העובדות לכאורה ברורות: שירה, סטודנטית לאמנות, נרצחת בדירתה בירושלים. החשוד המיידי הוא אראל, האקס שבור הלב של הנרצחת, שטרם הצליח להתגבר על אובדן אהבתה. פקד סימן טוב עוצר את אראל, ושולח אליו את המדובב המשטרתי המכונה "כוח צביקה". אלא שמכאן, ואולי הרבה לפני כן, הכל מתחיל להסתבך. יש אפילו רמזים המעידים על קשר מסתורי בין הפרשייה, שמתרחשת בין בחירות 2006 ומלחמת לבנון השנייה, לבין ביקורו של אדולף אייכמן בארץ ב-1937, שהתארך, כך מתברר, הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב.
מנין ההרגשה שהרצח הוא רק אירוע אחד בשרשרת בלתי פוסקת של אירועים המשלבים תשוקה עם פחד, כמיהה עם זעם, אהבה עם אלימות? האם מי שאחראי לכך הוא הרוצח, שמספר את הסיפור מנקודת מבטו ומתאים אותו למטרותיו? ומדוע מתערבים ללא הרף בקולו מספרים נוספים – פמיניסטית דעתנית עם נטייה לפרשנויות פסיכו-אנליטיות בפרוטה, או סגן-עורך אלמוני של "שיח לוחמים" המגלם את מורשתה האובדת של תנועת העבודה? ולמה לכולם נטייה משותפת, משונה כל-כך, לספר את הסיפור דווקא בחרוזים, כאילו מדובר במקאמה שירדה מהפסים ולא רק ביצירה ספרותית חכמה ועמוקה?
'פרסונה נון גראטה' הוא רומן וירטואוזי, קרנבלי, שמתעקש לחצות את כל הגבולות – גבולות ההומור, גבולות האירוניה, גבולות האמת והשקר. הוא צולף ימינה ושמאלה, מתעמר בקורבנות וברוצחים, מבלבל צדיקים עם רשעים, וכופה את נוכחותו ואישיותו הלא מצויה על הספרות הישראלית.
קטגוריות: סיפורת עברית
37.00 ₪
מקט: 4-497-1147
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
נתחיל בהתחלה.
נפתח ב־28 במארס 2006, הרף עין אחרי שעמוד השחר עלה.
והאוויר של ירושלים, שפעם היה צלול כיין, עכור.
והבוקר מעפיל והיום יום בחירות. המדינה שגדלת בה מלאה שלטים וכרזות. כנסת חדשה תיבחר היום, והאוזן כבר עייפה מכל הוויכוחים והשיחות. פעילי המפלגות, אנשים מפוקפקים לכל הדעות, הטעינו את המכשירים הניידים, ובסוללות מלאות הם משגרים הצהרות:
"אנחנו נפתור את המשבר הביטחוני בשדרות. נדאג גם נדאג לשכבות החלשות. אצלנו הזקנות בבתי־החולים לא ישכבו במסדרונות."
אולי לא נעים לך להודות, אבל ההבטחות נשמעות לך מוכרות. בחוץ מסתיים לו מארס הנדיב, אחריו יבוא אפריל האכזר בירחים שאת מכותיו עוד יכתיב. בכל מקרה, אנחנו כבר באביב. אוושה מצמררת עוברת בין הצמתים, נוגעת לא נוגעת בשלטי התעמולה הקמוטים. השלטים מצידם נעים עימה, אינם נמלטים מן הרוח ההומה. אתה יכול לשמוע את הזמן רוחש וחולף דרכם כאשר הם שבים ונחבטים. האזן היטב, הזמן זורם ואנחנו לא נבעתים, למרות שכל רגע חולף מקרב אותנו אל המתים. אולי אתה יכול להתנחם בכך שלא כולם מושחתים, שבין השלטים יש כאלה שנושרים על הרצפה באבחה של חירות, אך עד מהרה הופכים המשתמטים לחלק מאשפת יום הבחירות, שכרגיל לא תיאסף כיאות.
