משבגרה, נישאה והפכה לאם, הרגישה מירי שהסודות עליהם שמרה שנים באדיקות, נערמים ומאיימים להכריעה. בצעד אמיץ, החליטה לצאת למסע שייקח אותה הרחק מכל מה שהכירה וינתק אותה ממשפחתה. מסעה של מירי, מלווה בגידול שלושת ילדיה ובטיפול במחלתו חשוכת המרפא של בנה, הינו התמודדות קשה מנשוא. כשבתה נחטפת ומוברחת אל מחוץ לגבולות ישראל, מירי נכנסת לסחרור מטורף בניסיון לאתרה. לתדהמתה מגלה מירי כי רשויות החוק והרווחה לא מתגייסות לטובתה דבר שמחייב אותה לצאת למאבק בלתי מתפשר במוסד הרבנות. במהלכו נאלצת מירי לבחור בחירה כמעט בלתי אפשרית, שרודפת אותה יום וליל. הסיפור מוביל את הקורא בשביליה הפתלתלים של החברה החרדית, ונותן הצצה אל האנשים החיים בה בסכסוך מתמיד עם עצמם. הוא מספר על חברות אמיצה שנרקמת בין שתי נשים חזקות שחיות משני צדי המתרס. זהו סיפור על טרגדיות ושמחות, הנשזרות אלו באלו. סיפור על התמודדות, וצמיחה מתוך הקושי.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
22.00 ₪
מקט: 4-1272-115
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קולות מאבק וצרחותיה של אימא הקפיצו אותנו באחת אל המטבח. המחזה שנגלה לעיננו היה מבהיל. אימא, באגרוף קפוץ שסכין אחוזה בו, הולמת בפראות בגבו של אבא ועל חולצת הטריקו הלבנה שלבש מתפשטים אט אט כתמי דם. אבא התפתל וניסה לחמוק מן הסכין, אך הטירוף שבו הייתה שרויה אימא לא הותיר לו סיכוי.
אחותי ואני החלפנו מבטים מפוחדים. 'דודה טובה', קראה אחותי ושתינו זינקנו לרחוב בפיז'מה ובנעלי בית. רצנו כמו רוח, מתעלמות ממבטי העוברים ושבים, מתאמצות לשמור את נעלי הבית על רגלינו. האוויר הקר דקר בריאותיי. הגענו אל הדודה טובה, אחות אימי, קצרות נשימה. לא יכולתי לדבר. הפחד שיתק את קולי. בחצאי משפטים והרבה תנועות ידיים סיפרנו לדודה טובה את המחזה שמתרחש בדקות אלו במטבח ביתנו. דודה טובה הביטה בנו במבט אוהב, ליטפה את ראשנו, הוציאה שתי חפיסות שוקולד מן המזווה ונתנה לכל אחת מאתנו חפיסה (שלמה). 'לכו הביתה ילדות, תיזהרו בכביש ואל תספרו לאף אחד', אמרה והניחה
אצבעה על שפתיים חתומות כדי שלא נטעה בכוונתה.
את הדרך חזרה הביתה הלכנו לאט. פחדנו ממה שאנו עלולות למצוא בשובנו.
בבית לא נמצא סימן לדרמה שהתחוללה שם כמה דקות קודם.
אימא כלל לא הייתה בבית ואבא ישב על הכורסא והאזין לחדשות כשאוזנו צמודה אל הטרנזיסטור הקטן.
אינני יודעת אם הדודה טובה האמינה לסיפורנו, אבל באותו הערב הבנתי שהכי חשוב 'לא לספר לאף אחד'".
מירי עצרה משטף דיבורה, שלחה ידה לאחור וקטפה תפרחת כחולה משיח עופרית הכף שצמח מאחורי הספסל שעליו ישבנו, הפרידה בין הפרחים, לקחה פרח כחול אחד נתון בבסיס ירוק דביק והצמידה
לתנוך אוזנה, בהטיית ראש גנדרנית משהו, ואמרה: "כשהיינו ילדות אהבנו להתהדר ב'עגילים' מן השיח הזה".
"גם אנחנו", אמרתי.
"נראה לי שכל הילדות עשו זאת פעם", אמרה מירי וצחקה צחוק משוחרר. שמחתי, זאת הייתה מירי שהכרתי והיה לי נעים בחברתה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשהפטוניות הרכינו ראשן”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות