מן הים ומן היקב

נבט אפרתי, יליד הארץ ובן המושבה חדרה, סיים לימודי תואר שלישי בטורונטו, וכיום גמלאי של מכללה להכשרת מורים. קובץ הסיפורים הנוכחי הינו ספרו השלישי. כשני קודמיו מצטיין בשפה עשירה, בשלל דימויים תוך שימוש נבון בשפע של ידע המועבר לקורא בשטף ובקלילות, בדומה להתבוננות בציור של ברויגל – הרבה פרטים משתלבים בהרמוניה ויוצרים תמונה אנושית חיה ופועמת.

מקט: 9789657592007

מסת"ב: 9789657592007

סקירת הספר באתר סימניה

החמור יודע

ככול שזיכרוני איננו מטעה אותי, מעולם לא הרגשתי כנוכרי וכזר במושבה הותיקה, זיכרון יעקוב. משחר ילדותי הכרתי היטב את המושבה ואת בית משפחת אהרונסון. מספר פעמים בשנה הייתה אמי, אביגיל, נוהגת לקחת את אחותי דליה ואותי, ולעלות באוטובוס “אגד” מאסף הנוסע לזיכרון יעקוב דרך פרדס חנה ובנימינה.
בדרך כלל התחיל הביקור בבית סבתי, ה”בַּאבַּא” ובהמשכו בבית דוֹדִי, יורם אפרתי – אז סוקולוביץ’. משם פנינו לבית אלמנתו של מנשה ברונשטיין ללגום מיץ ענבים קר או להתכבד בפרוסת עוגה בבתי רבים אחרים ממכירי אבי וממוקיריו. בכול אחד מהביקורים, זכרה אמי לפקוד את ה”חצר” של רבקה אהרונסון.
מאז ומעולם, בכול אופן בכול תקופת ילדותי אפפה את חצר בית אהרונסון הילה של גדלות, של כבוד מלכות ותפארת, של מסתורין מהול בסוד טמיר ונעלם ושל רוממות מורמת מעם. כל בתי האיכרים שכנו בלב חצרות, ומשמעות המושג “חצרות האיכרים” – היה כפשוטו. התואר “חצר” בבית אהרונסון לעומת זאת, היה בבחינת אִזְכּוּר לדימוי “חצר מלכות”.
לאור ההיכרות המוקדמת הזאת, כאשר סיימתי בשנת 1947 את לימודי כיתה ז’ בבית הספר העממי בחדרה ותקופת החופש הגדול החלה, קבלתי בלב קל ובנפש חפצה את הזמנתה של רבקה אהרונסון, להתארח ב”חצר”. הזמנת האירוח התאימה לי מעוד סיבה. היא אפשרה לי לממש את כוונתי לעבוד במשך הקיץ בבציר, בכרם הגפנים של פלוני התימני דָאוִיד יוסף, או יותר נכון דָאוִיד יוֹסֵף במלעיל, כפי שנקרא בפי כל ידידיו ומכריו.
דָאוִיד יוסף, היה ידיד קרוב של אבי, אסא סוקולוביץ’ שנפטר שנים אחדות לפני כן. בעת ההיא היה אחד מראשיה של העדה התימנית בזיכרון יעקוב. העדה הזו – מלאה תפקיד מהותי בתולדות המושבה. התימנים הראשונים עלו ארצה בשני גלים. הגל הראשון בשנת 1882 (תרמ”ב), במסגרת מבצע “אעלה בתמר” (סיכול האותיות של תרמ”ב) – לא הותיר את רישומו בזיכרון יעקוב. אבל בין עולי הגל השני בשנת 1912, שרובם פנו לעבוד במושבות, הייתה גם משפחתו של דָאוִיד יוסף.
התימנים שהגיעו לזיכרון יעקוב נשאו בעול ידם הקשה של האיכרים, וראשית ימיהם במושבה לא הייתה סוגה בשושנים. למען האמת, היחס הקשוח של איכרי זיכרון יעקוב לתימנים גרם למתחים רבים למרות שהיה בהתאמה גמורה ליחסו המתנשא כלפיהם של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשבאו ראשוני התימנים להתגורר בשכונת סילואן בירושלים, נדחו מכול וכול על ידי הספרדים, שהיוו אז את העדה השלטת והמובילה בארץ. החכם באשי – הוא “הראשון לציון” – מאס בתימנים במידה כזו, עד כי הדיר אותם מִקְהַלוֹ ובכדי לתת לכך תוקף ומרוּת, הוציא פסק הלכה המגדיר “תימנים” – רחמנא ליצלן – כ”אשכנזים…”, ולא כ”ספרדים”.
איכרי זיכרון יעקוב “יישרו קו” עם היחס הכללי אל התימנים. במושבה, נחשבו בני העדה הזו לעובדים “טבעיים” קרי, “מתאימים לעבודות כפיים שחורות, הטבעיות לדרגת התפתחותם הן מבחינה גופנית והן מבחינה גנטית”. בעתות הצנע, בעת שנדרש קיצוב בחלוקת המזון – מצב שכיח למדי בשנות הרזון של המושבה, היו התימנים הראשונים לשאת בנטל האפליה. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, לדוגמה – הקצה ועד המושבה מנת מזון מוקטנת לתימנים[1], מכיוון שהם בעלי “קיבה קטנה”…
דעת לנבון נָקָל שדעתם של ראשי העדה התימנית לא הייתה נוחה מהקביעה המַפְלָה הזו, ולא נחה דעתם עד ששכנעו את ד”ר הלל יפה הזכור לטוב, לנסח מסמך רפואי המעיד שקיבתם של התימנים הינה בעלת גודל תקני…
למרות היחס הבלתי נעים והבלתי הוגן לו זכו התימנים, המשיכו בני העדה החרוצה הזו בעבודתם השוטפת ללא מילת תלונה. והנה, מהפיכה חברתית וכלכלית של ממש. על אף היחסים המתוחים שהיו רוֹוְחים בין התימנים לבין האיכרים, עלה בידו של דָאוִיד יוסף, בן העדה התימנית הדחויה, לרכוש חלקת קרקע ולהיהפך לבעל בעמיו. זו הייתה ללא ספק הוכחה דרמטית לשינוי במעמד בני העדה.
בלי כל קשר ליחסים בין העדות, שררו יחסי ידידות בין אבי, אסא סוקולוביץ’ לבין דָאוִיד יוסף. ככול הנראה בגין עבודתם המשותפת אצל משפחת אהרונסון. היחסים הטובים האלה הקרינו על יחסו של דָאוִיד יוסף אלי והוא ניאות להעסיקני בחופשת הקיץ בעבודות הבציר, בחלקת הבאר שבעמק החוף, מול בניין משטרת זיכרון יעקוב.
כאשר התקבלה הסכמתו של דָאוִיד יוסף לאפשר לי להצטרף לצוות הבוצרים בכרמו הממוקם בדלתא של ואדי מילק, עקרתי למשך חופשת הקיץ מביתי בחדרה, ועברתי להתגורר בזיכרון יעקוב. רבקה אהרונסון ראתה כמובן מאליו שבעת שהותי במושבה, אתגורר בביתהּ.
הכניסה ל”חצר” של משפחת אהרונסון הייתה מפִּשְפָּש קטן ברחוב המייסדים. שביל רחב, מרוצף באריחים מחוספסים בצבע של בין חום לאדום הפריד בין הבניינים ב”חצר”. מימין לשער הכניסה לחצר, ניצב בית המגורים של המשפחה. בבית הזה התגוררה רבקה אהרונסון בגפּהּ. משמאל, בית המגורים של אהרון אהרונסון, מגלה “אם החיטה”. זה הבניין שבתוכו מתה שרה גיבורת ניל”י, מות גיבורים. פשטוּת הבתים מִלְבַר, לא העידה על פּאֵרם ויוֹפְים מִלְגוֹ. הריהוט היה מאופיין בסגנון ח’ליפוּת בית אומאיה, מעוצב על ידי אומני דמשק ומעוטר בידי גלפים מומחים.
בהמשך השביל בקצה ה”חצר” התנוסס בנין המוזיאון הבוטני שכלל “הרבַּארְיוּם”, אוסף צמחי ישראל ועבר הירדן. כיום, שוכן בו מוזיאון ניל”י המנציח את תגליתו של אהרון אהרונסון: “אם החיטה” ואת רשת הריגול שהקים כדי להילחם בתורכים ולסייע לבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה.
