אישה וילד יוצאים לנסיעה על פני כביש הטבעת המקיף את איסלנד. המפגשים המפתיעים, מזג האוויר ההפכפך, התאונות המשונות והשהות הממושכת […]
0
במבט לאחור, בלי להיצמד במאה אחוז להשתלשלות האירועים, אני רואה אותנו כאן, צמודים זה לזו, באמצע התמונה. זרוע אחת שלי כרוכה סביב כתפו והוא אוחז בי איפשהו – יותר נמוך, כמובן. קווצת שיער ערמונית כהה תלויה מעל מצחי החיוור. הוא מחייך מאוזן לאוזן ומחזיק משהו באגרופו הקפוץ.
אוזניו בולטות מראשו הגדול, מכשירי השמיעה שלו, שנראים מיושנים למדי, מזכירים מַשדרים שקולטים גלי רדיו מהחלל החיצון. ועיניו הגדולות במידה לא סבירה מאחורי זגוגיות משקפיו מעניקות לו מראה מיוחד מאוד. האמת היא שעוברי האורח ברחוב מסתובבים ללטוש בנו את עיניהם. הם מתבוננים בהתחלה בו, אחר־כך בי, ואז שבים לבחון אותו בשעה שאנו חוצים את מגרש המשחקים, יד ביד, עד שאני סוגרת מאחוריו את השער. כשאני עוזרת לו לדלג לתוך המושב לילדים ונועלת את חגורת הבטיחות, אני שמה לב שמבטים נשלחים לעברנו ממכוניות אחרות.
בירכתי התמונה רואים את המכונית הישנה שלי, עם תיבת הילוכים ידנית. שלושת הדגים האדומים צפים בתא המטען – הוא עוד לא יודע את זה – מעל שק השינה הזוגי הכחול שנספג כולו. עוד מעט אקנה בחנות הקואופרטיבית שתי שמיכות פוך חדשות מפני שאין זה ראוי שאישה בת שלושים ושלוש תחלוק את שק השינה שלה עם ילדון שאין לה שום קשר משפחתי אליו – לא עושים דברים כאלה. קנייה כזו לא צריכה להיות בעיה שהרי תא הכפפות דחוס בשטרות טריים מהבנק. שום דבר נורא לא קרה, חוץ מלשכב עם שלושה גברים שונים על פני 300 קילומטר לאורך כביש הטבעת, בקטע שברובו איננו סלול, לאורך החוף, שם הוא צר במיוחד בין הקרחון ושפת הים, ויש בו המוני גשרים בעלי נתיב אחד.
שום דבר אינו כמו שהוא אמור להיות באותו יום אחרון של נובמבר – יום מעונן ושנינו לובשים סוודרים. שלי כחול עם צווארון גולף ושלו חדש, בצבע ירוק מנטה, סרוג ביד, עם דוגמה קלועה וברדס. לדברי הרדיו הטמפרטורה דומה לזו שהייתה בליסבון אתמול וצפויים עוד גשמים והתחממות. זו הסיבה שאישה לבד לא צריכה להסתובב בדרכים, באזורים החשוכים והלא־מיושבים האלה, ועוד פחות ליד גשרים בעלי נתיב אחד, כי הכבישים מוצפים לעיתים קרובות.
אין לי יומרות למצוא מאהב חדש ליד כל גשר, אבל לא הייתי רוצה לפסול את האפשרות.
כשבוחנים את התמונה מקרוב רואים מאחורה, כמה צעדים ממני ומהקטן, נער כבן שבע־עשרה שפניו מטושטשים קצת. תווי פניו עדינים למדי מתחת לכובעו, ונדמה שפצעי הבגרות שלו מתחילים להגליד. הוא נשען על משאבת הדלק כאילו הוא מנמנם, עיניו עצומות למחצה.
אם בוחנים את התמונה עוד יותר מקרוב לא אופתע אם מבחינים בנוצות על הגלגלים, ואפילו בכתמי הדם על הצלחות, למרות שחלפו כבר שלושה שבועות מאז שבעלי עזב את המיטה הזוגית יחד עם המזרן הארגונומי, כל ציוד המחנאות ועשרה ארגזי ספרים – ככה זה קרה. אבל צריך לזכור שדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים, ובניגוד לתמונה אחת, המציאות דווקא משתנה כל הזמן.
אין עדיין תגובות