פנינים לאור היום

מורה חיילת החולמת להגשים פנטזיות חינוכיות בעיירת פיתוח ונתקלת בקבלת פנים אלימה; גבר רודף נשים שאשתו ניחנה ביכולת לעקוב אחריו מרחוק; נערה הנוסעת לסדנת כתיבה בעיר הגדולה ולומדת שם שיעור על חשיבותה של נקודת המבט; רופא חילוני המזמין אישה חרדית לשיחה על אודות בנה שהרחיקה מעליה לפני שנים.
בפנינים לאור היום מכנסת סביון ליברכט שורה של דמויות נוגעות ללב, שחלומותיהן מתנגשים בעוצמה במציאות, ובלית ברירה – מתעצבים מחדש. בסגנונה הנפלא שקנה לה אוהבים רבים וזיכה אותה בפרסים ספרותיים בארץ ובעולם, ליברכט בוחנת את היחסים הסבוכים והדינמיים שבין מרכז לשוליים. גיבוריה חוצים שוב ושוב את הגבולות הגלויים והסמויים המסמנים את הפריפריה על שלל סוגיה – פריפריה גאוגרפית, חברתית ורגשית. מה שממתין להם בצידו השני של הגבול – בין אם חצו אותו מרצונם ובין אם אולצו לעשות זאת – מטלטל אותם ואת הקוראים כאחד.
זהו ספרה התשיעי של סביון ליברכט. קדמו לו קבצי סיפורים קצרים ורומנים ובהם "תפוחים מן המדבר", "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"מקום טוב ללילה", שראו אור בהוצאת כתר.

מקט: 888807

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מורה חיילת החולמת להגשים פנטזיות חינוכיות בעיירת פיתוח ונתקלת בקבלת פנים אלימה; גבר רודף נשים שאשתו ניחנה ביכולת לעקוב אחריו […]

---

מורה־חיילת

עומדת זקופה וחגיגית מול תלמידי כיתת בנים ח’1, הערוכים מולה בארבעה טורים, סופגת בשלווה את מבטיהם החקרניים, מניחה להם להשיט את עיניהם משערה הבהיר המקושט בסיכות צבעוניות אל החולצה שגיהצה ערב קודם, לאורך חצאיתה הכתומה ועד לבהונותיה המציצים מתחת לרצועת חרוזים, מישירה אליהם מבט וכל הזמן שולטת היטב בפרטי המראֶה התחום בתוך גבולות האייליינר המשורטטים בקצות עפעפיה, לא יכלה תמר לשער בנפשה שעוד לפני שיישמע קול הצלצול המסמן את סופו של השיעור תקרוס לנגד עיניהם על הכיסא הזה, שבִּרכה נוגעת עכשיו בפינתו, ותמרר בבכי.

כשהיתה ילדה סיפרה לה חדווה, שטיפלה בה מינקות, על הילדים האומללים שישנים עם אחיהם במיטה אחת, ראשים מול כפות רגליים, לחוצים זה אל זה כסרדינים בקופסה, לובשים בגדים העשויים טלאי על טלאי, בגדים ישנים של אחיהם ובני דודיהם, לומדים בכיתות דולפות־גג אצל מורים שהם עצמם בקושי סיימו את לימודיהם, כי מורים מוסמכים מסרבים להרחיק עד לעיירות שכוחות האל שלהם, והילדים האלה אינם קוראים ספרים — הצביעה חדווה על ארון הספרים הגדול — ואינם יודעים שום דבר על ארצות רחוקות — הוליכה יד אל לוח השעם המנועץ בגלויות נוף. אחר כך החזירה שתי ידיים מובסות אל סמרטוט הרצפה, ורק אחרי הפסקה ארוכה, כאשר התחילה לספר על המורות החיילות, התעוררו ידיה שוב.

המורות החיילות — התעורר גם קולה — במקום לשבת עם חיילים בבסיסים צבאיים ולעשן ולהשתעשע, באות לעזור כמו מלאכים טובים, לקדם את הילדים בלימודים כדי שיוכלו ללמוד מקצוע, כדי שלא יצטרכו לעבוד בעבודות ניקיון בבתים של אנשים.

עכשיו, מביטה בתלמידי ח’1 באהבה שנצברה בה שנים רבות, חשה שהיא עומדת לקיים את הנדר שנדרה בלי מילים, להתמסר להם כאם לילדיה, להביא את אוצרות עולמה אל מקומם העגום, לספר להם על ספרים ועל ארצות רחוקות ולראות את הזיק המתלקח בעיניהם.

כל אותו זמן עמד לצִדה המנהל אריה מחלול, מחכה לרגע הנכון כדי להציג אותה בפני התלמידים, והיא זקפה ראש ומתחה כתפיים, מתאימה את עמידתה להדר לשונו: “מן העיר תל אביב הרחוקה הגיעה אלינו מורתכם החדשה, תמר שמה, והיא — כפי שבישרתי לכם — מורה־חיילת שתלמד אתכם אנגלית ועברית וכל המתבקש. בשיחה במשרדי גילתה את לבה ואמרה שהיא רוצה לעשות את עבודתה במסירות, ואני הבטחתי בשמכם שתלמדו במסירות תחת מסירותה ובהשתדלות גדולה למען הישגים נאים במקצועות החשובים. נקבל את האורחת בסבר פנים יפות וננהג בה בדרך ארץ ובהכרת תודה.”

הנערים, שהיו רגילים לשפתו הרמה של המנהל, לא גיחכו ולא השתאו וגם לא הסירו מתמר את עיניהם.

דקות אחדות לפני כן, כשפסעה לצד המנהל במסדרון המוליך אל חדר הכיתה, פלט בחצי פה שכבר שלוש מורות חיילות התחלפו בכיתה הזאת מתחילת השנה אבל לבו אומר לו שהיא תקיפה מהן ובעזרת השם תתמיד במשימתה עד סוף השנה. ועכשיו, עומדת מול מטח מבטיהם, היתה נחושה למלא את משאלת לבו.

“אלך עכשיו ואמשיך בעבודתי, ואתם מוזמנים לפקוח אוזניים ועיניים ולהקשיב היטב לשיעור שהכינה עבורכם מורתכם החדשה,” כבר שם פניו אל הדלת.

לִבּה נסוג בבת אחת ולרגע הבהב בה הדחף לרוץ אחריו ולבקש שישהה בכיתה עד סוף השיעור. אך היא לא הסגירה את המחשבה הבהולה ואפילו לא העיפה מבט בדלת הנסגרת אחריו. בשקט שהשתרר בכיתה עלתה לפניה פתאום תמונת עצמה הילדה: בחופשת הקיץ של כיתה ד’ הסיע אותה אביה לקייטנה במושב בעמק חפר. כל הדרך לא השיבה על שאלותיו והענישה אותו בשתיקתה. כשמסר אותה לידי האישה החייכנית שחיכתה בשער, נבוך בגלל הילדה הזועפת שהביא אתו, נרכן אליה ולחש: “תראי שבסוף יהיה לך כאן כיף, תמרי.” והיא שמרה על שתיקתה והניחה לו להתרחק, בוחנת אם יפנה אליה את ראשו וינופף לה מרחוק. ורק כששלח יד אל דלת מכוניתו, עורפו העיקש אליה, דלקה אחריו בצריחה נואשת: “א־בא!”

גם עכשיו, מדמה לשמוע את צעדיו המתרחקים של המנהל, עמדה הצריחה בגרונה, אך שלושים זוגות עיניים חדות היו נעוצות בה והיא נשמה נשימה עמוקה וקולה נשמע זר באוזניה כשאמרה: “אתם כבר יודעים שקוראים לי תמר. ועכשיו אני אלמד איך קוראים לכל אחד מכם.”

היא פתחה את היומן, חשה שמבטיהם מלווים את תנועת הקשת שידה ציירה באוויר. בתוך הדממה התרשרשו דפי הנייר הגדולים בין אצבעותיה והיא שאבה עידוד מן השקט העמוק. היא הגתה לאט שם אחרי שם ונשאה עיניים אל היד המתרוממת, משננת בלבה את שם התלמיד ומחפשת את עיניו, מעכבת עליו את מבטה, בזה אחר זה כורתת אִתם ברית: אני אהיה המורה ואתה תהיה התלמיד. יחד נעשה דברים חשובים.

את הקראת השמות צלחה בשלום לבד משיבוש קל של שמו של התלמיד בוחבוט, שתוקן בנימוס, והיא סגרה את היומן והביטה בתלמידיה, יודעת בלבה בוודאות שעכשיו כולם בעלי בריתה.

“אני אספר לכם קצת על עצמי,” העבירה את מבטה ביניהם והרשתה לקצה חיוך להציץ, “ואחר כך תספרו לי אתם על עצמכם.”

רובם נרכנו קדימה, סקרנים לשמוע מה תבחר לספר על עצמה; אחדים נשענו לאחור על גב כיסאותיהם, מביטים בציפורני ידיהם או בחריצי השולחן, גופם מפגין אדישות אך פניהם קשובים. היא התחילה בכמה משפטים ששיננה כל הערב הקודם, מזכירה לעצמה שעשר הדקות הראשונות יחרצו את גורל יחסיה אִתם. חדורת רוח שליחות להצליח במקום שבו נכשלו המורות־החיילות שקדמו לה, סיפרה להם על עצמה כפי שרצתה לשרטט את דמותה בעיניהם, להיות ראויה להערכתם, מסלפת מעט את העובדות: היא לא סיפרה להם שעד גיל שתים עשרה לא התעניינה בקריאת ספרים, ולא סיפרה להם על גירושי הוריה. היא לא סיפרה שכאשר היתה מבוגרת מהם בשנתיים נשארה כיתה בגלל סירובה העיקש להיבחן בקיץ במתמטיקה. היא ציינה שהמקצוע האהוב עליה היה היסטוריה וכדי להתחבב עליהם הוסיפה את מקצוע הספורט, כאילו לא קיבלה בו את הציון הנמוך ביותר בכיתה. אחר כך התחילה לדבר על הספרים האהובים עליה. שניים מהם הוציאה מתיקה והניחה על השולחן לצד היומן, בלי לציין שקראה אותם בגיל מאוחר מתוך שעמום כשמצאה אותם בארון הספרים של בעלה השני של אמה.

“מכיוון שאני מאמינה שחשוב מאוד לקרוא, כי הקריאה משפרת את השפה, חוץ מזה שהסיפור מלמד דברים חשובים על החיים, אני אקריא לכם קטע מתוך ספר אהוב עלי מאוד שכתב סופר אנגלי חשוב בשם צ’רלס דיקנס, שאולי אתם מכירים ואולי אפילו קראתם —“

“אני מכיר את האחות שלו,” עלה קול חזק מירכתי הכיתה.

היא נשאה את מבטה מן הספר, שכבר היה פתוח בין כפות ידיה, כמוכנה להתפנות ברצינות למה שנאמר, אך מיד הגיעה אליה משמעות המשפט והיא היססה, מופתעת מן השינוי הפתאומי במהלך הדברים, מפרצי צחוק מהוססים שנשמעו, והזדקפה, מתייצבת באומץ מול שורות השיניים החשופות. רגע ארוך מאוד לא זזה, מוחה קודח במחשבה איך רצוי להגיב: האם תפנה בצעד גאה אל הדלת ותחזור עם המנהל ותפנה אצבע אל התלמיד הסורר? האפשרות עלתה וצללה: העצה הראשונה שקיבלה היתה לנסות ולפתור את בעיות המשמעת בכוחות עצמה. פנייה להצלה תתפרש כאיבוד הסמכות. האם תמצא במהירות משפט מחץ חריף שיציג את התלמיד כמטומטם בפני חבריו? לבה אמר לה שהמלחמה שיכריז אז על כבודו תהיה מרה ותעלה לה במחיר שעדיין היא לא יכולה להרשות לעצמה. מתוך הכרה בתבוסה, שגרמה לה לזקוף עוד את קומתה, החליטה להתעלם וחיפשה משפט שיהיה מאיים מספיק ויפגין תחושת ביטחון, שבאותו הרגע לא חשה שמץ ממנו.

אולי עמידתה השקטה ואולי תחושתם שהרחיקו לכת הן שהשקיטו את קולות הצחוק, והם הביטו בה מכל קצווי החדר, מחכים לתגובתה, אורבים לראות איך ייפול דבר.

“אני לא אגיב על ההערה הזאת עכשיו,” אמרה בקול יציב, כאילו היא מכירה מצבים כאלה עד לעייפה ויודעת בדיוק איך יתגלגלו בסופו של דבר לטובתה. תוך שאמרה את המשפט עלה בדעתה שכדאי להכניס לדבריה איום מוסווה והיא הוסיפה: “למי שמתכונן לעוד הערה כזאת הייתי מייעצת לחשוב טוב טוב לפני שהוא עושה את זה. מכיוון שאפשר להתעלם פעם אחת אבל לא יותר.”

היא נשמה נשימה עמוקה לדכא את לבה המפרפר והמשיכה בנימת הקול הקודמת להציג את מחבר הספר השני שהביאה אִתה, ז’וּל וֶרן. היא הרימה את הספר ביד ישרה כדי שהיושבים בשורה האחרונה יוכלו לראותו, ותוך כך חשה איך נמתח הבד על שדה ואיך נשאבו לשם מיד מבטיהם, ובבת אחת שמטה את זרועה ובלי להשתהות — כדי להסיט מיד את העניין שהתעורר בהם — מיהרה לספר על ז’ול ורן, סופר צרפתי שבוודאי יעניין נערים בגילם מכיוון שהוא נחשב לאבי המדע הבדיוני. לפני למעלה מחמישים שנה ניבא אירוע שהתרחש במציאות שנים רבות לאחר מכן, והנושא המעניין שהוא כתב עליו —

“מעניין את הזין שלנו,” גנח קול באמצע הכיתה.

היא ניסתה להתעלם מן הקול, כמנערת את אוזנה מן המילה שנזרקה אל החלל העמוס, מעמידה פנים שלא שמעה ואצה הלאה בבהילות קלה, “למשל, למשל בספרו ‘מסע אל בטן האדמה’, שמתוכו אקריא —“

“מספיק עם זה,” קטע אותה קול אחר, “משעמם. תביאי משהו אחר.” שקט חדש, אוצר פורענות, השתרר כשהמתינו מתוחים לראות איך תגיב עכשיו, גבהּ מרחק נגיעה מן הקיר שאליו נדחקה. והיא, עיוורת לאותו הקיר, דימתה לרגע שיש בידה שהות להחזיר לעצמה בתקיפות את הקשב ולנצל את הזכות ששם בידיה המנהל להרחיק את המפריע, אלא שלא ידעה בדיוק מי מן הראשים הצפופים שליד החלון הוא ראשו של הדובר, וגם עצב דק, מפתיע, פעפע בה עם הידיעה שהיא ותלמידי ח’1 לא יעשו דברים חשובים יחד, מן המהירות שבה השתבשו הדברים וגם מן הנימה שבה נאמר ה”משעמם. תביאי משהו אחר”, שלא היו בה התרסה או כעס אלא רק עייפות עצומה, כבקולו של איש זקן.

עודה מגששת אחרי מילות התשובה, הגיעה אליה הוודאות שהחמיצה את הרגע. אחד התלמידים קם על רגליו ובקול מנומס, מפציר, כאילו הוא מבקש את טובתה, אמר: “אולי כדאי, המורה, שתספרי על סרט הודי או משהו, כי המורות האלה שהתחילו כמוך, אכלנו אותם חיות לארוחת בוקר.”

“סליחה?” דעתה עדיין היתה נתונה לנימה שבה נאמר לה המשפט הקודם.

“עם הנעליים ועם התחתונים אכלנו אותם.”

המילה “תחתונים” הציתה חשמל חדש באוויר, והם ישבו נסערים, ממתינים לחלק המעניין שעומד להתחיל ואסור להחמיץ ממנו מילה.

בקייטנה שבמושב לפעמים היתה נתקפת רוח נכאים בגלל הערה קצרת רוח של המדריכה או הקנטה של אחד הילדים, והיא היתה מתגנבת בחזרה לחדר שחלקה עם שלוש בנות, כורעת על הרצפה ליד מיטתה, מבקשת להיעלם, להילחץ אל הקיר ולמשוך את קצה השמיכה, להפיל חיץ בינה לבין העולם.

“סרטים הודיים אני לא רואה,” השיבה ברצינות ובתוך רגע פרצה שאגת צחוק, והיא הבינה בלב נופל כמה טעתה בהבנת המצב. הם צחקו צחוק שהלך והתפרע, משולח רסן, נמלט משליטתם.

“שקט, אני מבקשת שקט, בבקשה,” הרימה את קולה מול סערת הצחוק המתהולל.

הם צחקו מולה עכשיו בלי מורא, אחד הלם על השולחן באגרופיו ואחרים השעינו את ראשיהם על זרועותיהם, כתפיהם מיטלטלות, והיא, מתוך מצוקה למראה הבלהה של פרצופיהם, הרימה עוד את קולה ונחרדה מצווחנותו: “אני מבקשת שקט —“

“שקט בכוס שלך,” קרא קול מן השורה הקדמית, ואחד מהם קם על רגליו והתמוטט מרוב צחוק אל הרצפה. בן רגע הפילו את עצמם עליו זה על גבי זה עד שיצרו ערימה מפרכסת, ומי שישבו מאחור קמו ופרצו קדימה והשליכו את עצמם על גבי האחרים.

לאחר שנדחקה בקושי מתחת למיטה הנמוכה ומשכה את שולי השמיכה עד שנגעו ברצפה, היתה שוכבת עצומת עיניים במקלטה החשוך, מצמידה את לחייה לרצפה הקרה, מחפשת משהו נעים לחשוב עליו.

לפעמים היתה נרדמת מתחת למיטה עד שהגיעה המדריכה והרימה את כנף השמיכה והושיטה את ידה לתוך החושך, מגששת אחרי הילדה המכונסת בפינה הרחוקה.

“בואי, תמרי, בואי, שמרתי לך פרוסה עם הדובדבן למעלה על הקרם וניל.”

היא הביטה בנערים בעיניים מתלחלחות, משתדלת בכוח לשמור על יציבותה, אך גופה נדמה לה כבד מדי והיא הושיטה רגל ועדיין בצעד שמור התיישבה זקופה על הכיסא, מרגישה איך איבריה נשמטים ואיך דמעות כבר גודשות את קצות עיניה. בתוך הרעש העצום נאמר מדי פעם משפט, הבעיר מחדש את הצהלה ונשא אותה — נבעתה תמר מן המחשבה — אל החדרים הסמוכים ועד לאוזניו של המנהל. כך ישבה תחתיה נצח שלם. מוחה, שאך לפני עשרים דקות ידע למיין דרכי תגובה שונות, לעיין בהן ולבחור מתוכן, היה עכשיו מעורפל ועמום. ואז הגיעו אליה שברי משפטים: “קורע את התחתונים שלה… עושים לה כמו בסרט… אחי הגדול מזיין אותה ראשון…” מכל המראות שהתגלגלו בראשה במשך הלילה הקודם, שהגרוע בהם היה דמותה המדלגת בסערה במורד המדרגות להזעיק את המנהל, לא תיארה לעצמה את המראה הזה: ראשה נשמט אל השולחן והיא אינה מצליחה להתגבר על הבכי, שדמעותיו השחירו מן האייליינר ובתוך רגע הכתימו את היומן הפתוח.

ואז נשמע הצלצול והם פרצו אל המסדרון בתרועת מנצחים, חולפים על פניה בדהרה.

“בואי לחדר שלי, תמר. נדבר שם בשקט,” רכן המנהל מעליה, ולרגע הסתלקו מדיבורו המילים הרמות. בחדרו, לאחר שהלכה אחריו בראש מורכן והוא פילס להם דרך בתוך אגודות התלמידים, הושיט לה ממחטה כמו בסרט, והיא, כמו בסרט, מילטה לתוך הממחטה את שארית הבכי שעצרה כשצלחו את המסדרון.

אל ראשה המשתוחח מולו דיבר המנהל כאילו הוא מדבר אל עצמו, כאילו כל שנותיו לא לימדו אותו את מה שלימדה השעה האחרונה: כוח הרצון אין בו די. הוא גילה לה, כמתוודה, איך נסחף בלהט שפיעם בה, הנערה הבהירה שהגיעה כל הדרך מתל אביב, הלהט הגורף שהכניע את חששותיו ואת הלקח שלמד מניסיונן של שלוש החיילות שהוכרעו לפניה. הוא עצמו כל כך רצה שתצליח לחולל שינוי בילדי הכיתה הקשה ביותר בבית הספר, הכיתה שאיש מהמורים הקבועים לא התנדב ללמד בה, עד שהניח לה לשכנע אותו שדי בתנופת רצונה כדי לחולל את הנס. ועכשיו, רדוף אשם כפול — גם על שהפקיר אותה וגם על שהביא את נערי הכיתה לידי מעשה נבלה — עצר את ידו, כמתאפק שלא תישלח לעבר שער הזהב הרועד על שולחנו.

“שמעי נא מה נעשה, תמר,” ניסה למחוק את היסוסיו הרבים בנחרצות קולו. “הבנים יבואו על עונשם. אשב עם הסגן שלי ונחשוב על עונש ראוי. גם נדאג שיכתבו ויחתמו על מכתב התנצלות יפה עם בקשת סליחה וכל המתבקש. ואילו את תצאי לך לחופשה של ימים אחדים. תיסעי הביתה עד תחילת השבוע הבא, או כמה שתזדקקי, ותשקלי את צעדייך, תתייעצי עם הורייך, אולי כדאי לך לעבור לבית ספר אחר ביישוב אחר. אתן את המלצתי והדבר יסודר על הצד הטוב ביותר.”

אם היתה זקוקה לאישור על גודל האסון, הנה עכשיו נאמר הדבר במפורש: מנהל בית הספר ממליץ שתסתלק מן העיירה. ואף שכל רצונה ברגע ההוא היה לקבל את הצעתו, לארוז את חפציה, להימלט משם ולמחוק את השעה האחרונה מלוח קורותיה, ידעה שהסתלקות כזאת תהיה הודאה בכישלונה בפני העולם, בפני הוריה, בפני אחיה החורג, בפני חברותיה החיילות.

“לא הייתי רוצה לעבור,” התעקשה בקול רפה.

“מצוין,” הריע לה, “אז תנוחי קצת בבית ותחזרי לכיתה אחרת, לכיתת בנות, כמובן יש להן מורה, אבל אלחץ עליו להתחלף.”

כיוון שלא הסכימה מיד כפי שציפה, אמר בנימת שידול: “אולי תצברי ניסיון בכיתת הבנות ותחזרי אל הבנים מלאה בכוח ובידע.”

בחדרה, רוכנת על המזוודה הכמעט מלאה, דמיינה לפתע את עיניה של אִמהּ כשתפתח את הדלת, ותנועות ידיה המקפלות את הבגדים הואטו. עיניה של אמה, הבינה, יהיו המבחן הקל. אחר כך יבואו ההערות הליצניות של אחיה החורג על החיילת האמיצה שנסעה למדבר להציל את הילדים המסכנים של העולם השלישי וחזרה הביתה מקופלת זנב, ולא רק שלא לימדה אותם כלום; הם לימדו אותה את השיעור של חייה —

היא התיישבה על המיטה לצד המזוודה לשקול את מעשיה. ועד שחזרה נורית ואמרה: “היה לי יום נורא עם הבנות של כיתה ה’. יש שם מופרעת אחת שהורסת כיתה שלמה. קניתי לעצמי עוגת שוקולד לפיצוי. רוצה?” — כבר היו בגדיה של תמר מונחים שוב במקומם שבארון ומזוודתה דחוקה מתחת למיטה.

“נורא מעליב איך שהם מתנהגים אלינו. אנחנו מתנדבות, מוותרות על כל מיני פינוקים, באות לחור בסוף העולם בתחת של באר שבע, והם עושים טובות שבכלל מקשיבים לנו,” אמרה נורית שעה קלה אחר כך, חושפת שיניים חומות משוקולד, ותמר דימתה לשמוע הבעת תנחומים בקולה של נורית ותהתה אם סיפור הכישלון שלה כבר הגיע לאוזני כולם.

למחרת התחפרה במיטה עד שעת בוקר מאוחרת. כשהתעוררה נזכרה בבקשתן של חברותיה לדירה — בקשה שמטרתה אחת: להסיח את דעתה מן הסיפור שכבר נודע לכולן — להכין להן ארוחה לפי מתכון של תבשיל ירקות שהשאירו לה על השולחן.

חנות הירקות היתה ריקה ומוצלת, והיא נפעמה מן השפע הצבעוני ושלפה את הרשימה והתחילה ללקט ירקות מתוך הארגזים העומדים בשורה על מדף ברזל, מוטים לאחור. מעיינת בערימת ראשי הכרוב, הרגישה לפתע בעיניים הנעוצות בה. היא הסתכלה סביב וראתה נער שחרחר עומד בפתח האפלולי בירכתי החנות ומביט בה בשתיקה.

“שלום,” נבוכה, “חשבתי שאין כאן אף אחד.”

“אני כאן כל הזמן.” הנער ניגש לדלפק שעליו הניחה את הירקות, העביר את ידו על פני החצילים שבחרה, אסף את כל השלושה והחזיר אותם לארגז. תחושת הכישלון שפעפעה בה כשהלכה עם המנהל לאורך המסדרון חזרה אליה כמהלומה ומצאה אותה לא מוכנה.

“למה? אתה לא רוצה למכור לי?”

“אני אבחר בשבילך,” העמיד חציל בכפו לאמוד את משקלו. “את לקחת את החצילים הכי כבדים והכי זקנים. חציל צריך שיהיה קל והצבע שלו כהה.”

הוא אסף שניים נוספים ביד מומחה, הקפיץ אותם בכפו והעמידם על הדלפק, החליף כמה בצלים ולימד אותה: “הכי טוב לקחת את האלו עם הקליפה, שתשמור עליהם,“ החליף גם שני צנונים. “ודווקא הצנונים שצריכים להיות כבדים, את לקחת את הקלים. הקלים לא שווים, ריקים מבתוכו.”

היא הביטה בו כשחישב במהירות את מחיר הירקות, מנסה לנחש את גילו.

“תגיד, אתה לא הולך לבית ספר?” לא הצליחה לרסן את נטייתה לתקן את המעוּות.

“בטח שכן. אבל היום אבא שלי היה צריך ללכת לקופת חולים, אז אי אפשר לסגור ביום חמישי. ביום חמישי קונים בשביל הבישולים של שישי,” ענה.

“איך קוראים לך?” שאלה כאילו בדעתה ללכת לבדוק דבר עם הרשויות.

“צחי אמסלם,” אמר.

“ובימים אחרים, אתה כן הולך לבית ספר?”

“בטח שהולך. אני רוצה ללמוד טוב, להוציא ציונים בשביל ללכת לצנחנים בצבא,” אמר ומול מבטה הפקפקני הוסיף, כהוכחה: “הייתי אתמול בשיעור שלך,” וקצות שפתיו התעקלו.

היא נכלמה מאוד ושאלה, מסתכנת בהתעקשותה לבדוק את דבריו: “איזה שיעור?”

“השיעור שהתחלת לספר על הספרים האלו של צ’רלי והכותב השני ובסוף פתאום בכית לנו.”

ובכן, הנה כאן לפניה העד הראשון לחרפתה. עוד עשרות ואולי מאות כמוהו תפגוש בחצר בית הספר וגם ברחובות העיירה הקטנה, בתחנת האוטובוס, על ספסל המרפאה, בחנות הפיצוחים. וכשיבחינו בה יצביעו עליה ויספרו על השיעור ההוא להוריהם ולאחיהם ולחבריהם ולמשפחותיהם הגדולות, וכל העיירה תדע, ובכל מקום שתלך תזדנב מאחוריה כשובל להקת ילדים צוחקים. אולי — נפלה רוחה פתאום — אולי עדיף לשמוע בעצתו של המנהל ולבקש העברה.

“צ’רלס דיקנס וז’ול ורן,” תיקנה אותו בנימה מורתית, שומרת על כבודם ועל כבודה. “כמה כסף זה יוצא?” שלחה ידה לארנקה.

משהו בתנועת ידה או בצליל קולה או בניסיונה לחפות על הזיכרון ההוא, נראה שנגע ללבו, כי הוא, כמבוגר הפונה אל ילד, אמר: “את יודעת למה זה קרה שמה בכיתה?”

“למה?”

“כי את יותר מדי יפה.”

“יותר מדי?” נדהמה.

“בטח. זה הכול ביחד יוצא שבע עשרה וחצי שקלים.”

“אז מה אני יכולה לעשות?” ניסתה למצוא מחסה מפני האמת החדשה.

“להקטין את היופי שלך. תעשי תסרוקת פשוטה, בלי אודם ונוצצים וכל זה, ותבואי במכנסיים, החצאיות משגעות אותם. ותלבשי בגדים גדולים עלייך בכמה מספרים, לא בצמוד, הכי טוב שהבדים יהיו בלי צבעים חזקים ובלי דוגמאות. וחוץ מזה, אל תדברי על שמות קשים, כאילו משוויצה ומסתכלת מגבוה. תספרי על שחקנים, על זמרים, זה יעניין אותם. תלמדי אותם שירים באנגלית, שירגישו שכאילו גם הם בתל אביב.”

לאט אספה את הירקות לתוך שקית ניילון שהגיש לה, מעכלת את העובדות החדשות.

“אחר כך, כשיתרגלו אלייך, תכניסי להם את הצ’רלים האלו,” הוסיף עצה.

“המנהל חשב שאולי כדאי שאלך ללמד ביישוב אחר, או כאן בכיתה אחרת,” מצאה אותו ראוי לשתפו בחיבוטיה.

“חס וחלילה!” התרעם, “זה כאילו שאת אומרת להם: אחד אפס לטובתכם. וגם בכיתה השנייה שתלכי שמה, את חושבת שלא יֵדעו? שמה האחים והאחיות והבני דודים של האלו מהכיתה שלנו — ויהיה לך שמה אותו דבר. אסור שאפילו יֵדעו שאת רוצה לברוח. שיחשבו שאת הרגשת לא טוב אחד־פעמי ובכית כי כאב לך איזה מקום, אבל עכשיו חזרת חזקה, כמו שאת בנורמליות.”

“אז מה, לחזור לכיתה שלכם?” נבהלה.

“בטח! איפה שהבן־אדם נפל, שמה הוא צריך לקום!”

היא השתאתה על תבונתו המופלגת, איך הבין לפניה שתוכל להחזיר לעצמה את כבודה רק במקום שבו אבד לה.

“אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לחזור לשם,” עזבה את הרעיונות היפים לטובת המציאות.

“את מוכרחה!” רשף אליה. “הם כבר מצטערים! קיבלו על הראש מהמנהל וקיבלו מכות מאבא שלהם. אבל עכשיו צריך שתהיי חכמה, כי יש פעם שנייה אבל אין פעם שלישית, ככה אימא שלי תמיד אומרת לי.”

“אז מה, מה לעשות בפעם השנייה?” הביטה בו כטירון בוותיק.

“דבר ראשון צריך שאהרן שעשוע יקבל עונש חזק מאוד, כי הוא התחיל את הכול ויצא הכי נקי. וצריך לדבר עם האח הגדול של משה חזון, לא עם האבא שלו. לאבא שלו אין מילה; משה לא מפחד מאף אחד חוץ מהאח הגדול שלו. שמשון ואורן לא טוב להם לשבת ביחד, תפרידי אחד לכאן ואחד לכאן. ומנחם, תיקחי ותושיבי אותו על ידך, אפילו שהוא גבוה. נשברו לו המשקפיים ולאבא שלו אין כסף לחדשים אז הוא לא רואה מהמקום שלו ומפריע. הכי חשוב לדבר אִתם ישר. וכשתחזרי, בחיים אל תבכי, אפילו אם את מתה לבכות. יותר טוב ללכת, אבל לא לבכות על ידם.”

“אולי אתה צודק…”

“בטח,” שם את העודף בארנקה הפתוח וסגר אותו למענה. “תכניסי את הארנק לתיק שלך, שלא ילך לך לאיבוד.”

דאגתו נסכה בה חמימות מפתיעה והיא הרגישה את הדמעות מטפסות מקצה גרונה אל פינות עיניה ועפעפה בתחושה המוכרת של עיניים מתעקצצות.

“לא!” צעק אל פניה המתכרכמים מהבכי שעוד רגע יגיע. “אסור לך לבכות! תבכי בבית, לבד, לא בפרצופים של אנשים!”

בתוך גערתו שמעה בבירור את הד קולו של הורה מודאג ומיהרה לאסוף את ארנקה ואת שקית הירקות ונסה משם בלא מילה של פרידה, כמעט מתנגשת בילדה שחורת תלתלים וכתר זהב על ראשה שעמדה בפתח החנות.

דממה קידמה את פניה בכיתת הבנים. היא עמדה מולם בשיער שמוט ובפנים נקיים, לובשת מכנסיים שחורים וחולצת ג’ינס רחבה ששאלה מנורית. לאט העבירה עליהם את מבטה, עייפות שלאחר לילה חסר שינה מקהָה את התרגשותה. יודעת שהִתרו בהם ואיימו עליהם, ושהשקט הזה שהם מאפשרים עכשיו הוא חסד זמני, עיכבה את מבטה בפניו של אהרן שעשוע עד שהשפיל את עיניו.

מבטה עדיין על פניו הכבושים, ידעה בוודאות שנכונים הדברים שנאמרו לה בחנות הירקות: אם תדבר אליהם בכנות תקיפה, תשיג את לבם ותציל את כבודה.

“כשעמדתי כאן ביום רביעי שעבר הרגשתי לא טוב,” אמרה בקול שקט, כמוסרת לידיהם סוד. “יודעים למה? כי לא נרדמתי בלילה לפני כן מרוב התרגשות. התרגשתי כי כבר שנים תכננתי לבוא ללמד במקום כמו הכיתה שלכם. זה היה החלום שלי מאז שהייתי יותר צעירה מכם. קבלת הפנים שלכם מאוד אכזבה אותי, אני מצטערת להגיד את זה. כי יכולתי לשרת בבסיס ליד הבית וויתרתי. התעקשתי לבוא לכאן… בכל אופן, קיבלתי את מכתב ההתנצלות שלכם ואני סולחת.”

בזווית העין ראתה את אהרן שעשוע מסיט את ראשו הצִדה, זומם דבר, מחפש בעלי ברית.

“רציתי להציע לכם להתחיל היום מחדש, כאילו זה היום הראשון שלנו,” התאמצה להחזיק קול יציב. “אבל לפני שאשכח אני רוצה לעשות כמה שינויים במקומות הישיבה שלכם, ואני גם מבקשת שאהרן שעשוע ומשה חזון ייגשו אלי לחדר המורים אחרי השיעור —“

“למה?” זקף חזון את ראשו, מופתע.

“אני אסביר לך כשתגיע לחדר המורים.”

“אני לא מפחד מחדר מורים,” הרים את סנטרו.

“אז אין לנו בעיה.” המצוקה חידדה את מהירות תגובתה והיא שעטה קדימה כמתאבדת.

“אני רוצה לשמוע עכשיו.”

“בבקשה: מחר אתה מביא את אחיך הגדול לבית הספר לפגישה עם המנהל.”

“ואם לא?”

“אם לא, אתה נשאר בבית.”

“למה? אני אוהב ללמוד.”

“זה ידוע.”

“אח שלי עובד, לא יכול לבוא.”

“אז תישאר בבית עד שהוא יקבל חופשה.”

נדמה היה שהנערים עוקבים אחרי הדו־קרב שהתנהל לפניהם בנשימה עצורה, ושקט עמוק הושלך אחרי ה“עד שהוא יקבל חופשה” שנשאר ללא מענה, מסמן גבולות חדשים.

לבה וריאותיה תפחו מסערת רגש, והיא חששה שעוד רגע תגיח דמעה סוררת ותשחית את הרגע השביר הזה, או שאחד מהם יקום, יאמר משהו שהיא לא תבין ויגרוף את הכיתה אחריו, ולכן אילצה את ריאותיה להתרחב ולהתכווץ כמפוח כדי להשקיט את התנשמויותיה.

כאילו באקראי הסיעה את מבטה על פניהם הנשואים אליה בסקרנות חדשה עד שהגיעה אל צחי אמסלם, שישב רציני ודרוך, עוקב אחרי כל תנועה וכל מילה שלה, משעין את ראשו על שתי ידיו, וראתה אותו מהנהן לה קלות לאישור.

והיא נשמה בהקלה והמשיכה.