה, “וכאן? נתקלתי בדברים שכתבת כאן. כאן, בשעות קשות שלך. אולי תכנה אותם שירי מלחמה, אבל אני קראתי שם חרדה. איזו חרדה אתה שואל? חרדה, אלי. והם טובים, טובים מאוד אני אומרת. יש לך דברים שאתה רוצה לומר ואל תדכא אותם בתוכך. אתה שומע?”
“אבל את אינך שומעת. אני טוב לי כאן, נוח לי עם עצמי. זה מה שאני אומר לך.”
“זה נדמה לך. אתה עושה לעצמך תרגילים של ייאוש וגורם לעצמך לשקוע. אומרים שיש בייאוש ובשקיעה איזה קסם,  איזו רומנטיקה, איזו נפילה וחוסר אחריות. אל תשקע פה, זה קסם מדומה. לך לביתך. כל מה שאתה זקוק לו נמצא שם. צא אל חייך.”
“החיים שלי, הבית שלי … ”
“כן, אלי, כן. החיים שלך והבית שלך. אותם חיים ואותו בית שהיו לך.”
“איפה זה, הבית שלי? איפה אותו בית ואיפה אותם חיים?”
“במקום בו היו.”
“שום דבר לא נשאר באותו מקום. שום דבר לא כמו שהיה.”
“הכול שם, דבר לא השתנה.”
“מה מצפה לי שם?”
“החיים שלך. אלי, החיים שלך, בנאדם! אשתך הדואגת. הילד שלך שמתגעגע. איזה בן נהדר בן שנתיים וחצי יש לך.”
“אשתי? הבן שלי?”
עיניה הצטמצמו מעט לעברי. איזה יום בהיר, יום חד היום הזה, דבר לא נעלם ממני. אף לא הבוהק הלח והדק שבעיניה. האם יום כזה אמור להיום יום נהדר, כדבריה? שם, אי-שם בחוץ ההוא?
“ובכן, אלי?” היא מלמלה.
“באמת אכפת לך?”
“תתפלא,” אמרה, והייתה יגיעות בקולה. “באמת אכפת לי.”
חשתי מגחך. אולי בתוכי, אבל חשתי בכך. אל עצמי, על עצמי, על חיי. לא יודע. ומוזר היה. ואני לא הכרתי אותה, לא ידעתי מי האישה הזאת. זרה הייתה לי, והנה אכפת לה. ואיך?
ואז שוב אמרתי, “זה שטויות, שטויות כל זה.”
“תוכל להסביר לי מדוע? מה זה השטויות, אצלך?”
היא כעסה? אבל אני חשתי שאני מתחיל לכעוס.
“מה הם החיים, את אמרת גברת?”
חשה את הגאות שבי. קמטה את מצחה.
“שמי שולמית, אלי. אני לא גברת. והחיים הם החיים עצמם.”
“יופי. שולמית, שולה, בסדר שולה. אין לי עוד כוח. החיים אם כן הם החיים עצמם, והשטויות הן השטויות עצמן. זהו.”
ואז היא אמרה, “בסדר.”
ואני מלמלתי, “יופי.”
קמה ממקומה. עמדתי שם, שעון אל הקיר וידיי עדיין בכיסי מכנסיי. משהו לא ברור היה עכשיו בעיניה, אולי נבוך, ומשהו שהיה נטוע באחת מזוויות פיה. קצה חיוך שאולי היה בז ואולי היה מר ואולי היה צוחק. אבל כך או כך ובכל מקרה נעצבת הייתה. באישה הזאת לא הייתה שמחה. היא נטתה להשמנה, וכבר קמטים חרשו את פניה. ואחר-כך עשתה צעד אחד ונעצרה.
אמרה, “אני אבוא מחר,” וכאילו הייתה בדבריה נימת שאלה. והוסיפה, “אולי -?”
לא עניתי לה. והיא פסעה  משם, הולכת אל הדלת, שולחת בי עוד מבט אחד ומנידה בראשה לשלום, אחר יצאה והגיפה את הדלת אחריה. שקט היה, אור נפל על השולחן מעם החלון הגבוה, אור צר ורחב וכאילו תאם את לוח השולחן. נעתי ממקומי, הלכתי וישבתי על הכיסא ששימש אותה. שלפתי את ידיי מכיסיי והושטתי אותן אל השולחן. הקבלתי אצבעותיי עד כי נגעו אלה באלה. הייתי בביתך, היא אמרה. קראתי שירים שלך, היא אמרה. גם כאן היא אמרה. קבעתי מבטי במקום בו עמדתי אני קודם לכן. לא הייתי שם. רק הקיר הביט בי. והיכן אני? היכן הייתי? טרוף טורפתי?