פחדים של ילדים

פחדים וחרדות הם תגובות טבעיות והכרחיות, המלוות את תהליך התפתחותו של כל ילד. אחד מכל עשרה ילדים סובל במהלך התפתחותו מחרדות קשות. בסביבה תומכת ובטוחה יכולים ילדים ומתבגרים להתמודד עם הפחד ולהפוך אותו למקור עוצמה, שיסייע להם בתקופות של קושי ומשבר.

חיים עומר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים 'מבוי סתום', 'מעשה הסיפור הטיפולי', 'שיקום הסמכות ההורית', המאבק באלימות ילדים ו'השטן שבינינו'.

מקט: 6-386-7

מסת"ב: 978-965-7304-09-9

פחדים וחרדות הם תגובות טבעיות והכרחיות, המלוות את תהליך התפתחותו של כל ילד. אחד מכל עשרה ילדים סובל במהלך התפתחותו […]

---

מבוא

ספר זה מיועד להורים לילדים עם בעיות חרדה ולאנשי מקצוע המסייעים לילדים אלה ולהוריהם. חוויות חרדה הן חלק מהתפתחותו הטבעית של כל ילד. אצל חלק מן הילדים נמשכות חוויות אלו תקופות ארוכות יותר. ילדים הנמצאים בתקופת מעבר בחייהם, או ילדים הנחשפים לזעזוע, מפתחים לעיתים בעיות חרדה למשך תקופות קצרות או ממושכות יותר. בחלק מן המקרים מתייצבות בעיות החרדה, והופכות למאפיין החוזר שוב ושוב בחיי הילדים או מלווה אותם באופן קבוע. חוקרים מעריכים, שעשרה עד חמישה־עשר אחוזים מכלל הילדים סובלים מהפרעות חרדה. נתון זה מראה, כי הפרעות החרדה הן השכיחות בין ההפרעות הנפשיות. כאשר בעיה זו אינה מטופלת, יש סיכוי רב שהיא תמשיך להתקיים גם אצל האדם הבוגר.

יש הבדל מהותי בין בעיות החרדה של ילדים לאלו של מבוגרים. אצל ילדים כוללת בעיית החרדה לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. ההורים הם הסביבה הטבעית, העוטפת את בעיית החרדה ומגדירה את תנאי קיומה. ילד החש חרדה אינו מהווה יחידה עצמאית, והוא נדחף לחיק הוריו ודורש הגנה והקלה. תגובת ההורים נקשרת, מעצם קיומה, בחרדת הילד. ההורים הם דמויות המפתח, שיכולות להקל על בעיית החרדה, לסייע להתמודדות מוצלחת עם תקופות מעבר בחיי הילד או להתגברות על משברים. לחלופין, הם יכולים לתרום מבלי־משים להמשך קיומה של החרדה, להחרפתה או אף להנצחתה. בעיית החרדה של הילד היא, לפיכך, בעיה כפולה. תגובת ההורים איננה תוספת זרה לבעיה, אלא חלק ממנה, עד כי יקשה עלינו להבין את בעיית החרדה ולטפל בה מבלי להבין את תגובת ההורים ולשפר אותה.

בתובנה זו ובהשלכותיה המעשיות טמונה התרומה העיקרית של הספר הזה. בשונה מספרים אחרים, אנו מתארים את בעיית החרדה של הילד כמתקיימת תמיד בזיקה להוריו. אנו מתארים דרכים שונות, בהן יכולים הורים להקשות על פתרון הבעיה, או לחילופין להביא לפתרונה. מבחינה מעשית, אנו מנסים לסייע גם להורי הילד המוכן לקבל עזרה, וגם להורי הילד המסרב לקבל עזרה. מטפלים בילדים עם בעיות חרדה יודעים היטב, שבמקרים רבים הילד אינו מוכן להתמודד עם הבעיה אלא רק מבקש עזרה כדי להימנע ממצבים בהם החרדה מתעוררת. במקרים אלו ההורים הם לעתים היחידים, המעוניינים בשינוי ובהשגת פתרון. בהתמקדותנו בהורים ובתגובותיהם אנו שואפים לשינוי מושגי ומעשי כאחת. מושגית, אין להבין את בעיית החרדה של הילד כדבר המתפתח ומתקיים אך ורק בתוככי נפשו, ומעשית, אין פתרונות למרבית הפרעות החרדה של ילדים ללא שיפור בתגובות ההוריות.

