החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פני מועדות לכוכבים

מאת:
מאנגלית: עמנואל לוטם | הוצאה: | 2007 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

זוהי המאה ה-‏24, והאנושות מגלה את הגניטה (מעבר ממקום למקום כהרף-עין, בכוח המחשבה). האדם פורץ אל מערכת השמש ומיישב אותה, אך הגניטה מכוכב לכוכב עדיין אינה אפשרית, והדרך אל הכוכבים נותרת חסומה.

זהו סיפורו של גולי פויל, ההופך מאדם חסר כל כישורים או השכלה לטורף חסר-מעצורים, גנב, נוכל ורוצח המונים. גולי פויל מוּנע בכוחה של שנאה קמאית, המעלה אותו לדרגת מלאך-נקמות נטול מעצורים, קר-רגש; פויל הוא הצייד המושלם, חסר-המוסר – טיגריס. הוא יוצא למסע נקמה נגד כוחות שלא ישוערו, מסע שיוביל אותו אל מעבר לגבולות האפשר.

מקט: 4-692-38
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה
זוהי המאה ה-‏24, והאנושות מגלה את הגניטה (מעבר ממקום למקום כהרף-עין, בכוח המחשבה). האדם פורץ אל מערכת השמש ומיישב אותה, […]

אחד – הוא הלך וגווע זה מאה ושבעים יום, ועדיין לא מת. הוא נאבק על נפשו בלהט של חיה שנלכדה. הוא היה שרוי בהזיות, הלך ונרקב, אלא שלפעמים הגיחה נפשו הפרימיטיבית מן הסיוט היוקד של המאבק לחיים, לתוך משהו דומה במקצת לצלילות־דעת. ואז נשא את פניו האילמות אל מול הנצח ומלמל: ״מה העניינים, אני? תצילו, אלוהים מחורבנים! תצילו, זה הכול.״

נקל היה לו לחרף שם שמים: מאז יומו הראשון הכיל אוצר המילים שלו חרפות וגידופים כדי מחציתו. הוא גדל בביבי המאה הכ״ה, ולא דיבר אלא בשפת הביבים. מכל בריוני העולם, חייו היו פחותי הערך מכול והמשכם היה הפחות ודאי מכול. ובכן, הוא נאבק והתפלל בדברי נאצה; אך מפעם לפעם דילגה נפשו ההולכת ונפרמת שלושים שנה לאחור, לימי ילדותו, ואז נזכר בשיר ילדים:

גולי פויל הוא שמי הארץ לי מולדת.

מעמקי החלל הם משכני פני מועדות למוות.

הוא היה גוליבר פויל, עוזר למכונאי סוג ג’, בן שלושים שנה, בעל עצמות מגודלות וקשוח… וצף לו בחלל זה מאה ושבעים יום. הוא היה גולי פויל, ולא ידע אלא סיכה, צחצוח ותדלוק; מהיר מכדי שיסתבך בצרות, אטי מכדי שיהנה מחייו, נבוב מכדי שיתיידד, עצלן מכדי שיתאהב. קווי אופיו הנרפה ניכרו ברשומות הרשמיות של צי הסוחר:

פויל, גוליבר – – – – 128/127:006־א.ס.

השכלה: אין

כישורים: אין

יתרונות: אין

המלצות: אין

(הערות אישיות)

איש בעל כוח גופני ויכולת שכלית שלא באו על ביטוים עקב היעדר שאפתנות. אנרגיה נפשית מזערית. אב־טיפוס של ”האדם הפשוט”. ייתכן שהלם בלתי־צפוי כלשהו יעורר אותו, אולם הפסיכולוגים אינם מסוגלים למצוא את המפתח. אינו מומלץ לקידום. הגיע למבוי סתום.

הוא אכן הגיע למבוי סתום. נוח היה לו לצוף כך משעה לשעה במרוצת שלושים שנות קיומו, כמין יצור קדמוני העוטה שריון כבד, מגושם ואדיש – גולי פויל, אב־טיפוס של ״האדם הפשוט״ – אלא שעתה הוא צף במרחבי החלל זה מאה ושבעים יום, והמפתח להתעוררותו כבר נתחב בחור המנעול. עוד מעט־קט יסתובב ויפתח את הדלת לשואה.

ספינת החלל אינמנוס צפה לה באמצע הדרך בין מאדים לצדק. אסון המלחמה הלא־נודע שהפך אותה לשבר־כלי נטל טיל פלדה חלק למשעי, מאה יארדים אורכו ומאה רגליים קוטרו, ומחץ אותו עד שנותר ממנו רק שלד, שעליו רכבו עתה שרידי תאים, מחסנים, סיפונים ומחיצות. קרעים גדולים במעטפת החיצונית היו להבות־אור בצד הפונה לשמש ומטליות כוכבים קפואות בצד הרחוק ממנה. ס״ח אינמנוס היתה נביבות חסרת־משקל של שמש מסנוורת וצללים שחורים כפחם, קפואה ודוממת.

שבר הספינה היה מלא וגדוש בערב־רב של רסיסים קפואים שריחפו בתוך הגוף השסוע, כמו תצלום־בזק של התפוצצות. משיכת הכבידה הזערורית ההדדית שפעלה בין פיסות השברים צירפה אותם אט־אט לגושים, שנפוצו שוב לכל עבר כפעם בפעם, עת חלף בתוכם הניצול היחיד שעוד נותר בחיים בשבר הספינה, גוליבר פויל, 128/127:006־א.ס.

הוא חי בתא היחיד שנותר אטום לאוויר בספינה כולה, ארון כלים לצד מסדרון הסיפון הראשי. רוחב הארון היה ארבע רגליים, עומקו ארבע רגליים וגובהו תשע. ממדיו היו כשל ארון מתים לאיש גבוה במיוחד. שש־מאות שנים לפני־כן נחשבה כליאתו של אדם למשך שבועות אחדים, בכלוב שאלה ממדיו, לאחד העינויים המזרחיים המתוחכמים ביותר. ואילו פויל חי בארון המתים החשוך שלו במשך חמישה חדשים, עשרים יום וארבע שעות.

״מי אתה?״

״גולי פויל הוא שמי.״

״מנין באת?״

״הארץ לי מולדת.״

״היכן אתה כעת?״

״מעמקי החלל הם משכני.״

״לאן מוליכה דרכך?״

״פני מועדות למוות.״

ביום המאה ושבעים ואחד למאבקו על נפשו, השיב פויל לשאלות הללו והתעורר. לבו הלם כפטיש וגרונו צרב. הוא גישש באפלה אחר מכל האוויר שהיה שותפו לתא ובדק אותו. המכל היה ריק. היה עליו להכניס פנימה מכל אחר, ומיד. לפיכך ייפתח היום הזה בעימות נוסף עם המוות, שפויל השלים עמו בסבלנות אילמת.

הוא גישש בין מדפי הארון ומצא חליפת חלל קרועה. היא היתה היחידה מסוגה על סיפון אינמנוס, ופויל לא זכר עוד היכן או כיצד מצא אותה. הוא אטם בשעתו את הקרע בתרסיס החירום, אבל לא היה לאל־ידו למלא את מכלי החמצן הריקים שעל גבה, או להחליפם. פויל נכנס לתוך החליפה. עמו נכנסה לתוכה מן הארון כמות אוויר שתתיר לו לשהות בריק שבחוץ חמש דקות… לא יותר.

פויל פתח את דלת הארון והשליך את עצמו לתוך השחור הקפוא של החלל. האוויר שהיה בארון נפלט החוצה יחד עמו, והלחות שעמדה בו נקרשה לענן שלג זעיר שריחף לו במורד המסדרון הראשי המרוטש. פויל אחז במכל האוויר שנתרוקן, שלף אותו מהארון ונטש אותו בחוץ. חלפה דקה אחת.

הוא פנה והדף את עצמו בינות השברים הצפים לעבר פתחו של מחסן הזבורית. הוא לא רץ: הוא התקדם בדרך התנועה המיוחדת לנפילה חופשית בחוסר־משקל… הדיפה ברגליים, במרפקים ובכפות הידיים כנגד סיפון, קיר ופינה, שיט מואט בחלל, כמו עטלף מתעופף תחת פני המים. פויל חלף בפתח כמו טיל ומצא את עצמו בתוך מחסן הזבורית שבצד האפל. חלפו שתי דקות.

אינמנוס, ככל החלליות, שמרה על איזונה באמצעות זבורית של מכלי גז שנחו בשורה לאורך קוערה, כמו רפסודת קורות ארוכה, מחוזקת משני צדדיה במבוך של צינורות וברזים. נדרשה לפויל דקה כדי לפרק מכל אוויר אחד. לא היה ביכולתו לדעת אם המכל מלא, או שמא כבר התרוקן; אם יעשה את דרכו האיומה בחזרה לארונו רק כדי לגלות שהמכל ריק ושחייו תמו. אחת לשבוע, בכל שבוע, הוא נאלץ לשחק במשחק זה של רולטת־חלל.

קול שאגה עלה באוזניו; האוויר שבחליפת החלל שלו הלך והעכיר.

הוא משך את הגליל הכבד לעבר פתח המחסן, התכופף כדי להניח לו לחלוף מעל ראשו, ואז הדף את עצמו אחרי המכל. הוא הוציא את המכל בעד הפתח. עברו ארבע דקות, והוא רעד בכל גופו והחל לאבד את הכרתו. הוא הנחה את המכל במורד המסדרון הראשי ודחק אותו לתוך ארון הכלים.

הוא הגיף את דלת הארון, הבריח אותה, מצא פטיש על אחד המדפים והלם בו שלוש פעמים על המכל הקפוא, כדי לשחרר את השסתום. פויל החל לסובב את השסתום בהחלטיות קודרת. בשארית כוחו הסיר מעליו את קסדת החליפה, מחשש שייחנק בתוכה בעוד ארונו מתמלא באוויר… אם אמנם היה אוויר במכל. ואז התעלף, כפי שהתעלף פעמים כה רבות בעבר, בלא לדעת אם זהו מותו.

״מי אתה?״

״גולי פויל.״

״מנין באת?״

״הארץ.״

״היכן אתה כעת?״

״מעמקי החלל.״

״לאן מוליכה דרכך?״

הוא ניעור. הוא היה חי. הוא לא בזבז את זמנו על תפילות הודיה, אלא המשיך להיאבק על חייו. הוא בדק בחשיכה את מדפי הארון שעליהם הניח את מנות המזון שלו. נותרו רק חפיסות ספורות. הואיל וכבר לבש את חליפת החלל המטולאה, מוטב לו שיתייצב שוב בפני סכנות הריק ויחדש את מלאי המזון שלו.

הוא מילא את חליפת החלל באוויר מהמכל, אטם שוב את קסדתו ויצא בשנית אל הכפור והאור. הוא התפתל דרך מסדרון הסיפון הראשי וירד בשרידיו של גרם מדרגות אל סיפון הפיקוד, שעתה לא היה יותר ממסדרון מקורה בחלל. רוב הקירות נהרסו.

פויל השיט את עצמו לפנים, השמש לימינו והכוכבים לשמאלו, לעבר מחסן המטבח. במחצית דרכו עבר על פני משקוף של דלת שנותר על עומדו בין הסיפון לתקרה. גם הדלת עוד נותרה שם, תלויה על ציריה, פתוחה למחצה, דלת המוליכה אל האין. מאחוריה היו כל החלל והכוכבים שאינם ממצמצים.

כשחלף פויל על פניה ראה לרגע את דמותו הנשקפת מעל הכרום המלוטש של הדלת… גולי פויל, יצור שחור ענקי, מזוקן, מכוסה קרישי דם יבש ולכלוך, כחוש מרעב, עיניו חולניות, סבלניות… ובעקבותיו, תמיד, זרם של שברים צפים שנטרדו ממנוחתם כשחלף ביניהם, ועתה ליווהו בחלל כמו זנבו של שביט ממורמר.

פויל פנה אל תוך מחסן המטבח והחל לבזוז אותו בחיפזון שיטתי, פרי הרגל בן חמישה חודשים. רוב המזונות שאוחסנו בבקבוקים כבר קפאו והתפוצצו. רוב המזונות המשומרים כבר איבדו את מכליהם, שכן הבדיל מתפורר לאבק באפס המוחלט של החלל. פויל אסף חפיסות של מנות חירום, תרכיזים וגוש קרח ממכל המים שהתפוצץ. הוא השליך את הכול לתוך קלחת נחושת גדולה, פנה והטיס את עצמו מן המחסן, הקלחת בידיו.

ליד הדלת שאינה מוליכה לשום מקום הציץ שוב פויל בעצמו, בדמותו הנשקפת מדלת הכרום המוקפת כוכבים. ואז בלם את תנועתו בפליאה. הוא נעץ את עיניו בכוכבים שמעבר לדלת, שהפכו לידידים מוכרים במשך חמשת החודשים. זר הופיע ביניהם; שביט, ככל הנראה, בעל ראש שלא נראה לעין וזנב קצר, מתפרץ. ואז הבין פויל שעיניו בוהות בספינת חלל שמנועיה האחוריים בוערים, והיא מאיצה את עצמה לעבר השמש בנתיב שחייב לחלוף לידו.

״לא,״ מלמל. ״לא, בנאדם, לא.״

הוא סבל מהזיות־תעתועים ללא הרף. הוא פנה כדי להמשיך בדרכו לארון המתים שלו. ואז הסתכל שוב. עדיין היתה זו ספינת חלל שמנועיה האחוריים בוערים, והיא מאיצה את עצמה לעבר השמש בנתיב שחייב לחלוף לידו. הוא החל להתדיין עם הנצח בסוגיית ההזיה.

״כבר שש חודשים,״ אמר בלשון הביבים. ״נכון כבר? אתם צ׳מעו אותי, אלוהים מחורבנים. אני רוצה לעשות ‘תכם עסק, זה הכול. אני יסתכל עוד פ’ם, שככה יהיה לי טוב. אם זה ספינה, אני איש שלכם. זה הכול. אבל אם זה בלוף, בנאדם… אם זה לא ספינה… אני יפתח ת׳חליפה תכף ומיד ויתפוצץ לגמרי. אז אנחנו משתווים, אנחנו. עכשיו תיתנו לי ת’סימן, כן או לא, זה הכול.״

הוא הסתכל בשלישית. ובשלישית ראה ספינת חלל שמנועיה האחוריים בוערים, והיא מאיצה את עצמה לעבר השמש בנתיב שחייב לחלוף לידו.

זה היה אות. הוא האמין. הוא נושע.

פויל הדף את עצמו וטס כחץ מקשת במורד המסדרון של סיפון הפיקוד לעבר הגשר. אך בגרם המדרגות המוליך אליו בלם את עצמו. הוא לא יוכל לשמור על הכרתו למשך יותר מכמה רגעים נוספים אם לא יחדש את מלאי האוויר בחליפתו. הוא נתן עוד מבט מתחנן אחד בחללית המתקרבת, ואז טס לארון הכלים שלו ומילא את החליפה באוויר.

הוא עלה לגשר הפיקוד. מבעד לחלון התצפית הימני ראה את הספינה, מנועיה האחוריים בוערים עדיין. היא ביצעה ככל הנראה שינוי כיוון ניכר, הואיל והיא הלכה והתקרבה אליו לאטה.

בלוח שרשומה עליו המילה זיקוקים, לחץ פויל על הכפתור קריאה לעזרה. חלפו שלוש שניות, והוא סבל במהלכן. ואז סינוור אותו זוהר לבן, כאשר שוגרו אותות המצוקה בשלושה מטחים משולשים, תשע תפילות לישועה. פויל לחץ על הכפתור עוד פעמיים, ופעמיים נוספות הבהיקו הזיקוקים בחלל, בעוד החומרים הרדיואקטיביים שנמצאו בתוכם שואגים ברעש סטטי החייב להיקלט בכל גל שהוא, בכל מקלט שהוא.

מנועי הספינה חדלו מלפעול. הם ראו אותו. הם יצילו אותו. הוא נולד מחדש. הוא עלץ.

פויל טס כחץ מקשת לארונו כדי למלא שוב את חליפתו באוויר. הוא החל לבכות. הוא החל לאסוף את מטלטליו – שעון חסר־מחוגים שנהג למתוח שוב ושוב רק כדי לשמוע את טקטוקו, מפתח צינורות בעל ידית מחורצת, מתאימה לכף יד אדם, שנהג לאחוז בו ברגעי בדידות, מתקן לחיתוך ביצים קשות שעל מיתריו נהג לפרוט נעימות פרימיטיביות…

הם נשמטו מידיו בהתרגשותו, והוא גישש אחריהם באפלה, ואז החל לצחוק לעצמו.

הוא מילא שוב את חליפתו באוויר ופיזז בחזרה לגשר. הוא לחץ על כפתור בלוח הזיקוקים שנכתב עליו חילוץ. מגוף אינמנוס נורתה שמש זעירה שהתפקעה ונותרה תלויה במקומה, מציפה מילין על מילין של חלל באור לבן, קשה.

״תבואי, חמודה שלי,״ הגה פויל. ״קדימה, בנאדם. תבואי, חמודה־חמודה שלי.״

הספינה הזרה, כמין טורפדו־רפאים, החליקה אל תוך שוליו החיצוניים של האור, התקרבה לאטה, סקרה אותו. לרגע התכווץ לבו של פויל; הספינה נקטה זהירות רבה מדי, והוא חשש שמא זו ספינת אויב מהלוויינים החיצוניים. עד שראה את הסמל המפורסם האדום והכחול על צלעותיה, הסמל המסחרי של שבט התעשייה האדיר פרסטיין; פרסטיין איש טרה, רב-העוצמה, רב-הנדיבות, רב-החסד. והוא ידע שזוהי ספינה־אחות, שכן גם אינמנוס היתה שייכת לפרסטיין. הוא ידע שזה מלאך חלל המרחף מעליו.

״אחות חמודה,״ המה פויל. ״מלאכית חמודה, בואי תעופי אתי הביתה.״

הספינה הגיעה למול פויל, החלונות המוארים שלאורך צלעה בוהקים באור ידידותי, שמה ומספר הרישוי שלה ניכרים בבירור באותיות מוארות על דפנותיה: וורגה־ט:1339. רגע אחד היתה הספינה לצדו, ברגע הבא חלפה על פניו, וכעבור רגע נעלמה.

אחותו דחתה אותו בבוז מעל פניה; מלאכו נטש אותו לאנחות.

פויל חדל לרקוד ולהמהם. הוא לטש את עיניו במגינת־נפש. הוא זינק אל לוח הזיקוקים וחבט בכפתורים. אותות מצוקה, נחיתה, המראה והסגר הבזיקו מגוף אינמנוס בטירוף של אורות לבנים, אדומים וירוקים, פועמים, מתחננים… ואילו וורגה־ט:1339 חלפה לה בדממה בוטחת, מנועיה האחוריים בוערים שוב בעוד היא מאיצה את עצמה לעבר השמש.

וכך, במרוצת חמש שניות, הוא נולד, הוא חי והוא מת. כעבור שלושים שנות קיום ושישה חודשי עינויים, נעלם גולי פויל, האב-טיפוס של האדם הפשוט, ולא היה עוד. המפתח הסתובב במנעול נשמתו והדלת נפתחה. מה שהגיח מתוכה מחה את האדם הפשוט לעולם ועד.

״את עוזבת אותי כמו כלום,״ אמר בחמת־זעם שהלכה וגאתה לאטה. ״את משאירה אותי שאני יירקב כמו כלב. את עוזבת אותי למות, וורגה… וורגה־ט:1339. לא. אני יצא מפה, אני. אני יעקוב אחרייך, וורגה. אני ימצא אותך, וורגה. אני יחזיר לך בעד הכול, אני. אני יחסל אותך. אני יהרוג אותך, וורגה. אני יהרוג אותך עד שתמותי.״

חומצת הזעם חלפה בו ובעדו, איכלה עד־תום את הסבלנות הגולמית ואת הכבדות המגושמת שהפכו את גולי פויל לאפס מאופס, חוללה שרשרת של תגובות שהיתה עתידה להפוך את גולי פויל למכונת תופת. הוא היה לאדם בעל ייעוד.

״וורגה, אני יהרוג אותך עד שתמותי.״

הוא עשה את מה שנבצר מיכולתו של האפס המאופס; הוא חילץ את עצמו.

במשך יומיים סרק את שבר הספינה בגיחות של חמש דקות, והתקין רתמה לכתפיו. הוא הצמיד לרתמה מכל אוויר וחיבר את המכל לקסדתה של חליפת החלל שלו בצינור מאולתר. הוא השתחל בחלל כמו נמלה הנושאת קורה, אבל עתה היה חופשי לשוטט באינמנוס כאוות נפשו. הוא חשב.

בגשר הפיקוד לימד את עצמו להשתמש במכשירי הניווט המעטים שנותרו שלמים, בעזרת ספרי־העזר שהתפזרו בחדר הניווט המרוטש. במשך עשר שנות שירותו בחלל לא עלה כדבר הזה על דעתו, למרות תגמולי הקידום והשכר; אלא שעתה ציפה לו תגמול אחר, וורגה־ט:1339.

הוא ערך תצפיות. אינמנוס צפה בחלל במישור המלקה, שלוש־מאות מיליון מיל מהשמש. לפניו נחו קבוצות הכוכבים פרסאוס, אנדרומדה ומזל דגים. מעט לפניהן רבץ לו כתם כתום, מאובק, שהיה צדק, דיסקית שטוחה שהעידה לעין שאינה מצוידת כי זהו כוכב־לכת. עם מעט מזל, יוכל לעשות דרכו לצדק ולהינצל.

צדק לא היה מאוכלס, ולעולם לא יהיה. ככל כוכבי־הלכת הפנימיים שמעבר למסילות האסטרואידים, היה גם הוא גוש קפוא של מתאן ואמוניה; אולם ארבעת לווייניו הגדולים ביותר רחשו חיים – ערים ותושביהן, שהיו שרויים עתה במלחמה עם כוכבי־הלכת הפנימיים. הוא יהיה שבוי מלחמה, אבל שומה עליו להישאר בחיים כדי ליישב את חשבונו עם וורגה־ט:1339.

פויל בדק את חדר המנועים של אינמנוס. עוד נותר במכלים דלק רב־הדף, ואחד מארבעת הסילונים האחוריים עוד היה תקין. פויל מצא את ספרי העזר של חדר המנועים ולמד אותם. הוא תיקן את החיבור בין מכלי הדלק לבין המנוע הסילוני היחיד. המכלים נמצאו בצד השמש של שבר הספינה, וחומם היה גבוה מנקודת הקיפאון. הרב־הדף עוד היה נוזלי, אך סירב לזרום. במצב של נפילה חופשית, אין כבידה אשר תמשוך את הדלק דרך הצינורות אל המנוע.

פויל עיין באחד הספרים ולמד מעט על תורת הכבידה. אם יוכל להכניס את אינמנוס לסיבוב על ציר האורך שלה, הכוח הצנטריפוגלי יעניק לספינה כבידה שדי בה להזרים דלק לתא הבעירה של המנוע. אם יוכל להצית את תא הבעירה, תגרום פעולתו של מנוע יחיד מתוך ארבעה לסיבוב הספינה על צירה.

אלא שהוא לא יוכל להצית את הסילון בטרם תתחיל הספינה להסתובב על צירה; והוא לא יוכל לסובב אותה על צירה בלא להצית את הסילון תחילה.

הוא חשב ומצא מוצא מן המבוי הסתום. וורגה העניקה לו השראה.

פויל פתח את שסתום הניקוז של תא הבעירה של המנוע ומילא את התא בדלק במאמץ רב, בעבודת יד. עתה היתה המשאבה מוכנה לפעולה. עכשיו, אם יצית את הדלק, יבער זה למשך זמן מספיק להתחלת הסיבוב שיקנה לספינה כבידה. אז תתחיל זרימת הדלק מהמכלים, ופעולת המנוע תימשך.

הוא ניסה גפרורים.

גפרורים אינם בוערים בחלל הריק.

הוא ניסה צור ופלדה.

ניצוצות אינם ניתזים באפס המוחלט של החלל.

הוא חשב על חוטי להט.

לא היה על סיפון אינמנוס כוח חשמלי מכל סוג שהוא שילהיט את החוטים.

הוא מצא ספרים וקרא בהם. למרות שהתעלף לעתים תכופות והיה קרוב להתמוטטות מוחלטת, הוא הוסיף לחשוב ולתכנן. וורגה העניקה לו השראה רבתי.

פויל הביא קרח ממכלי המטבח המנופצים, הפשיר אותו בחום גופו שלו והוסיף מים לתא הבעירה הסילוני. הדלק והמים לא נמסו זה בזה, לא התערבבו. המים צפו בשכבה דקה מעל הדלק.

ממחסן הכימיקלים הביא פויל תיל מתכת דק, עשוי נתרן טהור.

הוא תחב את התיל בעד השסתום הפתוח. הנתרן נדלק כשנגע במים והתלקח בחום גבוה. החום הצית את הרב־הדף ששיגר להבה דקה מתוך השסתום. פויל סגר את השסתום במפתח צינורות. הבעירה נמשכה בתא, והסילון האחורי היחיד פלט מתוכו להבה ברטט חסר־קול שזעזע את הספינה.

הואיל והמנוע נמצא לצד ציר האורך של הספינה, החלה פעולתו להקנות לאינמנוס סיבוב אטי על צירה. הפיתול יצר כבידה זעומה. לכל החפצים שב משקלם. השברים הצפים שגדשו את גוף הספינה נפלו אל הסיפונים, הקירות והתקרות. והכבידה המשיכה להזרים דלק מהמכלים לתא הבעירה.

פויל לא בזבז זמן על תשואות חן־חן. הוא יצא את חדר המנועים ואץ לפנים בחיפזון נואש, לתצפית אחרונה, מכרעת, מגשר הפיקוד. זו תגלה לו אם נכנסה ספינתו למסלול פראי שיוליכנה למעמקי החלל לבלי־שוב, או לנתיב אל צדק, אל הישועה.

הכבידה הזעומה הפכה את מכל האוויר שלו לנטל שכמעט לא היה אפשר לעמוד בו. התאוצה הפתאומית קדימה עקרה ממקומותיהם גושים גדולים של שברים שזרמו לאחור בתוך גופה של אינמנוס. כשטיפס פויל בעמל במדרגות אל גשר הפיקוד, בא גוש גדול מן הגשר, טס במורד המסדרון ונחבט בו בקול ריסוק. הוא נלכד בסחרחורת זו של החלל, התגלגל לאחור לכל אורך המסדרון הריק ונבלם במחיצת המטבח, בתנופת ריסוק שמוטטה את אחיזתו האחרונה בהכרתו. הוא שכב מרותק באמצע חצי טון של שברים, חסר־ישע, כמעט מת, אך עדיין משתוקק לנקמה.

״מי אתה?״

״מנין באת?״

״היכן אתה כעת?״

״לאן מוליכה דרכך?״

  1. :

    ספר שמצאתי אצל סבא בדפוס איפשהו בשנות השמונים ושאני קורא מאז לפחות פעם בשנה. מומלץ!

    • (בעלים מאומתים):

      ספר מומלץ מאוד

  2. :

    ספר טוב מאד ומומלץ.

  3. :

    ספר נפלא. מהטובים בספרי המדע הבדיוני אי פעם

הוסיפו תגובה