הספר "פרצוף צנע" מתאר עולם ילדות בשכונה בדרום תל-אביב. דרך העפר החוצה צריפים עטופים בניר-זפת משמשת זירה למשחקים ולמאבקי-כח בין […]
פרק ראשון – הפִקְשׁוּשׁׁ
הכל התחיל בגלל אותו "נַכְס" של מושון במשחק "הַמּוֹר הגדול", "נַכְס" שבסופו הפסיד גם את מלכת הַבַּנְדְוּרוֹתֹ הלבנה שלו, שהיתה "רָאסִית" מעולה שבמעולות. ומי הוא זה אשר זכה בה, אם לא הצִ'ילְבֶּה הנצחי של מושון – שבתאי.
מושון צייר את "המור" במו-ידיו. רק שישה השתתפו במשחק הגורלי ההוא. כל אחד שם עשרים בנדורות, וכך הונח בעפר, ב"מור", שצורתו חצי-ירח, אוצר: מאה ועשרים בַּנְדְוּרוֹת נוגעות זו בזו, לבנות עם זהובות, ירוקות עם כחולות, פגומות, מוכות, מאובקות – כי זה היה גורלן של בַּנְדְוּרוֹת "פּוּשְׁטִיוֹת", להיות מונחות במור, ממתינות ל"רָאסִית" שתגאל אותן, שתכה בהן ותוציא אותן אל מחוץ לקו, ששרטט מושון באולרו.
כל הילדים הורחקו הצידה, והיו כחומה חיה, מתנועעת, מאיימת כמים שנקרעו לפני בני ישראל בים סוף – ורק לששת הילדים ששיחקו היה מותר להתנועע חופשי ב"חָרָבָה". הם צעדו יחד, מודדים
את הפסיעות עד שהצִ'ילְבֶּה נעצר וסימן בקצה עקב נעלו קַו ישר.
מכאן ישלח כל אחד ואחד מהם את מלכת הבַּנְדְוּרוֹת שלו אל עבר "המור" המקושט כעדי של מלכת שבא.
"תגיד לצִ'ילְבֶּה שמי שמפסיד מפסיד גם את הרָאסִית שלו." אמר מושון לחלל, כשכוונתו היתה, כמובן, לשבתאי.
"תגיד לצִ'ילְבֶּה בסדר," אמר שבתאי.
היתר שתקו. דָוִי נגש ושלח את הרָאסִית שלו קדימה. ואחריו רפאל. יָקוֹ וניסים. מושון ושבתאי לא הביטו זה בפני זה. כל אחד מהם חיכה שהשני יגש אל הקו, מעמידים פנים שהם סמל האדישות והלא-אכפתיות ושכל המשחק הזה לא שווה הרבה, ומצידם שלא היה מתקיים בכלל, כי מי צריך אותו, את ה"מור" המטומטם הזה.
בסוף, כאילו הוא עושה טובה גדולה לכל העולם, נגש שבתאי אל הקו, הניח בזהירות גדולה, אך גם בהפגנתיות, את קצה נעלו לפני הקו, כאוֹמֵר, רְאוּ כמה שאני ישר, כמה שאני לא מתכוון לשקר.
ושלח אל אוויר העולם את הרָאסִית שלו. כחולה היתה, כאילו טבלו אותה במים, שהכחילו משקית "כחול לכביסה'", ומעוטרת בשלושה פסים לבנים. ומשום כך היה כִּנּוּיָה של הרָאסִית הזאת, מלכת הבַּנְדְוּרוֹת של שבתאי, "הַסֶרְגַ'נְטִית". היא נחתה בצידו השמאלי של המור. לא קרוב מדי אליו ולא רחוק מדי.
מושון, משִׂים עצמו כלא רואה היכן נחתה הסרג'נטית, הניח קצה נעלו לפני הקו למשך שהות מספקת לצופים להיווכח שאינו מרמה. הניף את זרועו אחורה וקדימה פעמיים ובשלישית פתח את כפו והניח למלכתו להשתחרר מאחיזת אצבעותיו ולדאות באוויר כאותה ציפור קדמונית, פרה-היסטורית, שהיא לא ציפור ולא דג ועדיין לא יצור יבשתי איזה-שהוא, כשם שהוא מוכר לנו היום: מין יְצוּר שהוא כל יכול המסוגל לעוף ולזחול, לצלול ולדהור. לבנה היתה וחתיכה זעירה חסרה לה, פגם שרק עינו של מומחה יכול להבחין בו, מום שרק הוסיף יופי על יופיה. כי לבנה היתה וצחה ואף על פי כן חששו
כולם מפניה כשם שחוששים משודד. כנויה היה סתמי וברור: הלבנה.
הלבנה נחתה בצידו הימני של המור, מאחוריו, מרוחקת מכדי לנסות ולקלוע ב"פּוּשְׁטִיוֹת" ולהוציאן אל מחוץ הקווים הכולאים אותן. מושון נקט תכסיס של תפיסת עמדת-מארב ואנו כולנו ראינו כיצד צועד שבתאי אל הסרג'נטית שלו, עולץ בסתר ליבו, אך לא לגמרי מצליח להסתיר את שביעות-רצונו מכך שהצִ'ילְבֶּה שלו החליט להתרחק מן המשחק, לתמרן תמרוני התחמקות, כחייל קומנדו שנשאר יחידי בשדה הקרב ומסתתר בין קוצים יבשים – ובכך טומן לעצמו מלכודת, כי די לשלוח אש בגבעולים הקמלים כדי להביסו.
הבנדורה האדמדמה של דָוִי היתה הקרובה ביותר אל המור. הוא התכופף מעליה, גבו קמור כגבו של חתול הניצב מול כלב ושלח אותה היישר אל חומת הזכוכית הצבעונית שלפניו. זה לא היה קונץ גדול לפגוע, לגלגל בַּנְדְוּרוֹת אחדות אל מחוץ לקו. דָוִי אסף את שללו והכניסו לתוך שקית בד ריקה, שהיתה בידי אחיו הקטן.
דָוִי המשיך להכות ולהכות בפּוּשְׁטִיוֹת עד שלבסוף "נשרף" כשנשארה הרָאסִית שלו בתוך "המור". ניסים, בתורו, כיוון את הרָאסִית שלו אליה, הוציאה בנגיחה אדירה מן המור והרוויח מיד את כל הבַּנְדְוּרוֹת שזכה בהן דָוִי קודם לכן. דָוִי יצא מן המשחק. ניסים המשיך להכות במור עד ש"פקשש".
שישחקו, שישחקו, שיעשו את העבודה השחורה הזאת להכות בפּוּשְׁטִיוֹת ולהפיצן לכל עבר, אמר מבטו של מושון, שכל הזמן ישב על האדמה כאחד הצופים. הוא לא יבזה את הלבנה שלו וישלח אותה להטיח עצמה על בַּנְדְוּרוֹת מצופפות זו ליד זו, מונחות סתם-כך במור, חסרות אונים. זה לא חוכמה, זה לא משחק אמיתי.