בקצה השני של ה”חצר”, בהמשך לבית אהרון אהרונסון, ממש על קצה המצוק הנשקף אל בוסתן רחב ידיים ובו כל עץ פרי למינהו, שכן בנין קטן נוסף. מלכה סמסונוב, סוכנת בית אהרונסון והצופה הליכותיו, הצביעה לפני בבנין הזה על חדר אחד קטן והועידה אותו למגורַי כל עת עבודתי בבציר. החדר היה אמנם קטן ודל אבל שרתה עליו הילה של תהילה, כפי שהתברר לי בתוך ימים אחדים מתוך שיחה – מלווה בהדגמה, עם רבקה אהרונסון.
מהחדר הזה יכול הייתי לראות את היקב מִקֶדֶם, ומִיָּם את “בְּרֵכַת בנימין” המפורסמת ואת ה”סבִּילִים” שלידה, שבנה המהנדס הגרמני הר שטוקלר לרווחת התושבים.
ואל ייקל בעיניכם צירוף שם התואר “מפורסמת” לשם העצם “בְּרֵכַת בנימין”. מלכה סמסונוב טרחה להדגיש באוזני כי מן הברכה הזאת התגנב אבנר אהרונסון, בהיותו רך בשנים, בן תשע בלבד, לעבר חדר האמבטיה של בית אהרון אהרונסון, ושם מצא את מכתבהּ האחרון של דודתו המעונה, שרה גיבורת ניל”י ומיהר להעבירו לידי אמו שרה-הינדה וממנה מצא את דרכו למוזיאון ניל”י.
אינני יודע בדיוק מה היה טיב היחסים בין משפחת סמסונוב לבין משפחתנו. אבל מלכה נתנה לי להבין כי תמיד הוקירה את משפחתנו, ואת אבי במיוחד. ולפיכך במשך כל הקיץ הזה שבו עבדתי בחלקת הכרם, דאגה לי כתרנגולת הדוגרת על אפרוחהּ. מידי בוקר הכינה עבורי חצי כיכר לחם טרי, קומץ זיתים, צלוחית גבינה, צרור קטן של בצל ירוק, צנוניות ופלפל. לקינוח, קנקן מיץ טבעי ובצנצנת – מעט ריבת “פובידל” משזיפים שחורים.
ומעניין לעניין בעניין הפובידל. נער הייתי וגם זקנתי, ומאז שהגישה לי מלכה את ריבת השזיפים השחורים חלפו כ-60 שנים שבמהלכן ביקרתי וטיילתי ברחבי העולם: מאלסקה עד ניו-זילנד ומארץ האש עד צפון סין. בכול אשר פניתי, טעמתי מיני מרקחת, מיני קונפיטורה ומיני ריבות מכול הטעמים ומכול הסוגים. מעולם, אבל מעולם לא טעמתי משהו שהתקרב לטעם השופרא דשופרא של ריבת הפובידל מעשה ידיה להלֵל של מלכה סמסונוב, מלכת הפובידל…
מלכת הפובידל ארזה את כל המצרכים שהכינה עבורי בתיק מַאֲרָז, נתנה אותו בידי האחת ובשנייה, הניחה בתקיפות כובע “טמבל”. רק אז שלחה אותי להמתין לעגלה של דָאוִיד יוסף בפינת סמטת ניל”י, ליד הבית של משפחת תשבי.
לקראת צלצול השעון בבית המועצה המקומית שהכריז על שעה שבע, שמעתי את שקשוק הגלגלים בעגלתו של דָאוִיד יוסף. העגלה הייתה מצוידת בחמש חביות קשורות בטור לאורכה, ועשתה את דרכה במעלה הרחוב מבית הכנסת “אוהל יעקוב”, הממוקם בהצטלבות רחוב הפקידים ורחוב האיכרים, שלימים שודרג, ושמו הוסב ל”רחוב המייסדים”. כבר מרחוק זיהיתי את שאון הפגיעה של גלגל העגלה באבן הבולטת והבלתי מהוקצעת בכניסה לחצר של סמסונוב, ואת רעש החיכוך של החביות בענפי העצים הבולטים מהחצר של ברונשטיין, עד שנעצרה העגלה בחריקה צורמת לידי. דָאוִיד יוסף, בחיוך תמידי רחב ובקול נעים, דרש בשלומי וסימן לי לעלות על העגלה מאחור, אל בין החביות. כחצי שעה מאוחר יותר, במורד ההר הגענו לחלקת הבאר והתחלנו בעבודה.
