לפנינו מעין ״מותחן פרוידיאני״: "גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר […]
גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר. סביבון של שְחור הסתחרר לפתע מול עיניה, ברכיה קפאו בשיתוק נורא, והיא נאלצה להיאחז מהר במעקה כדי שלא ליפול לפתע לפנים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהעזה לערוך את הביקור המסוכן, החלחלה הפתאומית הזאת לא היתה זרה לה כלל וכלל, וחרף כל ההתגוננות הפנימית, סבלה תמיד, בכל חזרה לביתה, מהתקפים חסרי שחר של פחד בלתי הגיוני ומגוחך. הדרך אל המפגש היתה קלה לאין ערוך. אז היתה מבקשת לעצור את המכונית בפינת הרחוב, אצה בלי להרים את מבטה צעדים ספורים עד לשער הבית ואחר כך ממהרת במעלה המדרגות, והפחד הראשון הזה, שגם קוצר רוח בער בו, נמס בחום החיבוק המברך. אבל אחר כך, כשהיתה יוצאת הביתה, היתה מטפסת בה בצמרמורת אותה אימה מסתורית, מהולה בחרדת אשמה ובאותו טירוף מטופש, שמא כל מבט זר ברחוב יכול לראות עליה מאין באה ולהשיב על בלבולה בחיוך מחוצף. כבר הדקות האחרונות במחיצתו הורעלו באי־השקט הגובר של התחושה הממשמשת ובאה; עם עזיבתה רעדו כפות ידיה מדחף עצבני, את מילותיו קלטה בפיזור דעת והדפה בחופזה את שאריות התשוקה שלו; להסתלק, רק להסתלק ביקש אז כל נים בגופה, לצאת מהדירה שלו, מביתו, מההרפתקה, ולשוב אל עולמה הבורגני השקט. אז באו גם אותן מילים אחרונות שכמעט לא שמעה מרוב התרגשות, המנסות לשווא להרגיע, ואותה שנייה של האזנה דרוכה מאחורי הדלת המגוננת, שמא מישהו עולה או יורד במדרגות. אבל בחוץ כבר עמד הפחד, קצר רוח לאחוז בה, והכביד באדנותו על פעימות לבה, עד שתמיד היתה יורדת קצרת נשימה במדרגות המעטות.
דקה אחת עמדה כך בעיניים עצומות ושאפה אל קרבה בתאווה את קרירות בין הערביים של חדר המדרגות. אז נטרקה דלת באחת הקומות העליונות, והיא אזרה כוח ונחפזה לרדת במדרגות בחרדה, בעוד ידיה מהדקות כמו מאליהן את הרדיד העבה. עדיין עמד לפניה מאיים אותו רגע אחרון ונורא ביותר, אותו מורא שביציאה משער בית זר אל הרחוב; היא הרכינה את ראשה כמו רץ ברגע הזינוק ומיהרה מתוך החלטה פתאומית אל השער הפתוח למחצה.
פתאום התנגשה בחוזקה באישה שבדיוק ביקשה להיכנס. ‘סליחה,’ אמרה במבוכה וניסתה לעבור על פניה בזריזות. אבל האישה נעמדה לרוחב הדלת לחסום את דרכה והביטה בה בזעם וגם בבוז גלוי. ‘הפעם תפסתי אותך,’ צעקה אליה במרץ ובקול גס. ‘ברור, אישה מכובדת, מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד והרבה כסף וכל מה שיש לה, צריכה גם לגנוב לבחורה מסכנה את האהוב שלה…’
‘אלוהים אדירים… מה אמרת… את טועה…’ מלמלה גברת אירנה ועשתה ניסיון מגושם לעבור ולחמוק, אבל האישה סתמה את פתח הדלת בגופה הגדול וצרחה עליה בקול צורמני: ‘לא, אני לא טועה… אני מכירה אותך… את באה מאדוארד, החבר שלי … עכשיו תפסתי אותך סוף־סוף, עכשיו אני יודעת למה יש לו כל כך קצת זמן בשבילי בזמן האחרון… בגללך… חתיכת…!’
‘אלוהים אדירים,’ קטעה אותה גברת אירנה בקול כבוי, ‘אל תצרחי ככה,’ ובלי משים נסוגה שוב אל הפרוזדור. האישה שלחה בה מבט מלא בוז. נדמה היה שהפחד הנרעד הזה, חוסר האונים הגלוי, מסבים לה עונג כלשהו, כי בחיוך מלא לעג של אדם המרוצה מעצמו בחנו עתה עיניה את הקורבן שלה. מרוב שביעות רצון מרושעת התעבה קולה ונעשה כמעט נינוח.
‘אז ככה הן נראות, הגברות הנשואות האלה, הגברות האציליות, המכובדות, כשהן יוצאות לגנוב ממישהי את הגבר שלה. מכוסות ברדיד, בטח שמכוסות, כדי שיוכלו אחר כך להעמיד פני אישה מכובדת…’
‘מה… מה את רוצה ממני?… אני לא מכירה אותך בכלל… אני צריכה ללכת…’
‘ללכת… ברור… לבעל… לבית המשפחה החמים, לשחק שם את הגברת המכובדת ולהניח למשרתות לפשוט מעלייך את הבגדים… אבל לגברת מכובדת כזאת לא אכפת ממה שקורה לנשים כמונו, גם אם נגווע ברעב… לאחת כמונו הן יגנבו גם את הדבר האחרון שיש לנו…’
אירנה התנערה ושלחה יד אל הארנק שלה מתוך ניחוש עמום והוציאה משם את השטרות שידה העלתה. ‘הנה… הנה קחי… עכשיו הניחי לי… לא אבוא לכאן יותר… אני נשבעת לך.’
האישה נתנה בה מבט מרושע ולקחה את הכסף. ‘זונה,’ מלמלה בתוך כך. גברת אירנה התכווצה למשמע המילה, אבל ראתה שהאישה פינתה לה את הדרך, והיא זינקה החוצה, המומה וחסרת נשימה, כמתאבד המזנק מראש מגדל. בשעה שאצה קדימה נראו לה פני העוברים ושבים כמו פרצופים מעוותים, ובמבט מתקדר הצליחה בקושי להתקדם עד למכונית שעמדה בפינה. היא שמטה את גופה כמו גוש אל כרית המושב, ומיד התאבנה והשתתקה כולה; לבסוף, כאשר שאל הנהג בפליאה את הנוסעת המשונה לאן פניה מועדות, בהתה בו רגע במבט ריק לגמרי עד שתפסה לבסוף במוחה המעורפל את פשר דבריו. ‘לתחנת הרכבת דרום,’ הפטירה בחיפזון, וכשעלתה בה פתאום המחשבה שהאישה עלולה לעקוב אחריה, הוסיפה, ‘הזדרז, הזדרז, סע מהר!’
רק בזמן הנסיעה שמה לב עד כמה פגע המפגש הזה בלבה. היא מיששה את כפות ידיה שהיו שמוטות בצדי גופה, מאובנות וקרות כמו פגרים, ובבת אחת התחילה לרעוד כל כך, שכל גופה היטלטל. בגרונה הזדחל ועלה משהו מריר, והיא הרגישה דחף להקיא ובו בזמן זעם חסר פשר, מחניק, שביקש לעקור את פנים החזה שלה כבעווית. יותר מכול רצתה לצרוח או להשתולל באגרופים קמוצים, להשתחרר מזכר הזוועה הזאת, שננעץ כמו קרס במוחה; הפנים הפראיות האלה עם הצחוק המלגלג, אד הרשעות שעלה מהבל פיה של האישה ההמונית הזאת, הפה הגס הזה, שירק לה בפרצוף את המילים השפלות, והאגרוף האדום המורם שבו איימה עליה. תחושת הבחילה הלכה והתגברה, הרגשת המחנק בגרונה הלכה והתחזקה, והמכונית הנוסעת במהירות טלטלה אותה אנה ואנה; היא כבר עמדה לסמן לנהג להאט, ופתאום נזכרה שאולי אין לה די כסף לשלם לו, משום שנתנה לאותה סחטנית את כל השטרות. היא הזדרזה לסמן לו לעצור ויצאה פתאום מן המכונית, לתימהונו של הנהג. למרבה המזל הספיק הכסף שנותר לה. אבל אז מצאה עצמה אבודה ברובע זר, בדוחק אנשים עסוקים וטרודים שהכאיבו לה פיזית בכל מילה ובכל מבט. ברכיה כמו פקו מהפחד ומיאנו לשאת את צעדיה, אבל היא היתה חייבת להגיע הביתה, ולאחר שאזרה את כל כוחה, גררה את עצמה מרחוב לרחוב במאמץ על־אנושי, כאילו בוססה בביצה או בשלג בגובה הברכיים. לבסוף הגיעה לביתה וזינקה במעלה המדרגות בחיפזון עצבני, אבל חיש מהר מיתנה אותו כדי לא לעורר תשומת לב.
רק עכשיו, משלקחה ממנה המשרתת את מעילה, ומששמעה את ילדהּ משחק עם אחותו הקטנה, ומבטה הנרגע ראה מכל עבר רק את מה ששייך לה, רכושה ומבצרה, רק עכשיו שבה ועטתה כלפי חוץ מראה של שליטה ברוחה, ואילו מתחת לפני השטח עוד הוסיף גל ההתרגשות להכאיב לחזה הנסער. היא הסירה את הרדיד, החליקה את תווי פניה מתוך רצון נמרץ להיראות תמימה, ונכנסה אל חדר האוכל שבו קרא בעלה את העיתון ליד השולחן הערוך לארוחת הערב.
‘מאוחר, מאוחר, אירנה היקרה,’ בירך אותה לשלום בתוכחה עדינה, נעמד ונשק לה על לחייה, ועורר בה כך בלי משים רגש מביך של אשמה. הם התיישבו אל השולחן, ואז שאל בשוויון נפש, כמעט בלי להסיר את עיניו מן העיתון, ‘איפה היית כל כך הרבה זמן?’
‘הייתי… אצל… אצל אמלי… היא עוד היתה צריכה לסדר משהו… ואני הצטרפתי אליה,’ הוסיפה וכבר התמלאה זעם על חוסר הזהירות שבשקר הגרוע כל כך. בשאר הפעמים התחמשה מראש בשקר מתוחכם שהוכן בקפידה וסיכל כל אפשרות של בדיקה, אבל היום הִשכיח ממנה הפחד את העניין הזה ואילץ אותה לאלתר אלתור מגושם כל כך. מה יקרה, חשבה פתאום, אם בעלה יתקשר לשם ויברר, ממש כמו במחזה שראו לאחרונה בתיאטרון…
‘מה יש לך?… את נראית לי עצבנית כל כך… ולמה אינך מורידה את הכובע?’ שאל בעלה. היא נבהלה כשחשה שנתפסה במבוכתה, מיהרה לקום על רגליה, הלכה לחדרה כדי להסיר את הכובע, והביטה במראה לתוך עיניה הסוערות עד ששוב נראה לה מבטה בוטח ויציב. אחר כך שבה לחדר האוכל.
המשרתת נכנסה עם הארוחה, והערב נהיה ככל הערבים, אולי מיעטו בו בדיבורים יותר מכרגיל והיו חברותיים פחות מכרגיל, ערב של שיחה דלה, לאה, ותכופות מגומגמת. מחשבותיה חזרו בלי הרף אל הדרך שעשתה, ונרתעו בחרדה בכל פעם שהגיעו אל אותו הרגע בקרבתה האיומה של הסחטנית: אז הרימה מיד את מבטה כדי להרגיש מוגנת, העבירה אותו ברכּות על פני כל החפצים שהוצבו בחדרים בזכות הרגש והקרבה שהביעו, ורגיעה קלה חזרה אליה. ושעון הקיר, הצועד בצעדי פלדה שלווים דרך השתיקה, האציל על לבה, בלי משים, משהו מקצבו המדוד, החף מדאגות.
אין עדיין תגובות