פעימה וקו הוא דיאלוג מקורי ומרתק בין רופא וצייר, חברים מזה כארבעים שנה. במוקד כל שיחה ניצבת יצירת אמנות הקשורה […]
גזר דין מוות
פיטר:
כשאני מסתכל בתמונה זו, אני נזכר באבי שנפטר לפני יותר מעשרים־וחמש שנה. הוא היה בן ארבעים־ושלוש כשאתה פגשת אותו לראשונה (היינו בני 17) ובן חמישים במותו. זהו גילנו היום. עובדה זו נוכחת, ולא נעלמת, לא מעיניי ולא מלבי. אבי נולד ואף מת בלונדון. החולה בתמונה מזכיר לי אותו כאדם צעיר. איפה היה אבי כשהתבשר על מחלת הסרטן שלו? כיצד הגיב ברגע הבשורה? עם מי חלק את הכאב?
כרופאים, אנחנו אחראים למתן בשורות מרות, משימה עדינה ומורכבת. מה יודע החולה על מחלתו? כיצד הוא תופס את מצבו ואת הצפוי לו? עד כמה הוא מוכן לשמוע את אשר עלינו לספר לו? האם הוא זקוק לאדם קרוב, שיהיה אִתו בזמן קבלת הבשורה? איך נבטיח, שהשיחה הקשה תיערך באופן מכבד ונטול הפרעות?
עד לפני שנים מעטות, כמעט שלא הייתה, בתהליך הכשרת הרופאים, התייחסות לאופן שבו יש לבשר בשורה מרה. היום המודעות לכך גבוהה יותר, קיימים מודלים לשיחה כזו, וברוב בתי הספר לרפואה מקדישים זמן ומשאבים על מנת ללמד כיצד עושים זאת נכון. נהוג לומר שאם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו.
כשאנו חושבים על בשורות קשות, טבעי שנחשוב על סרטן ועל מוות. האמת היא, שכל בשורה אשר משנה או משבשת את מהלך חיינו ומצמצמת את אפשרויות הבחירה שלנו בעתיד, היא בשורה מרה.
דינה זוכרת את עצמה עומדת עם בתנו על הידיים אחרי בדיקת שמיעה. היא הצביעה על תמונה התלויה על הקיר והסבירה לבת השנה מה מתרחש בה. קלינאית התקשורת חלפה על פניהן בדרכה למחלקה. היא מיהרה להזעיק את הרופא, שאמור היה לבשר את הבשורה. "את יודעת שהיא לא שומעת מילה ממה שאת אומרת, נכון?" הפטירה תוך כדי תנועה. דינה זוכרת את המעמד לפרטי פרטים, אף שחלפו מאז שנות דור. ייתכן שהקלינאית הניחה בטעות, שתוצאות בדיקת השמיעה היו ידועות לדינה, שצפתה בביצוע הבדיקה. היה ברור, שהקטנה לא מגיבה למגוון הצלילים והרעשים שהושמעו, אלא ש"האסימון לא נפל". דינה העירה מאוחר יותר, שבתנו פשוט ישבה שם, "זה היה כאילו שהיא לא שומעת". ניתן להניח שזוג צעיר ומשכיל — יועצת חינוכית המתמחה בגיל הרך וסטודנט לרפואה — יהיו האחרונים לשגות בזיהוי ליקוי תחושתי משמעותי אצל בתם השנייה, ולטעות בפירוש תוצאות בדיקת השמיעה. העובדות הן, שכך בדיוק קרה. בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית. בחלוף שנים יזמתי, במסגרת מחקר, שיחות עם הורים אחרים שהתבשרו בשורה דומה, וגיליתי שרבים מהם עברו חוויות קשות. גם אצלם פרטי הרגע הזה, שהפריד באבחה חדה בין ה"לפני" ל"אחרי", שמורים בזיכרון כעבור שניים ואף שלושה עשורים, ויהיו שמורים אִתם תמיד. הם זוכרים מי נכח שם, מי עמד ומי ישב, מה לבשו, מה אמרו בפיהם ומה בגופם. אם אחת אמרה לי בכעס: "זה היה לפני עשרים־ושלוש שנים ואני לא שוכחת. אם אפגוש היום את הרופא הזה אני אתן לו בעיטה בפרצוף. אני זוכרת לו את זה כל החיים."
אני מביט בתמונה הזו וחש לא רק את הכאב של החולה, אלא גם את כאבו של הרופא. קשה לי שלא לחוש אחריות כבדה, ולפעמים אף אשמה, בשל עוצמת המכה שאני נאלץ להנחית על המטופל שלי. רופא רגיש ואמפתי לא יכול שלא להיות מושפע ממעמדים כאלה. לא אחת אני חש קרוע בין החובה למסור דיווח מדויק וליצור ציפיות מציאותיות, לבין הרצון לרכך את המכה ולצייר את המציאות באור מעט יותר ורוד מכפי שהיא באמת.
התמונה נקראת "גזר דין מוות" והיא צוירה בשנת 1908. אני תוהה מהי הבשורה המרה. זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה. אולי מדובר בשחפת? אולי בסרטן? החולה נראה חסר תקווה לחלוטין. ברור שבתחילת המאה הקודמת, המוות היה נוכח הרבה יותר בחייהם של הבריות. איך התמונה הזו נראית בעיניך?
אסף:
פיטר, נגעת מיד בלב הדברים, ההתבוננות שלך טעונה מאד. אתה שואל מה אני רואה. אני רואה רפרודוקציה של ציור בספר.
אני מציין פרט כמעט טריוויאלי זה, שכן למדתי, שהרבה פעמים יש פער גדול בין התבוננות ברפרודוקציה, לבין התבוננות בציור המקורי. ציור טוב נועד להתבוננות בו. צילום של ציור, טוב ככל שיהיה, לא יכול להעביר את מלוא החוויה המתקיימת מול הציור עצמו. הציור שבו אנחנו דנים משתייך לאוסף וולקאם בלונדון ולא זכיתי לראותו. אני כמובן ער לכך, שאני מתבונן ברפרודוקציה של ציור. כלומר היה שם צייר ששמו ג׳ון קולייר, והוא שצייר את הציור הזה. כל ציור הוא מין עולם קטן שמחוץ לעולם, שעבר דרך ידיו ולמעשה מוחו, כישרונו והווייתו של הצייר. חשוב לי לציין, שאיני ״נופל״ בתמימות לתוך חוויית ההתבוננות. קסם הציור (שהוא קסם רב עוצמה) מקיים הוויה משכנעת, והוא הופך, ולו לרגע, ל״מציאות״ של המתבונן. בניגוד לקולנוע, למשל, שבו אנחנו נבלעים לחלוטין בחוויה, אחת התכונות שאני אוהב בציור, זו האפשרות שלי לבחור: האם "להיכנס" פנימה, אליו ולְמה שהוא מציע, או להסתכל על הציור ולהישאר בחוץ.
כשאני ״נכנס״ לציור הזה, אני ער לכך שזהו ציור תיאטרלי, מבוים, מאורגן בהקפדה ובדיוק. החדר מהווה "במה". כולו, מהמסד לטפחות, הוא מבנה של תרבות, המספר את סיפור רצונו של האדם לשליטה במציאות. תרבות זו מושתתת על היגיון, ידע, סדר חברתי ברור הנסמך על כללי התנהגות ונימוס מודגשים ונוקשים, על ניקיון ועל שליטה עצמית. בה בעת הציור, ברוח תרבות זו, מבליע, כמעט מעלים, את חלקי הקיום הכאוטיים, היצריים והפרועים יותר.
בוא נתבונן בחדר — השטיח מחריש את קולות הצועדים עליו, הוא מעוצב בתבנית שחוזרת על עצמה ומשליטה תחושת סדר, היגיון ומשמעת. החלון אינו מעביר פנימה שום מראה מן החוץ. התמונה הממוסגרת, חשיבותה בעצם נוכחותה ולא בתוכנה, שאותו לא ניתן לראות. הפרגוד נועד להסתיר ולהצניע את גוף המטופל הנבדק ולשמור על פרטיותו. אני שם לב לכך שהחלון, התמונה והפרגוד, הממוקמים במישור האחורי של החדר, שרויים בעלטה המדגישה את האור הבוהק על שתי הדמויות שבמרכז ההתרחשות. שלושתם, החלון, הפרגוד והתמונה, עוסקים למעשה בהסתרה, למרות שתפקידם הראשוני קשור באופנים שונים דווקא בהרחבת הראייה. מדוע זה כך? האם נועדו בְּמוֹפָעָם זה להדגיש את חוסר האפשרות לברוח מהמציאות המתבררת בקדמת הציור?
הכיסאות נבחרו בקפידה: כיסא גדול ומרשים לרופא, כמין הדהוד של סמכותו, וכיסא נמוך יותר, רך למחצה וצנוע, לפציינט. המכתבה, על שמונה מגירותיה, מספרת לנו גם היא על סדר, היגיון ודיוק. היא מתַקפת את סמכותו של בעל הכוח, בעל החדר, הרופא. החפצים על גבי השולחן, המיקרוסקופ, מד לחץ הדם ובעיקר הספר הפתוח, מייצגים ידע ודעת וכך מבססים מקצועיות. הספר, אוצר של ידע, פרי מחקר אנושי מתמשך, מרכֵּז ידע וסמכות מקצועית של אלה שבפניהם הוא נפתח. אפילו הפרחים בעלי תפקיד. תפקידם מתקשר במידת מה עם תפקידו של הציור שעל הקיר, להנכיח את היופי לשם עצמו, ולייצר תחושת רווחה ומידה של רוגע. גם הפרחים מסודרים, רעננים, ובברור נמצאים תחת משטור הדיוק, הפיקוח והניקיון המתקיים בחדר.
שני הגברים המוצגים בפנינו, הם במובהק דרי אותה תרבות עצמה. שניהם לבושים בקפידה בחליפות מחויטות, נעלי עור איכותיות ובוהקות לרגליהם, חולצות לבנות, שניהם מסופרים, מסורקים ומגולחים למשעי. ניתן להניח, ששניהם בני מעמד גבוה יחסית, כזה המאפשר ואף דורש הקפדה על ניקיון והתרחקות ממלאכות 'נחותות', שגורמות לגוף ולבגדים להתלכלך. במחשבה נוספת, ייתכן שהפציינט עוטה את בגדי ה״יום טוב״ שלו לפגישה החשובה הזו, ועל כן אפשרי שאינו בן למעמד גבוה. אם אכן כך, הרי ניתן להסיק על חשיבותו של המפגש בשבילו ועל מעמדו של הרופא. ניתן לראות, שעל אצבעו עונד הרופא טבעת זהב. מן הסתם זו טבעת נישואין, המעידה על היותו איש משפחה, כך שגם בתחום זה של חייו מתקיים סדר תרבותי תקין וברור. מהי אם כן התרבות המייצרת את ייצוגיה אלו? מה אופייה? מהם הקודים שהפעילו את בניה ובנותיה?
איני יודע בביטחון. המחשבה, שיכולה להיות לנו נגישוּת לתרבות שהתקיימה לפני יותר ממאה שנים, אינה מובנת מאליה. אלמנטים מסוימים מתוכה ידועים לנו מעצם היותנו בני אדם, החולקים לא מעט משותף עם בני תקופות קודמות. בנוסף, יש לנו ידע היסטורי רב אודות התקופה, אולם מרחק הזמן והשינויים העצומים שהתרחשו בתולדות האנושות במאה העשרים ובראשית המאה העשרים־ואחת, לא מאפשרים עוד להבין תרבות זו באופן מלא. גם אם מדובר בניואנסים, הרי שהם חשובים להבנת התוכן שבתמונה.
משהבהרתי זאת, ניתן לומר ששורשי התרבות האירופאית, המערבית־בריטית בשנת 1908, יונקים מאתוס המהפכה התעשייתית, כיבוש חלקים עצומים מהגלובוס בצד שמרנות רבה. זו תרבות של עירוניות ההולכת וגדלה (עושה רושם שהציור ממוקם בעיר) שדוחקת את תרבות הכפר לפריפריה חברתית וכלכלית. תקופה של נאורות וקדמה, שבבסיסן שלטון הלוגוס, הדגשת התבונה והחשיבה המדעית, המתרחקת מהחשיבה הדתית. כך, חשבו אז, ישלוט האדם בטבע ובגורלו הוא. גישה זו וההצלחות שהביאה אִתה, ביססו במערב את המחשבה, שהאדם האירופאי הלבן הוא אדון העולם. על פי היגיון זה, פיעמה באותה תקופה רוח שקידשה יציבות, שמירה על המבנה החברתי הקיים, ותבעה בגרות ואחריות. המבוגרים, שצברו ניסיון וחוכמה, הם אלו שזכו בעמדות כוח ובמקום מרכזי בחברה. באופן כה זר לחברה שלנו, המקדשת את הצעירוּת, בקשו הצעירים אז להיראות ולהיתפס כמבוגרים מכפי שהיו, דבר שהשפיע גם על האופנה, למשל הנוהג לגדל זקנים גדולים. שורשי התנועה הפמיניסטית נטועים אמנם במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, אבל המאבק לזכויות נשים לירושה, ובעיקר לזכויות הצבעה והשתתפות בפוליטיקה, התעצם בשנים ובתרבות שבה נוצר הציור. ייקח עוד כעשר שנים ומעלה של מאבקים, עד שמדינות כבריטניה וארה"ב יאמצו את דרישות התנועה הסופרג'יסטית, לזכות הצבעה שווה לגברים ולנשים. כמעט לא נתפס היום, עד כמה גברית ולא שוויונית הייתה החברה המערבית רק לפני כמאה שנים.
הזרעים שהצמיחו את השינויים העצומים של המאה העשרים, וההיעלמות הצפויה מבמת ההיסטוריה של התרבות הנוכחת בציור שלפנינו, הכו שורשים כבר ב־1908. הייצור התעשייתי של רכבים נמצא בחיתוליו. תרזה פלטייר האיטלקייה תהיה לאישה הראשונה אי־פעם המצטרפת לטיסה. אם כן, גם בתחום זה היה העולם שונה לחלוטין מהמוכּר לנו.
יעברו עוד שש שנים עד למלחמת העולם הראשונה. מלחמה שתטרוף את אירופה, מיליונים רבים יהרגו וימותו מרעב וממחלות, והיא תשנה לנצח את ההתבוננות על התרבות שלפני המלחמה.
בווינה כבר פעל וכתב פרויד. התיאוריה שלו תשנה בהמשך באופן עמוק את תפיסת האדם את עצמו כיצור תבוני בלבד. חשוב לזכור, שהתורה שלו צמחה מאותה תרבות עצמה, וממדע הרפואה. ההבנה, שחלק ממניעי הפעולה וההתנהגות של האדם לא מודעים אף לו עצמו, תהפוך לנחלת רבים.
בפילוסופיה, הרג ניטשה לא מזמן את אלוהים. היסודות לתנועה האקזיסטנציאליסטית כבר נכתבו, אך יעבור זמן רב עד שתנועה פילוסופית זו תקבל תשומת לב מרכזית.
באמנות החלו חיפושים בכיוונים חדשים ומסעירים. ואן גוך ירה בעצמו שמונה־עשרה שנים קודם לכן. קנדינסקי התקדם לקראת ספרו "על הרוחני באמנות", שיניח תשתית לחיפושים אמנותיים מלהיבים וחדשים, ומָלביץ' כבר חיפש את ההפשטה המוחלטת.
אין עדיין תגובות