בערב, בתום העבודה חזרנו על אותו המסלול בסדר הפוך. ב”חצר” ציפתה לי מלכה ליד שולחן ערוך במטבח של רבקה אהרונסון ורק לאחר שהייתה בטוחה ששבעתי והותרתי כדבר השם, הניחה אותי לנפשי ופנתה לענייניה.
רבקה נהגה להקדים לאכול ארוחת מנחה ובשעת רצון, נהגה לספר לי על תולדות משפחתה המפוארת. אבי המשפחה, אפרים פישל אהרונסון עלה מרומניה בשנת 1892 והיה בין המייסדים שהתגוררו בזמארין. על “ח’ירבת חנאזיר”, הגבעה בפאתהּ המערבית של זמארין, בנו חושות מבוץ וייסדו שם את המושבה “שומרון”[2]. רק בשנת 1895 לאחר שנים של עוני רעב וסבל, החלה המושבה הצעירה והמיוסרת לחסות בצל כנפיו של הברון אדמונד דה רוטשילד והסבו את שם המושבה מ”שומרון” לשם “זיכרון יעקוב”.
מסיפוריה של רבקה אהרונסון בערבים נמצאתי לָמֵד כי אפרים פישל ואשתו מלכה התברכו בשישה ילדים. המפורסם בהם, אהרון אהרונסון, אשר זכה למוניטין עולמי עקב גילוי “אם החיטה”. אחותו שרה זכתה לתהילת עולם כשעמדה בגבורה עילאית בעינויי התורכים. מבין האחים הנותרים, היה אלכס איש העולם הגדול. התרועע עם גדולי עולם והיה ידיד אישי של הברון רוטשילד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה זכה לדרגת קפטיין בצבא הבריטי, אך נודע בשמו הספרותי “חיל פשוט”. ב-1948, בשנת קום המדינה נפטר בפריז מדלקת ריאות.
וכך תפארת המשפחה בראשיתה, הייתה מִצְעָרָה באחריתה. בניה, גיבורי היישוב נפטרו מי באלימות, מי בתאונה ומי במחלה. לא הקימו בית ולא הותירו צאצאים.
האחות הצעירה רבקה, לא נישאה מעולם והקדישה את חייה להנצחה של שלושת הנושאים המרכזיים בחייה. תולדות משפחתה עטורת התהילה, זיכרונות המתרפקים על גיבור נעוריה וארוסה אבשלום פיינברג, ושואת הארמנים, שחס וחלילה לא תפקוד את היישוב בארצנו. במשך שעות שוחחה עמי בלשון נקייה ורהוטה על נושאים אלה, ותמכה את דבריה בעדויות בכתב ובתצלומים.
זה היה סדר יומי: בציר ענבים במשך היום, שיחות עם רבקה על הוד העבר ועל תפארתו בערבים, ובבקרים – חזרה לקרקע המוצקה של חיי האיכרים, וחוזר חלילה.
ביקורו לעת ערב של אדון ליכטנבוים בבית אהרונסון, הפר את השגרה הרגילה. שנים מספר לפני כן תרגם לעברית את הרומן הבלתי נשכח “ארבעים הימים של מוסא דאג”, שבו מספר המחבר, פרנץ ורפל על הטבח – למעשה רצח עם – שערכו הטורקים בארמנים. אי אפשר להמעיט בחשיבות תרגום הספר וחשיפת תוכנו ליישוב היהודי, במיוחד לחברי מחתרת ניל”י ובראשם לאהרון ולשרה אהרונסון. וזאת, מכיוון ש”שואת הארמנים” הייתה החרב המתהפכת שממנה חששו כל חברי מחתרת ניל”י. תוכן הספר הצדיק מעל לכול ספק את חששותיהם מקפיאי הדם ומסמרי השיער של אנשי המחתרת.
האורח הנכבד והמארחת נפגשו ביניהם, דיברו על מה שדיברו, שוחחו על מה ששוחחו וכאשר פרש אדון ליכטנבוים לדרכו, נעצה בי רבקה מבט מהורהר ואמרה כי למחרת תראה לי את “נתיב הגבורה העילאית”. במשך כל יום המחרת תהיתי ביני לבין עצמי מה פירוש הדברים ובאיזה “גבורה עילאית” מדובר? כלום תיתכן גבורה עילאית מזו שהפגינה שרה במותה?
למחרת, לאחר פת ערבית קיימה רבקה את דבריה. נטלה את רדיד התכלת שלה, עטפה את צווארה בפני רוח הערב הקרירה, נטלה אותי בזרועי ושנינו פסענו לעבר ביתו של אהרון אהרונסון. בכול הפעמים שראיתי את רבקה ושוחחתי עימה – נעשה הדבר בבית המשפחה, דהיינו במבנה שבחלקה הדרומי של החצר. מעולם לא בקרתי יחד איתה בבית אהרון אהרונסון שניצב בחלקה הצפוני של החצר. השאלה שהתרוצצה במוחי: מהו “נתיב הגבורה, ועוד: העילאית?” יחד עם עצם החידוש שבביקור המשותף, העלו את המתח שבי והזניקו את סקרנותי. במעבר מחדר הספרייה לחדר השינה של אהרון, עצרה מתחת למשקוף, מול קיר ההנצחה של אבשלום שכלל תמונה ושתי חרבות מצולבות, ושאלה:
“ובכן, מה דעתך?”
מזה ימים רבים הכרתי את הסליק החבוי במשקוף הדלת וידעתי היטב כי בתוכו הוטמן האקדח שבאמצעותו התאבדה שרה. בתנועת ניצחון הרמתי את מכסה הסליק והצבעתי על החלל שמתחתיו. למרבה אכזבתי לא התרשמה רבקה מהגילוי ופטרה אותו במנוד ראש.
“העיקר עוד לפניך,” אמרה ופנתה לעבר חדר האמבטיה. שם עצרה, ושבה ושאלה:
“ובכן, מה דעתך?”
תמה הסתכלתי סביבי ולא ראיתי דבר. לאחר פרק זמן שנמשך כנצח בעיני, חשפה רבקה פתח בלתי נראה בחזית הקיר מול חדר האמבטיה. ריח של עובש ושל לחות מעורב בעיפוש חָדַר לנחירַי. לאחר הסתגלות קצרה לאפלה הבחנתי בפתח שנחפר מקיר הבית אל תוך צלע ההר. רבקה הסבה אלי את פניה ובפעם השלישית שאלה:
“ובכן, מה דעתך? לפניך פתח למנהרה בעלת תפקיד כפול: לאחסן את החומר המודיעיני שאספו חברי המחתרת וגם, לשמֵש כפתח מילוט בשעת צרה.”
בלי לחשוב ובלי לברור את דברי פלטתי את השאלה המתבקשת:
“…אז… מדוע לא ניצלה שרה את פתח המילוט ואת המנהרה במקום להתאבד…?”
“אם הייתה שרה מנצלת את המנהרה ונמלטת, היו הטורקים מבינים שיש דברים בגוֹ ולא היו מותירים אבן על אבן בחיפושיהם. בסופו של דבר היו מגלים את המנהרה ואת צפונותיה. שרה גיבורת ניל”י העדיפה לשלם בחייה ולא להימלט ולהסגיר בתוך כך את עצם קיום המנהרה. וזו היא הגבורה העילאית: להקריב את חייך כאשר יש לך פתח להציל את נפשך!”
למותר לציין כי הדברים הותירו בי רושם עז עד כי בקושי נרדמתי ובבוקר כמעט איחרתי לעגלה של דָאוִיד יוסף. כשהגיע העגלה, המתנתי במקומי הרגיל בקצה סמטת ניל”י ואיש לא יכול היה להבחין ממראה פני את מה שהתרחש בערב הקודם.
בעת הנסיעה במורד ההר בואך כרם הענבים שבעמק החוף, היה דָוִיד יוסף מקיף במבטו את הנוף הנפלא הנשקף ממורדות המושבה, ומרחיב בהסבריו על גידול הגפן. לא היה בבחירת הנושא כדי להתמיה הואיל וגידול גפנים ותעשיית היין היו נושאים מרכזיים בחיי התושבים של זיכרון יעקוב. כל אזור עמק החוף מחיפה ועד הכפר הישמעאלי אינפיאת ליד חדרה, היה משובץ בלמעלה מאלף מעיינות. אבל לרוע המזל היו רובם ככולם מלוחים, וכך הפך עמק החוף ל”עַ’וָרְנֶה”, עמק הביצות. למעֵט הדלתא הפורייה של ואדי מילק שאדמותיה פרנסו בשפע את תושבי הכפר הישמעאלי “פורדיס”, ונתנו תוקף למשמעות שם הכפר: “גן עדן” בערבית.
הגידולים המסורתיים לא רמזו על האפשרות להפוך את אדמות המלֵחה האלה לאזורי גידול גפנים. ואכן סבלנות אין קץ וניסיונות רבים נדרשו כדי לסגל זני גפן מתאימים לגידול. מלכה סמסונוב ידעה לספר כי נעשה ניסיון כזה על ידי אחד האיכרים שבמהלך השנים, פרח שמו מזכרוני. האיכר הזה ניסה את כוחו בגידול זנים חדשים בחלקות המזרחיות של זיכרון, הסמוכות לכופרין, לעין אלזייתונא ולבוטימאת.
הניצוץ שהחדיר לליבו את הרצון לשלב זני גפנים שונים ליצירת יין, ניצת לאחר ביקורו בצרפת. שם נפגש עם פלוני, יואכים בן שמואל פרולק שהגיע לצרפת מדרום אפריקה בדיוק למטרה דומה. לאחר מספר פגישות-דיונים, עלה בידי יואכים פרולק להשיא את האיכר לנסות ולהכליב בין זן הפינו-נואר לבין זן ההרמיטאז’ ולייצר מההכלאה בין הזנים הללו זן חדש שיִיקָרֵא: פינוטאז’ המשלב בשמו את שמות שני הזנים, ולייצר ממנו יין אדום נוטה לשחור, מיוחד בריחו. הניסיון הזה לא עלה יפה והיין שהופק היה באיכות ירודה, בעל דרגה גבוהה של חמיצות והעדר ארומה כמעט כליל.
רק לאחר ימים רבים נודע לאיכרים בני זיכרון יעקוב, כי כל ההרכבות על זני הגפנים האירופאים נדונו לכישלון בגין כנימת ה”פילוקסרה” הפוגעת אנושות בשורשי הגפן. רק כאשר השכילו הכורמים לייבא ארצה כנות להרכבה של זנים אמריקאיים, הצליחו להתגבר על הכנימה הממאירה הזאת.
כוחו של דָאוִיד יוסף לעומת זאת, לא היה בניסיונות לגדל זנים חדשים או מיוחדים. הוא נטע בכרמו שני זנים בלבד, השרדונה והמוסקט האלכסנדרוני. שני הזנים הללו הצטיינו בהקניית תחושת היובש והחספוס בפה – ותכונה זו הבטיחה מחירי שוק יציבים אם כי לא מרקיעי שחקים.
חלקי הצנוע בעבודת הבציר הצטמצם והתמקד בשלב הראשון של הבציר: הפרדה ומעיכה. בהיותי הקטן במימדי גופי מבין הבוצרים, הוצבתי בתוך – ממש כך, בתוך אחת החביות, ופשוט דרכתי על הענבים עד שהתירוש ניגר לתחתית החבית. הפעולה הזאת הינה למעשה שבירת הקליפה של הענבים ולא סחיטתם, כפי שנהוג לחשוב בטעות. כשהתמלאה החבית הראשונה עברתי לבאה אחריה עד שהענבים המעוכים מילאו את כל חמש החביות. צמד פרדות העביר את התוצרת היומית העמוסה על גבי העגלה – ליקב.
יתר פרטי העשייה והפעילות ביקב היו מסתורין גמור עבורי. ידעתי שהופכים את פרי הגפן ליין אבל לא ידעתי איך. עד שזכיתי ל”הארה תעשייתית”.
באחד הערבים, לאחר סיום יום העבודה, כאשר עמדתי לי ברוח הערב בפינת הרְחָבָה של ה”חצר” הצטרף אלי עמנואל סמסונוב, שגם הוא כדָוִיד יוסף נטה לי חסד בזכות אבי, אסא. עמנואל הצביע על מחסן הבקבוקים של היקב הנשקף מה”חצר” ובבקיאות של מומחה הרביץ בי את תורת הַיִינוּן.
לדבריו, תהליך הַבִּקְבּוּק הוא למעשה השלב האחרון, הסוגר מעגל שתחילתו בדריכת הענבים ובמעיכתם לשם שבירת קליפתם. המשכו, תסיסה והוספת שמרים ההופכים את הסוכר שבעינב לאלכוהול ולדוּ תחמוצת הפחמן. לאחר מכן, סחיטה שמטרתה להפריד את הנוזל מהמוצקים, ויישון המאפשר לתת ליין “מנוחה” בחביות מעץ אלון צרפתי. רק אז מגיע השלב האחרון – הוא הַבִּקְבּוּק.
ערב אחד, כטוב ליבו של עמנואל במעדנֶיה של זוגתו, מלכה סמסונוב, סיפר לי על ידידו האיטלקי ג’ובּאני די בּונבּארוּנֶה, ועל יכולתו המופלאה להישען על מסורת תעשיית היין המפוארת של חבל אומבריה באיטליה, ולאפיין יין משובח:
“על היין להיות טוב, נעים, לבן, חזק וגאה, כן ומעודן, קר, תוסס ורענן.”
זאת אף זאת, היֵּינַן בּונבּארוּנֶה – שניזון, כאמור ממסורת עממית-איטלקית רבת שנים – ידע להבחין בהשפעות של סוגי היין השונים על בני האדם. אלה השותים:
יין משובח – יהיו חסונים כאלונים ופניהם יזרחו כשמש הבוקר;
יין ישן מהחבית – נשמתם תעלוז ושכלם יתחדד ויחכים;
יין אפור וחיוור – יִלְקוּ בכיח ובליחה;
ואלה הנזקקים ליין הצמיג – יתנפחו, ישמינו ועורם יאדים כארגמן עכור.
המעורבות האישית שלי בתהליך הייצור הייתה אפוא מעין סגירת מעגל בשני קצותיו. בשלב הראשון דריכה ומעיכה של הענבים, עסקתי בפועל מידי יום בחלקה של דָאוִיד יוסף, ואילו את השלב האחרון, הַבִּקְבּוּק, יכול הייתי לראות במו עיני מנקודת התצפית שלי ב”חצר”.
וכך נמשכו הימים לאיטם ושעון החול תקתק בעצלתיים. היו אלה שלהי הקיץ והחופש הגדול התקרב לקיצו. באחד הימים האחרונים לעבודתי פנה אלי דָאוִיד יוסף ואמר:
“היום תחזור הביתה עם החמור ולא בעגלה, בדרך הרגילה.”
הכרתי כמובן את הדרך הסלולה המתפתלת מהמושבה זיכרון יעקוב עד לרגלי ההר, ומשם היישר לעבר הכרם של דָאוִיד יוסף בעמק החוף, מול בניין המשטרה. זכרתי כל פיתול ופיתול בדרך, מכיוון שנסעתי בה בעגלה, כל בוקר וכול ערב, מידי יום. אבל לא זכרתי שראיתי אי פעם את החמור צועד בדרך זו. וכך גם טענתי באוזני דָאוִיד יוסף. הוא הסכים איתי והסביר כי החמור איננו נזקק לדרך הסלולה אלא עולה לזיכרון יעקוב, דרך שביל מְקַצֵר המושך והולך במעלה ההר.
“אבל,” שאלתי בדאגה “אני אינני מכיר את דרך הקיצור הזאת…”
“הו…” הרגיעני דָאוִיד יוסף, כשהוא מניף את ידו בביטול, “אל תדאג, החמור מכיר את קיצור הדרך…”
ניתן לשער במידה גדולה של ביטחון, שהחמור הזה לא היה משכיל במיוחד, ולא ידע מאומה על קשיי הקליטה של איכרי זיכרון ושל בני העדה התימנית. וכמובן שלא ידע מאומה על תעשיית היין הענפה שהמושבה התברכה בה, ואף לא על עלילות הגבורה של רשת ניל”י. אבל כנגד זאת ידע, וידע היטב למלא אחר דברי הנביא ישעיהו, “…ידע חמור אבוס בעליו,” ולכן עלה בידו להחזירני בשלום ובלי פגע לביתו של דָאוִיד יוסף בזיכרון יעקוב.