והרי כבר אמרנו כל מה שיכולנו לומר. על אריאל שרון, השוכן לבטח כמת־חי בבית־החולים, כבר השחתנו את כל המילים. המצאנו לכבודו שמות עצם חדשים, תארים ופעלים. אך יש מין הרגשה שכלום לא משתנה, שאנחנו סובבים במעגלים.
באור השמש המוחלט של הצהריים אנחנו כבר מורגלים. ואפילו האור המהוסס של הבוקר הזה שבו אתה צופה, אור מתמוסס, כמעט אווילי, הוא אמנם לא בהכרח חיובי אך אין לומר שהוא שלילי. השעה כה צלולה וחיגרת, והאור כה חיוור וזך, עד שלרגע נדמה שאפשר לזהות בו מין טוהר היולי. לא משנה איפה אתה גר עכשיו, בבקרים כאלה רחובך תמיד נראה לך רגוע ושלֵו. הכל כמו קופא על שמריו. ובעודך צופה מחלונך מזכירים לך האור והשעה את הרגע הקמאי שבו הבנת שאתה מריח את הסתיו. היו ימים, אולי אתה מזכיר לעצמך, שהאמנת שיש בכל זה משהו נשגב.
אני מקווה שיום השבתון הזה מזכיר לך שלפחות פעם אחת בחייך הרגשת את הקשר בין לקום מאוחר ולהיות מאוהב. אם לאו, כדאי שתדע שאנשים רבים עדיין ישנים, כי יום חופש הוכרז במשק ורק המסכנים עובדים (במוחי עולים הקבצנים והאביונים, שממילא אינם מעניינים, ואנשי הצבא שמצביעים בבסיסים ובשאר המיתקנים הצה"ליים). ואם אתה בכל זאת מחפש משהו שיהרוס את הבוקר היפה, אתה יכול לנפנף בסגר האוטומטי שהוטל לאלתר, למהר ולהצדיק אותו או להיפך, לטעון שהוא מיותר. כך או אחרת זה לא ישתנה, לא משנה מה תבחר. לפחות אתה משוכנע למדי ששום מלחמה לא תפרוץ לה מחר. התכונה תהיה בבתים, שכעת ישנים בהם אנשים שעוד מעט עיניהם ייפקחו ואישוניהם יתמקדו לצד שׂערם המוטל על הכר. אחרי כמה רגעים הראש מחליט שזהו, קמים, ואחרי עוד כמה מחוות של רצון טוב הגוף מתרומם ונגרר.
התודעה והשפה, עליהן ידובר כאן ארוכות, עדיין אינן מכוילות. ייקח להן עוד כמה דקות. הן יתגבשו לאיטן ויחד איתן, למרבה התוגה, גם המחשבות ובעיקר הדאגות. יש ילדים שיחכו להוריהם ערים בסלון, צופים בטלוויזיה בעיניים רדודות, ויש הורים שיביטו בהם ויאמרו לעצמם שבלי משפחה קשה להבין בשביל מה כל הטרדות.
יהיו מי שיתפתו להאזין לחדשות. אין הרבה חדש, אבל את החלל ממלאים בעלי הדעות, שבימים אשר כאלה אינם מסתפקים בפרשנויות מוטות או ישרות, וטוענים בלהט שהאדישות הפוליטית, שהיא כידוע כירסום יסודות הדמוקרטיה, השתלטה על מערכת הבחירות. "הציבור בישראל, כפי שעולה מניתוח סקרים ומהשוואות לדמוקרטיות אחרות," הם מסבירים לכל מי שמוכן לתת להם כמה דקות, "התעייף מהמפלגות. לטובת המדינה, כדאי שהאזרחים יהיו פחות אדישים."
