פייר ולוּס

רומן קצר מפירות עטו של חתן פרס נובל לספרות (1915), המתאר סיפור אהבה עדין, קצר וטרגי של פייר ולוס, גבר ואישה צעירים בפריז על רקע מלחמת העולם הראשונה ומראותיה.
"פייר ירד מטה למטרו. המון אַלים, בהול. עומד ליד הכניסה, נדחף וחולק את האוויר הכבד שנדף מן הפִּיוֹת, הוא הביט בלי לראותם, בקמרונות השחורים והרועמים שעליהם החליקו אישוניה הבוהקים של הרכבת, ורוחו הייתה אותם צללים, אותם אורות, קשים ורוטטים. נשנק בצווארון המורם של מעילו, זרועותיו דבוקות לגופו, שפתיו מכווצות, מצחו לח מזיעה ולרגעים קפוא ממשב רוח שנשב מבחוץ כאשר הדלת נפתחה. הוא השתדל לא לראות, הוא השתדל לא לנשום, הוא השתדל לא לחשוב, הוא השתדל לא לחיות. ליבו של הבחור הצעיר הזה בן השמונה עשרה, עדיין כמעט ילד, היה מלא ייאוש קודר. מעליו, מעל מחשכי הקמרונות הללו, מעל חור העכבר הזה — שם טסה המפלצת המתכתית, רוחשת תולעי אדם — היו פריז, השלג, הלילה הקר של חודש ינואר, הסיוט של החיים ושל המוות — המלחמה."
רומן רולן, מחבר "הנפש הקסומה", "ז'אן כריסטוף" ויצירות רבות אחרות נולד ב־1866 ומת ב־1944.

מקט: 4-644-1106

1.

פייר ירד מטה למטרו. המון אַלים, בהול. עומד ליד הכניסה, נדחף וחולק את האוויר הכבד שנדף מן הפִּיוֹת, הוא הביט בלי לראותם, בקמרונות השחורים והרועמים שעליהם החליקו אישוניה הבוהקים של הרכבת, ורוחו הייתה אותם צללים, אותם אורות, קשים ורוטטים. נשנק בצווארון המורם של מעילו, זרועותיו דבוקות לגופו, שפתיו מכווצות, מצחו לח מזיעה ולרגעים קפוא ממשב רוח שנשב מבחוץ כאשר הדלת נפתחה. הוא השתדל לא לראות, הוא השתדל לא לנשום, הוא השתדל לא לחשוב, הוא השתדל לא לחיות. ליבו של הבחור הצעיר הזה בן השמונה עשרה, עדיין כמעט ילד, היה מלא ייאוש קודר. מעליו, מעל מחשכי הקמרונות הללו, מעל חור העכבר הזה — שם טסה המפלצת המתכתית, רוחשת תולעי אדם — היו פריז, השלג, הלילה הקר של חודש ינואר, הסיוט של החיים ושל המוות — המלחמה.

המלחמה, זה ארבע שנים מאז השתרשה. היא הכבידה על נעוריו. היא הפתיעה אותו במשבר המוסרי, שבו עלם החמד, מודאג מיקיצתם של חושיו, מגלה בחלחלה את הכוחות החייתיים, העיוורים, הדורסים של החיים שהוא משמש להם טרף, מבלי שביקש לחיות. ואם יש לו טבע עדין, לב רגיש, גוף רפה, כמו לפייר, הוא חש תיעוב, אימה, שאינו מעז לגלותם לאחרים, כלפי זוהמה זו, חוסר המשמעות של הטבע הפורה והטורף — חזירה זו המתקשה בלידה, הלועטת את ארוחתה הדשנה — בכל מתבגר, בן שש עשרה עד שמונה עשרה, יש משהו מנשמתו של הַמְלט. אל תבקשוהו להבין את המלחמה! (טוב בשבילכם, בני אדם שקולי דעת!) יש לו די עבודה בניסיון להבין את החיים ולסלוח להם. בדרך כלל הוא מתחפר בחלום ובאמנות, עד שהוא מתרגל להתממשותם ועד שהגולם יסיים — מן התולעת עד לחרק — את גלגולו המחריד. הוא כה זקוק לשלווה ולהתכנסות בימי אפריל המעורפלים של החיים המבשילים! אך באים לחפש אותו בירכתי התכנסותו, עוקרים אותו מן הצל, כולו רך בעורו החדש, משליכים אותו אל האוויר הגולמי, אל המין האנושי הקשוח, שם הוא צריך, מייד, לאמץ בלי להבין, בלי להבין, לכפר על השיגעונות ועל השנאות.

פייר נקרא להתגייס עם כל בני כיתתו, הילדים בני השמונה עשרה. בעוד שישה חודשים המולדת תהיה זקוקה לבשרו. המלחמה תבעה אותו. שישה חודשים של הפוגה. שישה חודשים! אם לפחות, מעכשיו עד אז, אפשר היה לא לחשוב! להישאר במחבוא הזה! לא לראות עוד את היום האכזר!…

הוא התחפר בצל, עם הרכבת שאצה לה, והוא עצם את עיניו…

כאשר פקח אותן, במרחק כמה צעדים ממנו, מופרדת על ידי שני גופי אדם זרים, הייתה בחורה צעירה, שאך זה עלתה לרכבת. בתחילה הוא לא ראה אלא את צדודיתה העדינה, בצל כובעה, תלתל זהוב על לחייה הכחושה מעט, אור מונח על מבלט לחייה הענוגה, קו עדין של אפה ושל שפתה המופשלת, ופיה פתוח קמעה, רוטט עדיין מן הריצה המהירה. מבעד לדלת עיניו היא נכנסה אל ליבו, נכנסה כל כולה; והדלת שבה ונסגרה. רעשי החוץ נדמו. שקט. שלווה. היא הייתה שם.

היא לא הביטה בו. היא אפילו לא ידעה עדיין שהוא קיים. והיא הייתה בו! הוא שימר את תמונתה, אילמת, מכורבלת בזרועותיו, ולא העז לנשום, מחשש שהבל פיו ירפרף עליה…

בתחנה הבאה, בני אדם נדחפים. אנשים מסתערים בצעקות על הקרון, שכבר היה מלא. פייר נדחף, נישא בידי הגל האנושי. מעל הקמרון, מעל העיר, שם למעלה, פיצוצים עמומים. הרכבת שוב יצאה לדרכה. ברגע זה, גבר מבוהל, שכיסה את פניו בידיו, ירד במדרגות התחנה והתגלגל למטה. הייתה עדיין שהות לראות את הדם הנוטף מבין אצבעותיו… המנהרה והלילה, שוב… בקרון, זעקות של אימה: "המפציצים הגרמנים הגיעו!"

בהתרגשות הכללית שהתיכה לאחד את הגופים המתגודדים הללו, ידה אחזה ביד שנגעה בה קלות. וכאשר נשא את עיניו, ראה שהייתה זו היא.

היא כלל לא נחלצה. ללחיצת אצבעותיו השיבו אצבעותיה ברִגשה, מעט קפוצות, ואז התמסרו רכות, לוהטות, בלי למוש. הם נותרו כך, בצל המגונן, ידיהם כשתי ציפורים מכורבלות בקן אחד; ודם ליבם זרם, בזרם אחיד, דרך חום הידיים. הם לא אמרו מילה. לא עשו כל תנועה. פיו נגע לא נגע בלחייה ובקצה אוזנה. היא לא הביטה בו. אחרי שתי תחנות היא השתחררה ממנו, הוא לא עצר בעדה, החליקה בין הגופים, הלכה לה בלי לראותו.

כאשר נעלמה, חשב ללכת בעקבותיה… מאוחר מדי. הרכבת נסעה. בתחנה הבאה הוא עלה למעלה. הוא שב ומצא את אוויר הלילה, מגע קליל ובלתי נראה של כמה נוצות שלג והעיר, מבוהלת ומשועשעת מן הפחד שלו, שגבוה מעליה ריחפו ציפורי המלחמה. אך הוא לא ראה אלא את זו שהייתה בו; והוא שב הביתה, אוחז בידה של האלמונית.