רוצח סדרתי אכזר במיוחד בוחר בקורבנות חסרות ישע: תלמידות בית ספר בשנות העשרה לחייהן. בזו אחר זו נעלמות הנערות, וגופותיהן […]
פרולוג
2015
היה חם.
יום אוגוסט לוהט, עם שמש קופחת ואוויר מלא קריאות שחפים. האתר להטמנת פסולת במחוז אֶסקס היה עמוס יותר מתמיד. זרם אינסופי של משאיות חיכו בתור כדי לפרוק את מטעניהן. קולות השחפים בתוך הרעש הבלתי פוסק של הדחפורים והמשאיות היו כה רמים, עד שהפועלים נאלצו לצעוק כדי לגבור עליהם.
אבל הבעיה העיקרית של הפועלים הייתה הצחנה. השילוב של ירקות רקובים, פסולת מזון, חומרי ניקוי ביתיים ופגרי חיות היה עז מתמיד בחום המהביל. הפועלים לא הפסיקו להתפלא על הדברים שאנשים השליכו בלי מחשבה נוספת. כלבים, חתולים, גורים, מדי פעם אפילו בעל חיים אקזוטי כמו נחש ופעם גם איגואנה באורך מטר נמצאו זרוקים לצד האשפה הביתית. אחד הוותיקים נזכר שמצא פעם תינוק שרק נולד, כף רגלו הפעוטה מבצבצת משקית קניות של טסקו. כן, היו די והותר סיפורי זוועה שאותם יכלו לספר בפאבים הקבועים שלהם. אנשים שמתעסקים עם אשפה חשים כלפיה משיכה משונה. הם אולי נקראים “זבלנים”, במקרה הטוב, אבל שוררת ביניהם מעין אחוות לוחמים המפצה אותם על הזלזול הזה.
ועוד בצד החיוב: רבים מהם גם מצאו במשך השנים חפצים יקרי ערך. מדהים לגלות מה אנשים זורקים בטעות: תכשיטים, צרורות שטרי כסף וארנקים, לצד תיקי מעצבים ופריטים אלקטרוניים יקרים – אייפדים, אייפודים, סמארטפונים – רשימה בלתי נגמרת. חסרי המצפון יטמנו בחשאי את המציאה בכיסיהם, בעוד אחרים יביאו את חפצי הערך שמצאו למשרד, למקרה שמישהו מחפש אותם.
היום היה יום שלישי, יום עמוס במיוחד עבורם, מאחר שהאשפה שהצטברה במשך יותר משבועיים באלפי משקי בית נפרקה שם כדי שאפשר יהיה לדחוס ולטמון אותה. בתוך הכמויות העצומות של האשפה, החולדות היו אמיצות כמו גלדיאטורים, והגברים למדו מזמן להתעלם מהן. כמו השחפים, הן היו חלק בלתי נפרד מהעבודה. מנוולות שמנות, בחלקן. לצידן היו גם אוכלי נבלות אנושיים – יוצאי מזרח אירופה שחיטטו שם בחיפוש אחר חפצים בעלי ערך כלשהו. הם גורשו משם לעיתים קרובות, אבל תמיד מיהרו לחזור, מחפשים חפצים שיוכלו למחזר לשימוש או למכור. זה היה שובר לב, אבל הפועלים ידעו שהם חייבים להבריח את המחטטים בזבל, בעיקר את הילדים – זה לא היה מקום מתאים לילדים. לרוב זה היה קרב אבוד מראש. הפועלים המשיכו למצוא אותם שם השכם בבוקר, אוספים שאריות של אנשים אחרים, יום אחרי יום.
מיקי קרטרייט היה אחד הוותיקים שם. הוא “גורף חרא”, כפי שנהג לומר לכל מי שהיה מוכן להקשיב, מאז סיים את לימודיו בגיל חמש עשרה – והוא אהב את זה. היה לו ראש גדול במיוחד, שעדיין התגאה ברעמת שיער לבן כשלג, ובבוקר המסוים הזה הוא גלגל לעצמו סיגריה ונאנח בייאוש. בניגוד לרבים מעמיתיו, מיקי היה תומך נלהב של תנועת הימין הקיצוני “בריטניה תחילה”, והפועלים האחרים לא ראו זאת בעין יפה. בעיקר לא אלה שהגיעו מרקע אתני שונה. לא אחת התלוננו עליו במשך השנים בגלל ההתבטאויות שלו. מזג האוויר החם הלהיט היום את הרוחות, והוא חשב שעדיף להתרחק קצת.
בזמן שמיקי עמד והשקיף על האתר, הוא ראה מרחוק דמות מטפסת על ערימת אשפה. הוא תהה איך הדפוקה הזאת הצליחה להשיג את כל האחרים.
כשחזר לקרוואן שבו השתמשו כמטבחון, הוא לקח את המשקפת שלו – מציאה נפלאה מלפני שנים רבות – יצא שוב לשמש האכזרית והשקיף על המסתננת.
הוא כיוון את המשקפת ותהה אם הוא אכן רואה מה שחשב שהוא רואה. הוא היה כה המום, עד שהמשיך לצפות בדמות במשך דקה או שתיים לפני שהתפרץ למשרד בצעקות: “וואו, חבר’ה, אתה חייבים לראות את זה!”
האנשים הניחו מידיהם את ספלי התה והקפה ויצאו בעקבותיו. משהו תמיד קרה בתוך כל ההמולה באתר; זה היה אחד הבונוסים של העבודה הזאת. מיקי הושיט את המשקפת שלו לאדם בשם ג’רמי פיוסטר, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הפועלים והאחראי להטיל עליהם את המשימות השונות, בכפוף לדעתו האישית על כישוריהם. גריפת חרא היא אמנם לא מדע טילים, אבל זו מלאכה מורכבת בהרבה מכפי שמתארים לעצמם אנשים מבחוץ.
ג’רמי הביט במשך כמה דקות בדמות שבמרחק. כמו מיקי, הוא לא הצליח לפענח אותה; זה היה סוריאליסטי כל כך. כעת ניסו כל הפועלים שהיו בהפסקה לראות מהו הדבר שמעורר תשומת לב כה רבה, אך השמש סנוורה אותם והם לא הצליחו לראות כלום מהמרחק הזה. ג’רמי התחיל לתאר להם מה הוא רואה, ובהדרגה אפילו מפעילי הדחפורים חדלו ממלאכתם ובהו במראה המשונה.
אישה יחידה, בגיל לא ברור, לבושה שמלת קיץ מודפסת נטולת שרוולים וחבושה כובע רחב שוליים, עיניה מוסתרות מאחורי משקפי שמש ענקיים ולרגליה זוג מגפי גומי מגוחכים בצבע צהוב עז, עשתה את דרכה באיטיות אל ראש הערימה. היא החזיקה מה שנראה קופסה או מכל כלשהו צמודים אל חזה והתאמצה להגיע אל יעדה. ג’רמי צפה בה, מוקסם, מאחר שנחישותה לעשות מה-שזה-לא-יהיה הייתה כמעט מוחשית.
כשעצרה סוף כל סוף, היא עמדה במשך כמה רגעים, מביטה סביבה בתוך אוקיינוס הזבל, ומחתה את הזיעה ממצחה בתנועה נשית להפליא עם קצות האצבעות של ידה הפנויה. ג’רמי ידע כמה קשה לצעוד בתוך האשפה; זה לא קל כמו שחושבים. הוא צפה בה מייצבת את עצמה, ואז היא הסירה את מכסה המכל והתחילה לפזר מה שנראה כמו אפר על פני האשפה שהקיפה אותה. הוא הצליח להבחין בחיוך מלא שביעות רצון על פניה.
“טוב, בחורים, ברור שהיא מפזרת את האפר של בעלה. אני רק יכול לומר שהוא כנראה היה מנוול רציני כדי לזכות ביחס כזה!”
הגברים צחקו, חלקם לא בלב שלם, מאחר שרגשות אשם והמחשבה על כך שמשהו כזה עלול לקרות גם להם חלחלו למוחם. אבל זה בהחלט היה עוד סיפור מטורף שבו יוכלו הזבלנים להיזכר עם חלוף השנים.
אין עדיין תגובות