הרחובות שבהם הבוקר ממריא לאיטו נטושים. בכלל, מדיווחי גלגל"צ עולה שבכל רחבי המדינה אין שום עומס בכבישים. לרגע אני מתפתה לחשוב שבימים כאלה כולנו יותר טובים, או לפחות יותר אנשים, אך לצערי גם בזמנים כאלה נותרת על כנה האפליה בין גברים לנשים. אין מה לעשות. אני שומע מבעד לקירות את המתרחש בדירות השכנות, איך הן נאלצות להפוך לאמהות ובלית ברירה בבעל נוגשות: "אני לא מבינה למה אני צריכה להגיד לך מה לעשות!" ולמרות שאני רחוק מאוד משם אני יודע שאמא של שירלי, עדנה לב ארי המתגוררת במצפה כמון שבגליל, עוקצת את בתה חדות ומרות, ומציינת שהגיע הזמן שתתחתן, כי גם אני וגם את לא נהיות יותר צעירות.
בכנף אחרת של הארץ, ברחוב התפוז 8 בבית דגן, רוחשות דאגות אחרות. מנואל וייסמן, אחיה של שירה, קם מוקדם והוא כבר ער. אפילו היום, בבוקר יום השבתון, הוא מפחד להתבטל. בדרך מהמיטה הזוגית אל המטבח שבביתם צמוד הקרקע ליד מרכז החיזוי הוא נתקל בתחתוני אשתו הרזה מדי שנקרעו בלילה של תשוקה וסימני ביוץ במדחום, ונופל. למרות מהפכת האספרסו והאייס שנחתה כארבה על המדינה, לקפה שאינו נס הוא פשוט לא מצליח להתרגל. המעידה אמנם מרגיזה, אך על אשתו השחיפית הוא לא מתכוון להתנפל. לצערו, הוא עדיין רשום במשרד הפנים כמי שגר בבית הוריו בכרמיאל, כי במקום לקחת את העניינים בידיים הוא סתם התעצל. לכן הוא צריך ללכת להצביע עם ההורים בעירו הישָנה. רעייתו עדיין ישֵנה, אבל הוא כבר צריך למהר כי הוא לא רוצה לצאת בן זונה. הוא קבע לאסוף מארלוזורוב את שירה, אחותו הקטנה.
בטרם יֵצא הוא מעיף מבט מבעד לווילונות הצהובים שאשתו בחרה, מוודא שהמכונית חונה איפה שהיא חונה. הוא שוב מתקשר לאחותו, ושוב המזכירה עונה. מרתיח אותו שהיא כזאת מעופפת, שהיא לא מבינה שאם קובעים אז קובעים, והיא צריכה להישאר זמינה. ובשעה שהוא מעמיד קוצים מול המראה, הוא מזכיר לעצמו שכבר נמאס לו מזה שסוגרים איתה ותמיד איכשהו משהו מתחרבן בגללה – הרי זו לא הפעם הראשונה – ולפני שהוא מתניע הוא מבטיח לעצמו שמבחינתו זו הפעם האחרונה. הפעם הוא באמת הולך לפוצץ את זה, למרות שאמא שלהם מתחרפנת לגמרי כשהם רבים.
באותה שעה בירושלים מתהלך לו עוד אדם, שהעולם עלה לו כבר מזמן על כל העצבים. זהו צבי הרבסט המטייל לו בגן העצמאות בירושלים עם הכלב שלו בר, שהוא יותר טוב מרוב הערבים. הם פוסעים לאיטם בין מחטי האורן הרעילים ושברי הבקבוקים שאורבים על אם הדרך כשודדים נתעבים. צבי שולה מהרצפה קונדום משומש שננטש. הוא זועם על ההומואים המחורבנים שמטנפים את הגנים בזרעם שנקרש. הוא יודע שיום רודף יום ותחת השמש אין כל חדש, אבל בכל זאת – פעם מי שהיה הולך נגד הטבע היה לפחות טורח להיות קצת מבויש! הוא והכלב לבדם בגן העירוני, איפה שפעם עבדה רחלה, יופי של זונה.
