ישבנו על השטיח סביב לתנור הנפט, עליו היה מונת הקומקום הגדול של המים, ועל הקומקום הגדול עמד הקומקום הקטן עם תמצית התה. אימא שלי נטלה ביד ימין את הקומקום הגדול והשאירה ליד שמאל לקחת את הקומקום עם תמצית התה. בשתי ידיה מזגה אל הכוסות שניצבו על השטיח. בבת אחת ירדו המים החמים וירדה תמצית התה. נפתלי לקח את הכוס שהעלתה הבל והסתירה את הבעת פניו. "אני זוכר שישבנו כך עם אחותי הקטנה. הייתי ילד קטן כאשר היא הלכה," אמר בהושיטו יד אל מחוץ לשטיח, כמו לבדוק את כיוון הזיכרונות, "אולי בן תשע, אבל אני זוכר את התינוקת."
קטגוריות: סיפורת עברית
מקט: 4-128-34
מסת"ב: 978-965-7506-08-0
ישבנו על השטיח סביב לתנור הנפט, עליו היה מונת הקומקום הגדול של המים, ועל הקומקום הגדול עמד הקומקום הקטן עם […]
ישבנו על השטיח סביב לתנור הנפט, עליו היה מונת הקומקום הגדול של המים, ועל הקומקום הגדול עמד הקומקום הקטן עם תמצית התה. אימא שלי נטלה ביד ימין את הקומקום הגדול והשאירה ליד שמאל לקחת את הקומקום עם תמצית התה. בשתי ידיה מזגה אל הכוסות שניצבו על השטיח. בבת אחת ירדו המים החמים וירדה תמצית התה. נפתלי לקח את הכוס שהעלתה הבל והסתירה את הבעת פניו. "אני זוכר שישבנו כך עם אחותי הקטנה. הייתי ילד קטן כאשר היא הלכה," אמר בהושיטו יד אל מחוץ לשטיח, כמו לבדוק את כיוון הזיכרונות, "אולי בן תשע, אבל אני זוכר את התינוקת."
"הייתה לנו אחות שמתה?" התפלאתי.
"היא מתה לפני שאת נולדת," השיב נפתלי. אימא, שישבה לידי, על השטיח, שתקה.
"היה גם אח שמת לפני שאני נולדתי, נכון?" שאל לוי שישב בגבו אלינו.
"נכון," השיב נפתלי, "אבל אותו אני לא זוכר. הייתי קטן מידי."
"אז כמה ילדים היו לך?" פניתי אל אימא שלי.
"עשרה. ושניים מתו." השיב נפתלי.
אימא שלנו ישבה מכונסת ודממה במשך שעה ארוכה. אצלה, כמו אצל יוכבד אמה של מרים, הנסתר חיפה על הגלוי. מעולם לא דיברה בפתיחות על חייה, כאילו הייתה מוקפת במצרים שבלשו אחר לידותיה והיה עליה להישמר מהם. בגלל ההרגל להסתיר מהמקום הזר אליו נקלעה את רזי חייה, היא לא הסגירה דבר מעולמה. אולי בעצם דיברה עם האחים הגדולים שלי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שהיו לי שני אחים שמתו.
"ממה הם מתו?" פניתי אל נפתלי. משהו בעורפה של אימי אמר לי שעליי לעזוב אותה במנוחה.
"אני לא זוכר, מחלה?" שאל את אימא ששתקה והסבה פניה אל החלון.
נדמה היה שהחדר אינו יכול להכיל את הדממה. היא ישבה עלינו במשקלה הכבד והורידה אותנו לאט אל השטיח. גופי נע בחוסר מנוחה, לא יכולתי לשבת בשקט.
"אז מה הסדר שלנו? אני מתכוונת של האחים והאחיות אצלנו?" שאלתי את נפתלי.
"הראשונה היא רחל, את לא זוכרת אותה. היית קטנה כשעלית לארץ," השיב, "אימא ילדה אותה בגיל חמש עשרה."
"שש עשרה," תיקנה אותו אימא בלי להסב את פניה מהחלון. נפתלי שלח את ראשו אליה לרגע והמשיך,
"אחריה נולד אשר, שעל שמו נקראת אימא אום אשר. אחריו נולדתי אני ואחריי ילדה אימא ילד, שמת בגיל חצי שנה." נפתלי דקלם את הסדר כאילו קרא את 'אחד מי יודע' בהגדה.
"איך קראו לו? ממה הוא מת?" השאלה נזרקה מפי אל חלל החדר. אימא שלי לא הסבה פניה.
"מאבעבועות שחורות." המילים יצאו מהפה שלה בקושי, כאילו מישהו בתוכה אחז בהן ולא הרשה לה להוציא אותן החוצה.
"ואחריו אני," אמר לוי ובקולו נוצקה תוכחה, "לא קל להיוולד אחרי ילד שמת."
"ואחריך נולדה האחות הקטנה שלי." קולו של נפתלי נחלש מחמת הגעגועים. רציתי להגיד לו שגם אני אחותו הקטנה, אבל לא אמרתי דבר.
"ממה היא מתה?" משה, שעד עתה נראה כאילו נרדם על השטיח, הצטרף אל השיחה.
"טבעה בבאר," הקול של אימא הפתיע אותי. היא דיברה בקול שלא הכרתי, כאילו שאלה אותו ממישהי אחרת.
פחדתי מן הקול הזר ולא יכולתי להמשיך ולשאול. משה נטל בידיו את מושכות השיחה.
"איך קראו לה?"
"קראו לה מונה," ענה נפתלי באותו קול של געגוע.
"בכית?" פנה משה אל גבה של אימא.
"קצת," השיבה אימא שלי. "אלוהים נותן כשהוא נותן ואלוהים לוקח כשהוא רוצה לקחת. אף אחד לא יכול להתווכח איתו."
"ואחריה באה שושנה?" המשיך משה בשירת 'אחד מי יודע'.
"כן. אבל אז לא קראו לה שושנה. קראו לה מרים."
"אז למה עכשיו קוראים לה שושנה?" השאלה יצאה מפי בלי שהתכוונתי.
"היא עלתה לארץ לבד ושמו אותה בקיבוץ ושם שינו לה את השם ממרים לשושנה." השיב נפתלי, מסביר את הקושיה.
"ואחריה שולה ואחריה אני!" משה שר את השמות מהר כדי להגיע אל 'אחד אלוהנו'.
"נכון," השיב נפתלי, אבל לשולה לא קראו שולה. כשהיא נולדה קראו לה פאוזיה, רק בארץ שינו לה את השם."
"אימא חיפשה אותה הרבה זמן, נכון?" שאל משה.
"נכון, גם שולה עלתה לארץ לבד ולא מצאנו אותה. אני ואימא ואשר חיפשנו בכל מקום, עד שגילינו אותה במוסד בירושלים."
שתיקה נפלה על החדר. המתנתי בהתרגשות. הנה סוף-סוף מגיע תורי. מישהו בוודאי יזכיר אותי ויגיד משהו על לידתי, הבטתי באימי וממנה פניתי בבקשה אל אחיי. פניהם נראו זרים כאילו היו שייכים למשפחה אחרת, לא שלי.
רוּחות רְפָאִים
לִרְאות סְבִיבִי אֶת רוּחות הַרְפָאִים הַחַיּות
אֲשֶׁר שָׁבות וְאומְרות שֶׁהַכּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
לַמְרות שֶׁהֵן יודְעות אַחֶרֶת
וַאֲנִי מַאֲמִינָה לַרוּחות הַאֵלֶה
כִּי אֲנִי רוצָה
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ריח של כחול כביסה ושום” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות