פרד במנהטן

מנכ"ל חברת סטארט-אפ מצליחה נמצא מת בחדרו שבמלון מפואר.

שני מנותחים, בשני בתי חולים שונים, מתים במהלך מה שהיה אמור להיות ניתוח אורתופדי פשוט.

האם יש קשר בין המקרים?

רוני סער, ישראלי שעבר לעבוד בקרן הון סיכון אמריקנית מצליחה, מקוּדם במפתיע לדרגת שותף, אך לפני שהוא מספיק ליהנות מן הקידום, עליו להתמודד עם האירועים הללו ועם כמה התפתחויות נוספות, המאיימות עליו ועל אהובתו. ניסיונותיו לרדת לחקר האמת חושפים לעיניו אמת נוספת, מרה יותר: בעולם העסקים, לכסף יש משקל רב יותר מאשר לחיי אדם.

פֶּרֶד במנהטן הוא ספר מתח בעל קצב מהיר ועלילה מורכבת, החושפת את הנעשה מאחורי הקלעים של הכסף הגדול, ומובילה את הקוראים בדרך הפתלתלה שבה מתקבלות החלטות בקרנות הון סיכון, עד לסופה הבלתי צפוי.

למחבר הספר ניסיון רב שנים כיזם הייטק מצליח וכמשקיע הון סיכון בקרנות ישראליות ואמריקניות.

אבי דומושביצקי הוא בן לאב שקידש את השפה העברית ועסק בה כל חייו (בין היתר הגיה את תנ"ך קאסוטו). את שירותו הסדיר עשה בחיל הקשר ולאחר השחרור התנדב לצנחנים, שם שירת עד שהשתחרר בגיל 45.

אבי בוגר תואר ראשון בהנדסת חשמל מהטכניון, ובעל תואר שני במנהל עסקים מתוכנית משותפת של אוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן גוריון. החל משנת 1980 ועד שנת 2000 עסק ביזמות הייטק, המציא מוצרים רבים ושניים מהם נמכרו לאורך השנים בקרוב למיליארד דולר. בשנת 1994 הקים את חברת "רדנט/סיברידג'" שנמכרה לאחר ארבע שנים ל"סימנס" והעסיקה בשיא פעילותה למעלה מאלף עובדים.

בשנת 2000 עבר אבי לעולם ההון סיכון בו עסק עד לשנת 2014, כשותף בקרן ישראלית, בקרן אמריקאית מובילה וגם בקרן השקעות משלו.

בשנים האחרונות הוא מוזמן להרצות על נושאים מגוונים מעולם העסקים. בין היתר הרצה בטכניון, בביה"ס רקנאטי שבאוניברסיטת תל אביב, בלהב פיתוח מנהלים ובמכללה האקדמית תל אביב-יפו, שם הוא גם חבר בחבר הנאמנים.

אבי כתב מספר סיפורים קצרים לפני שהוציא לאור את סיפרו הראשון "פרד במנהטן" העוסק במסתורי עולם ההון סיכון וההייטק אותם הוא מכיר בצורה אינטימית.

בימים אילו שוקד אבי על כתיבת סיפרו השני.

אבי גר בתל אביב, נשוי, אב לשתי בנות וסב לנכדה.

מקט: 001-1120-404

מסת"ב: 978-965-7629-57-4

לאתר הספר הקליקו כאן

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

עמוד הפייסבוק

מנכ"ל חברת סטארט-אפ מצליחה נמצא מת בחדרו שבמלון מפואר. שני מנותחים, בשני בתי חולים שונים, מתים במהלך מה שהיה אמור […]

---

פתח דבר

ניו יורק, 6 בספטמבר 2012, שעה 08:30

משרדים מפוארים מדי השרו על רוני הרגשת אי נוחות. הוא היה איש של מעשים ולא של סממנים. אזור הקבלה של קרן ההון סיכון שאליה נכנס זעק "כאן יש כסף, והרבה". מעל למקום מושבה של פקידת הקבלה הייתה תלויה תמונה מסדרת הרקדניות של מאטיס, ולרוני לא היה ספק שהיא מקורית. הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה שפקידת הקבלה נבחרה גם היא בזכות מראה הרקדנית הדקיק שלה.

הטלפון בכיסו רטט. הוא שלף אותו וקרא: אני מוכן להתערב שהיא פצצה. לא היה בו צורך להציץ בשם השולח. זה היה גדי. מאז שרוני עבר לחיות בארצות הברית, חשו שניהם כמו תאומים שהופרדו בלידתם. מדי יום שוחחו בטלפון, שיתפו זה את זה בפרטי חייהם, ובעיקר התגעגעו.

פקידת הקבלה תלתה בו עיניים ירוקות, שואלות.

"שמי רוני סער, והגעתי לפגישה עם דייוויד לאימאר."

"בוא אחריי, בבקשה," חייכה כאילו כל הבוקר חיכתה רק לבואו.

הוא צעד בעקבות אחוריה המושלמים אל חדר ישיבות בעל קירות שקופים, שהתכוונו להצהיר: "שקיפות והגינות עסקית היא שם המשחק". רוני ידע מניסיונו שלהצהרה אין כל כיסוי.

"דייוויד, השותף המנהל, יצטרף אליך מיד," ציינה בקרירות של דיילת, "תשתה משהו? קר? קפה?"

"כוס מים בבקשה."

"פרייֶה או אוויאן?"

"לא משנה. מה שאת אוהבת."

"אני מעדיפה אוויאן."

"אוויאן יהיה מצוין," מיהר רוני להשיב, מקפיד לשמור על אותה רמת רצינות כמו של בת שיחו.

הצעירה רכנה לפנים, מקפידה להשאיר את רגליה הארוכות מתוחות, ושלפה ביעילות רובוטית בקבוק מי אוויאן ממקרר משרדי שהיה חבוי בתוך שידה. היא ערפה את הפקק בתנועת הברגה מהירה ומזגה לרוני חצי כוס. הבקבוק המלא למחצה הונח לשמאלו, במרכזו של משטח עשוי נחושת מרוקעת, שעליו הוטבע לוגו של אחת החברות שבהן השקיעה הקרן.

"הוא מיד מגיע," הבטיחה וטופפה החוצה תוך שהיא מותחת את חצאיתה הצרה.

רוני לגם מהמים. הוא לא חש בהבדל בינם לבין מי ברז רגילים וחייך לעצמו באירוניה כשנזכר איך בזמן שירותו הצבאי, עצם הידיעה על הימצאות מים בסביבתו גרמה לו לעונג בל ישוער. אחר כך שב ושלף את הטלפון מכיסו, ושלח הודעה לגדי: אכן פצצה. אבל כמו דברים אחרים במשרד, גם היא מזויפת. הוא השאיר את המכשיר לצדו, וכהרגלו נתן דרור לעיניו לשוטט סביב ולחקור, צורב במוחו כל פרט בחדר.

על קיר הזכוכית שמולו היה חרוט לוגו החברה, ובמרכזו דמות אישה בעלת ארבע ידיים, שמעל לראשה מתנוסס שמה של הקרן: Vision Partners LLC. השימוש הסמלי בלאקשמי, אלת העושר ההינדית, מצא חן בעיניו. היה בו מגע של תחכום, ובו זמנית גם קריצה לעבר השוק ההודי הענק. לאורך קירות הזכוכית הוצבו על שידות מהגוני נמוכות מגִִני הוקרה מכל הצורות והגוונים. בכל אחד מהם היה מגולף בגאווה שמה של חברה השייכת לקרן והסכום שהושקע בה. על מגִנים נוספים התנוססו שמות של חברות אחרות, ולצדם הסכומים שבהן נמכרו. גם לרוני היה מגן כזה בביתו, מונח בעליית הגג. הוא הוענק לו על ידי הבנקאים שהובילו את מכירת החברה שלו ל"ג׳ונסון אנד ג׳ונסון" לפני שנתיים. הם הרוויחו יותר משמונה מיליון דולר מהמכירה, ורוני זכה במגן מפרספקס שעליו חרוטים שם החברה שלו ושמו של הקונה, ומתחתם המספר הבלתי נתפס – ארבע מאות ושמונים מיליון דולר. זה היה היום שבו השתנו חייו; מקיבוצניק דלפון שחי על מלגות לימודים ולעתים הסתפק בארוחה אחת ביום – הפך בהינף חתימה למיליונר שדאגות פרנסה לא יטרידו אותו שוב לעולם.

רוני העביר את מבטו אל תמונת הריקוד של מאטיס שמעבר למחיצת הזכוכית.

"אני רואה שהתמונה מסקרנת אותך," שמע קול לימינו, "אויביי משמיצים אותי שיש לי נטייה לראוותנות יתר. מי שבאמת מכיר אותי יודע שפשוט יש לי חולשה לדברים יפים."

רוני קם ממקומו.

"דייוויד לאימאר." האיש הושיט ידו ללחיצה.

"רוני סער. נעים מאוד." לחיצת היד הייתה איתנה ונמשכה כשלוש שניות, די זמן כדי ליצור רושם של התייחסות אישית, אבל לא דביקה ומתחנפת.

דייוויד התיישב לצדו של רוני והטה לעברו את כיסאו. "כמו שאתה מניח, חקרנו עליך לא מעט, ואני חייב להודות שכל מה שלמדנו היה מאוד מרשים. לא פחות מרשים היה גם מה שלא הצלחנו לשמוע. אני מבין שהיית ביחידה סודית בצבא הישראלי, ואתה ממשיך בשירות מילואים גם בשנים האחרונות אף על פי שאתה חי בארצות הברית. זה נכון?"

"אני לא רואה איך זה קשור באיזושהי צורה לעניין שלשמו אני נמצא כאן," השיב רוני, משתדל לדכא את ההתנגדות שעלתה בו כלפי האיש החטטן. "כן, שירתּי בצבא הישראלי וכן, אני תורם למדינתי ימי מילואים, אבל מאז גם סיימתי דוקטורט בהנדסה ביולוגית באם-איי-טי, והקמתי חברה שהצליחה ונמכרה. אני חושב שזה מה שיש לי למכור, ולא משהו מסתורי כזה או אחר מתקופת היותי בן שמונה עשרה."

"אתה צודק," שלח אליו דייוויד חיוך מאולץ, "אני רק רוצה לוודא שלא היית מחסל מקצועי או משהו בסגנון."

רוני לא השיב.

"אוקיי. נעזוב את זה…" משך דייוויד את המילים. "אנחנו בקרן מאמינים שנושא ההתמחות שלך, השוק הרפואי, יתפוס תאוצה בשנים הקרובות. החלטנו לבנות צוות איכותי בתחום זה, כדי לחזק כבר עכשיו את הקרן הבאה שלנו מבחינה אסטרטגית."

"הקרן הבאה?" השתומם רוני.

"כן. זה שנתיים שאנחנו מריצים את הקרן השנייה שלנו, ושנה עד שנתיים מהיום אנחנו מתכננים לצאת לגיוס הקרן השלישית." דייוויד השתתק, ולאחר שהות קלה הוסיף, "אני מקווה שאתה מבין שכל מה שאנחנו מדברים עליו נשאר בחדר הזה. ראה עצמך כאילו חתמת על הסכם סודיות."

רוני הנהן לאישור.

"כפי שאתה רואה," החווה דייוויד אל המגִנים שעל השידות, "היו לנו לא מעט הצלחות. עד עתה החזרנו למשקיעים בקרן הראשונה פי חמישה מן הסכום שהשקיעו,[1] ועדיין לא מיצינו את פוטנציאל הרווח. בתיק ההשקעות של הקרן נמצאות לפחות עוד חמש חברות מבטיחות, שעשויות לבדן להכפיל ואפילו לשלש את הרווחים שיוחזרו למי שהשקיעו בה." דייוויד חייך, מניח למידע המרשים לשקוע. "…בעניין הקרן השנייה, אני יכול לומר לך שבפגישתנו השנתית האחרונה עם המשקיעים בקרן, שנערכה לפני כחודש, רמזנו להם שעל סמך המידע המצוי בידינו היום, לקרן הזאת יש סיכוי להאפיל על ביצועי הקרן הראשונה." הוא מזג לעצמו בטבעיות מים מן הבקבוק שעמד לפני רוני ולגם אותם לאטו.

"הקרן השלישית, שאותה נתחיל לגייס כאמור בעוד כשנתיים, תשתייך כבר לליגה אחרת לגמרי. הפעם נגייס שמונה מאות מיליון דולר… הדבר דורש כמובן היערכות ארגונית שונה," קולו התרומם בהתלהבות מרוסנת, "וזו הסיבה שאתה נמצא כרגע כאן, איתי. אם התכוננת לראיון עבודה, אני חייב לאכזב אותך. לא יהיה שום ריאיון. אנחנו פשוט רוצים אותך. בהנחה שנסכים על התנאים, אתה יכול להתחיל לעבוד מחר."

דייוויד עצר, מחווה בידו לרוני שתורו לדבר. הוא ידע מה ישמע מפיו. תשעים ותשעה אחוזים מהמועמדים שראיין, מבריקים ככל שיהיו, העלו על פניהם חיוך אינפנטילי והודו לו במשפט בנאלי כמו, "אני מבטיח לך שלא אאכזב אותך."

אלא שרוני נשאר שלֵו וענייני. "תודה על האמון שאתה והשותפים האחרים נותנים בי, אבל לפני שאוכל להתייחס להצעה, חשוב לי לדעת מה מסלול הקריירה שאני יכול לצפות לו בקרן."

"נקודה טובה," הסתיר דייוויד את מבוכתו מאחורי מחמאה, "תתחיל כעמית בכיר[2] בקרן הנוכחית. אם תוכיח את עצמך במהלך השנתיים הקרובות, תזכה למעמד של שותף בקרן הבאה. אתה מבין כמובן שזה מסלול קידום מהיר מאוד בענף שלנו. לעומת זאת, אם לא תהיה מספיק טוב, ואולי ‘טוב׳ אינה המילה המדויקת, ‘מבריק ומשקיען׳ מתארים את הדרישות שלנו ביתר דיוק, אזי בעוד פחות משנתיים דרכינו ייפרדו. בקרן הראשונה היו לנו שלושה עמיתים בכירים, כולם בוגרי הרווארד. אף אחד מהם לא נמצא איתנו היום. הם היו טובים מאוד, אני חייב להודות, אבל לא מצוינים באופן יוצא מן הכלל. הכול או לא כלום. זו הפילוסופיה שלנו. הכול או לא כלום," חזר ואמר בקול שקט.

"אכן מסלול קידום מהיר. ותודה על הצגת הצד הפחות סימפתי," הסכים רוני בנימה נינוחה, "איך אתה רוצה להמשיך מכאן?"

"אתה מתראיין בעוד חברות?" שאל דייוויד.

"בשלוש נוספות. בשתיים עברתי כבר שני סבבי ראיונות ואני מוזמן לפגישה מסכמת, ובאחת עברתי ריאיון במשאבי אנוש ואני מוזמן לשיחה עם השותף הבכיר."

"אילו קרנות, אם מותר לי לשאול?"

"אני מעדיף לא לפרט. אף אחת מהקרנות עדיין לא הגישה לי הצעה ואולי גם לא תעשה זאת בעתיד, לכן אני לא רואה בשלב זה כל טעם לנפנף בשמותיהן," ענה רוני בשלווה, מתבונן בידיו המטופחות של דייוויד, שלטעמו בחשו עמוק מדי בחייו.

"דיסקרטיות היא תכונה חשובה בתעשייה שלנו," הפטיר דייוויד, ספק ברצינות ספק באירוניה, "מה שאציע לך עכשיו הוא על דעת כל השותפים.[3] אנחנו לא מאמינים בגרירת רגליים. כאמור, הכנו את שיעורי הבית שלנו בכל הנוגע אליך, ועכשיו כל שנותר הוא רק לסגור את התנאים." הוא העיף מבט בשעונו, ובתזמון מושלם נפתחה הדלת וראש של גבר בעל תווי פנים אסיאתיים הציץ פנימה והכריז, "דייוויד, השיחה מתחילה בעוד שתי דקות." רוני זיהה אותו על פי התמונות באתר הקרן – הנרי לימינג, השותף

הבכיר השני בקרן ומי שהקים אותה יחד עם דייוויד.

דייוויד קם ממקומו. "סלח לי לרגע, אבל אני חייב לבצע שיחה טלפונית קצרה עם מנהל קרן ‘פידליטי׳. אנחנו סוגרים איתו סיבוב באחת מחברות הפורטפוליו שלנו. זה ייקח חמש דקות גג. אוקיי?" הוא לא המתין לתשובה ויצא מהחדר.

רוני עקב אחרי דמותו השמנמנה פוסעת במהירות מעבר לקיר הזכוכית, ותהה אם היה זה רמז לכך שידוע להם שאך אתמול התראיין ב"פידליטי". הוא הוחמא ממחוות החיזור אחריו, אך החליט שאלא אם תוגש לו בהמשך הפגישה הצעה מפתה במיוחד – יימנע ממתן תשובה מיידית. הוא קם מכיסאו, ניגש למקרר החבוי שממנו הוציאה פקידת הקבלה את בקבוק המים ושלף בקבוק נוסף. מבעד לקיר השקוף ראה אותה מעלה על פניה הבעה של מורת רוח. הוא שלח לעברה חיוך, מדגיש בתנועת משחק מוגזמת את העובדה שדייוויד שתה את המים שנועדו לו. היא השיבה לו חיוך.

דייוויד עמד בדיבורו. אחרי חמש דקות בדיוק ראה רוני את בטנו המרופדת עושה את דרכה חזרה לחדר הישיבות. כאילו לא הפסיקו את שיחתם, אמר, "בשלב זה אנחנו מוכנים לתת לך שני אחוזים מרווחי הקרן השנייה, וזאת אף על פי שהיא כבר נמצאת בשלבים מתקדמים של חייה. אני מניח שאתה מבין שמספר זה יכול להיתרגם עבורך לעשרה מיליון דולר ויותר. ברור שאם תהפוך לשותף בקרן הבאה, שיעור האחזקות שלך יהיה גבוה משמעותית. אני מאמין שאין צורך להדגיש בפניך שזו הצעה נדיבה בצורה יוצאת דופן." רוני תהה מדוע דייוויד ושותפיו כה נחושים לקלוט אותו בקרבם. "זו אכן הצעה נדיבה," אישר בקול שטוח.

"ונוסף על כך תקבל גם משכורת שנתית בסך שלוש מאות ושישים אלף דולר. זה מספר שבאמצעותו קל לחשב את המשכורת החודשית. מיותר לציין שכשתהפוך לשותף, גם משכורתך תשודרג בצורה משמעותית." דייוויד השתתק והישיר מבט לעברו של רוני, מחכה לתשובתו.

"זה הרבה יותר ממה שחשבתי שתציעו כעמדת פתיחה, וקצת יותר ממה שחשבתי שאשיג אחרי משא ומתן מפרך," הודה רוני, "אני מאוד מעריך את הצעתכם, אבל לפני שאוכל לקבל אותה הייתי מעוניין להיפגש עם יתר הצוות. אני מאמין שאעבוד כאן תקופה ממושכת, והם יהיו האנשים שבמחיצתם אעביר את רוב זמני. אתה רוצה שנקבע זמן אחר לפגישות אלו?"

"היית מפתיע אותי אלמלא ביקשת את זה," אמר דייוויד, וחיוך קטן רפרף על שפתיו. הוא הוציא מכיסו נייר והושיט לרוני. "זה לוח הזמנים של פגישותיך היום עם הנרי לימינג, השותף שאיתו הקמתי את הקרן, עם ג׳ורג׳ אפידורוס, השותף המנהל את תחום הטלקום, ועם סטפן דושן, השותף האחראי המנהל את תחום התוכנה. במקביל אבקש ממשאבי אנוש להדפיס לך את החוזה, ואם שותפיי ייראו לך, אני מאמין שנוכל לחתום עוד לפני סוף היום." דייוויד הניח את הנייר, הושיט ידו לרוני, ולאחר לחיצה קצרה יצא מהחדר מבלי להוסיף מילה.