הפרעות החרדה של ילדים: אפיון ומעורבות ההורים

הפחד הוא רגש טבעי הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא המביאה אותנו להימלט ולמצוא מחסה במצב של סכנה מיידית. בבסיס תגובות הפחד שלנו מול סכנה ממשית ומיידית עומד מנגנון התרעה ואזעקה, המביא אותנו להיזהר מראש ולדאוג למחסה או לדרכי מילוט בעוד מועד. זהו מנגנון הפחד. במשך חיינו אנו לומדים ממה להיזהר וממה לחשוש. מנגנון ההתרעה והאזעקה מבטא למידה כזו. כך, גירוי שלא היה מעורר תגובת פחד באורח טבעי, עשוי, באמצעות למידה, לעורר פחד שיביא אותנו להיזהר מפניו ובכך להציל את נפשנו. כך אנו מפתחים תגובות פחד, המאפשרות לנו להיזהר מפני כבישים סואנים, אזורים מסוכנים, וכן הלאה. אולם כמו כל מערכת אזעקה, יכולה מערכת זו ‘לזייף’. ‘זיוף’ כזה עשוי להתבטא בתגובה מוקצנת של הפחד, שתהפוך למשל לפוביה, שהיא פחד קיצוני מפני אובייקטים מסוימים במציאות: למשל פחד מחרקים, המונע מן הילד לטייל או להיות בחיק־הטבע. ה’זיוף’ במנגנון האזעקה עשוי להתבטא גם בחרדה בלתי ממוקדת, שהיא פחד מציף ומאיים שאין לו אובייקט מוחשי מסוים ממנו הילד מבקש להימלט, אלא הוא תחושה המתקשרת למצבים שלמים, כמו למשל חרדת פרידה. תחושות הפחד או החרדה עלולות להתבטא באופן שאינו תואם את עוצמת הסיכון הממשי, ובכך להביא אותנו לסבל מיותר או אף למניעת תפקוד חיוני. כך, למשל, אדם החושש מנסיעה במהירות מופרזת במכונית יגיב בפחד נורמלי אם יוריד את מהירות הנסיעה או יבקש מאחרים לעשות זאת. אדם שאינו מסוגל עוד לנסוע במכוניות בגלל החרדה מגיב בצורה חסרת פרופורציה, הפוגעת בתפקודו. הפרעת חרדה מתקיימת כאשר תגובת חרדה שאינה תואמת למציאות ולצרכי התפקוד, משתרשת והופכת לגורם יציב ומכריע בחיי הפרט. אצל ילדים תתבטא, כאמור, הפרעת החרדה לא רק בתגובות הילד עצמו, אלא גם בתגובות ובהתייחסות של ההורים. נסקור עתה את הפרעות החרדה הנפוצות ביותר אצל ילדים, תוך התייחסות להקשר ההורי בו הן מתקיימות.

חרדת פרידה. ילדים הסובלים מחרדת פרידה מגלים קושי רב להתרחק מהוריהם. הילד יכול לפחד שמשהו רע יקרה לו בהיעדר ההורה או שמשהו רע יקרה להורה בהיעדרו. חרדת פרידה יכולה להתעורר גם במצבים של פרידה קצרה ביותר (“הוא מפחד אפילו להיות בחדר שלו לבד כשאני במטבח!” או “אני צריכה להיות איתו בשירותים!”). חרדת פרידה יכולה להיות קשורה למגוון רחב של פחדים אחרים, כמו פחד מגנבים, ממחבלים, מחושך, ממפלצות, מאסונות וכדומה. בדרך־כלל מלווה כל פרידה מן ההורים בבכי, בצעקות או בתחנונים. בחרדת פרידה מהווה ההורה חלק מהגדרת הבעיה. התרחקות ההורה היא המושא של חרדת הילד. יתר על כן, כמו בשאר בעיות החרדה, ההורה הוא הכתובת אליה מפנה הילד את אותות המצוקה. כל אדם הצופה בילד עם חרדת פרידה יתרשם שזו בעיה כפולה. ההורה הוא חלק בלתי־נפרד מן התופעה בכל רגע ורגע. אצל ההורה נמצא, כמובן, גם המפתח לפתרון.