לא רחוק משם, במולכו 5, בדיוטה העליונה, מתקוממת גם גברת זלדה הֶפְלֶה בלי שתשאל את עצמה לאן נוליך את הזיקנה. הרי ניצלנו בעור שינינו מגטו לודז', ולא בזכות חיים רומקובסקי הבן יונה. למרות שהיא גלמודה מאז מת עליה בעלה, היא מקפידה בלבושה, שהרי משחר נעוריה, אולי אפילו ברחם אמה, למדה לחוש בושה בגוף האישה. נו שוין, בגילנו אפילו לרכוס את החלוק זה כבר מלחמת התשה. גם נעילת נעלי הבית הן מטלה קשה. אבל אין לנו זמן להתפנקויות. אין לה שום כוונה לגמור כמו אמא שלה, שהייתה אישה טובה ועדינה, ממש אחת מלמ"ד־ו"ו, ולכן סיימה את חייה במשרפות.
ולכן אין טעם לשקוע בזיכרונות. מוטב לחשוב על העתיד הקרוב ולדקדק בקטנות. בגילנו אפילו המיקרוב הכי מיקרוסקופי עלול לגרום למחלות קטלניות. גם ככה המערכת החיסונית שלנו חלושה כי אנחנו לא ישנות מספיק שעות. בלילה מגיחים הסיוטים והבלהות, וזאת למרות שכל החיים התעסקנו בלחיות, ולא חשבנו על השנים הרעות אלא על יאנק שעבד במחלקת המשכנתאות, וזכה בפרס העובד החרוץ, במחמאות ובתשבחות. אלא שעכשיו אנחנו יותר מדי פנויות. זו הסיבה לסיוטים שממלאים את הראש בזיכרונות. לא, היא לא חולמת על היום לפני השְפֶּרֶה, הגירוש, כשזקן היהודים הודיע שאין מה לעשות, הוא חייב לשים במשלוחים את הילדים, הנכים והקשישים, כי לפעמים צריך לחשוב כמו מנתחים, שכורתים את היד בשביל להציל את החיים. היא לא חולמת על היום הנורא ההוא, למרות שעמדה בכיכר ושמעה את הילדים וביניהם את אחותה הקטנה בוכים, ואת ההורים צורחים, והכי נורא היה לשמוע ביניהם גם את הוריה שלה שבים ומבטיחים: אותך, ילדה מתוקה שלי, לא לוקחים.
לא, לא על היום ההוא היא חושבת אלא על יום אחר. היום שמבעית אותה היה יום רגיל, כזה שלא נכנס לספרי ההיסטוריה, אלא לכל היותר לגנזכים ולאלמנכים. היה זה יום ראשון, 26 ביולי 1942, חודש וחצי לפני שאנשי המשטרה היהודית הנאלחים לקחו את הילדים. באותו יום, שבו מתו בגטו מאה ושבעה עשר איש, נערך מפקד סוסים על־פי צו הגרמנים. תשעים ושלושה סוסים שדופים אך בריאים נמצאו בגטו, וכעבור שבוע הוצאו ממנו והועברו לבעלים ארים או פולנים. היא זוכרת את היום ההוא שבו הלכה לבניין המועצה, וראתה את ההודעה על חוקי חלוקת הלחם המתוקנים.
בזיכרון אנחנו רואים הכל חד וחלק, אבל מול התצלומים האישונים חסרי אונים. מה אנחנו יכולות לעשות, בגיל מסוים האיברים מתנוונים. אך למרות שהמבט מלא כתמים הדומים לעננים, היא משתדלת כל בוקר לומר בוקר טוב לשורת הקלסתרונים. גם התמונות, שעטופות במסגרת כסף עם חלודה ירוקה – כי בגילנו כבר לא פשוט לצחצח ולנקות – ראו שנים יותר טובות. ומכיוון שאין אנו יודעות איזו שפה הם מעדיפים לשמוע, היא מברכת אותם צפרא טבא בפולנית, ביהודית, בגרמנית ובעברית, ובקיצור, בכל השפות שעליהן אנו אמונות. תשומת לב מיוחדת היא מקדישה לאיש חיקה, יאנק הבנקאי הטוב, אשר למד את מלאכתו בגולה אצל הר שטיין הנכבד. הוא מת מסרטן ריאות. טוב, אנחנו לא מאשימות אותו בזה, ובוודאי שאיננו מתלוננות, אבל איזה מין גבר זה שמחליט להיפטר ככה מכל הצרות, ולהותיר את אשתו לחיות?
האישונים שלנו כבר מלאי שיבה, רק העבר לא מעורפל. ההווה המקולל, לעומת זאת, הולך ונהיה מבולבל. אפילו את השם שלנו אנחנו לא תמיד מצליחות לזכור, וזה לא קל.
גברת הפלה גרה בקומה העליונה במולכו 5 עוד לפני שיאנק נעשה ז"ל, אך רק לאחרונה גילתה את החדווה שבהאכלת החתולים. ובאמת, זה נהדר לראות איך הם מייללים לכבודנו, כל־כך מרגש שאין מילים. הם מצפים לנו, זנבותיהם מעוקלים, בחצר האחורית שהוועד הזניח כי בעיניהם צורכי הציבור אינם מורידים ואינם מעלים. בשל ההזנחה שולטים בגינה כל מיני סרפדים, חרדלים וחרולים. היא לא תעפיל למעלה במדרגות הלולייניות עד שתוודא שכל הקעצלעך זוללים. רק אז נפנה לחדר המדרגות, שנבנה לפי רוח המודרנה של פעם, עם יותר מדי פיתולים.
העלייה קשה לה, ולכן היא מקנאה קצת ביאנק, שעלה לשמים על מרכבת השיעולים והגידולים. כשהיא מגיעה סוף־סוף לקומה העליונה, היא מסתכלת בדלת של הדירה השכנה, איפה שפעם גר מר שושני, שלא היה משלנו אך הפגין נימוסים מעולים. טוב שכן טוב מאחים מורעלים בגז, היא משננת לעצמה ונזכרת בפעם ההיא שמר שושני הזמין אותה ואת יאנק לשמוע אותו מפייט בבית־הכנסת של האוּרפָלים. הילדים של מר שושני שלחו אותו ואת אשתו לבית־אבות. הם רצו להשכיר את הנכס כי תנאי השכירות היום פשוט מעולים. כעת גרים שם צעירים שלומדים, אם הבינה נכון, להיות ציירים ופסלים. כל עוד הם שומרים על השקט בלילות, הם בסך הכל נסבלים. אפילו יש שם איזה מיידלע עם נמשים ועגילים שעזרה לנו פעם להעלות את הסלים. אם ישאלו את גברת הפלה, המנומשת נחמדת יותר משאר הצעירות, ולכן מוטב שתינשא לפני שתסתפח אל עדת הרווקות הזקנות.
היא כבר התכוונה לפתוח את דלתה ותרה באמתחתה אחר המפתחות, כשלפתע הבחינה שדלתם של הצעירים מעט פתוחה. גברת הפלה פוסעת אל המחצלת ששיירי בוץ יבשים דבוקים אליה, וכתובת welcome רקומה בה כאילו היא כרטיס ברכה. שלושת העציצים שבכניסה שבורים. אין לנו ברירה אלא להציץ פנימה ולבדוק אם אירעה איזו תקלה. לכן דוחקת גברת הפלה את ראשה החטטן אל תוך דירת זרים. פעם כל הדלתות בבניין היו פתוחות, כי כל האנשים במדינה, או לפחות ברחביה, היו טובים וישרים, אבל כעת אנחנו חיות בתקופה אחרת, שבה שומה על כל האזרחים להיות קשובים וזהירים. אישוניה הנלבבים סוקרים את הטרקלין, שנראה כמו אחרי פוגרום.
קמטי מצחה החרוצים נושקים למשקוף. את הדלת היא מצליחה בזרועה החלשה להדוף. רביבי דם ניבטים אליה מן הרצפה. מבטה של גברת הפלה הנחמדת נודד בעקבות כתמי הדם ולפתע היא מבחינה בגופה. במרכז הפרוזדור שוכבת מתה הצעירונת המחונכת עם העגילים והנמשים שסייעה לנו להעפיל במדרגות. נרגשת וסוערת מחייגת גברת הפלה למוקד המשטרה, שחיש מהר יבואו לבדוק מה קרה, כי בדירת השכנים הצעירים שלנו קרה דבר נורא.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרסונה נון גראטה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות