פגישות עיוורות הוא אוסף של סיפורים קצרים המתאר פגישות יוצאות דופן בין גברים לנשים. בשפה ייחודית מתארת הסופרת עדנה דנה […]
שמש אדומה
הוא עמד מול המראה עם המספריים, וסידר את השפם שלו. למעשה, מעולם לא ידע אם להוריד או להשאיר אותו − האם נשים אוהבות יותר גברים עם שפם? שאל את עצמו לא פעם.
הוא ניסה להיזכר בבנות הזוג הקודמות שהיו לו, אך לצערו רוב הקשרים שלו היו פלירטים. הוא לא זכר מערכות יחסים ארוכות בחייו, שמהן היה יכול לקחת משהו לעתיד. לאחרונה קרא על סקרים בנושא האהבה. תמיד זה עניין אותו אם יש אהבה בכלל. לפי מיטב ידיעתו הוריו התחתנו מתוך אהבה. תמיד דודו נהג לספר לו עד כמה אמו אהבה את אביו, וכיצד חיבלה בכל קשר אפשרי בינו לבין המחזרות שהיו לו דאז. גם אביו היה מספר לו מדי פעם כמה אמו הייתה יפה ואיך היה משתוקק לראות אותה מפגישה לפגישה. אבל מה קרה לאותה האהבה? לא זכור לו שהם אהבו כל כך זה את זה.
כשהתבגר ילדה אמו עוד שני ילדים, ויצאה לעבוד עד השעות המאוחרות של הלילה. הם היו שלושה אחים כשאמו החליטה להביא ילדים נוספים. הוא לא הבין מדוע העמיסה על עצמה משפחה כל כך גדולה אם היא לא יכלה להכיל אותה. אביו עבד במשמרות כך שבסופו של דבר הוא שהאכיל את אחיו, הכין איתם שיעורי בית, דאג שהבית יתפקד, השגיח עליהם בימים ובלילות, וטיפל בהם כמו אבא במשרה מלאה − ולכן נשאר רווק עד גיל מאוחר.
מחקרים קובעים שאהבה היא סוג של הורמון המופרש מהמוח, והיא לא אורכת יותר מעשר שנים. יש המנבאים שבעשור הבא היא לא תארך יותר מחמש שנים. הוא היה בן שלושים וחמש וכבר לא ידע אם יש סיכוי שיתאהב אי פעם.
השפם יצא נחמד לאחר שעמל עליו. הוא היה די מרוצה מן התוצאה, הביט בשעון והחליט לגשת לארון ולארגן הופעה. אי-שם במקום אחר היא שרה לעצמה באמבט של קצף − בועות סבון הציפו את רצפת חדר המקלחת. הטלפון צלצל כמה פעמים בסלון, צלצול טורדני שלא יכלה לענות לו. "אוי ואבוי," מלמלה לעצמה, "אני מאחרת לפגישה."
השעה הייתה שמונה ועשרים בערב, הם קבעו לתשע והיא עדיין לא הספיקה להתאפר ולא בחרה מה ללבוש. היא הודתה לאל שהצלצול הוציא אותה מהאופוריה, יצאה במהירות מן האמבט והחלה לבחור בגדים בקצב מטורף.
מבחורה קפדנית בלבושה הפכה לחסרת מנוחה ומבולגנת, כמעט כל הבגדים שבארון הונחו בצורה לא מאורגנת אחד על השני במיטה הזוגית שלה. איזה צבע היא תבחר הערב? צהוב… אדום… כתום… לבסוף בחרה בכחול עמוק, התאפרה במהירות ויצאה.
היא הייתה בת עשרים וחמש, ילדה מפונקת מבית של שלושה ילדים שמהם הייתה הכי קטנה. מעולם לא לקחה את החיים ברצינות רבה מדי. הכול עבר בקלות לידה, והיא לא הצליחה למצוא מישהו מתאים לרוחה. רובם נראו לה ילדותיים מדי, ואם הייתה להם משרה מכובדת הם נראו לה שחצניים, או שנפגשה בכאלו שהתמקדו בסקס, ואלה היו טפילים בעיניה… היא רצתה משפחה וילדים, משהו רציני להשקיע בו, משהו עמוק ומשמעותי, משהו מעורר השראה לדור הבא.
היא שמחה שגם הוא לא מעשן, ושהוא אוחז בעבודה מסודרת וקבועה, תודה לאל. היה קשה למצוא במדור השידוכים מישהו שלא מעשן. הוא נסע לכיוון בית הקפה. גם הוא שמח שהיא לא מעשנת − היה קשה למצוא מישהי לא מעשנת. הוא החליט שלא אכפת לו כבר מאהבה − די בכך שתהיה חמודה. באתר ההיכרויות היא נראתה די טוב מבחינה חיצונית, וזה הספיק לו.
"תסתובב כאן," היא אמרה לנהג המונית… היא חשבה שגם אם הוא יהיה לא נאה במיוחד היא תצא איתו. הרי היא כבר בת עשרים וחמש, והוא אדם אמיד. היא החלה לעשות חשבון מה יהיה אם לא תתחתן בעוד עשר שנים. האם יהיה לה עדיין סיכוי להביא ילדים? "גברת, אני חושב שהגענו," אמר הנהג וקטע אותה מהרהוריה… היא קראה את שם המקום, "שמש אדומה" − כן, זה המקום, כאן הם קבעו.
"תעצור," אמרה. היא נכנסה פנימה, הביטה לצדדים וחיפשה מישהו בודד. צלילי פסנתר עדינים מילאו את חלל המקום, שהיה ספק בר-ספק מסעדה. היא אהבה את המקום הזה. כל קירותיו חופו בטפטים אדומים, והאורות היו מעומעמים בכתום וצהוב. המפות על השולחן היו אף הן בצבע אדום, ולצדן מפיות בצבע צהוב וכתום, אין ספק שהעיצוב מסביב העניק למקום מעין תחושה של שקיעה.
כשראתה שאיש לא בא, החליטה לגשת לשירותים מפאת המבוכה. ובדיוק ברגע הזה הוא הגיע למקום. הוא הכיר אותו כיוון שנהג לבצע שם פגישות עסקיות. בצעד זהיר הוא נכנס, ומיד החל לסרוק במהירות את המקום. הוא הביט מסביב ולא מצא שום בחורה שעונה לתיאור שהיא נתנה לו, והחליט להמתין עוד חמש דקות. עשר דקות לכל היותר, גמר אומר בלבו. הוא לא אהב לחכות לבחורות שמאחרות.
בינתיים היא הוציאה כלי איפור מהתיק שלה, והחלה לאפר את מה שהיה חסר. היא עשתה זאת בחופזה, ולא הצליחה ליהנות מן האיפור שעל פניה עד הסוף. חלק אהבו אותה עם איפור, וחלק אמרו שטבעי זה יותר פשוט, והיא כבר לא ידעה מה יותר טוב. למרות שלא בטחה באהבה ממבט ראשון, משהו בתוכה עדיין רצה אותה. היא הכניסה את כלי האיפור ויצאה החוצה בתקווה לראות אותו יושב שם בחוץ.
הוא בדיוק סיים את השתייה שלו, הביט שוב בשעון והחליט להיכנס לשירותים לפני שהוא עוזב את המקום. היא יצאה מ השירותים, לא ראתה אותו בחוץ והחליטה להמתין על יד הבר. הוא יצא מהשירותים מיואש על שלא ראה אותה, והתקרב לבר.
"כמה אני חייב?" שאל.
הבחורה שעמדה שם מצאה חן בעיניו. האיפור שלה היה עדין ובגדיה היו לטעמו. האם היא מחייכת אליו או שנדמה לו? הוא לא ידע אם היה זה המשקה או באמת היא.
הוא חייך אליה בחזרה, היא שאלה אותו אם יוכל להקפיץ אותה הביתה. הוא אמר, "בשמחה," ובבית שלה הם צחקו, אכלו, רקדו והשתוללו על כל הבגדים שהיא פיזרה על המיטה לפני הפגישה. בבוקר התעורר אצלה במיטה, חבוק בזרועותיה.
אם יש אהבה או אין אהבה − זה כבר לא עניין אותו. כל מה שידע זה שהיה לו טוב איתה.
אין עדיין תגובות