פוביות ספציפיות. ילדים עם פוביה ספציפית חשים פחד חריף במצבים מסוימים, כגון במקומות גבוהים, במקומות סגורים או במקומות חשוכים, או כשהם נתקלים באובייקטים מסוימים כמו כלבים, נחשים או מחטים. למרות שפחדים אלו מצומצמים בהיקפם, ומתייחסים רק למצב או לגירוי מיוחד, הם יכולים להביא להפרעה משמעותית בחיי היום־יום. ילד עם פוביה מכלבים, למשל, יכול לסרב לצאת מן הבית (“איך אני יודע שלא יבוא כלב?”). הורים לילדים הפוחדים מהתפוצצות של בלונים או ממסכות, ייווכחו שילדם מסרב לצאת למסיבות, ובמיוחד בחגים כמו פורים ויום העצמאות, בהם הילד עלול להסתגר בבית כבר ימים רבים לפני החג עצמו. בפוביות ספציפיות, הילד דורש מן ההורה שיעניק לו חסות מפני דרישות התפקוד. למשל, כשהוא מצפה שההורה יסיר את האיום של טיולים, מסיבות, יציאות או מצבים אחרים, בהם עלולה הפוביה להתפרץ. ההורה הופך לספק של תנאי חיים, המבטיחים הגנה מפני האירוע המפחיד. תפקיד הורי זה יכול לקבל ביטויים מרחיקי לכת. כך, למשל, הצליח נער שפחד מרעמים לשכנע את הוריו לבנות עבורו חדר אטום, שהיה מבודד מרעשים כמו אולפן ההקלטות המשוכלל ביותר.

הפרעת חרדה מוכללת. בהפרעה זו הופך הילד למעין אנטנה, המכוונת לקלוט כל סכנה או איום אפשרי. ילדים הסובלים מחרדה מוכללת דואגים כל הזמן. בריאותם שלהם או של הקרובים אליהם, מצבה הכלכלי של המשפחה, הצלחה בבית־הספר, הקשר בין ההורים, מלחמות, רעידות־אדמה ואסונות אקולוגיים הם דוגמאות לדאגות הפוקדות ילדים אלו. אם לילדה עם חרדה מוכללת אמרה: “לא משנה מה הנושא שלגביו היא דואגת, היא פשוט חייבת לדאוג כל הזמן!” היחסים בין ההורה והילד עם חרדה מוכללת נצבעים כל כולם בצבע החרדה, ועל ההורים לספק תשובות לשאלות האין־סופיות של הילד. בדרך־כלל תשובת ההורים אינה מפיגה את החרדה בצורה מספקת, ועליהם לחזור עליה פעמים רבות. לעתים צריך ההורה לגייס תמיכה של מומחים והוכחות כבדות משקל כדי להרגיע את חששותיו של הילד. מתקבל הרושם, שהילד מתמכר למאמצי ההרגעה ההוריים וזקוק למנות הולכות וגדלות של הרגעה, למרות שיעילות ההרגעות הולכת ויורדת.

הפרעת פאניקה. התקף פאניקה מאופיין בגל חריף של חרדה, עם סימפטומים כמו דפיקות לב, רעד, נשימה קטועה, זיעה, סחרחורת ולחץ בראש או בחזה, המלווים בתחושה של אובדן שליטה, אובדן שפיות או סכנת מוות. התקף פאניקה יכול להימשך שניות ספורות עד למספר דקות (לעתים נדירות נמשך התקף הפאניקה אצל ילדים יותר מרבע שעה). הפרעת פאניקה יכולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על החיים, הרבה מעבר לזמנים בהם מתרחשים ההתקפים. זאת, משום שהילד מפתח פחד מן הפחד, כלומר פחד עז שהתקף פאניקה יתרחש בצורה שתגביל או תשתק את תפקודו התקין. הפחד יכול, בתחילה, להיות קשור ספציפית למצבים שבהם אירע התקף כזה בעבר. כך, כדברי נערה שחוותה התקף פאניקה בפעם הראשונה במרכז מסחרי: “אני לא יכולה ללכת לקניון! אני בטוחה שאם אני אחזור לשם יהיה לי שוב התקף. אני יכולה למות שם בלי שמישהו יוכל לעזור לי!” כך מתפתח בהדרגה הצורך להימנע מכל מצב בו עלול ההתקף להתרחש. במקרים מסוימים תתפתח אגורפוביה, כלומר, הפחד משהיה בכל מקום מחוץ לבית, שמא יופיע ההתקף. מעורבות ההורים בהתקפי פאניקה דומה למעורבותם בפוביות ספציפיות, אם כי רחבה הרבה יותר: ההורים נדרשים לספק את תנאי החיים הבטוחים, בהם התקפי הפאניקה לא יתרחשו. משימה זו היא לא רק בלתי־אפשרית (התקפי הפאניקה ישובו ויופיעו גם אם הילד יסתגר בביתו(, אלא שהיא גורמת לפגיעה התפתחותית קשה ביותר, ומביאה להנצחת הבעיה. הדילמה ההורית במקרים אלה קשה ביותר: אי קבלה של דרישות הילד עלולה להביא לסבל חריף, ואילו קבלת הדרישות תביא לפגיעה עמוקה בתפקודו ובהתפתחותו.

הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). זוהי אחת ההפרעות השכיחות ביותר בקבוצת הפרעות החרדה. הפרעה טורדנית כפייתית קיימת כאשר ילד סובל ממחשבות או מתחושות מטרידות ומאיימות, החודרות לתודעתו ומאלצות אותו לבצע פעולות שונות כדי להשתחרר מן המצוקה שהן מעוררות. מחשבות טורדניות אופייניות הן דאגה מפני זיהום על־ידי חיידקים או הידבקות במחלות, דאגה שמא, אם הילד פגע או עלול לפגוע באדם אחר, או אם הילד לא יבצע פעולה מסוימת, יפקוד אסון אותו או את בני־משפחתו, וכן הלאה. דוגמאות לפעולות שילדים מרגישים מחויבים לבצע כדי להפיג את המצוקה, או כדי להרחיק את האסון, הן נגיעה בחפצים, בדיקות חוזרות ונשנות (למשל, של דלתות ומנעולי הבית), טקסי ניקיון (למשל שטיפת ידיים ממושכת), סידור חפצים בסדר מסוים וקפדני, ועוד. בהפרעה זו ההורים נדרשים לעתים לספק נוסחאות חוזרות ונשנות להרגעת הילד. באחד המקרים בטיפולנו האם ספרה את דרישות בתה לנוסחת הרגעה ספציפית מצדה וגילתה, שהבת חייבה אותה לחזור על הנוסחה 126 פעמים במשך ערב אחד! לעתים קרובות נדרשים ההורים גם ליטול חלק פעיל בביצוע פעולות ההרגעה. כך הופכים ההורים, לעתים קרובות, לשחקני־משנה קבועים בטקסים הכפייתיים של הילד.

חרדה חברתית. חרדה חברתית היא סוג של ביישנות קיצונית, המשתקת את הילד ויוצרת הימנעות ממגעים חברתיים בצורה יותר ויותר גורפת. צעירים הסובלים מחרדה חברתית נוטים לחשוב שהם נראים מטופשים או מגוחכים. הסמקה, רעד ופרפרים בבטן עלולים להתעורר לקראת כל מגע חברתי. חרדה חברתית יכולה להתבטא בצורה מוגבלת יחסית, כשהילד חושש, למשל, לדבר בכיתה או בציבור, או בצורה מקיפה, כשהילד מפתח חשש בפני כל מגע עם אנשים שמחוץ למשפחה הקרובה. בביטויה החריף ביותר מביאה החרדה החברתית להסתגרות מלאה או כמעט מלאה (למשל אצל נער המסוגל לצאת מן הבית רק בשעות החשיכה). במקרים של חרדה חברתית הופכים ההורים לעתים קרובות לצינור הקשר היחידי של הילד עם העולם החיצון.

שתי נקודות חשובות משותפות לכל סוגי החרדה. (א) בעיות חרדה יכולות להופיע כחלק מן ההתפתחות הרגילה אצל ילדים רבים בתקופות־מעבר בחייהם (למשל במעבר לגן או לבית־הספר, שינוי במבנה המשפחתי או בסדרי החיים בבית, כגון לידת אח, שינוי מגורים או פיטורי אחד ההורים) או בעקבות אירועים טראומטיים (למשל אסונות טבע, מלחמות, תאונות, פריצה לבית או תקיפה על־ידי אדם זר). בסביבה תומכת עשויות בעיות אלו לחלוף ללא צורך בטיפול מיוחד. (ב) כאשר בעיות החרדה הופכות לקשות או עיקשות במיוחד אי־אפשר להניח, כי “היא תעבור מעצמה!” או כי “הילד יתגבר, אם הוא רק ירצה”. במקרים אלה אין אנו עוסקים עוד בבעיית חרדה שגרתית אלא בהפרעת חרדה של ממש. אולם גם כאן נותן לנו המחקר סיבה לאופטימיות: הפרעות החרדה לסוגיהן ניתנות לטיפול. לעיתים תספיק הנחיה כללית להורים כדי להביא להקלה משמעותית. במקרים אחרים יהיה צורך בעזרה מקצועית שיטתית להורים, לילד, או לילד ולהורים כאחד. קיימת גם אפשרות לעזרה תרופתית (ראה נספח 1 למידע על טיפול תרופתי להפרעות החרדה השונות), שיכולה בתנאים מסוימים להקל על התמודדות הילד והמשפחה. בספר הזה אנו מציעים קווי פעולה להורים או למטפליהם, המנחים אותם כיצד ליצור את התנאים האופטימאליים לכך שבעיית חרדה שגרתית תחלוף ולא תהפוך לבעיית קבע, או כיצד להתמודד עם הפרעת חרדה שכבר הפכה למרכיב קבוע בחיי הילד והמשפחה.

