"גשר של נייר" מגשר בין עבר מפואר עשיר וססגוני, דרך תופת מלחמת העולם השנייה ועד להווה שבו אנו חיים… ילד […]
שלמה ז'ליכובסקי שוב שר
בין העצורים היו מיודענו, שלמה ז׳ליכובסקי וחותנו בנימין רודל. עצורים אחרים היו דוד חזקלביץ, מנדל כהן, מרדכי מורגנשטערן, הירש סבוז׳ינסקי. הירש סטראז׳ינסקי, ישעיהו סנטור, אורי פצ׳יק ויהודה שמול.
שלמה ז׳ליכובסקי היה ידיד נעורים של אבי מן העיירה פאביאניצה. התקשינו להאמין כי שלמה המלבב, החייכן וטוב הלב, נעצר. "אציל פולני נאה", אמרו עליו הבריות. בשל שערו הבלונדי, אפו הקטן והסולד ועיניו הירוקות החכמות שהציצו מאחורי משקפיים במסגרת מוזהבת. אך שלמה ז׳ליכובסקי לא נחרת בזיכרוני בשל מראהו החיצוני, אלא בשל קולו הנפלא. כפי שכבר ציינתי זאת בפרק אחר. במיוחד זכרתי שיר הלל שהוא שר לאלוהים. שם השיר "דו" (אתה) וכך זכורות לי המלים, בתרגום חופשי לעברית: ״ריבונו של עולם, אשיר לך שיר – אתה. אתה מעל, אתה למטה, אתה מימיני ואתה משמאלי. במזרח אתה, במערב אתה, בצפון אתה ובדרום אתה. אתה, אתה, אתה".
הנעימה היא נעימה חזנית מובהקת, עם סלסולי פיאניסימו בראשית, ומקצב עליז בפורטיסימו בהמשך. ייחודו של השיר לא היה במלים, שאפיינו שירי חסידים רבים. הייחוד היה בקולו של שלמה ז׳ליכובסקי – טנור אדיר שיצא מן הדירה והרעים בכיכר כולה. כאשר ז׳ליכובסקי שר, כולם קפאו. המבשלת חדלה ממלאכתה, סבתא השעינה את גבה על הכיסא כמי שמתרווחת בתאי היציע של בית אופרה. הקונים והמוכרים למטה בחנות נאלמו דום, וברחוב אנשים הרימו מבט.
אנחנו, הילדים, אהבנו את האיש אהבת נפש. כאשר שלמה ביקר בבית, השתררה בבית אווירת חג. שלמה ז׳ליכובסקי היה הליצן במשתאות החסידים של פורים, הוא היה זוחל על הרצפה כדי לשחק איתנו, מרכיב אותנו על גבו, צוחק ומצחק ומכניס צבע בחיי השגרה. כזה היה בעינינו, הילדים. המבוגרים החשיבו אותו כבר־אוריין חריף, המסוגל לצטט פוסקים כמו אנציקלופדיה מהלכת, איש שידע לתת מבט חודר כמדקרה ומיד להפוך את המבט לרך, ענוג, מחייך, חם ומלטף. ייתכן ששלמה שלנו נמנה עם עשרת היהודים שנעצרו?
החששות התאמתו, הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכול בקפידה. כאשר השמש עמדה בטבור הרקיע, וקהל שוכני הגיטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב, כיושבים ביציע המכובדים, הובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור, והם הועלו לגרדום אחד אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התלייה כך שכל אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה הנה שלמה ז׳ליכובסקי עולה למעלה כמעט בקפיצה, כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף. הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב, ומבקש מן השוטר להדק אותה היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו. מישהו מבין הקורבנות צועק: נקמה, יהודים, נקמה, אל תשכחו לנקום את דמנו. בכי חרישי, כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק, ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה־וולה. ואז, כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז׳ליכובסקי. הוא לא דיבר. הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן התורה. הוא שר "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד". פעם אחת ועוד פעם ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק. הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספרי ההדרכה שלהם. אולי, אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר. הגרמנים קפאו על מקומם, היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס, אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא כפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל, סוף סוף, איזה נס. אבל הנס לא בא, הגרמנים התעשתו וניתנה ההוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על החבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים. חזרנו לבתינו. אבא לא חזר הביתה. הוא לרוב לא היה בבית ולעתים נעלם לפרקי זמן ארוכים, ואיש לא שאל מדוע ולאן.
המכות שניחתו עלינו השכם והערב בגיטו עשו את שלהם ובמשך הזמן ההלם והייאוש הפכו אותנו למין״זומבים״ – מתים מהלכים שרואים הכול ולא חשים יותר. אבל גם העיניים שיבשו עוד הצליחו לסחוט את שארית הלחלוחית שנשתמרה בהן כדי להקל על הנפש הגוועת. הטפטוף היה לזליגה, והזליגה לזרימה והבכי המר הפך למתוק, הנה אנו עדיין בני־אדם, עדיין לא כלתה דמעה מעינינו, עדיין אנו מסוגלים להיטהר, לחוש, לבכות על שלמה, להתייפח על עצמנו, בשרנו ונשמתנו. ואתה, אתה, אלוהים, חשבתי לעצמי, אתה משקיף מהיכל קודשיך, מעל, ואתה מצוי בירכתי ארץ, אתה ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום, אתה רואה הכול, רואה כיצד רצחו עשרה מבניך, יהודים תמימים וטובים, בני שועים ופשוטי עם, אתה רואה, וכלום. אולי מרוב דמעות גם אתה סונוורת, אולי מרוב כאב גם אתה פסקת לחוש, אולי אתה כבר לא אתה. ואני בוכה ונחנק, כי נער בן 14 הוא לא ילד ואסור לו לצווח. זה לא יפה. חשתי פצוע, שותת דם בפנים. בחוץ רק הדמעות נטפו על החולצה. שלמה ז׳ליכובסקי היה ואיננו.
משורר השואה והגבורה, יצחק קצנלסון, כתב בשיר על שלמה ז׳ליכובסקי, שנתגלה מתחת להריסות גיטו וארשה: ״שירו שמיים וארץ – שירו כל ש״י עולמות, הריעו. הרנינו השם ז׳ליכובסקי שלמה כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה… שירו, דברו לו שיר, ראו דמותו, היא זורחת. היא דמות הקדוש מזדונסקה-וולה".
ואף־על־פי־כן ולמרות הכול, המאמינים האמינו באמונה שלמה שאנו מצויים בשלבים המכריעים של מלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה יבוא המשיח. היו ששמעו את פעמיו, וכל אקציה חדשה וכל גזירה שנגזרה חדשות לבקרים רק הגבירה בהם את האמונה. ואני, הקטן באמת, לא הבנתי מנין תעצומות הנפש הללו, מהיכן האמון הבלתי־מסויג שאליהו התשבי אוט אוט אוט יופיע וכולנו נצא מאפלה לאור גדול, ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. אחרי שאכלתי את החזיר וגם נהניתי ממנו, התחלתי לפקפק אם היושב במרומים בכלל שם לב לדברים זניחים שכאלה. הוא ודאי טרוד בעניינים בוערים יותר, הרי־גורל יותר. אבל אם כך מדוע הוא לא שם לב לייסוריהם וליגונם של היהודים בזדונסקה-וולה, בפירנצה ובכל אותן עשרות עיירות בפלך שבהן עבדו אותו באמונה שלמה רבבות מקרב צאן מרעיתו? איך זה שהם מובלים לטבח והוא יושב למעלה ומחריש, כאשר גם המלאכים בוכים. איך, איך?
כיום אני חושב שאם האדם נולד בצלם, כמו שלמה ז׳ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר, בעוד אלוהים, מקור הבריאה בכבודו ובעצמו, הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.
ככל שימי הקיץ החמים קרבו, קרב גם גזר דין. ידענו כי גיטו לודז׳ מהווה מוקד מרכזי לריכוז יהודים לכל מרכז פולין, כלומר לעשרות־עשרות קהילות יהודיות. גיטו לודז׳ היה ברובע באלוט, אזור משכנות עוני מוזנח בעיר התעשייתית הגדולה. לרבים מיהודי זדונסקה-וולה היו קרובים ומכרים בגיטו ועוד בשלבים הראשונים לאחר הקמתו הם ביקשו לשלוח חבילות למכריהם ולמשפחותיהם בלודז׳. ד״ר למברג נתבקש לצאת לשם כדי לבדוק את הסידורים ואם קיים סיכוי שהעזרה תגיע ליעדה. באותה הזדמנות הוא נפגש עם חיים רומקובסקי, ראש מועצת היהודים בלודז', אישיות שנויה במחלוקת קשה. רומקובסקי היה פעיל ציוני לפני המלחמה ולמברג הכיר אותו מאז, כשזה עסק בתחום חינוך יתומים יהודיים. למברג ביקש גם לבדוק מה עלה בגורל עסקנים ציוניים אחרים שרומקובסקי הרחיק אותם. בבוא למברג ללודז׳ נהג בו רומקובסקי בכבוד ובידידות, סייר אתו במוסדות השונים שהקים והעסיק אותו עד כדי כך שלא עלה בידיו לפגוש את ידידיו הציונים. רומקובסקי ניבא כבר אז כי הגרמנים יחסלו בהדרגה את יהודי פולין ותפיסתו אמרה כי יש לעשות הכול כדי להציל כמה שניתן ובייחוד את הצעירים ואת הנוער. משום כך חייבת, לדעתו, ההנהגה היהודית לשתף פעולה עם הנאצים כדי להאט את תהליך ההשמדה ולקוות כי בשלב מסוים עם תבוסת גרמניה, אפשר יהיה להציל לפחות חלק מיהודי פולין.
הד׳ר למברג אמנם היה שותף לפחד האפוקליפטי, אך הוא חלק באורח נמרץ על התפיסה שלפיה יהודי הוא שיקבע מי לחיים ומי למוות, או מי ראשון ומי אחרון. עצם המחשבה גרם לו חלחלה. זאת גם הסיבה שחרף האיומים על חייו סירב למברג להגיש רשימה של עשרת המועמדים לתלייה בפורים 1942. לאחר סדרת התליות היה ברור לד״ר למברג כי גטו זדונסקה־וולה עומד בפני חיסול, ולא רק הגיטו, אלא מרבית תושביו. בקיץ 1942 היה כבר ברור כי המוני היהודים לא נשלחים למחנות עבודה או למחנות ריכוז, אלא למוות. הידיעות הגיעו ממקורות שונים לרבות אנשי מחתרת פולניים. במסרים שקיבל ד״ר למברג נאמר כי מבצע החיסול נערך בעיירות הסמוכות בפלך ורטא, הוא האזור שבו נמצאת העיר זדונסקה-וולה, ושוב אומתה הידיעה הקודמת כי ביער ליד העיירה חלמנו הומתו יהודים רבים. חלמנו עתידה להיות גיא הריגה המוני. בחלמנו נוסתה בראשונה השיטה המשולבת של רצח המוני, כאשר היהודים הומתו בגז צקלון עוד בהיותם במשאיות הסגורות וגופותיהם נשרפו בבור הענק.
למברג העביר את המידע הן לנציגי הקהילה בזדונסקה־וולה והן לנציגים בעיירות הסמוכות. מעטים האמינו; הרוב, שהלך והצטמצם, עדיין סירב להאמין. הגירושים והתליות בזדונסקה־וולה אמנם חיזקו את התחושה של התקרבות הקץ, אך המוח עדיין לא השכיל לתפוס זאת ועדיין ציפינו להפתעה, לנס, לאיזה מטה קסם שיעצור לפני הנפילה לתהום. ככל שאני מנסה להיזכר בימים אלה של סוף הגטו בזדונסקה־וולה, כך הכול מתערפל ומיטשטש. אינני יכול להיזכר באירועים בולטים. כולנו היינו נתונים באיזה הלם מתמשך, בתוך איזה ערפל סמיך, שאין בו קשר עין ונקודת אחיזה. אתה הולך בלי מקל עיוורים, עקב בצד אגודל, ומתקדם בלי לדעת לאן. אתה ממשש חושך. גם עדר לא יודע כאשר מובילים אותו לטבח. הוא הולך.
והימים ערב "הימים הנוראים׳, תרתי־משמע. ידיעה רדפה ידיעה, ובאחת מהן, בסוף חודש יוני, נמסר כי הד״ר למברג נקרא אל השלטונות ונצטווה להכין רשימה של יהודים בעלי כושר, שיועברו לעבודה בגטו לודז'. השאר, נאמר לו, יועברו לגרמניה, הילדים למוסדות חינוך־והקשישים לבתי אבות. למברג הודיע בו במקום, כי הוא לא מוכן לספק את הרשימה אף אם הדבר יעלה לו בחייו. הוא לא עשה זאת בעבר והוא מבקש שיניחו לו בהווה. הגרמנים הניחו לעניין, אך לחודשיים בלבד. הייתה להם תוכנית מגירה.
הם כבר ידעו מי "כשיר" ומי "לא כשיר". הם ערכו מבצע ה״סטמפלען"- ״ההטבעה״ – שבמסגרתו הטביעו על גוף האנשים חותם, כפי שמטביעים בבקר הנמנה עם עדר מסוים ושייך לחווה מסוימת. כל האוכלוסייה היהודית נקראה לבוא למה שהוגדר כ״מרפאה" ושם עמדו גרמנים לבושים חלוקים לבנים, מדדו את הגוף הערום של זקנים, צעירים, נשים וילדים מקודקוד ועד כף־רגל, ולאחר בדיקה והתרשמות כללית הטביעו חותמת a לצעירים כשירים ו־ b c לטף ולזקנים. החותמת הוטבעה מעל לחזה, על הבטן ועל הגב.
גם מי שבמרוצת הזמן התמחה ב״המצאות" הנאציות הללו, תהה בשביל מה היה צורך במבצע הזה. החותמות נמחקו תוך ימים, כי הן לא היו כתובות קעקע, וצעירים רבים, בעצם רוב האנשים ה״כשירים", לא נשלחו בסוף לעבודה, אלא למוות. מן הסתם איזה מוח מעוות המציא את המבצע, בין כהטעיה מכוונת, או לשם הפגת השעמום – לחזות ביהודיות וביהודים ערומים ולראות איזו תגובה פאבלובית תבוא מצד העכברים הללו.
