ביולי 1973 התפוצצה פרשת לילהאמר וחלון רחב למדי על פעולות "המוסד" נפתח. תכלית פעולה זו של "המוסד" הייתה לחסל את […]
ממנטו מורי (Memento Mori)
“ממנטו מורי (Memento Mori), “ממנטו מורי”… שוב ושוב מזמזמות בראשי המילים האלה. אני בוהה שמאלה וימינה ובעיניים טרוטות רואה רק אבק. האבק מחניק ונלווה אליו ריח חריף של משקאות אלכוהוליים… ודם. אט-אט עולה באפי ומתגבר גם ריח אבק-שריפה – ואני מתעורר באחת.
שרוע על גבי אני בוהה בתקרה הלבנה של בית-הקפה. מסגרת נחושת, הנושאת את שברי הזכוכית הצבעוניים של שאריות האהיל הענק, עושה את תנועות המטוטלת האחרונות שלה. מבעד לאבק אני מבחין כי על רגלי הימנית מונח קצה כוננית המשקאות של הבר, ועל רגלי השמאלית מונחת כף-יד אדם מגואלת בדם.
המציאות אינה מתיישבת עם החלום, ובבת-אחת אני מבין: אני שוכב על הרצפה של בית-קפה פריזאי. זמן-מה לפני כן אירע כאן פיצוץ, והתערפלו חושיי. משהתחלתי לשוב אל עשתונותיי ראיתי בדמיוני שוב את המראות. אכן, החלום הוא בן שלוש שנים וחצי לערך ושייך למלחמת ההתשה בחצי האי סיני.
מאז הסתיימה מלחמת ששת הימים, התבצר צה”ל לאורך תעלת “סואץ” בשורה של מוצבים חפורים היטב כמענה להפגזות המצרים על כוחותינו. מוצב “טמפו”, מול פורט סעיד, שלט על שטח המוצא הצפוני של התעלה, ומוצב “חלבון” שבראס סודר שלט על הכניסה הדרומית לתעלה, וזה האחרון נבחר בשל מיקומו האסטרטגי.
ראס סודר שוכנת כ-45 ק”מ מדרום לעיר סואץ, על שן יבשתית הבולטת מחופו המערבי של חצי האי סיני אל תוך מפרץ סואץ. ביום בהיר אפשר לצפות ממנה על כל מרחב המים שלצפונו ועד לעיר סואץ ולפתחה הדרומי של התעלה. התצפית מראס סודר אף שולטת על מרחבי מפרץ סואץ – עד 100 ק”מ (!) דרומית לראס סודר.
בין “טמפו” ל”חלבון” נבנו עוד כ-30 מוצבים על קו המים. מוצבים אלו נבנו היטב, בשיטה שהפכה אותם עמידים בפני פגזי הארטילריה של המצרים. בעת הפגזה היו החיילים יורדים אל מתחת ל”שכבת הפיצוץ”, שנבנתה בעיקרה ממסילות ברזל עתירות מנגן, ושוהים שם מוגנים עד שוך זעם.
כ-10 ק”מ מאחורי קו המוצבים נמתח עוד קו הגנה, שכלל מוצבים עיליים וסוללות ארטילריה, שלרוב היו פזורות בשטח החשוף. בשל היתרון המספרי של הארטילריה המצרית על זו שלנו היו הסוללות שלנו נעות בין העמדות החלופיות שבמרחבן, יורות על התותחנים המצרים ומנסות לסייע ליושביהם המופגזים של המוצבים שלנו שלאורך התעלה.
עד מהרה היו מפנים התותחנים המצרים חלק נכבד מאשם לעברנו, וכשפגזיהם החלו נופלים בינינו או בסמוך – היינו מדלגים שוב לעמדת אחרות כדי להמשיך ולסייע מבלי להיפגע בעצמנו. לא תמיד היה המזל לצדנו, ומעת לעת נפגענו גם נפגענו – ושילמנו מחיר דמים. אז גם התוודעתי לתחושה חדשה שלא ידעתי מימי: חלל פי היה מתייבש כל אימת שהיו פגזי המצרים נופלים בקרבתנו. מאוחר יותר יכולתי לקשר בין שריקת הפגזים שלהם לנפילתם הקרובה, ופי התייבש עוד קודם לכן. אחר-כך התחדדו חושיי עוד יותר, והצלחתי להבחין גם בצליל יציאת הפגזים המצריים מהקנה עוד טרם השריקה. יותר מכך, גם למדתי להבדיל בין ה”יציאות” שלהם ל”יציאות” שלנו, וגם להבחין אם הכלי היורה הוא תותח רוסי בקוטר 130 מילימטר, או 122 מילימטרים, או 152 מילימטרים. כל אחד ו”חתימת” היציאה שלו… והפה שלי מתייבש!
המצרים יורים עלינו, ואנחנו יורים עליהם. כך, יום בא ויום יוצא, ועוד יום, ועוד אחד.
הייתי תותחן צעיר, מהיר, ויהיר – ומהיום הראשון של הטירונות, התחברתי עם דודי. דודי, בנם של זוג הורים ישראלים שורשיים, יועד והתקבל לעתודה אקדמית טרם גיוסו. כבר ביום השני להיכרותנו הבחנתי כי אנו חשים משיכה הדדית וכי אני יכול לבטוח בו בכול. “בסופו של דבר החלטתי להתגייס כמו כולם, ושהלימודים יחכו” – כך הוא שח לי עת שהוא מגלגל באוזניי את החלק האחרון של קורות חייו. מהיום הראשון של הטירונות אנו סמוכים זה לזה, ובכל עת שאני משתובב או מתקוטט, הוא שב ואומר לי: “הצנע לכת, שועל, הצנע לכת”… עלם דק ותמיר, המתנשא לגובה של 1.85 מטרים – ובקצה ראש מוארך. שערו בהיר, עיניו תכולות ושוחקות רוב הזמן, והן מצטמצמות כדי סדק דק כל אימת שאני שח לו: “יש לי רעיון…”
מהר מאוד אנו מגלים כי דודי מבוגר ממני בדיוק בעשרה ימים. כן, שנינו “עקרבים”. ה”עקרב” שייך ליסוד המים, וזה מסביר את חיבתו של דודי לסירות ולדיג – ואת חיבתי לשחייה, לשיט ולצלילה. ה”עקרב” מתאפיין גם בנאמנות ובדרישתו לנאמנות בתמורה. נקודה זו מתבררת בתוך זמן קצר להיכרותינו והופכת לדבק של החיבור בינינו – אף שאני משער כי יש עוד איזה עניין או שניים באישיות שלנו התורמים לכך…
דודי מתנהל לאטו, צעדיו ארוכים ומדודים. לרוב תמצא בין אצבעותיו סיגריית “טיים” דלוקה, ומבין שפתיו הדקות עולה שקשוק ומצמוץ של סוכריות מנטה. איך שלא תסתכל על זה, הניחוח האופייני של עשן סיגריות ה”טיים” וסוכריות המנטה תמיד מסגיר את קרבתו – ובלבד שאינו מגיח במעלה הרוח. דיבורו מתון ורך, לא מתלהם. הוא רוכן מעלי כממתיק סוד כל אימת שהוא חפץ בתשומת לבי, ותמיד זוכה בה.
שקי השינה שלנו פרושים בניצב לזחל התותח, סמוכים זה לזה. בדרך כלל דודי מסב על מרפקו הימני, פניו אלי. אני שרוע על גבי, מביט בו מזווית עיני השמאלית ומאזין לו קשב רב. הוא מלא כרימון, והגם שאינו דתי כבר קרא את כל ספר “הזוהר”. אני יודע, אגב, שהמבינים ממליצים לא לקרוא ספר זה לפני גיל 40 – שמא תיטרף עליו דעתו של הקורא.
דודי מספר על תהלוכת הניצחון ברומא, ה”טריומף” המפורסם. הזכות לקיימה הוענקה על-ידי הסנאט רק למצביאים שהובילו אישית את הקרבות. אותו מצביא חייב היה לעמוד בכמה תנאים: שהמלחמה תהיה בשליחות הסנאט הרומי למלחמה צודקת, להרוג לפחות 5,000 מאויביו, לקחת שלל רב לאוצר המדינה ולהרחיב את גבולות האימפריה. ה”טריומף” היה אירוע מרהיב, רב כבוד והדר. “אבל הכי חשוב,” סח לי דודי, “על המרכבה הנוצצת, מאחורי הטריומפירטור, עמד עבד ולחש באוזניו שוב ושוב: ‘Memento Mori, Memento Mori,’ (בלטינית: זכור כי אתה צריך למות).” כלומר: אל אף הצלחתך, מזלך וגדולתך, אינך בן אלמוות.
דודי הוא ידיד ורע אמיתי, ותמיד אנחנו יחד. שמירה – הוא איתי, מטבח – אני איתו, אלונקה – כתף אל כתף, יוצאים הביתה – יחד, נשארים שבת – לא נהיה לבד. החבר’ה והמפקדים נדים לנו בראשם וקוראים לנו “שו-דו” (שועל+דודי). “שו-דו,” הם אומרים, “תביאו ג’ריקן”, “שו-דו – שמירה אחרונה”, “שו-דו – טיפול בקנה”…
לכל מקום ובכל משימה – אנחנו יחד: הוא הססן ושקול, ואני נועז ונחוש. הוא ישר ותמים דרך, אני מתמרן ומאלתר. הוא מרגיע ומפשר, אני מתסיס ומתגרה. הוא נחבא אל הכלים, אני מחציף פנים. הוא כרוך אחריי, ואני כרוך אחריו. אני יושב איתו בשקט, והוא בא איתי לכל מעשה קונדס. לעתים עובר בינינו הרבה – עת אנו שותקים יחד שעות, ולעתים אנו צווחים עד כלות הנשימה – ממהתלה או ממתיחה ערמומית ומוצלחת.
עוד תקרית אש ועוד תקרית. אני ודודי תמיד יוצאים ללא פגע. אך לא כך כולם. אני שח לדודי שוב ושוב: “הישאר קרוב אלי ונעבור את המלחמה בשלום.”
“Memento Mori, שועל, Memento Mori,” הוא אומר לי, ועיניו הופכות שוב סדק דק.
באחת ההפוגות אני מספר לדודי על התופעה של התייבשות חלל הפה שלי כל פעם שאני שומע “יציאה” של תותח מצרי. הוא תולה בי מבט מלא חמלה, ועיניו הכחולות נוצצות במשובה. בנחת הוא שולף את חפיסת סיגריות ה”טיים” שלו, מצית לו אחת, נושף את העשן אל-על ומתחיל להסביר לי: “זה רפלקס מותנה על שם פבלוב, פסיכולוג רוסי שגילה אותו. המוח שלך מקשר את הסכנה שבפגזים המתפוצצים סביבנו עם קול יציאתם מהקנה, ואז מתייבש חלל הפה – תגובה פיזיולוגית נורמלית של הגוף לפחד.”
“אז זהו?” אני שואל אותו, “כל פעם שאני אפחד יתייבש לי הפה?”
דודי מחייך במשובה. “רק עד שתתגבר, אם תתגבר, על הפחד הנובע מאותו מקור…”
ואכן, לא צריך יותר מדי הפגזות עד שאני מתרגל לכל העניין הזה של פגזים מתפוצצים סביבי, לרעש ההתרסקות המחריש אוזניים, לריח אבק-השריפה, לאבק ולחול המתעופפים לכל עבר – ומחליט שאין לפחד יותר מהפגזים, ממילא יהיה אשר יהיה…
שבת. שוכבים באין מעש. השמש המדברית של תחילת יולי 69′ בהירה להפליא ומלהיטה את החול היבש של סיני עדי כדי הבל. קולות הירי של הסוללה השכנה נשמעים מרוחקים ובלתי שייכים, כמו גם קולות הנפץ של הפגזות המצרים. ניחוחות רחצת השדה של החבר’ה בקדמת התותח מתערבבים עם ריח הטבק של דודי. הוא מעשן, ואני חולם בהקיץ על הבית: ההורים, האוכל וחמוקיה של חברתי. אה, כן, והמכתב שהגיע מאנטוני.
אנטוני הוא אחיה הצעיר של אימי, דוד אמתי, לא סתם “דוד”. הוא ואימי הם פליטי השואה היחידים ממשפחה בת שמונה נפשות. בדרך לא דרך חמק אנטוני מציידי הגסטפו והאס.אס. באירופה, ונחת אחר כבוד בשוודיה. אחת לשנתיים הוא מגיע לארץ לביקור, ואני לומד להכיר, לחבב ולהעריך אותו עד מאוד.
אנטוני גבר ממוצע קומה ומוצק גוף. הילוכו אינו סימטרי וקופצני-משהו, זכר לפגיעת כדור שירו רודפיו הנאצים וננעץ בירכו. 50 שנותיו אינן ניכרות בו, שכן גזרתו נאה והוא כולו חיוניות. מעל מצחו הגבוה משוכה לה לאחור בלורית שיער בצבע פשתן, ומתחת – זוג עיניים אפורות כפלדה משובחת. ברצותו, יעטו עיניו בת שחוק מלבבת, וברצותו – ישגרו אל לבך צלצלים קפואים. שפתיו המלאות משורבבות לפנים, נוטות מעט שמאלה כאשר הוא מסב את עיניו בטרם ישיב אומר. דיבורו לקוני וממוקד, הגם שמוצא פיו תמיד מתובל ומתפתל במשלים.
לטעמי לא תמצא אדם נבון ממנו ככל שבפענוח אופיים של בני-אדם עסקינן. אנטוני זה מעולם לא טרח לשאת אישה ולהקים משפחה. באלגנטיות רבה הדף את טרוניותיה של אימי בעניין זה – עד שלבסוף אמרה נואש והניחה לו לנפשו. חביב הוא על הסובבים אותו. מעת לעת הוא שולח תמונה ובה עלמת חן כלשהי כרוכה על צווארו, מותחת את גווה הגמיש על קצות בהונותיה – ואופפת אותו במבט מצועף.
הברנש אינו טורח לבזבז את כל חייו בעבודה קשה. אנטוני דנן הוא בעליו של בר של גלידה, הממוקם מעט דרומית למרכז שטוקהולם, המתקרא “ונציה”. את הבר הוא מפעיל בחודשי האביב והקיץ בלבד. די לו בכך, שכן טעמה ואיכותה של הגלידה, מעשה ידיו להתפאר – מוניטין רבים יצאו להם מגטבורג בדרום עד קירונה בצפון. את החורף יבלה ביוהנסהוף, בדירתו הקטנה, הנוחה והחמימה, וגם יטייל לו במדינות שונות ומשונות ברחבי העולם.
שוודיה, אני מהרהר. זה המקום. 155 שנים לא ירו שם ירייה, המדינה עם תקופת השלום הארוכה בעולם. הצבעים השולטים שם כחול וירוק… אה, כן, גם בלונד.
אני נזכר במכתב שהשארתי בבית בתום החופשה האחרונה: “בוא, תלמד – תראה עולם,” הוא כותב. “הסטודנטים מפגינים פה נגד הרעב בבנגלה-דש ונגד הדברת מזיקים,” הוא ממשיך. אני נזכר בסיפורי המסעות: לאסקימוסים יש 55 מילים נרדפות ל”לבן”, אך אף לא מילה אחת ל”מלחמה”. איזה עולם…
וואללה, אני חושב לעצמי, יש להם זמן להפגין, ואילו “בעיות” יש להם…
“תבוא,” כותב אנטוני, “הנערות תמירות וחטובות גזרה, שערן חלק ועיניהן בהירות. תבוא” הוא מוסיף, “42 מוזיאונים בשטוקהולם. 32 גשרים מחברים 14 איים בוונציה של הצפון. “ביום אחד עברנו מנהיגה בצד שמאל של הכביש לצד ימין. באותו יום לא הייתה אף תאונה. תבוא,” הוא מוסיף, “יהיה נהדר, אני מתגעגע אליך.”
מכיוון מערב שולחת השמש אצבעות דקות וכתומות אל הרקיע, ואני צף על גלי הדמיון. תחושה נעימה של קרירות וקלילות אופפת אותי. אט ובלאט נעצמות עיניי, ואני מניח לשלווה לחטוף אותי אל חיקה של תנומה מבורכת.
איני יודע כמה זמן עבר, וברק מסנוור בועט במצחי ומיידה אותי אל מחוץ לחלום. גל הדף ענק מטיח אותי כשק חפצים מרופט אל דופן התותח. שאון קצר ומחריש קורע את אוזניי, עצמות גולגולתי נאנקות – ואפלה גדולה יורדת עלי שוב. שניות, אולי דקות, ואני פוקח את עיניי. שקט מוזר מסביב, ואני רואה המולה רבה. שפתי האנשים נעות אך כל קול לא נשמע מהן. הבנתי. נפגענו ממטח של המצרים.
“דודי!” אני צורח, “איפה דודי!?”
“כאן, שועל, כאן,” אני שומע לחישה רפה.
מתחת לדופן השמוטה של התותח, מתוך שלולית ענקית של דם ננעצו במרכז מצחי עיני התכלת שלו. מחנק לפת את גרוני ועיניי הוצפו בדמעות לוהטות עת ראיתי את שפתיו לוחשות בפעם האחרונה: “Memento Mori, שועל, Memento Mori… להתראות בעולם הבא.”
אין עדיין תגובות