המשימה ההורית

ההורה, אליו פונה הילד במצוקתו, נתון במצב של לחץ רגשי רב. הרי ילדו סובל ודוחק בו שיגן עליו בפני האיום ויפעל להקטנה מידית של סבלו! במצב דוחק זה זקוק ההורה לעיקרון מנחה פשוט, קליט ומעשי. עיקרון מנחה מסוג זה נחוץ להורה הזקוק לאפשרות ברורה של פעולה, למרות היותו נתון במצב של דחק. בספר זה אנו מגדירים ומפרטים עיקרון מסוג זה להורה של הילד החרד: עליו לפעול בצורה תומכת ולא מגוננת! ההבדל בין תמיכה להגנה נעוץ בכך, שבעמדה המגוננת ההורה הוא האחראי לתפקוד, ואילו הילד מקבל את ההגנה באורח פסיבי. תגובה מסוג זה מתאימה למצבים של סכנה מידית מוחשית, אך איננה מתאימה לבעיית חרדה, הנמשכת כבר זמן ממושך. לעומת ההורה המגונן מאפשר ההורה התומך לילדו לאסוף את כוחותיו ולהתחיל, הדרגתית, להתמודד באופן עצמאי עם הבעיה. ההורה התומך ער לכך שהילד זקוק לעזרה, כלומר שהוא עדין אינו מסוגל להתגבר על הבעיה בעצמו. אולם התמיכה מיועדת מלכתחילה לחיזוק ההתמודדות העצמאית של הילד. כפי שנראה, הבדל זה בין הורות מגוננת להורות תומכת עשוי להכריע בין החרפת הבעיה לבין שיפור.

לפעולת התמיכה שני מרכיבים. (א) ההורה צריך לקבל ולהכיל את סבלו של הילד. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט לילד נחמה ועידוד. (ב) ההורה צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של הילד יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך מתוך ויתור על דרישות התפקוד. הורים לילדים עם בעיות חרדה נכשלים לעתים קרובות באחת משתי המשימות. הם עשויים לדרוש תפקוד ללא קבלה והכלת החרדה, או לחילופין לקבל ולהכיל את החרדה ללא יצירת התנאים לתפקוד. במקרה הראשון ההורה רק דורש, אך איננו תומך. במקרה השני ההורה מוותר ומגונן. לעתים מתחלקים ההורים בתפקידים, כשאחד ההורים הוא ההורה הדורש, ואילו השני הוא ההורה המגונן. חלוקת תפקידים זו יכולה להביא לשיתוק הדדי של המערכת ההורית ולהנצחת בעיית החרדה.

תגובותיו של ההורה הדורש, כמו אלו של ההורה המגונן, מעידות על כשל בתפקוד הגבול האישי, שבין ההורה לבין הילד. לכל אחד מאתנו גבול אישי, שהוא מעין שכבת הפרדה ומיגון, המאפשרת לנו למנוע השתלטות מיידית של גירויים או דרישות חיצוניות על רגשותינו ופעולותינו. הגבול האישי מאפשר לנו להשהות ולשקול את צעדינו, או למתן את תגובותינו במקרה הצורך. כך, למשל, הורה הנחפז להגיב תמיד בהגנה מידית כלפי הילד החרד, ללא היכולת להשהות את תגובותיו כדי לאפשר לילד התמודדות עצמאית, מגלה שחיקה בגבולו האישי. חסרה לו שכבת המגן, המאפשרת לו שלא לחוש להצלה מיידית של הילד, אלא לתמוך בו בצורה יעילה יותר. במקרים אלה נאמר, שהגבול האישי של ההורה נשחק או לוקה בחדירות יתר. אולם גבול אישי תקין צריך לאפשר לא רק הגנה והפרדה, אלא גם מגע וקשר. הגבול האישי התקין מגן על ההורה, תוך כדי יצירת נגישות ופתיחות כלפי הילד. נגישות זו חסרה לעתים קרובות אצל ההורה הדורש. במקרים אלה נאמר, שהגבול האישי של ההורה לוקה בחוסר חדירות. בספר זה נציע דרכים לשיקום ולהגדרה חדשה של הגבול ההורי, בצורה שתאפשר תמיכה יעילה בילד תוך קיום של הגנה והפרדה מחד, ונגישות ופתיחות מאידך.

מושג הגבול האישי, המפריד ומחבר גם יחד, הוא מושג מרכזי בתורות פסיכולוגיות רבות. גרסאות והגדרות שונות למושג זה פותחו בפסיכואנליזה, בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובגישות המשפחתיות והמערכתיות. אנו חבים חוב לתיאורטיקנים ומטפלים שפיתחו מושגים אלו. מכל אלה בחרנו לציין רק את סלוודור מינוכין (מינוכין, ס. [1982] משפחות וטיפול משפחתי. הוצאת ‘רשפים’), שההגדרה שלו קרובה במיוחד לשלנו. מינוכין הדגיש את הצורך ביצירת גבול בין בני־המשפחה בצורה שתאפשר הפרדה ונגישות גם יחד. הוא הציע גם אמצעים מעשיים לשיקום הגבול ההורי. אולם האמצעים לשיקום ולהגדרת הגבול ההורי, המוצעים בספר זה, נבדלים בצורה מהותית מאלה שהוצעו על ידי מינוכין. הצורך באמצעים חדשים נובע בין היתר משינוי בערכים ובנורמות לגידול ילדים. בדורנו, איבד מושג ההיררכיה המשפחתית את מעמדו במידה ניכרת. קשה לנו, למשל, לקבל גבול הורי הבנוי על דיסטנס או על יראה. אצל מינוכין מקביל שיקומו של הגבול ההורי לחיזוק ההיררכיה המשפחתית. אנו מציעים אמצעים אחרים לשיקום הגבול ההורי. אנו יוצאים מתוך ההנחה, שבדורנו לא ניתן ואולי גם לא רצוי לשאוף למצב בו ההורים יכולים להכתיב את התנהגות הילד. האמצעים המוצעים בספר זה מבטאים, לפיכך, את ניסיוננו להגדיר ‘גבול הורי חדש’ המתאים לדורנו ולערכינו.

בספר שישה פרקים. הפרק הראשון, תמיכה, הגנה, והגבול האישי, עוסק באפיון העמדה המגוננת והעמדה התומכת, תוך התייחסות מפורטת לשחיקה בגבול האישי של ההורה. הפרק השני, תמיכה הורית תוך שיתוף הילד, עוסק במתן עזרה לילד החרד, כשהילד מוכן לקבל תמיכה ולחזור לתפקוד. הפרק השלישי, מהלכים חד־צדדיים של הורים, עוסק בדרכים לשיקום הגבול האישי של ההורים ולמהלכי תמיכה, גם נוכח סירובו המוצהר של הילד. הפרק הרביעי, שיתוף פעולה בין הורים, עוסק בחילוקי־הדעות בין ההורים, המחמירים את השחיקה בגבולם. בפרק מוצעות דרכים להתמודדות ההורים, או אף של הורה בודד (כשהשני לא מוכן לשתף פעולה), כך שנוצר סיכוי לצמצום הפער וליצירת מכנה משותף חלקי ביניהם. הפרק החמישי, מהימנעות להשתלטות, מתאר ומציע דרכים להתמודדות עם תופעות בהן ילד עם בעיית חרדה קשה משתלט בהדרגה על הבית ויוצר מצב בו ההורים, ולעתים גם האחים, חייבים למלא את כל משאלותיו. הפרק השישי, תגובות חרדה במלחמה ולאחריה, מתאר את הקשיים האופייניים של הורים ומטפלים במצבי מלחמה, פיגועי־טרור או חוויות טראומטיות אחרות, ומציע כיצד להיערך בצורה יעילה כדי להחזיר את הילד לתפקוד ולמצב תקין ולמנוע אפשרות שהתגובות החריפות הנורמליות של ילדים במצבים אלה יהפכו לבעיות כרוניות הפוגעות בהמשך התפתחותם.