וכשהגיע תורו של שבתאי קם מושון ונעמד על רגליו. שבתאי התכופף, כמתכוון להרים משהו שנפל לו מהכיס, והדף את הסרג'נטית שלו מרחק של חצי-פסיעה קדימה. עכשיו הגיע תורו של מושון. גם הוא התכופף וגלגל את הלבנה שלו רבע פסיעה קדימה. וכך, מתנועעים פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם קדימה ופעם אחורנית, לא יותר מדי, אולי מרחק שלא עולה על פסיעה של פעוט, שזה עתה התחיל ללכת, אפשרו מושון ושבתאי לשלושת המשחקים האחרים להשתולל. שכורים הסתובבו ניסים, יָקוֹ ורפאל ב"חרבה", כשנושאי שקיות הבד הגדושות בַּנְדְוּרוֹת הולכים אחריהם כצל. שוב ושוב נשמע הצליל הנפלא של נקישת בנדורה שצנחה ממרומי פי השקית אל אחיותיה המונחות בתחתיתו. שוב עלתה מין נהמה של התפעמות כשהצליחה אחת הראסיות להוציא מספר גדול של פּוּשְׁטִיוֹת אל מחוץ למור. שאננות מוזרה ורוח עליזה אחזה במשחקים. מושון ושבתאי כאילו נשכחו. הראסיות שלהם נדחקו סמוך מדי לנעלי הצופים במשחק ולא פעם היה מושון מוכרח לדחוף אחורה ילד שכמעט שדרך על מלכתו הלבנה.
והנה, התגלגלה הרָאסִית של ניסים קרוב מדי לסרג'נטית. הושלך הס. שבתאי התקרב אל הפולשת כצייד המתכונן להציב מלכודת. הוא אחז בה בשתי אצבעות, הרימה מעט מעל פני האדמה ובכפו השנייה גרף חול וערם אותו לערֵמונת קטנה ושם את הבנדורה היריבה על ראשה. אחר־כך הלך ושב אל הרָאסִית שלו, התכופף, העיף מבט קצר אל הגבעה ושלח את הסרג'נטית קדימה, מהירה כחץ.
אחרי שקיבל שבתאי מניסים את כל הבַּנְדְוּרוֹת שהרוויח ואת הרָאסִית שלו ושלשל אותן אל תוך כיס מכנסיו הרים יָקוֹ את ראשו בדאגה גדולה. הרָאסִית שלו היתה קרובה לסרג'נטית. האם תכה גם בו? שקית הבד שלו היתה גדושה. אף פעם לא הרוויח יָקוֹ כל כך הרבה בַּנְדְוּרוֹת במשחק אחד!
בבת-אחת התנערו יָקוֹ ורפאל מחלומם הוורוד. בבת אחת הבינו שגורלם נחרץ. הם היו חייבים להפסיד, לפַנות את הזירה למאבק אמיתי. וגם הצופים הבינו זאת. ואחדים, נועזים, דחקו בשבתאי לפצח את הרָאסִית של יָקוֹ הנצבת ממש מולו, בהישג יד, חשופה, חסרת אונים, בלי יכולת להימלט על נפשה.
אבל, שבתאי פנה לה עורף. הוא גלגל את הסרג'נטית שלו הרחק, כמבקש לשקול את צעדיו הבאים לבדו, הרחק משאון המשחק. כך, בכל אופן, נראה הדבר כלפי־חוץ, באופן זה אולי הבינו הקטנים שבילדים את המתרחש. אך לא כך היה הדבר. מושון תפס מיד את המסר ששידר לו הצִ'ילְבֶּה שלו בשפת הסתרים המוכרת רק לשחקני בַּנְדְוּרוֹת מעולים שבמעולים, לשחקנים מן השורה הראשונה: שבתאי זרק לעברו של מושון אתגר – לפצח את הרָאסִית של יָקוֹ!
פתאום, הבינו כולם את המתרחש: אם יחטיא מושון, תחדור הלבנה שלו לתחומה האסור בכניסה של הסרג'נטית. ואז, לא יהיה מנוס, היא תיאלץ להילחם. אך אם יצליח מושון ויפגע ברָאסִית של יָקוֹ יהיה זכאי ל"תור" נוסף, תור שבו יוכל לסגת ולחמוק ולדחות, להזדמנות מכובדת יותר, עימות ישיר עם הסרג'נטית!
מותר היה להחליק את העפר, לא לעשות "שביל" אלא רק להחליק ובזה היה מושון עסוק עכשיו, בהחלקה, בהרחקת אבנים קטנות וקשקשי-דגים ושיירי קליפות, שצפו קודם בדליי שופכין, שאימהות היו מרוקנות אותם על דרך העפר. אחר כך קם וערם את הגבעה הקטנה המיועדת לרָאסִית של יָקוֹ: גבעה שעפרה מהודק היטב היטב, יפה כשד של ילדה קטנה, שקישטה, תוך כדי משחק של משובה, את בוסר פטמתה בחרוז זכוכית. זמן רב כיוון, כמעט על גבול הלא-מותר, ואז שלח אותה בהינף בוהן נמרצת אחת היישר אל ראש הגבעה!
קריאת התפעלות רמה פרצה מפיותיהם של כל הצופים. ואז, בבת אחת ירדו דמדומי ערב אפורים על גגות הצריפים, דוחקים במשחקים לסיים לפני החשיכה.
כן, הלילה עוד מעט יורד ומושון ושבתאי כמו אינם מבחינים בו, מעמידים פנים של מחכים שיידלק אור פנס הרחוב, אך כל תינוק יודע שלכאן, לאיזור המור הגדול, אורו לא יגיע. כאן תשרור חשיכה גמורה. שבתאי שוב מגלגל את הרָאסִית שלו מעט קדימה ומושון, בתורו, מחקה אותו ושולח את הרָאסִית שלו לאותו המרחק בדיוק.
פתאום, נעשה תוכי המחקה כל תנועה ותנועה של הצִ'ילְבֶּה שלו.
זרועו כאילו נרדמה לו ופתאום גם נורא מגרד לו בתחת.
צחקוקים זהירים נשמעים מפה ומשם, בעיקר בקרב הקטנים, אבל גם אלה משתתקים מהר – לפני שיחטפו "ראסיה". ובינתיים, עמל רפאל לבדו להוציא פושטית אחר פושטית מן המור, מדדה לו לבדו, פוגע שוב ושוב, אוסף את שללו בחיפזון. ולפעמים, כשהוא מכוון יותר מדי זמן מסנן שבתאי מבין שפתיים קמוצות פקודה: שחק, שחק כבר! ורפאל, באגודל כואב מפקשש ושוב מפקשש ואחר-כך מעודד, קולע פעם אחר פעם קליעות טובות, מעוררות התפעלות, ועל פניו זורח חיוך של נידון למוות המשתדל ליהנות בימיו האחרונים מעיסוק האהוב עליו ביותר.
ואז, בדיוק כשנגעה כפתו השחורה של הלילה לראשונה בעפר ונשמעה קריאתה של האם הראשונה הקוראת לבנה לחזור הביתה, התרחש דבר שאף אחד לא חזה אותו מראש: הרָאסִית של רפאל היתה באמצע, בין "הסרג'נטית" לבין "הלבנה". שבתאי הרים ראשו כמחפש את הירח – "מור" המשורטט בקו דקיק במרחבי השמים הכחולים. מושון היסס, כאילו התכוון לגלגל את "הלבנה" מעט קדימה, ולא יותר, אבל במור היו שלוש "פּוּשְׁטִיוֹת" אחרונות והלילה, שאין ספור כפות שחורות לו, כרב רגל ענקי, כבר התכונן להזיזן ולכסות בהן כל דבר הנקרה על דרכו.
מושון עשה גבעה והניח את הרָאסִית החלקלקה עד מיאוס והמתנוצצת באודם שפתי בחורה מן הסרטים והלך וחזר אל "הלבנה" שלו, אל "הלבנה" הצחה והתוקפנית שלו.
הוא פקשש.
ושבתאי, הצִ'ילְבֶּה הנצחי, לא טרח אפילו לעשות גבעה ל"לבנה".
הוא פשוט כיוון והיכה, ואחר-כך היכה את אדומת השפתים, שלשל את כל הבַּנְדְוּרוֹת אל תוך כיסי מכנסיו התפוחים – והסתלק!
אין עדיין תגובות